שנים אני רוכב על אופניים, בבחינת עולה על האוכף ומדווש ברגליים. לראשונה, כאשר הצטרפתי לשיגעון הזה שנקרא טראנס אלפ, התחלתי לטעום קצת מהטכניקה, אימונים יותר מסודרים ותוכניות אימונים שונות. האמת אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני מחפש כאן עם כאלה שאני קורא עליהם שרכבו השבוע 450 ק"מ (שבוע גשום כמובן, אחרת, אלוהים יודע מה היו עושים!!!). ביום שבת האחרון אייבי קצת העיר לי על שגיאות עקרוניות אחדות והנה כבר המצב השתנה. האמת נהיה הרבה יותר קשה. להוציא את כל הכוח מהמותניים ללא תזוזה של הכתפיים, שזה כל כך מתבקש, זה ממש קשה. המשכתי לעבוד על הטריינר באוזון11 כשאני מנסה לשמור על חוסר תנועה בכתפיים ורק הרגליים עובדות תוך כדי שמירה על הסל"ד לפי התוכנית של רונן. הרגשתי בסטים האחרונים כיצד אני שוקע. נכון, כנראה שאני לא בכושר מספיק ומקווה שעד סוף יוני אשתפר ואצליח לחצות את האלפים הארורים, לעזאזל למה יצרו אותם כל כך גבוה, אבל בכ"ז נראה לי שעדיין יש לי די זמן כדי לעבוד עכשיו יותר על טכניקה ושיפור יכולות בסיסיות, תוך תקווה שהכושר יגיע כבר עם הזמן. אני מקווה בכל אופן וימים יגידו.
כפי שהבטחתי ביום 11.1.11 החלטתי שאני עושה את שתי הגרציות. את העליות לצובה, נס הרים ולמנזר בית ג'מאל אני מכנה שלושת הגרציות. בעתיד אנסה לעלות את שלושת הגרציות ברכיבה אחת. יש לזכור שבין גרציה לגרציה יש עוד כמה "זוטות" כמו יער הנשיא וזכריה, אבל מי סופר כאלה זוטות. ובכן השכמתי קום כמובטח, לעצמי כמובן, שפתתי מים לקפה שחור של בוקר והכל בנחת. במילא אני מתכוון לרכב לבדי, במילא ויתרתי על יום עבודתי, במילא הזמן הוא כולו שלי, אז החלטתי שאני עושה את היום בנחת. בחוץ היה קר, כך לפחות הרגשתי ולכן התלבשתי בהתאם. לא הצטערתי על כך בירידות המטורפות של הגרציות. השלמתי את הכנותי ויצאתי לכיוון לטרון שנקבע בראשי כבסיס היציאה להיום. האמת שבדיעבד אפשר היה לצאת כבר מראשון ולהרוויח עוד כ - 50 ק"מ של רכיבת מישור. אולי בפעם הבאה. הכבישים היו די רטובים אבל מזג האוויר היה נפלא. הגבעות הירוקות שטופות בגשם שירד אמש והשאיר ניצני טיפות מבהיקות באור השמש העולה, פשוט נפלא. הייתה לי התרוממות רוח ותקווה שלא תשקע עם העליה.
הדרך לכיוון צומת שמשון הייתה נפלאה. לא פסקתי להביט ימינה ושמאלה על הנוף עד שאפילו את רעשי המשאיות של אמצע השבוע הפסקתי לשמוע. הייתי מרותק בדיווש נוח, כאשר אני חוזר ומזכיר לעצמי את הערותיו של אייבי משבת באוזון11 ומנסה לדווש ללא תזוזה של הכתפיים. רק הרגליים עובדות ומיצרות סל"ד של 85 עד 95. ממש אידיאלי, עד אשר הכל התפרק לי בעליות. את יער הנשיא עוד עליתי בסגנון נאה, אבל התחלתי להרגיש איך הכח בורח לי מהרגליים והדופק מטפס מעל המידה המתאימה לזוטא, זו אפילו לא גרציה. מה הולך? הבנתי כמה חשוב לעבור לקסטה 28. אני עדיין רוכב עם 25. פעם כלל לא ידעתי מה ההבדל, אבל כיום קצת החכמתי ואני מקווה שאיל ידאג לי בהקדם לגלגלים חדשים טובים יותר ולקסטה של 28 שכנראה תשפר במשהו את האפשרויות להמשיך בטכניקה טובה גם במעלה העליות הכבדות יותר, בגרציות וכמובן שלבסוף באלפים עצמם.
עצירה קטנטנה בשמשון לריקון מכלים מיותרים, נגיסת מזון וריקון ג'ל לקיבה וקדימה לגרציה הראשונה, צובה. הטיפוס החל טוב אבל הבנתי לאחר ניסיון יער הנשיא שלא אוכל לשמור על סל"ד גבוה בעליה. אתפרק עוד קודם לסיומה. הורדתי סל"ד כמובן שגם הקצב והמהירות ירדו, אבל בו זמנית ירד גם הדופק והתחלתי להרגיש נוח יותר כאשר אני מפעיל יותר כח ופחות מהירות ברגליים. אולי כך זה מתאים לי יותר? ימים יגידו. אנסה באוזון11 על הטריינר לעבוד יותר על הסיגנון עם סל"ד יותר גבוה ולאט לאט ייתכן וזה יהיה ישים גם בחוץ. כביש צובה היה רטוב והיה עליי להיזהר. בקטעי עליה מסויימים כאשר הזווית עברה גם את 18 מעלות נאלצתי לדווש בעמידה ואז בכל פעם שהפעלתי כח קצת יותר מהיר הרגשתי את פרפור הגלגל האחורי בכביש הרטוב. גם מסוכן וגם מקשה על העליה. קטע שוויצריה הקטנה מדהים ביופיו. כאשר ילדיי היו קטנים הם היו דורשים ועומדים על כך שבכל חזרה מסבתא ירושלים, נחזור דרך "היער", כך הם כינו את הדרך הזו שכל כולה הנאה צרופה. כילדים הם היו אוהבים את הנסיעה באפלוליות החורש המשרה אווירה מיוחדת של מיסתורין כלשהו, ואולי יצא דב מהיער? אהבנו מאוד את הנסיעות הללו. והנה אני ממש באותה הדרך מדווש וחושב שנמצא אני בשוויץ. הכביש הרטוב היער האפלולי הרטוב מהגשם והריח הטרי של אדמה ועצים בריאים. פשוט תענוג.
כך תוך כדי הנאה שלמה, וכמובן במאמץ לא קטן, לא לשכוח אני לא ברכב 1600 סמ"ק אני בסה"כ על אופניי שגם הם לא פאר היצירה, אבל זה מתקדם. והנה אני כבר ליד מושב רמת רזיאל, כמעט כבר על במת ההר. עוד אני עוקף את הכיכר החדשה בכניסה המערבית למושב ו....תקר. ממש באמצע העליה שלאחר הכיכר. זו עליה די תלולה. אינני מיומן דיי בחילוף הפנימי וכנראה שגם זה אימון טוב. אגב, למזלי רק אתמול רכשתי משאבת יד קטנה שלא היה לי עד היום, מתוך החשש שארכב לבד ולא יהיה מי שיעזור לי. חילוף הפנימי לקח מספר דקות לא קטן, להערכתי כעשר דקות שכנראה למי שמיומן יקח מחצית מהזמן הזה. אבל לבסוף סיימתי ואני מנסה לשוב ולעלות על האופניים. "וואי דה מינה", ובתרגום חופשי מרומנית הוי והווי לי. העליה תלולה, אני לא מצליח לייצר דיווש ונופל מהאופניים. קצת נחבל בברך, לא משהו שימנע ממני את ההמשך אבל איך ממשיכים לעזאזל מתוך עליה כה חדה. נאחזתי במעקה וכשאני על האופניים ונותן שני דיוושים הצלחתי לייצר קצת מהירות כדי להמשיך. לו ניסיון זה לא היה צולח החלטתי כבר כי אתחיל בירידה ואסתובב כאשר יש לי כבר מהירות מסויימת.
צובה, מסתובבים ומתחילים לרדת בירידה כאשר הכביש עדיין די רטוב בחלקו הגדול, בעיקר בחלקים המוצלים וכאלו יש רבים בכביש צובה. המהירויות גוברות בירידה ואני יושב נמוך על הכידון, כפי שרונן מבקש, והמעצורים עובדים חליפות כמו ברכב, לחיצות מתונות וסדירות כדי שלא לאפשר לאופניים לפתח מהירויות גבוהות מידי. יש לי מקצת מההרפתקנות הזו. בקטעים יבשים וישרים נרשמו מהירויות די גבוהות כאשר המהירות המירבית שנרשמה הייתה 75.6 קמ"ש. מעולם לא רכבתי במהירות שכזו על אופניי.
אינני יודע אם זה בדיוק יצר הרפתקנות, אבל לעיתים אני בוחן את הגבולות. למשל בנסיעה ברוורס ברכב תמיד אחשוב שיש לי עוד מטר והנה נגעתי בקיר, אופס. היו מספר מקרים יותר בולטים בעבר, מאז החלטתי לרסן עצמי מעט. זמן לא רב לאחר נישואיי ירדנו לאילת כאשר בכוונתנו לערוך טיול בסיני. השנה הייתה 1975 סיני עדיין שלנו, אני מלא ביטחון לאחר ששרדתי את המלחמה הקשה והארורה ההיא, וכמובן אין כמוני בניווט והתמצאות בשטח. כקצין שיריון הייתי גם מומחה לעבירות. המסלול היה אמור לקחת אותנו דרך בקעת הירח להתחבר לוואדי פירדאן ולהגיע לסנטה קטרינה. ממש נהדר רק שהרכב עימו ביקשנו לעשות את המסלול האתגרי הזה, שמתאים רק לרכב 4X4 , היה בסה"כ פורד אסקורט בת מספר שנים לא קטן. הצטיידנו כראוי, טלפונים לא היו וגם אמצעי קשר אחרים לא היו בנמצא, גם אינני יודע אם מישהו בעולם ידע לאן אנו יוצאים, ויצאנו לדרך. בשעות אחה"צ כאשר אנחנו כבר בעומק סיני, גלשנו לתוך ואדי והנה הפורד אסקורט נתקע בתחתית הוואדי ללא יכולת לחלץ עצמו. כ"מומחה לחילוץ" מיד התחלתי לסדר אבנים תחת הגלגלים ולהוריד מעט אוויר ודבר לא עזר, רק שקענו יותר ויותר. תוך כדי ניסיונות חילוץ והנה גם האגזוז נפל ואת רעש המנוע שמעו כנראה בשארם אל שיח. שרה התחילה להילחץ כאשר אני כמובן מבטיח שיהיה בסדר ועד חשיכה נהיה במקום מבטחים, אבל החשיכה הייתה כבר קרובה ופיתרון אין. חששתי להוציא יותר מידי אוויר מהגלגלים כי לא היה לנו כל אמצעי ניפוח חזרה וזה בכלל היה יכול לתקוע אותנו שם. נראה לי שכבר אז שרה הבינה ולמדה עליי דבר או שניים שהתבטאו 34 שנים מאוחר יותר בגירושינו.
ופתאום כאילו משום מקום צץ בדואי לידנו כשהו נושא רובה תורכי ארוך קנה ולובש חולצה של החברה להגנת הטבע. כנראה שומר כלשהו. בסימני ידיים הסברנו לו את הבעיה, שהייתה ברורה כשמש העומדת לשקוע ויחד תוך דחיפה משותפת הצלחנו לחלץ את הרכב מתוך הוואדי. הבדואי הסביר שהמאהל שלו אינו רחוק משם, כבר היינו בתוך וואדי פירדאן ושניקח אותו למאהל שלו. חששתי לסרב והכנסנו את הבדוואי למושב האחורי. יש לציין שברכב הזה היו שתי דלתות בלבד. הוא ישב מאחוריי. לקחתי מברג גדול שהיה לי ברגז הכלים ואמרתי לשרה שלא תסיט את עיניה ממנו והתזוזה הקלה ביותר שיעשה לכיוון שלנו שתתן מיד צעקה והמברג שבידי ימצא דרכו מיד אל בטנו או חזהו של הבדואי. גיבור, מתנה לאשתך קנית??? המשכנו לנסוע כל אותו לילה כאשר המנוע מחריש אוזניים ונשמע למרחקים בשקט המדברי. לקראת הבוקר הגענו לשארם אל שיח וליד שפת הים פרשנו אוהל והלכנו לישון לאחר 24 שעות ללא שינה ועם מריטת עצבים לא קטנה. הרפתקאות הא?
סיימתי את גרציה צובה והתחלתי לטפס את גרציה נס הרים. אומרים שצובה קשה יותר, תלולה יותר, לי נראית דווקא נס הרים קשה יותר. אולי פסיכולוגית הכביש הישר שאינו נגמר. עליה קבועה שלא משתנה. אין מה לדבר היה קשה. אבל שוב בשיטה של לאט לאט סל"ד נמוך וכך גם הדופק, עבודת רגליים חזקה וכן, אייבי, גם הכתפיים השתתפו מעת לעת בעבודה. השתדלתי, באמת השתדלתי, לשחרר אותם מהמטלה הזו אבל לא תמיד הצלחתי. אז הסגנון אולי עדיין דרוש שיפור אבל אני כבר בבר בהר. שמח ומאושר כי עכשיו נותרה רק הדרך חזרה. נכון שמצוות השיר היא שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל בעניינו נותרו רק זוטות, סתם, יער הנשיא וקצת הראל ואני כבר בלטרון.
חברים, פשוט הרגשתי תענוג אמיתי. סיפוק אמיתי שעשיתי את זה. נכון זה מעט מידי בדרך הארוכה לטראנס אלפ אבל בכ"ז זה היה 90 ק"מ עם עליה מצטברת של 2,000 מ'. נמשיך לעבוד חזק ואולי בכל זאת אצליח לסיים את הטראנס אלפ 2011.
להתראות ביום שישי ברכיבה המשותפת.
הדרך לכיוון צומת שמשון הייתה נפלאה. לא פסקתי להביט ימינה ושמאלה על הנוף עד שאפילו את רעשי המשאיות של אמצע השבוע הפסקתי לשמוע. הייתי מרותק בדיווש נוח, כאשר אני חוזר ומזכיר לעצמי את הערותיו של אייבי משבת באוזון11 ומנסה לדווש ללא תזוזה של הכתפיים. רק הרגליים עובדות ומיצרות סל"ד של 85 עד 95. ממש אידיאלי, עד אשר הכל התפרק לי בעליות. את יער הנשיא עוד עליתי בסגנון נאה, אבל התחלתי להרגיש איך הכח בורח לי מהרגליים והדופק מטפס מעל המידה המתאימה לזוטא, זו אפילו לא גרציה. מה הולך? הבנתי כמה חשוב לעבור לקסטה 28. אני עדיין רוכב עם 25. פעם כלל לא ידעתי מה ההבדל, אבל כיום קצת החכמתי ואני מקווה שאיל ידאג לי בהקדם לגלגלים חדשים טובים יותר ולקסטה של 28 שכנראה תשפר במשהו את האפשרויות להמשיך בטכניקה טובה גם במעלה העליות הכבדות יותר, בגרציות וכמובן שלבסוף באלפים עצמם.
עצירה קטנטנה בשמשון לריקון מכלים מיותרים, נגיסת מזון וריקון ג'ל לקיבה וקדימה לגרציה הראשונה, צובה. הטיפוס החל טוב אבל הבנתי לאחר ניסיון יער הנשיא שלא אוכל לשמור על סל"ד גבוה בעליה. אתפרק עוד קודם לסיומה. הורדתי סל"ד כמובן שגם הקצב והמהירות ירדו, אבל בו זמנית ירד גם הדופק והתחלתי להרגיש נוח יותר כאשר אני מפעיל יותר כח ופחות מהירות ברגליים. אולי כך זה מתאים לי יותר? ימים יגידו. אנסה באוזון11 על הטריינר לעבוד יותר על הסיגנון עם סל"ד יותר גבוה ולאט לאט ייתכן וזה יהיה ישים גם בחוץ. כביש צובה היה רטוב והיה עליי להיזהר. בקטעי עליה מסויימים כאשר הזווית עברה גם את 18 מעלות נאלצתי לדווש בעמידה ואז בכל פעם שהפעלתי כח קצת יותר מהיר הרגשתי את פרפור הגלגל האחורי בכביש הרטוב. גם מסוכן וגם מקשה על העליה. קטע שוויצריה הקטנה מדהים ביופיו. כאשר ילדיי היו קטנים הם היו דורשים ועומדים על כך שבכל חזרה מסבתא ירושלים, נחזור דרך "היער", כך הם כינו את הדרך הזו שכל כולה הנאה צרופה. כילדים הם היו אוהבים את הנסיעה באפלוליות החורש המשרה אווירה מיוחדת של מיסתורין כלשהו, ואולי יצא דב מהיער? אהבנו מאוד את הנסיעות הללו. והנה אני ממש באותה הדרך מדווש וחושב שנמצא אני בשוויץ. הכביש הרטוב היער האפלולי הרטוב מהגשם והריח הטרי של אדמה ועצים בריאים. פשוט תענוג.
כך תוך כדי הנאה שלמה, וכמובן במאמץ לא קטן, לא לשכוח אני לא ברכב 1600 סמ"ק אני בסה"כ על אופניי שגם הם לא פאר היצירה, אבל זה מתקדם. והנה אני כבר ליד מושב רמת רזיאל, כמעט כבר על במת ההר. עוד אני עוקף את הכיכר החדשה בכניסה המערבית למושב ו....תקר. ממש באמצע העליה שלאחר הכיכר. זו עליה די תלולה. אינני מיומן דיי בחילוף הפנימי וכנראה שגם זה אימון טוב. אגב, למזלי רק אתמול רכשתי משאבת יד קטנה שלא היה לי עד היום, מתוך החשש שארכב לבד ולא יהיה מי שיעזור לי. חילוף הפנימי לקח מספר דקות לא קטן, להערכתי כעשר דקות שכנראה למי שמיומן יקח מחצית מהזמן הזה. אבל לבסוף סיימתי ואני מנסה לשוב ולעלות על האופניים. "וואי דה מינה", ובתרגום חופשי מרומנית הוי והווי לי. העליה תלולה, אני לא מצליח לייצר דיווש ונופל מהאופניים. קצת נחבל בברך, לא משהו שימנע ממני את ההמשך אבל איך ממשיכים לעזאזל מתוך עליה כה חדה. נאחזתי במעקה וכשאני על האופניים ונותן שני דיוושים הצלחתי לייצר קצת מהירות כדי להמשיך. לו ניסיון זה לא היה צולח החלטתי כבר כי אתחיל בירידה ואסתובב כאשר יש לי כבר מהירות מסויימת.
צובה, מסתובבים ומתחילים לרדת בירידה כאשר הכביש עדיין די רטוב בחלקו הגדול, בעיקר בחלקים המוצלים וכאלו יש רבים בכביש צובה. המהירויות גוברות בירידה ואני יושב נמוך על הכידון, כפי שרונן מבקש, והמעצורים עובדים חליפות כמו ברכב, לחיצות מתונות וסדירות כדי שלא לאפשר לאופניים לפתח מהירויות גבוהות מידי. יש לי מקצת מההרפתקנות הזו. בקטעים יבשים וישרים נרשמו מהירויות די גבוהות כאשר המהירות המירבית שנרשמה הייתה 75.6 קמ"ש. מעולם לא רכבתי במהירות שכזו על אופניי.
אינני יודע אם זה בדיוק יצר הרפתקנות, אבל לעיתים אני בוחן את הגבולות. למשל בנסיעה ברוורס ברכב תמיד אחשוב שיש לי עוד מטר והנה נגעתי בקיר, אופס. היו מספר מקרים יותר בולטים בעבר, מאז החלטתי לרסן עצמי מעט. זמן לא רב לאחר נישואיי ירדנו לאילת כאשר בכוונתנו לערוך טיול בסיני. השנה הייתה 1975 סיני עדיין שלנו, אני מלא ביטחון לאחר ששרדתי את המלחמה הקשה והארורה ההיא, וכמובן אין כמוני בניווט והתמצאות בשטח. כקצין שיריון הייתי גם מומחה לעבירות. המסלול היה אמור לקחת אותנו דרך בקעת הירח להתחבר לוואדי פירדאן ולהגיע לסנטה קטרינה. ממש נהדר רק שהרכב עימו ביקשנו לעשות את המסלול האתגרי הזה, שמתאים רק לרכב 4X4 , היה בסה"כ פורד אסקורט בת מספר שנים לא קטן. הצטיידנו כראוי, טלפונים לא היו וגם אמצעי קשר אחרים לא היו בנמצא, גם אינני יודע אם מישהו בעולם ידע לאן אנו יוצאים, ויצאנו לדרך. בשעות אחה"צ כאשר אנחנו כבר בעומק סיני, גלשנו לתוך ואדי והנה הפורד אסקורט נתקע בתחתית הוואדי ללא יכולת לחלץ עצמו. כ"מומחה לחילוץ" מיד התחלתי לסדר אבנים תחת הגלגלים ולהוריד מעט אוויר ודבר לא עזר, רק שקענו יותר ויותר. תוך כדי ניסיונות חילוץ והנה גם האגזוז נפל ואת רעש המנוע שמעו כנראה בשארם אל שיח. שרה התחילה להילחץ כאשר אני כמובן מבטיח שיהיה בסדר ועד חשיכה נהיה במקום מבטחים, אבל החשיכה הייתה כבר קרובה ופיתרון אין. חששתי להוציא יותר מידי אוויר מהגלגלים כי לא היה לנו כל אמצעי ניפוח חזרה וזה בכלל היה יכול לתקוע אותנו שם. נראה לי שכבר אז שרה הבינה ולמדה עליי דבר או שניים שהתבטאו 34 שנים מאוחר יותר בגירושינו.
ופתאום כאילו משום מקום צץ בדואי לידנו כשהו נושא רובה תורכי ארוך קנה ולובש חולצה של החברה להגנת הטבע. כנראה שומר כלשהו. בסימני ידיים הסברנו לו את הבעיה, שהייתה ברורה כשמש העומדת לשקוע ויחד תוך דחיפה משותפת הצלחנו לחלץ את הרכב מתוך הוואדי. הבדואי הסביר שהמאהל שלו אינו רחוק משם, כבר היינו בתוך וואדי פירדאן ושניקח אותו למאהל שלו. חששתי לסרב והכנסנו את הבדוואי למושב האחורי. יש לציין שברכב הזה היו שתי דלתות בלבד. הוא ישב מאחוריי. לקחתי מברג גדול שהיה לי ברגז הכלים ואמרתי לשרה שלא תסיט את עיניה ממנו והתזוזה הקלה ביותר שיעשה לכיוון שלנו שתתן מיד צעקה והמברג שבידי ימצא דרכו מיד אל בטנו או חזהו של הבדואי. גיבור, מתנה לאשתך קנית??? המשכנו לנסוע כל אותו לילה כאשר המנוע מחריש אוזניים ונשמע למרחקים בשקט המדברי. לקראת הבוקר הגענו לשארם אל שיח וליד שפת הים פרשנו אוהל והלכנו לישון לאחר 24 שעות ללא שינה ועם מריטת עצבים לא קטנה. הרפתקאות הא?
סיימתי את גרציה צובה והתחלתי לטפס את גרציה נס הרים. אומרים שצובה קשה יותר, תלולה יותר, לי נראית דווקא נס הרים קשה יותר. אולי פסיכולוגית הכביש הישר שאינו נגמר. עליה קבועה שלא משתנה. אין מה לדבר היה קשה. אבל שוב בשיטה של לאט לאט סל"ד נמוך וכך גם הדופק, עבודת רגליים חזקה וכן, אייבי, גם הכתפיים השתתפו מעת לעת בעבודה. השתדלתי, באמת השתדלתי, לשחרר אותם מהמטלה הזו אבל לא תמיד הצלחתי. אז הסגנון אולי עדיין דרוש שיפור אבל אני כבר בבר בהר. שמח ומאושר כי עכשיו נותרה רק הדרך חזרה. נכון שמצוות השיר היא שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל בעניינו נותרו רק זוטות, סתם, יער הנשיא וקצת הראל ואני כבר בלטרון.
חברים, פשוט הרגשתי תענוג אמיתי. סיפוק אמיתי שעשיתי את זה. נכון זה מעט מידי בדרך הארוכה לטראנס אלפ אבל בכ"ז זה היה 90 ק"מ עם עליה מצטברת של 2,000 מ'. נמשיך לעבוד חזק ואולי בכל זאת אצליח לסיים את הטראנס אלפ 2011.
להתראות ביום שישי ברכיבה המשותפת.
