זה היה אמור להיות שבוע קל של התאוששות לאחר מחנה האימון במצפה רמון. חזרתי ממחנה האימון כאשר 4 הראשים בשני רגליי כואבים. כנראה ניו מלאים בחומצת חלב. יש אומרים שייתכן ולא שתיתי מספיק, יש אומרים שככה זה לאחר 3 ימי אימון אינטנסיביים. לקחתי יום חופש וביום שני ימאתי לריצה קלה של 12 ק"מ. הרגשתי טוב. ביום שלישי הייתי במסאג' טוב אצל המאסג'יסטית שלי ולאחריו פשוט הרגשתי כמו חדש. מוכן להיכנס שוב למשטר אימונים. ביום חמישי כבר עשיתי אימון סיבולת של שעתיים באוזון בהדרכת ה"קילרים" צחי ואסף והרגשתי מצויין.
תכננתי ליום שישי ללוות את החברים שלי במרוץ ראשון על האופניים ולאחר מכן לצאת לרכיבה של שעתיים שלוש לקראת שבת שהתכונית הייתה לחזור לגראציות.
המרוץ שלהם היה נהדר. צילמתי את החבר'ה לאורך המסלול, עודדתי אותם וממש היה לי כיף ללוות אותם על אופניי. לא ידעתי מה צופן לי העתיד הקרוב. בסיום הריצה שלהם נפרדנו החבר'ה החלו להתפזר ואני עליתי על אופניי לרכב לכיוון דרום. יצאתי מהגן ששם הסתיים המרוץ ולאחר רכיבה של כמאה מ' בלבד חציתי צומת מצפון לדרום ממש מול הבית שלי. צומת די צדדי יש לומר עם מעט מאוד כלי רכב ורק בשל המרוץ היו קצת יותר רכבים מהרגיל על הכביש הזה. ממולי הגיעה מכונית במסלול של פניה שמאלה לגביה. הבחנתי במכונית וברור היה לי שהיא תאפשר לי לעבור כמו שצריך עפ"י חוקי התנועה. הרכב פשוט המשיך בנסיעה שמאלה לתוך הצומת ובדיוק כאשר אני הגעתי מולה הבנתי המכונית נכנסת בי!! זה שבריר של שניה שמבזיק במוחך שאתה הולך בעוד אלפית השנייה להיפגע.
לא הספקתי לעכל את העובדה והמכה כבר הכתה בי בחוזקה בצידי השמאלי. הרגל השמאלית ספגה את עוצמת המכה. הרגשתי שאני מתרומם באוויר ובהבזק של אינסטינקט התגלגלתי על מכסה המנוע שלה. הגלגול הזה כנראה עזר לבלימת עוצמת המכה. ממכסה המנוע התגלגלתי לרצפה, את זה אני זוכר כאילו בהילוך איטי. הגלגול ערך זמן ארוך מאוד, כך זה נראה בעיניי. כמו סרט המורץ בהילוך איטי ואתה צופה את מה שעומד להתרחש בעוד שניה, או אלפית השני ואז החבטה עם הקרקע והאינסטינקט לשמור על הראש. לא התנגדתי לתת לראש את תנועת הצניחה אבל שמרתי איך שהוא ולא ברור לי איך שהמכה תיבלם קצת עד שהרגשתי את חבטת הקסדה באספלט. זהו אני על הרצפה ועיניי נעוצות למטה בשחור של האספלט. הסבתא הזקנה לפחות בת 75 אם לא יותר, גרמה לי לפגוש את האספלט עין בעין. הוא היה שחור ולא מלבב במיוחד. התגלגלתי על גבי. מישהו רץ אליי בריצת עמוק וצעקות ואני ניסיתי להרגיעו שאני בסדר. לא איבדתי את ההכרה ולו לשנייה. ניסיתי לקום אבל אנשים שהתאספו סביב מקום התאונה אמרו לי להישאר במקומי וכך נשארתי מספר דקות. משהבנתי שאני בסך הכל בסדר ביקשתי מאנשים שיעזרו לי לקום והתיישבתי לצד המדרכה ל אבן השפה נשען על עמוד. יזהר חברי הגיע מיד עם התרחש התאונה וסייע בידי לייצב את תחושותיי, את מצבי, השקה אותי במים והרגשתי השתפרה
עניתי לשאלות השוטרים שהגיעו למקום ובחניתי את מצבם של אופניי. נכון אין הם מהטובים בעולם אבל אני מאוד קשור אליהם. יש האומרים שהם גרוטאה, הא ליאור, והם זקוקים לשימון וכו' אבל לי מאוד נוח על אופניי. ההתאמה שעשה לי עמוס וולף מאוזון כל כך מתאימה לי שאני לא רוצה להחליף אותם, למרות שאין ספק שהשוק מוצף בעשרות דגמים טובים יותר מהטרק הזה. לי הוא הטוב בעולם! בתחילה חשבתי שהם מרוסקות לחלוטין, טוטאל לוסט. מאוחר יותר הבחנתי שבעצם מה שנשבר זה המזלג הקדמי. אולי עוד אתקן אותם. לא החלטתי עדיין. נראה בהמשך.
ואז הגיע אמבולנס שהוזמן. בתחילה לא רציתי להתפנות באמבולנס אבל במחשבה שניה ובעצת הפרמדיק שאמר שרצוי לעבור בדיקה כללית פוניתי לאסף הרופא.
התחושה לשכב על אלונקה כאשר רואים מלמעלה את השמיים היא מוזרה ביותר. הצמידו לצווארי מגן צוואר דבר שמנע ממני תזוזת ראש לצדדים וכך על אלונקה קשיחה הרימו אותי לאלונקה המתנייעת. כל הזמן אני שומע קולות מסביב של האנשים ואינני רואה אותם. אמנם השבתי לשאלות וגם ביקשתי כל מיני בקשות, צלצלתי לבן שלי גב שיביא לי כל מיני דברים לבית החולים וכו'. אפשר לומר שתפקדתי לחלוטין. הייתה לי תחושה מוזרה לשכב על האלונקה ולהביט רק למעלה. הוכנסתי לאמבולנס ומעליי אור ניאון. לא התנסיתי בנסיעה על גבי כאשר אתה רואה רק את תקרת הרכב ומטלטל בסיבובים ימינה ושמאלה קדימה ואחורה. זה ממש לא נעים. פתאום מרגישים פצוע. עדיין לא היו כאבים עזים. הם עוד יגיעו בהמשך. הכניסה לחדר המיון על אלונקה הייתה בשבילי טראומה. קשה לי לעכל שאני פצוע. גם כשאני חש שלא בטוב זה גורם לי לתחושות לא נעימות ולא טובות. החלוקים הלבנים, אורות הניאון מסביב, הקור של מיזוג אוויר והריחות המאוד מיוחדים של חדר המיון החדירו לי באחת להכרה שאני פצוע. מחשבות חלפו בראשי, מה אם בכל זאת קרה משהו? מה אם לא זה ימנע ממני להמשיך באימונים לטראנס אלפ שאני עסוק בהם כבר מספר חודשים והם ממלאים את כולי כיום. הרגשתי כנכנס לתוך עולם בלתי נודע. בדיקת לחץ דם הראתה שיש לי קצת לחץ דם גבוה. נחרדתי. הרופא צחק ואמר שזה ממש טבעי שלחץ הדם עולה במקצת בעקבות פגיעה כזו. אני ניסיתי להירגע כדי שלחץ הדם ירד. ואז אני שומע את הרופא מסביר לרופא מתמחה שהיה איתו, "אתה רואה לבחור יש דופק 52 רואים שהוא ספורטאי" המתמחה צחק ואמר שאפילו במנוחה המוחלטת ביותר הדופק שלא לא יורד מ 64. הרופא אמר לו ידידי, תתחיל להתאמן.
בניי שי וגב הגיעו לחדר המיון ולאחר למעלה משעתיים השתחררתי הביתה. הדבר הראשון שהלכתי לבדוק כאשר הגעתי הביתה היה את מצבם של אופניי. מצאתי אותם במחסן היכן שגב הניח אותם וגיליתי שמצבם אינו ממש טוטאל לוסט ובעצם החלק שנפגע קשות, למעשה נשבר לשניים, זה המזלג של הגלגל הקדמי. נראה שניתן להחלפה עוד אחליט בעניין האופניים. בת זוגתי החמודה והאהובה הביאה לי ולגב אוכל לדירתי כי לא היה לנו כלום בבית כך שיכולנו לבלות את השבת בנחת.
בערב עוד יצאתי לביתו של בני שי לחגוג את פורים איתם ועם הנכד המקסים שלי. בדרך כמובן שאספנו את אימי בת ה – 90 לחגוג אתנו את פורים עם הנכד והנין שלה. מוזר, או אולי לא מוזר, אני כבר עוד רגע קט בן 63 ועדיין נזהר מאימא כמו כשהייתי בן 14. קשה מצד אחד להסתיר ממנה דבר כי בכל מקרה אין היא מאמינה לאף אחד והיא תמשיך לחקור ולחקור עד אשר תאמת את העובדות לשביעות רצונה. כבר מראש דאגתי לעדכן את כל משתתפי ערב הפורים שלא ידברו ליד אימי על התאומה שהייתה לי. זה אחר כך מתכון בדוק לנדנוד אין סופי שאפסיק כבר עם הספורט הזה ולמה צריך לרכב באלפים עם אופניים? גם מכוניות זה מסוכן שם בגלל הסרפנטינות. היא חצתה את האלפים ברגל לפני 65 שנים, אבל אז זה היה משהו אחר. כך לדעתה. מיד שיצאנו מו המכונית היא הבחינה שאני צולע על הרגל. החקירות החלו. ניסיתי ככל יכולתי ולמרות הכאבים העזים ללכת כמה שאני יכול יותר ישר, כשאני מתרץ את הצליעה בנקיעת הרגל בריצה. שוב גערה בי כמו בילד קטן, שוב הספורט הזה, מתי כבר תפסיק עם הספורט הזה שלך!
הלילה היה נורא. הכאבים בברך ימין הלכו וגברו ולא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. השחר האיר ועמו התחושה המוזרה של שבת בבוקר ללא רכיבה. קמתי עצוב, כואב וגם קצת מדוכא. רבים רבים עודדו אותי שאחזור מהר חזרה ואני חש את כאביי בברך ויודע שזה דורש זמן עד אשר אוכל לשוב ולעלות על אופניי. הייתי בכושר לא רע בעקבות מחנה האימון האחרון במצפה רמון. הרגשתי שהמחנה נתן לי פוש קדימה, הן מבחינת הכושר והן מבחינת ההתנהלות של רוכב אופניים. הרגשתי טוב מנטאלית וגופנית. למדתי הרבה בעניין תזונה נכונה וכמה זה חשוב התחברתי מאוד למקצוע ולאופניים. אין ספק שפסק זמן עכשיו ייקח אותי אחורנית. תלוי כמובן באורכו של פסק הזמן הזה. מקווה שהוא לא יהיה ארוך מידי ואחזור מהר לאימונים ולשגרה.
אני רוצה להודות לחברים הרבים שבירכו אותי וחזקו את ידיי הן בטלפון הן בפייסבוק והן בהודעות אישיות לכולם אני מודה מאוד וכמובן להראל ורונן שמיד התקשרו ודאגו לשלומי. תודה רבה לכל החברים!
