לקראת טראנסאלפ 2011

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

בדרך לטראנס אלפ 2011...עברתי בעין כרם !!!

סוף שבוע מקסים. מזג האוויר האביבי השרה תחושת נעימות בעצמות. אביבי אמרנו, אבל לא שכחתי לרגע שמצויים אנו בסוף דצמבר. ברחבי העולם הנוצרי חוגגים את הכריסמס תחת מעטה של לובן ואילו אנחנו נראה כי קפצנו בקפיצה קלה מהסתיו, שלא היה, ישירות לאביב שאמור להגיע רק בעוד חודשים מספר.
ליום שישי הזמינה לנו אילנה, בת זוגתי, ארוחת בוקר בעין כרם. מיד קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב והודעתי לה שאני מגיע ברכיבה על אופניי. מצומת שמשון כק"מ לצומת אשתאול, משם במעלה הדרך לכסלון ורמת רזיאל, דרך צובה והסטף בואכה לעין כרם. בדקתי במפה ומדובר בסה"כ כ - 65 ק"מ מראשון לציון, לא משהו שצריך להרתיע אותי. אכן אני רק בתחילת האימונים ועדיין לא צברתי צבר עליות מרשים, למרות שבשבוע שעבר עליתי את נס הרים, החלטתי שאני עולה את מה שמכונה בפי החבר'ה, רוכבי האופניים הותיקים, מעלה צובה. הבנתי כבר ביני לבין עצמי כי עד אשר לא אבחן את עצמי מספר פעמים בכל מיני עליות, לא אהיה רגוע במסגרת תכנית האימונים שהוכתבה לנו ע"י רונן. אז החלטתי כבר בתחילת השבוע כי ביום שישי אני הולך על צובה.
ישנתי רע מאוד בליל שישי. ייתכן שזה בשל התרגשות מסויימת? לחץ מהאי וודאות? אינני יודע. התעוררתי מספר פעמים רב במשך הלילה ובשעה 04:30 קצתי בהמשך השכיבה במיטה ללא שינה והחלטתי לשתות את הקפה השחור של הבוקר ולהתחיל בהכנותיי. זמן היה לי למכביר. לא היה בכוונתי בכל מקרה לצאת בחשיכה. אינני מוכן לקחת סיכונים של רכיבה בחושך. גם כך, הזהירו אותי חבריי מפני רכיבה ביום שישי שהינה רכיבה מסוכנת יותר מרכיבת השבת. שניים הצטרפו אליי לרכיבה הזו. עם דוד נפגשתי ביציאה מראשון לציון ואת צביקה אספנו לצוות מנשר. משם המשכנו יחדיו לכיוון צומת שמשון לקראת צומת נחשון ותחילת העליה. דוד וצביקה קבעו להיפרד ממני בסטף ולחזור חזרה בעוד אני אמשיך לארוחת הבוקר שלי בעין כרם.
הכנות לרכיבת אופניים דורשות כ- 20 דקות ועליי היה לשרוף כשעתיים. לבסוף הגיע זמן היציאה. ביציאה מהחניון העולם היה עדיין די חשוך. רכבתי בזהירות הן בשל חשיכה שעדיין נחה על העיר כמין וילון דק וחצי שקוף ובשל קרירות הבוקר שעדיין שרתה באוויר. ביציאה מהעיר נפרסו לעיניי שמיים ענבריים של אור ראשון שעולה על העולם. הרגשה נהדרת. תענוג צרוף.
דוד וצביקה חזרו והדגישו כי צובה איננה נס הרים, היא ארוכה יותר יש בה מתלולים תלולים יותר והיא קשה הרבה יותר לטיפוס. כבר בתחילת העליה מיד לאחר צומת אשתאול התחלתי להבין עד כמה הם צדקו. הוי לאן הכנסתי עצמי. נזכרתי בטבלה שהציג לנו רונן לגבי מה מצפה לנו בטראנס אלפ וכי ביום השלישי או הרביעי כמדומני נטפס משהו המקביל ל - 7 פעמים צובה, ואני לא יודע כיצד אסיים ולו את הפעם הראשונה. כבר בתחילה העליה היא תלולה ביותר עם פיתולי דרך אשר גורמים, בהגיעך לפיתול, למתלול  חד יותר המחייב לעבור לרכיבת עמידה למספר דקות, מוצץ את שאריות האנרגיה מהרגליים ושוב לחזור לרכיבה רגילה בהמשך המתלול כאשר ברגליים, בעיקר באבע ראשים, מצוי מלאי אנרגיה מוקטן לאחר קטע העמידה. התעודדתי מאחר והבחנתי שאין הדופק מזנק קדימה בטירוף ואני מצליח לשמרו על תחום סביר של כ - 140 עד 150 פעימות לדקה, אצלי זה משהו בסביבות השמונים שמונים וחמישה אחוזים מהדופק המקסימלי. זה הקנה לי ביטחון מסוים שבכ"ז הגיע לעין כרם. הבעיה כפי שהבנתי במעלה הדרך ביני לבין עצמי שאצטרך לעבוד חזק מאוד בחדר הכושר ולחזק את שריריי הרגליים. ארבע ראשים חייבים להיות חזקים. קשה לומר שהם במיטבם אצלי בשלב הזה של האימונים. היה קשה מאוד וסחבתי עצמי למעלה תוך מחשבה על הקשיים שעבר אבי ז"ל בהגיעו לארץ. על עבודתו הקשה ללא כל תלונה או טרוניה. זה היה גורלו וכך חי.
הוריי, כזכור, הגיעו לארץ ב - 1948 עם תינוק בן כחודשיים (אני) והתיישבו בכפר סלמה אשר במבואות ת"א. כפר שלם דהיום. אבי היה פקיד בארץ הולדתו. באותם ימים, שנות השלושים ברומניה, מי שלמד בבית ספר תיכון, ואפילו לא סיים, נחשב היה כבעל השכלה ועל כן עבד בפקידות ולא בעבודת כפיים. ברומניה לא הכיר אבי את עבודת הכפיים. ידיו היו עדינות בהגיעו לארץ. מורגלות היו בכתיבה, אולם במהרה יהפכו למיובלות ומסוקסות. בארץ באותם ימים של מדינה שאך זה נוסדה העבודה היחידה שבה הייתה דרישה לידיים עובדות הייתה בבנין. בלית ברירה וכמו עולים חדשים רבים התקבל אבי צנום הגוף וקטן הקומה לעבוד בבנין. לא בדיוק בבניה עצמה, שכן מיומנות של עבודת בניה לא הייתה לו. אתה יכול להכין בלוקים אמר לו הקבלן, נתנו לו שני שקי מלט שאבי התקשה מאוד להרים כי כל אחד שקל 50 ק"ג, הנה לך ערימת חול וערימת חצץ, מים תיקח עם הדלי מהברז שמצוי היה בקצה השני של המגרש ותכין תערובת בטון. את הבטון אתה יוצק לתוך תבנית הבלוק דוחס היטב עם מהדק ידני ואח"כ מוציא את הבלוק מהתבנית ומניחו שורות שורות בשמש שיתייבשו עד שיהיו ראויים לשמש לבניית הבנין. כך עבד אבי במשך למעלה מעשרים שנה עד אשר נפצע קשה מאוד בתאונת עבודה, ועל עניין זה בטח אספר בהזדמנות אחרת, ונאלץ לעזוב את עבודת הבנין.
עבודה קשה הייתה מנת חלקו של אבי במשך כל שנות ילדותי ונערותי, עד לגיוסי לצבא. תאונת העבודה שקרתה לו הייתה כאשר אני הייתי כבר בקורס קצינים בשנת 1968. תמיד אזכור את יציאתו לעבודה בטרם עלות השחר. את עמידתו עם כוס הקפה השחור, ואני ילד קטן מביט בו ממיטתי, כשהוא עומד ליד חלון המטבח ובוחן את החשיכה שבחוץ. אינני יודע על מה היה אבי מהרהר באותם בקרים, אבל אין ספק בליבי כי ביכה את מר גורלו ואת עבודתו הקשה שגם היא לא תמיד הייתה בנמצא. בקולו מעולם לא נשמעה תלונה. לא פעם כאשר עבד לא רחוק מהבית ראיתיו בזמן עבודתו. למותניו חגר סינר עור  כמגן מפני הבטון והמים, נוהג היה מפעם לפעם לירוק לתוך כפות ידיו המיובלות ושוב ושוב להפוך את התערובת עם את החפירה או לדחוס אותה לתוך התבנית. כפפות עבודה לא היו לו וזוכרני את מיני המשחות והשמן שאימי הייתה מורחת על ידיו כדי למנוע ככל שניתן את פיצוצי העור היבש אשר גרמו לו לכאבי תופת בידיו. מעולם לא החמיץ אבי יום עבודה אפשרי. אפשרי אמרתי, שכן לא מעטים היו הימים שלא הייתה בהם עבודה והוא נאלץ לחזור הבייתה בשעת צהריים מוקדמת עם מבט של כישלון בעיניו על שלא עלה בידיו למצוא עבודה באותו היום. המשמעות הייתה מידית, אין מספיק אוכל באותו השבוע. זה יהיה עוד שבוע ללא בשר. והיו כמובן גם ימי החורף הגשומים שבהם לא ניתן היה לעבוד בבניין. ימים שבילה שעות מול החלון במטבח עם כוס התה אחוזה בשתי ידיו כדי לחממם ומביט בוהה בגשם הזלעפות היורד בחוץ ומונע פרנסה למשפחתו. באותם ימים ארוכים נהג אבי לכתוב מעת לעת פואמות מדהימות, ברומנית כמובן, וכתב ידו הישר, הנאה והמסולסל, פשוט מדהים את כל הרואה את כתיבתו, גם אם אין מבין דבר וחצי דבר בשפה הרומנית.  
בימים יפים בהם לא מצא אבי עבודה, תמיד עשה לביתנו. הבית, בית ערבי בין חדר בתחילה הורחב לימים לחדר נוסף ששימש אותי ואת אחי ז"ל, נבנו תריסים שלא היו בחדרים. מטבח מאולתר בנה אבי. הכניסה לכל הדירונת שלנו הייתה דרך המטבח. שירותים היו בחצר כשהם משותפים לכל השכנים שהתגוררו יחד איתנו באותה החצר. השירותים כמובן שלא היו מחוברים לביוב אלא לבור ספיגה. את הבור בנה אבי במו ידיו 2 מ' קוטרו ו - 2 מ' עומקו וריפד אותו במין בלוקים מיוחדים קשתיים שנועדו באותם הימים לרפד בורות ספיגה. נראה לי שאין כיום בנמצא בלוקים שכאלה שכן אינני חושב שעדיין קיימים בורות ספיגה. זוכר אני את אבי עמוק עמוק בתוך הבור משליך את האדמה שגרף באמצעות את החפירה אל מחוץ לבור לגובה של כשני מטרים, הרבה מעל קומתו הנמוכה. אינני חושב שגובהו היה מעל למטר ושישים, ואולי אף פחות. עבודה קשה ללא כל תלונה. אז מה לי כי הלין כאשר אני עסוק בסה"כ בתחביבי. המשכתי לדווש במעלה הדרך.
כבר באזור רמת רזיאל הרגשתי שעשיתי את זה. העליות התמתנו מעט, האוויר נעשה חמים יותר, התחלתי להרגיש במעלה עמוד השידרה שלי תחושת נעימות המתגלגלת לשם עם סיפוק לא קטן. מודה. את הירידה מאיתנים לכיוון צובה שטפתי בדהרה ונראה שמכוח האנרציה עליתי לככר הסטף. שם חיכיתי לחבריי שהגיעו מספר דקות אחריי וגם הם מלאי סיפוק. הם פנו חזרה לכיוון השפלה ואני לכיוון עין כרם ולארוחת הבוקר שלי.
הרעיון לעלות ברכיבה ולהנות מארוחת בוקר טובה היה נהדר. אינני יודע אם הרכיבות הבאות יהיו מהנות שכן מניח אני שהאימונים יהיו קשים יותר ויותר ועוד נכונו לי ימי משבר לא מעטים, אבל אין ספק שהמחשבה על העבודה הקשה הנדרשת כדי להגיע למטרה ייתנו את המוטיבציה הנדרשת במעלה ההר. נקווה שנעמוד בזה.