לקראת טראנסאלפ 2011

יום שישי, 11 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 2


אם היום הראשון התאפיין בקור וברוח המטורפת, אז חלקו הראשון של היום השני התאפיין מבחינתי "בבדידותו של הרוכב למרחקים ארוכים". אני טוב בזה. זכורים לי האימונים עם צביקה יוז'יק לקראת המרתון. ריצות ארוכות, לו לא היה אלוהים, של עשרות קילומטרים בבדידות מזהירה. היינו מתחילים יחד ולאחר כחצי שעה הייתי מוצא עצמי לבד לעוד שלוש שעות ריצה אין סופיות. עוד משהו שנותר לי מאז, לא, בירכיים לא נותרו וכיום אני בקושי מסיים K10, אבל נותר העניין המנטלי. היינו רצים מקאנטרי גלי הדר בראשון עד הים וחזרה 22 ק"מ ואז מגיעים לצומת שלפני הקאנטרי ויוז'יק שהמתין לי בצומת, היה אומר, יופי ריצה טובה, עכשיו מסתובבים וחזרה לים. זה מטורף. לחזור שוב לעוד סיבוב של 22 ק"מ, כאשר היינו כבר בבית. מארק מהקבוצה שלי היה מספר לי שצביקה היה מגיע בריצה ממקום עבודתו ביפו עד לתעשיה האווירית שם עבד מארק ויחד היו רצים הביתה לראשון. כאשר היו מגיעים לפניה הביתה, יוז'יק היה אומר למארק שרצים עוד עד הקאנטרי. זו הייתה השיטה שלו לעבודה מנטלית. כיום זה עוזר לי מאוד בעליות. נכון אני לא עושה אותם פעמיים כמו גיל או אחרים אבל בקצב שלי אני מסיים עליות עם רגליים מספיק טריות לעליה הבאה. תודה צביקה, לצערנו לצביקה הייתה תאונת אופנוע ממנה נותר נכה בידו ואין הוא יכול עוד לעשות ספורט. עוד דבר קטן לגבי צביקה יוז'יק שהיה מראשוני הטריאתלטים בישראל, הוא היה זה שארגן לראשונה את רוכב ישראל, תחילה מראשון לאילת ובהמשך מהצפון. מגיע לו הרבה כבוד!!
אז התחלנו בפלוטון יותר רגוע היום, אבל אני מראש אמרתי לעצמי אני לא במשחק הזה ולא שוחק את עצמי כבר ב 35 ק"מ הראשונים. כך מצאתי עצמי לאחר 3 חבורות של פלוטון שונים ואני עם עצמי בבדידות מזהירה של הרוכב למרחקים ארוכים. לעסתי כל מה שהיה לי והג'לים נטחנו בקצב. הרכיבה, אמנם לבד אבל התקדמה בקצב משביע רצון מבחינתי. הרוח הייתה סבירה שלא כמו אתמול וגם הקור היה נסבל לחלוטין ולאט לאט אף התחמם.
היום רכבנו לכיוון צפון לעבר ירוחם. כאשר התקרבתי לשדה בוקר הבחנתי מרחוק בחבורת רוכבים ואני כל הזמן סוגר עליהם. חייכתי לעצמי כמה שהטקטיקה שלי עובדת נפלא. אני בקצב שלי, לא הורג את עצמי והנה עוד רגע קט אני סוגר עליהם. הרגשתי מצויין  ומצב רוחי עלה. הוי מה התאכזבתי כאשר הגעתי לחבורת הרוכבים וגיליתי שאלו הבחורות שיצאו שעתיים לפנינו וחלקן רוכבות עם נעלי התעמלות. יופי סימון ניצחת אותן.
הפסקה קלה בכניסה לירוחם לקראת הירידה למכתש הגדול. ירוחם זה בסוף העולם שמאלה. אם אתה מגיע לשם על אופניים אז זה אחרי סוף העולם וצריך גם שמאלה וגם ימינה מספר פעמים. אבל הופתעתי לטובה, לפחות מהרחוב הראשי בו עברנו. עיירה נקיה ומטופחת גינון וכיכרות נעים ורחוב ראשי שוקק חיים, כנראה מאחר והיה יום שישי. וכן, נתנו כבוד לרוכבי האופניים, מה שלא מקובל במקומותינו, מכוניות לא צפרו ונתנו לנו לעבור והיו גם עמה אנשים בצידי הדרך שמחאו לנו כפיים. שאפו לירוחם.
הירידות התחילו להתחבב עליי. ישיבה נמוכה, ברך פנימית של העיקול פונה למעלה וקצת קדימה, נותנת איזון מצויין לגוף ולאופניים, אלמנט הפחד ירד משמעותית, אוליי זה לא כל כך טוב, והאופניים רצו בעיקולים, היה כיף. בתחתית המכתש הסתובבנו וחזרה לטפס את מעלה ירוחם, למעלה.
אייבי יקירי, נראה לי שלעולם לא אוהב עליות. מה לעשות הן טיפוסיות כאלה שלא אוכל לאהוב אותן. זה ביננו. אבל כבוד! אני נותן לכל עליה את הכבוד שמגיע לה. אני לעולם לא נלחם בעליה. אני אומר לה כבר מלמטה, את חזקה ממני, אין לי שום יומרות לנצח אותך. בסה"כ אני רוצה להגיע למעלה עם רגליים מספיק טריות בשביל אחותך, העליה הבאה המחכה לי בהמשך. אז בבקשה תני לי לעלות, לאט לאט בקצב לי בדופק נוח יחסי ואז אני גם מגיע, כי אייבי אמר שאין עליה שאינה ניתנת לטיפוס.
עוד אני מטפס והנה מגיעים הדי וערן מאחוריי. בבוקר רונן אמר שהיום הזה מוקדש לעבודה בזוגות. לי אין זוג כך שעבדתי די לבד, אבל הדי וערן הם זוג שממש עובד יחד. ערן לא עוזב את הדי לשנייה וזה ממש יפה ומרגש. בעליה הוא תומך בה מעודד ואף עוזר כאשר הוא מסייע לה לעיתים בדחיפה עם יד אחת. היי, לא ראיתי עוד זוגות שעובדים ככה בצוות. כל הכבוד להדי וערן.
יצאנו מהמכתש והתארגנו לפלוטון ביציאה מירוחם. קבוצת הקילרים של רוכבי אשכולות כבר מזמן נעלמו ונותרו כשלושים רוכבים, אולי היותר שפויים שבין הקבוצה ולפי בקשת החברים, ביקשנו מהמובילים בפלוטון שלא להכתיב קצב רצחני כמקובל במחוזותינו. הראל עמד על כך ובעיקר כאשר במובילים מצוי גיל החמוד, ידעתי שלא יקרעו אותנו. ואכן כך היה. רכבנו בפלוטון כ – 35 ק"מ בקצב סביר וממש נהניתי מכל רגע. רן לא הפסיק לעלות בדרך על כל עיניי החתול המצויים בין ירוחם לשה בוקר ובאחד מהם אף החליק והיה קרוב לנפילה, אבל שליטתו המדהימה באופניים הצילה את הפלוטון כולו מנפילה כללית. לא כך רן?
בכניסה לעבדת הייתה אי הבנה קטנה. היו שרצו לעצור להפסקה קלה, אחרים כבר הריחו את האורווה. כך הפלוטון פורק והמשכנו בבודדים או בחבורות קטנות יותר לכיוון מעלה בית הסוהר נפחא.
בקטע זה שוב חבר אליי זיגפריד הגרמני. גם את העלייה של מעלה ירוחם עלינו יחד. בחור נחמד החלפנו דברים בדרך ונבדוק אם זה מעשי שנהיה זוג בטראנס אלפ. עלינו את העלייה לכלא נפחא ומשם כבר התגלגלנו לכיוון מצפה.
סה"כ יום הרבה יותר נוח מיום אתמול. החשוב מכל זה הימים הרצופים של הרכיבה. יש לזה משמעות רבה. לעלות יום אחרי יום על האוכף ולשבת עליו שעות על שעות, גם עניין זה דורש אימון כמו כל דבר אחר. ההתארגנות עם אוכל ושאר הדברים הנדרשים וצריך לזכור שאנחנו לא יוצאים מהבית והכל צריך להיות מתוכנן מראש. כך למשל לא ארגנתי לעצמי שקיות אוכל לצורך עטיפת הכריכים שאני מכין בבוקר. הערה לפעם הבאה. כמה שחשבתי על הכל, נשכחים דברים וזו ההזדמנות ללמוד ולהפנים.
נהניתי מאוד מיום הרכיבה השני ועכשיו מתכוננים לקבלת שבת וקידוש. נשתמע בהמשך!     

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 1

היום הראשון של מחנה האימון במצפה רמון התאפיין בקור העז וברוח המטורפת. למצפה הגענו לפני 9 בבוקר אבל מספר חבר'ה פיספסו את הדרך כך שהיציאה לרכיבת היום הראשון התעכבה במקצת. לדעתי זה היה לטובה. נכנסנו לאווירה של הטראנס אלפ, לדעתי לפחות. ההכנות לרכיבה הם חיוניות ביותר. שמתי לב להתלבטויות, מה ללבוש מה לקחת החבר'ה מתייעצים זה עם זה. מכינים בניחותה את האופניים ואת עצמם. צריך ללמוד גם מזה. לא להשאיר את ההכנות לרגע האחרון. ללמוד שכל דבר יהיה במקומו והדברים יהיו מובנים. שלא במקרה בערב חזר על עניין זה הראל יותר מפעם אחת. זה חשוב מאוד גם לרוגע האישי.
אז אם בעניין הרוגע האישי מדובר עליי לספר לכם שבדרך למצפה רמון היו לי לא מעט פרפרים בבטן לפני יום הרכיבה הראשון, איך אעמוד בלחץ ובקצב, איך אתגבר על העליות ועדיין לשמור את עצמי טרי ליום המחרת. זו בעצם הדאגה הגדולה ביותר, ובעצם הבנתי משיחות עם החברים כי זו דאגתם של רבים. גם טובים ממני.
במצפה ציפה לנו קור מקפיא של 6 מעלות. כמובן שהתלבשנו בהתאם אבל לאחר תחילת הרכיבה זה היה הדבר שפחות הפריע. הגורם המשפיע ביותר הייתה הרוח. היום הבנתי שלא סתם מכונה האזור שליד בה"ד 1 מישור הרוחות וצומת בה"ד 1 נקראת צומת הרוחות. הרוחות כאן מטורפות. אינני יודע לאיזה מהירויות הגיעו אבל בירידות מסויימות פשוט הרגשתי שהרוח מעיפה אותי יחד עם האופניים למטה לתהום. הדי הקטנטונת עם ה 45 ק"ג שלה סיפרה לי כי סבלה מאותה התחושה.
יצאנה ממצפה בפלוטון מרשים של קרוב ל -50 רוכבים. עם הפניה ימינה בצומת הרוחות הפלוטון הגביר קצב ובשל רוח הפנים החזקה שחטפנו שמרתי על מקום בפלוטון כדי להימנע מקבלת הרוח ישירות. כך נותרתי בפלוטון הקדמי במשך כ - 15 ק"מ כשהקצב היה פשוט מטורף וממש לא התאים לי. הראל חלף על פניי והזכיר לי שיש גם מחר. הורדתי קצב וחברתי לפלוטון מאחור שהיה לי הרבה יותר נוח וגם אותו נטשתי כשהגענו לעליות של הר חריף. חזרתי לעצמי על התובנות שלי ואת העליות אני עושה בקצב שלי ושומר כוחות.
לא יכולתי שלא להיזכר בבה"ד 1 כאשר חלפנו על פניו. הייתי כאן כחניך לפני למעלה מ - 43 שנים. הבנים שלי שגם הם עברו כאן, גם זה היה כבר לפני שנים רבות. אין סוף זכרונות יש לי מהמקום הזה. אוליי בהזדמנות אכתוב קצת על כך. חלפנו ע"פ המטווחים ונזכרתי איך היינו חוזרים מהמטווחים עם סחיבת פצועיים אחד על אחד עד הבסיס. פתאום הבסיס נראה כל כך רחוק, איך עשינו את זה. בן זוגי דאז היה מאיר זמיר, לימים תת אלוף שהתפרסם במלמחת יום הכיפורים ככח טייגר וקיבל צל"ש. מאיר היה חזק מאוד הוא היה לוקח אותי הקטן על הגב, צועק שאנחנו לא מתחלפים ורץ איתי כל הדרך עד הבסיס כשאני מבכה נואשות לאורך כל הדרך על מצבם של אשכיי שהתחבטות על כתפו.
הר חריף הוא גבוה אבל העליה החלה בעצם כבר מהצומת ולכן לא הייתה תלולה במיוחד. מהר חריף ירדנו לאורך גבול מצריים לכיוון הר שגיא. רכבנו כ 20 ק"מ וחזרנו להר חריף. מכיוון דרום העליה להר חריף מכיוון דרום קשה הרבה יותר. עבדתי בקצה שלי וקיבלתי עידוד מבורך מאייבי שהצטרף אילנו למחנה האימון ותרם רבות מהידע שלו מהמקצועיות ומהניסיון להבין את העליות לכבד אותן ולא להילחם בהם. הפנמתי מאוד את הרצאתו המאלפת שהייתה בערב.
בדרך חזרה הייתה לנו רוח גב ורכבנו בפלוטון קטן של ערן, הדי, רן וצביקי והבחור הנחמד גיל. אני חייב לציין את גיל. בחורצ'יק צעיר לדעתי בשנות ה - 20 שלו. רוכב מעולה בעל יכולות אבל בעיקר ממש חבר. רכב איתנו המבוגרים יותר והאיטיים יותר, עזר לנו כל הזמן, ירד לאחרונים בעליות משך ועודד. בקלות היה יכול להיות מקדימה אבל נשאר עם החבורה הקטנה הזו עד מצפה ואני חייב לומר לו כאן, יישר כוח. חבר אימיתי. 
בפניה בצומת הרוחות ימינה לכיוון מצפה שוב חטפנו רוח פנים עזה ביותר והורדתי קצת קצב עד מצפה כדי לשמור על כוחותיי למחרת היום.
הערב התאפיין בשיחה קבוצתית וחוויות שהחלפנו מיום הרכיבה הראשון. שוב אני מניח שזו תהיה גם האווירה בטראנס אלפ ולדעתי המחנה אימון הזה חשוב ביותר לא רק לצורך האימון עצמו שכמובן חשוב הוא בפני עצמו, אלא גם מבחינת הכניסה לאווירת הטור וכל הסובב אותו שזה לא פחות חשוב.
אז מה היה לנו היום? כ - 120 ק"מ, עליה מצטברת של כ - 2000 מ' ורוחות מטורפות כל היום. מתכוננים ליום השני.