לקראת טראנסאלפ 2011

יום שישי, 4 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - תובנות חדשות


בעצם התובנות החדשות החל לצוץ אצלי כבר בשבוע שעבר. זה החל ברכיבה עם רוני קרת וקבוצתו טים פוקוס. יצאנו ביום שישי לסיבוב עליה לצובה דרך צומת עין כרם למעלה לבר גיורא, יורדים דרך צור הדסה לכביש המחצבה ומגיעים למחסיה. שוב מטפסים לנס הרים וחזרה דרך צומת עין כרם לצובה, ירידה לשמשון ומשם חזרה ללטרון. הם קראו לסיבוב הזה שמיניה. אני קורא לו שתי גראציות. בעתיד נוסיף לזה גרציה שלישית, כלומר עוד עליה אחת של צור הדסה. מכל מקום סיבוב כזה הוא כ – 135 ק"מ עם טיפוס של מעל 2,600 מ'. סיבוב רציני.
את הסיבוב הזה עשיתי כבר ביום חמישי לבד עם עצמי. קצב נינוח דופק במסגרת E2  ו E3, פשוט כדי שלא לעצבן את רונן, ובסה"כ זה עבד לא רע. והנה למחרת יום שישי יצאתי עם קבוצת פוקוס בהזמנתו של רוני קרת לאותו הסיבוב. התחלנו בלטרון כאשר הקבוצה בכללותה יצאה משמשון. נזכיר עוד שאבשלום ספיר יצא אתנו מלטרון אבל "איבדנו" אותו בהמשך הדרך. לאחר חימום בעליה להראל, הקצב גבר והפולוטן שלהם החל למשוך חזק בעליה ליער הנשיא. הרגשתי שהדופק מזנק קדימה ויהיה לי קשה מאוד לשמור על קצב כזה לאורך כל העלייה. השתרכתי קצת מאחור וכך כאשר הקבוצה עצרה לזמן מה בתחנת הדלק לפני הפניה בצומת אשתאול, תפסתי מקדמה מסוימת בעליה לצובה. המקדמה נסגרה ע"י הקבוצה כבר ברמת רזיאל ושוב נאלצתי לרוץ אחריהם בקצב מטורף כאשר במישורים אני איך שהוא מחזיק בפולוטון אבל מיד בעליות אני "שופך לגר" ומזדנב מאחור. לא אפרט את כל פרטי הרכיבה שהייתה נהדרת כשלעמה, אבל כאשר הגעתי לצומת מחסיה, הרגשתי שרגלי כבדות, עייפות מצטברת, הקצב היה מעל ליכולותיי ופשוט חתכתי לכיוון בית שמש וחזרתי ללטרון. רשמתי לפניי את המסקנות שעלו בראשי מהרכיבה הזו.
השבוע החל בשני אימונים באוזון 11, אימון סיבולת ואימון קאדנס. אין לי ספק שהאימונים באוזון קידמו אותי מאוד. צוות המאמנים/מדריכים המצויים שם הם מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, רובם ככולם רוכבי עילית מהבכירים ביותר שישנם בארץ כיום ואחד מהם, ניב ליבנר התקבל לקבוצה איטלקית מקצוענית ומתחרה בהצלחה רבה באירופה. לאחר שני האימונים עליתי ביום רביעי לאותו סיבוב של השמינייה. שוב לבדי, שוב בקצב שלי ושוב הרגשתי טוב לאורך כל הדרך. חזרתי הביתה עייף אך לא תשוש ולא גמור. בערב יצאנו, עם בת זוגתי לערב התרמה לילדים פגועי מח וחזרנו לאחר חצות. שרדתי.
להשלמת התובנות שמיד אפרט אותן יצאתי היום, יום שישי, לאותו הסיבוב עם אבשלום ספיר. בשבוע שעבר כאמור אבשלום נעלם לנו והסתבר שהוא פניה לסטף להצטייד במים ונראה שבזמן הזה חלפנו עם הפולוטון על פניו ושוב לא נפגשנו. ידעתי שאבשלום איטי יותר, בעיקר בעליות, זה לא הפריע לי ויצאנו יחדיו לדרך. בהמשך התברר שאבשלום עדיין לא עשה ימי רכיבה כה אינטנסיביים ובעצם עדיין לא רכב יותר מכ – 70 ק"מ ברכיבה אחת.
התאמתי עצמי לקצב שלו תוך כדי שאני חוזר מעת לעת אחורנית ושוב חובר אליו כדי שלא יישאר בדד. הזמן הזדחל לאיטו וכך גם אנחנו. למעלה בצור הדסה פגשנו את צביקי וליאור, הדי וערן. גם הם באותה השמינייה אבל בכיוון הפוך. קצת צחוקים ותקיעות כף וממשיכים למטה בירידה של צור הדסה. ירידה מדהימה, רונן והראל הייתם גאים בתלמידים שלכם. ידיים למטה, סיבובים עם ברך פנימית מוגבהת ונוטה פנימה, גלישה במהירות מדהימה, אחד מהחב'רה, מצטער שלא זוכר עדיין את כל השמות, אבל מהיותר חזקים, מגיח מאחור ואנחנו גולשים יחד. פשוט חוויה. חיכיתי בסוף הגלישה לאבשי ויחד פנינו לכיוון נס הרים לעליה חזרה. כאן החל משברו של אבשי. העלייה הייתה קשה עליו וכל כמה מאות מטרים שוב ירדתי לעודדו שלא נותר הרבה ועוד קצת מאמץ, והנה אנו כבר לפני מערת הנטיפים ובעצם זה חלק העלייה הקשה יותר, ומשם זה כבר כלום. עוד ועוד פסיכולוגיה הבאתי את אבשי עד לצומת נס הרים ועצרנו לחניה קצרה בבר בהר. אבשי היה תשוש, פשוט רחמנות. הוא הציע שנרד חזרה את נס הרים לכיוון בית שמש וחזרה ללטרון. לאחר התאוששות קצרה ובדברי חלקות וקצת כזבים לגבי אופי הדרך חזרה שכנעתי אותו שלא מוותרים, חייבים לעמוד במשימה כי דבקות במשימה היא מעל לכל, כך חינכו אותי בצה"ל לפני עשרות שנים. גייסתי את כל מיומנויות השכנוע שלי. הם הרי כליי העבודה שלי ביום יום, לשכנע. גם אבשי השתכנע והמשכנו לפי התוכנית לכיוון צומת עין כרם. בחלק הזה של הדרך אבשי כבר לא דיבר. הוא היה על אוטומט. אני כל הזמן קירקרתי סביבו, פעם מקדימה ופעם מאחור, פעם מצד זה ופעם מהצד השני, כל הזמן דחפתי אותו קדימה שהנה עוד עליה או שתיים ואנו מסיימים. בשלב מסוים, בעליה לאיתנים לאחר שבפעם המי יודע כמה אמרתי לו שזו העלייה האחרונה לפני הירידה הכיפית מכיסלון לצומת אשתאול, הוא כבר הפסיק להאמין לי. "די סימון, אתה סתם מבלף". מבלף או לא הבאתי אותו כך עד לטרון. עשינו מעל 135 ק"מ וגובה מצטבר של מעל 2,600 מ'. מעניין מה מצבו בשעת לילה מאוחרת זו, כאשר אני כותב שורות אלו.
אז ככה, הרכיבה עם אבשי לקחה לנו כשעה וארבעים יותר מהזמן שרכבתי את אותו הסיבוב לבד. יתר על כן, אני רכבתי את כל ה – 135 ק"מ ללא כל עצירה, למעט לחצי דקה לצורך הטלת מימיי. אכלתי תוך כדי רכיבה ושתיתי רק את מה שהיה עלי. בנושא השתייה קצת היה לי חסר ולא אקח עוד סיכון כזה. לעומת זאת עם אבשי עצרנו מספר פעמים בעיקר כדי למצוא מים כי הוא צורך כמויות עצומות של מים וכנראה שזה טוב מאוד. בקיצור הרכיבה שהחלה ב – 07:00 הסתיימה קרוב לשעה 16:00. קצת ארוך הייתי אומר.
אבל למדתי מזה מספר תובנות חשובות. למדתי שאפשר לשבת באוכף שעות ארוכות וזה מעודד אותי לקראת ההמשך. הבנתי, את מה שהראל אומר לנו כל הזמן, שאין מה לרוץ ואת אותו הקטע אם עושים באופן קצת יותר נינוח, זה יעזור להמשך הרכיבה למחרת היום. והלקח העיקרי, שלי אישית היה די קשה להפנים, זה לדכא במקצת את יצר התחרותיות הטבוע בדמי. בכל תחרות, ריצה טריאתלון ואפילו בסתם אימון מתחיל היצר הזה לעבוד. היום זה כבר די קשה לי. בירכיי הן ללא סחוס וגורמות ללא מעט כאבים ועד כל מיני מרעין בישין שזה לא המקום להתבכיין, אבל אם לא ארוץ אחרי רוני קרת או חבורתו ולא אנסה לשמור מקום בפולוטון שאיננו מתאים לי מבחינת הקצב, אני מתחיל להבין ולהאמין שקיים סיכויי שאוכל להתחיל ולסיים את הטור. הא? מה אתה אומר על זה סימון?
אז נכון אין בזה כל חידוש והרי במיוחד הראל וגם רונן, מנסים להחדיר לנו את זה מ – Day one, אבל חברים אתם לא מכירים את זה? גם לילדים שלנו, התכוונתי לנכדים, אנחנו אומרים הרבה דברים ועד שהם לא מפנימים בעצמם, דיבורים והסברים אינם עוזרים. אז הפנמתי והבנתי, בין היתר דווקא תודות לרכיבה, הקצת מייגעת יש לומר (אבשי, אל תכעס עליי), שהייתה לנו היום.
הא, ועוד עניין בכל זאת אני מרגיש נהדר שסייעתי לחבר להתמודד ולהתגבר, אני תקווה, על הרבה חששות ופחדים ולעשות מסלול שהוא יכול להוות כבר סימולציה ליום בטראנס אלפ, פחות או יותר. אז מה שנשאר זה בסה"כ לעשות 7 כאלה (פיס אוף קייק).
טוב אז השעה כבר אחרי חצות ומחר שבת יש עוד יום רכיבה עם חבריי הקרובים מהקאנטרי בראשון. אנסה למשוך אותם לסיבוב גדול יותר מהרגיל, אבל אני חושב שעשיתי את הנדרש השבוע ואין טעם להיכנס לאובר טריינינג. סה"כ היום אני מרגיש מצויין, לא עייף מדי ובהחלט מוכן לרכיבה מחר. מעניין מאוד איך אבשי מרגיש אחרי היום הזה.

לילה טוב חברים!