יום חמישי,הרצאת תזונה במדיקס אשר במרכז האולימפי שבהדר יוסף. מעט חבר'ה הגיעו, וחבל. ייתכן ולכל האחרים הדברים ברורים אינני יודע. אצלי זה הכל חדש. מודה, אני מתאמן כמעט כל החיים. עשיתי טריאתלונים רצתי מרתון רכבתי רוכב ישראל ושאר מירעין בישין, אבל תמיד זה היה בגדר חובבנות לחלוטין. פשוט מתאמנים ומה שיוצא, זה מה שיש. בפעם הראשונה שאני חש מקצוענות. זה ברמת האימונים, זה בתוכניות האימונים המקצועיות, זה בטכניקה המשתפרת ועכשיו גם בנושא התזונה. על כל אלה אני רוצה להודות, כן, כבר בשלב הזה ולא משנה לאן אגיע, להראל ולרונן שהצליחו לטעת בי את המעבר מחובבנות למקצוענות. וייתכן חברים, שלא יהיה שינוי בהישגים, זה בכלל לא משנה. הגישה שלי בזכותם שינתה פזה.
אז כאמור שמענו את הרצאתה של יעל בעניין התזונה הנכונה לספורט עצים, בטווח זמן ארוך ומידי יום ביומו. ראשית, מרצה נאה, מעבירה את ההרצאה בנעימות, ברורה ביותר בלי סיבוכים. פשוט היה נעים לשמוע, קצת להתבדח, והרבה ללמוד ולהפנים. ממש נהניתי. אני תקווה שהראל ימסור לה את רשמיי האישיים, אבל העיקר הוא שהפנמתי ואני בהחלט מתחיל לאמץ את שלמדתי.
טוב, סוף השבוע הזה לא היה משהו מבחינת אימונים אבל הוא עבר לי בנעימים עם הנאה גדולה וייתכן שזה לא פחות חשוב. היה שווה, ואני בהחלט מבטיח לעצמי שאשלים כבר את החסר בעליות לגראציות, לעזאזל. אז יום שישי הקדשתי לבת זוגתי והצטרפתי לסיור של החבר'ה שלה, שהם כבר, גם קצת החבר'ה שלי, לסיור גלריות ביפו, באזור הנמל. היה סיור מעניין תרבותי, אמנים צעירים ומוכשרים וגם אומנים שכבר ביססו את מעמדם באומנות הישראלית וחלקם גם העולמית והם מציגים בניו יורק ובשאר בירות העולם הנחשבות מבחינה אמנותית. היה יום שישי נעים, שטוף שמש והייתה לי מן תחושה כייפית של יום חופשי.
למחרת, שבת, קבענו לעשות את סובב כנרת עם החבר'ה שאני רוכב איתם באופן קבוע מזה שנים. חלקנו טריאתלתים וכמעט בכל תחרות חלקנו מתברגים בין המקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלנו. ובכ"ז אנחנו כולנו בבחינת חובבים. לא עברנו, כפי שתיארתי לעיל, לפזה המקצוענית. אבל אנחנו בהחלט מאוד מאוד נהנים יחדיו, כל בוקר בריצה המשותפת, הבדיחות והצחוקים לאורך כל אימון וכמובן שגולת הכותרת זו רכיבת השבת שלעולם אינה פוסחת על הפסקת קפה, בד"כ בלטרון. אז אימוני הרכיבה בשבת יהיו פחות חדים להשגת המטרה שהצבתי לעצמי, אינני יכול, ואינני רוצה לוותר על רכיבת השבת עם החברים שלי.
אז יצאנו לכנרת והתאספנו במגרש החניה של בנדל (שטח החילוף של טריאתלון נגב עמק הירדן) בשעה שמונה בבוקר. לנסיעה הגיעו רק 10 רוכבים (שניים נעדרו בשל ישראמן ואחרים סתם ככה) וכן הגענו נשותינו (או בנות הזוג) ועוד מצטרפים, חברינו לריצות, ולאחר התארגנות יצאנו לסובב כנרת. יזהר ברכב הליווי דאג לשלט מתאים והרגשנו בטוחים ומאושרים, בעיקר בשל מזג האוויר שכל כך האיר פניו אלינו. הייתה התעכבות קלה בהתחלה בשל פנצ'ר ולאחר מכן הרכיבה זרמה בקצב לא רע לאורך כל הדרך ללא הפסקות לחלוטין עד חזרה לצומת צמח. סה"כ רכיבה כ - 62 ק"מ סה"כ זמן 2:21 שעות. קצב של כ- 26.7 קמ"ש, לא הכי מהיר בעולם אבל די סביר בהתחשב בחלק היותר חלשים שמעת לעת היה עלינו להמתין ולאסוף אותם חזרה לפלוטון.
סיימנו בצמח בשעה 11:00 לערך, אחרי התארגנות בסיום וכו' ואז החל החלק התרבותי של היום. יצאנו, הפעם במכוניות לסוסיתא. נמצאת ממש מעל לעין גב. אתר עתיקות, שבו עיר שהוקמה בתקופה ההלניסטית המשכה בתקופה הרומית והביזנטית וסופה ברעידת אדמה שהתרחשה באזור ב - 749 לספירה וגרמה לחורבנה של העיר. המעניין הוא שבחפירות הארכאולוגיים שנעשו במקום התגלתה העיר ממש בשלמותה. אין צורך בדמיון רב כדי לראות את הרחובות, הבתים, הכנסיות, כיכר העיר וצנרת המים שהובילה מים ממעיינות מרמת הגולן. הכל קיים בצורה מדהימה ללא כל שחזור וזה פשוט מדהים. מאוד נהנינו מהסיור ומהנוף המדהים המתגלה מהר סוסיתא המשקיף על עין גב, על כל הכנרת ועל טבריה השזורה פנינים ממול.
כמובן שסיור שכזה מגביר מאוד את התיאבון ולכן קינחנו את היום הנפלא הזה בארוחה דשנה וטעימה מאוד במסעדת "צל תמר". ממש מומלץ. הדרך חזרה כבר הייתה כבדה יותר לאחר הארוחה הטובה.
ובכ"ז ללא סיפור קטן אי אפשר. תוך כדי נסיעה חזרה חלפנו על פני שני המושבים הצמודים "ירדנה" ו"בית יוסף". נזכרתי בקשר המשפחתי שלנו למושב ירדנה. הוריי לאחר שעלו לארץ ב - 1948 התיישבו, או נכון יותר הושיבו אותם, בכפר סלמה, לימים כפר שלם אשר בדרום תל אביב. בשנים הראשונות בהשראת ההתיישבות היהודית, הסוכנות וכו' ביקשו לעניין אותם לעבור לאחד המושבים. הוריי, עירוניים מבוקרשט שברומניה לא הבינו אפילו על מה מדובר. בעינייהם חקלאים הנקראים ברומנית צ'ראן, כאלו הבאים מהצ'ארה. כלומר "מהארץ", הם אנשים נחותים חסרי השכלה וכיצד הם רומנים מבוקרשט ילכו להיות צ'ראן. זה לא היה מובן להם. אנשי הסוכנות לחצו ששם יהיה להם טוב ויהיה להם עבודה ופרנסה, דבר שהיה חסר מאוד בסלמה של אותם ימים, אבי עבד בבניין בעשיית בלוקים יום כן וכמה ימים לא. הסבתא שלי שהייתה היותר אמיצה במשפחה, היא גם זו שדחפה את כולם לעזוב את רומניה ולעלות לפלשתינה, החליטה שצריך לראות במה מדובר במושב הזה. אינני יודע אם זה ממש זיכרון ילדות שלי, או זיכרון מסיפורי המשפחה שחזרו וחזרו על הסיפור הזה, אבל בזיכרוני חרוטה היטב הנסיעה למושב "ירדנה". הייתי בן 4 או 5, משאית לקחה אותנו ועוד כמה מתושבי סלמה ונסענו שעות ארוכות בנסיעת ייסורים בארגז של משאית גדולה בה ישבו הנוסעים בשני ספסלים לאורכה. הימים ימי קיץ לוהטים וכאשר ירדנו במושב, נראה היה שהוכנסנו לתוך כבשן. עמק הירדן של אותם ימים היה צחיח. במושב היו בתי סוכנות קטנים עם גגות אסבסט וללא טיפת ירק סביב. איש הסוכנות הסביר כי נקבל בית כזה לכל משפחה וכן פרה אחת, כמה תרנגולות, שטחים לגידולים שונים וכמובן שיבוא מדריך שילמד את ההורים איך להיות חקלאים. הוריי כמעט כמעט והתעלפו ברגע שירדו מהמשאית ואמא שלי כבר ביקשה לעלות חזרה ולחזור לסלמה. היחיד שהעניין מצא חן בעיניו הייתי אני הקטן. חזרתי ואמרתי שאני מאוד אוהב את ריח הפרות ואני רוצה להישאר כאן ולגדל פרות. מאז במשפחתנו חזרה ונישנתה הבדיחה שאני אוהב ריח פרות. למען האמת כנראה שהאהבה הזו חלפה לה גם אצלי.
ובכ"ז ללא סיפור קטן אי אפשר. תוך כדי נסיעה חזרה חלפנו על פני שני המושבים הצמודים "ירדנה" ו"בית יוסף". נזכרתי בקשר המשפחתי שלנו למושב ירדנה. הוריי לאחר שעלו לארץ ב - 1948 התיישבו, או נכון יותר הושיבו אותם, בכפר סלמה, לימים כפר שלם אשר בדרום תל אביב. בשנים הראשונות בהשראת ההתיישבות היהודית, הסוכנות וכו' ביקשו לעניין אותם לעבור לאחד המושבים. הוריי, עירוניים מבוקרשט שברומניה לא הבינו אפילו על מה מדובר. בעינייהם חקלאים הנקראים ברומנית צ'ראן, כאלו הבאים מהצ'ארה. כלומר "מהארץ", הם אנשים נחותים חסרי השכלה וכיצד הם רומנים מבוקרשט ילכו להיות צ'ראן. זה לא היה מובן להם. אנשי הסוכנות לחצו ששם יהיה להם טוב ויהיה להם עבודה ופרנסה, דבר שהיה חסר מאוד בסלמה של אותם ימים, אבי עבד בבניין בעשיית בלוקים יום כן וכמה ימים לא. הסבתא שלי שהייתה היותר אמיצה במשפחה, היא גם זו שדחפה את כולם לעזוב את רומניה ולעלות לפלשתינה, החליטה שצריך לראות במה מדובר במושב הזה. אינני יודע אם זה ממש זיכרון ילדות שלי, או זיכרון מסיפורי המשפחה שחזרו וחזרו על הסיפור הזה, אבל בזיכרוני חרוטה היטב הנסיעה למושב "ירדנה". הייתי בן 4 או 5, משאית לקחה אותנו ועוד כמה מתושבי סלמה ונסענו שעות ארוכות בנסיעת ייסורים בארגז של משאית גדולה בה ישבו הנוסעים בשני ספסלים לאורכה. הימים ימי קיץ לוהטים וכאשר ירדנו במושב, נראה היה שהוכנסנו לתוך כבשן. עמק הירדן של אותם ימים היה צחיח. במושב היו בתי סוכנות קטנים עם גגות אסבסט וללא טיפת ירק סביב. איש הסוכנות הסביר כי נקבל בית כזה לכל משפחה וכן פרה אחת, כמה תרנגולות, שטחים לגידולים שונים וכמובן שיבוא מדריך שילמד את ההורים איך להיות חקלאים. הוריי כמעט כמעט והתעלפו ברגע שירדו מהמשאית ואמא שלי כבר ביקשה לעלות חזרה ולחזור לסלמה. היחיד שהעניין מצא חן בעיניו הייתי אני הקטן. חזרתי ואמרתי שאני מאוד אוהב את ריח הפרות ואני רוצה להישאר כאן ולגדל פרות. מאז במשפחתנו חזרה ונישנתה הבדיחה שאני אוהב ריח פרות. למען האמת כנראה שהאהבה הזו חלפה לה גם אצלי.
אז מה היה לנו, הרצאה מעניינת ביום חמישי. סיור גלריות תרבותי ביום שישי. רכיבה קלילה ומהנה עם סיור ארכיאולוגי וארץ ישראלי בשבת. סיום בארוחה טובה, אז אפשר לסכם שהיה סוף שבוע נהדר.