לקראת טראנסאלפ 2011

יום שישי, 15 באפריל 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - כוחה של הקבוצה


למעט תקופות קצרות יחסית, כל חיי עסקתי בספורט. בצעירותי ניסיתי להיות שחקן כדורגל. בן כיתתי אברהם כהן (ג'מבו) אחיו של שימל'ה כהן שחקן שמשון ת"א ונבחרת ישאל, היה שחקן בהפועל ת"א ולימים גם הוא שיחק כקשר בנבחרת ישראל. הוא לקח אותי להפועל ת"א. שחקן גדול לא יצא ממני, אבל בספורט עסקתי. לאחר הצבא שירתתי כמאבטח באל על וביחידת האבטחה של שירות ביטחון כללי במשך כ – 10 שנים. שם נדבקתי בחיידק הריצה. כחלק משמירת הכושר היה עלינו לרוץ 3 ק"מ ב – 12 דקות. לצורך כך היה צריך להתאמן ולרוץ כל הזמן. רצתי בזמן היותי סטודנט והמשכתי לרוץ גם אחרי כן. ניתן לומר שכמעט בכל משך חיי הבוגרים, למעט תקופות קצרות, רצתי. כחלק מהריצה חוויתי גם פציעות לא מעטות. מתיחות שרירים. מפשעה תפוסה. קרע ברצועת ברך. קרע בשריר זה או אחר. נפילות לא מעטות חוויתי, אם בריצת שטח או לעיתים מעידות גם על הכביש. ברך שהייתה זקוקה לניתוח אורטוסקופיה ומרפק שנשבר ונותח ועוד מריעין בישין.
על אופניים תחרותיות התחלתי לרכב רק ב – 15 השנים האחרונות. כבר כתבתי על כך שמי שהכניס אותי לענף האופניים היה צביקה יוז'יק. גם האופניים היו גורם ללא מעט פציעות. בנפילה בשל תקר במורד כרמי יוסף במהירות של מעל 60 קמ"ש פרקתי את כף ימין ונזקקתי להחלמה של כחודשיים. בנפילה אחרת, ממש כמעט בעמידה מוחלטת ובשל איחור בהוצאת הרגל מנעילת הנעל לדוושה, שברתי את המרפק ונזקקתי לניתוח ולקטיעת חלק מהעצם כדי שהיד תמשיך להיות בתנועה מלאה. שוב החלמה של חודשים שלושה. אני שבע פציעות ותקופות החלמה לא קצרות אבל בסיומם תמיד חזרתי לפעילותי. לאחר ניתוח האורטוסקופיה נזקקתי למספר חודשי החלמה עד אשר חזרתי לפעילות. בעיות הברכיים עדיין מלוות אותי עד היום ושוב אינני יכול לרוץ כפי שרצתי בעבר.
ובכל זאת יש שוני גדול בין כל אותן פציעות שחוויתי בעבר לבין פציעתי הנוכחית מפגיעת הרכב, למרות שלכאורה לא הייתה זו הפציעה הקשה מכולן. ההבדל העיקרי לדעתי הוא במשימה העומדת לפני. אם בעבר לתקופת ההחלמה הייתה חשיבות פחותה כי זה היה כרוך בחוסר פעילות לתקופה מסויימת, שזה כשלעצמו די קשה, או בויתור על תחרות כלשהיא ריצה או טריאתלון כמוהן עשיתי כבר עשרות, הרי הפעם אני עומד בפני משימה שלא עשיתי מעולם ואינני יודע אם אעשה אותה שוב. משימת הטראנס אלפ איננה עוד ריצה או עוד תחרות טריאתלון. דחיית המשימה פירושה במקרה הטוב דחייה לשנה ומי יודע מה יהיה בעוד שנה? ובמקרה הפחות טוב זה ויתור טוטאלי על הטראנס אלפ. מרגע הפציעה וכבר בחדר המיון כאשר התחלתי להבין מה קורה סביבי החשש הגדול זחל עמוק לתוך גרוני. חשתי ממש מחנק והשאלות לרופא שבדק אותי התרכזו רק בנושא תקופת ההחלמה, מה משמעות הפגיעה והאם אוכל לחזור בהקדם לרכיבת אופניים.
בתקופה זו של אימונים, אחרי מחנה האימון בדרום, השבתה של 3 שבועות איננה דבר של מה בכך. אינני יודע באופן מדעי עד כמה זה פוגע בכושר, אבל נפשית זה פגע בי מאוד. הרגשתי חסר אונים. הרגשתי, למרות שלא ניסיתי, שאתקשה לרכב אפילו 20 ק"מ. הרגשתי רע. אגלה לכם סוד, רק בערב הקבוצתי שם אצל גל ולאחר שמדדתי את המידות למדי הקבוצה התחלתי לחזור לעצמי. מאז רכבתי מספר פעמים, בכל פעם הגדלתי את הנפח ואת העליות המצטברות כאשר אני משתדל שלא לרכב יום אחרי יום כדי לאפשר לגוף מנוחה ולרגל השמאלית שנדפקה בתאונה, מספיק זמן התאוששות. גם מהחלפת האופניים היה לי חשש לא קטן. נכון שדרגתי אותם וקיבלתי אופניים הרבה יותר איכותיים ועוד אספר על כך בהמשך, אבל החשש היה קיים. לגרוטאה שלי הייתי רגיל. אפילו לזמזום השרשרת שכל כך הפריע לאילן בעליות, הייתי רגיל. הם לקחו אותי יפה בעליות של מעלה העצמאות, הר חריף ומעלה ירוחם. מי יתקע כף בידי שגם על האופניים החדשים אשב כיאות ואצליח להפיק את אותו הכוח כמו באלו שהייתי רגיל עליהם מזה שנים?
חזרה מפציעה מצריכה הרבה סבלנות, כוח נפשי ואמונה שהמצב יחזור לקדמותו. קשה, מאוד קשה לעמוד בכל אלה כאשר הזמן ממשיך לתקתק והטראנס אלפ 2011 כבר ממש בפתח. נותר כחודש למחנה האימונים בצפון ולהגיע לא מוכן למחנה האימון עלול לגרום לקריסה במחנה האימון דבר שכמובן יעמיד את כל ההשתתפות בטראנס אלפ בסימן שאלה אחד גדול.
לדעתי, וחשבתי על כך לא מעט, לחברים שלי, לעובדה שאני מצוי בקבוצה, לקשר ולדאגה של חברי הקבוצה ובעיקר של הראל ורונן היה משקל גדול מאוד בהחלמתי ובחזרתי לרכיבה בזמן יחסית קצר וגם אם נפגעו ההכנות, בזה אין כל ספק, הרי עדיין אני מאמין שאהיה מוכן לקראת הטראנס אלפ.
מכר שלי, שנרשם לטראנס אלפ שלא באמצעות הקבוצה אלא באופן פרטי עם בן זוג עמו היה בכוונתו לעשות את הטור, נפל מאופניו ונפצע בערך באותו המועד בו קרתה לי התאונה. למען ההגינות אומר שאינני יודע בדיוק מה חומרת פציעתו והאם היא חמורה מפציעתי אם לאו, יחד עם זה ככל הידוע לי ובשיחה קצרה ביותר שהייתה לנו בין שתי מכוניות נוסעות, הוא מתהלך ומתאמן קצת בחדר כושר, באופן כללי הוא בסדר, אבל לרכיבה הוא מתקשה לחזור. ככל הידוע לי הוא החליט לפרוש מהמשך המשימה והוא לא יגיע לטראנס אלפ. חבל. מאוד חבל. ייתכן שאף אני הייתי מגיע לאותה החלטה כמוהו לו לא הייתי במסגרת הקבוצה. מצאתי תמיכה מוראלית אדירה בשיחותיו התכופות של הראל ובהתעניינותו במצב בריאותי ועידודו שלא אדאג ועוד אחזור לאימונים ולמסגרת. מצאתי עידוד רב בשיחות של רונן וגישתו המקצועית שאחזור לרכיבה ואין מאבדים את כל הכושר ברגע, למרות שכך חשתי. מצאתי בדאגתם של החברים בפורומים השונים ובמיילים ששלחו לי עם הבעת תמיכה ועידוד, הרבה סיוע נפשי להתרומם ולחזור לרכיבה.
אבל הטריגר החזק ביותר שהחזיר אותי לעניינים היה המפגש הקבוצתי אצל גל. המפגש היה מהנה וחשוב לכולם. אבל עבורי זה היה יותר מסתם פגישה עם החברים. הרגשתי ממש התרוממות רוח והבנתי בצאתי מהמפגש שאני חוזר ומשקיע ועושה את הטראנס אלפ ויהי מה. כולם תמכו, כולם התעניינו הרגשתי רצוי, הרגשתי שלחברים אכפת שאמשיך איתם. זו דחיפה חזקה של הקבוצה ויש לזה חשיבות רבה. זה הזכיר לי את ימי הכדורגל בהפועל ת"א. את משחקי השבת והאווירה הקבוצתית שגורמת לכולם להיות ביחד ולהשקיע למען מטרה משותפת. זה הזכיר לי את ימי הפלוגה הצבא. את הנחישות של כולם ואת הסיוע ההדדי לבצע את המשימה.
מדידת החליפות שזה משהו טכני גרם לי להתרגשות מיוחדת. התלבטתי מספר פעמים עם הגדלים והמידות. החלפתי כמה פעמים ממידה למידה ותודה רבה לאיילה על הסבלנות והעזרה. היא נשמה טובה ודואגת שכולם ירגישו טוב. לאחר מדידת החליפות ורישום המידות חשתי שזהו אני בחזרה, אתחיל להתאמן קשה יותר ויותר ואדביק את הפער. אולי המחיר בטראנס אלפ עצמו יהיה עוד כמה שעות נוספות במצטבר וייתכן ולא אסיים על הפודיום ביום השביעי של הטור, אבל יש לי תירוץ טוב. אני אחרי פציעה.
אין לי כל ספק בכוחה של הקבוצה. רוח הצוות, התמיכה, הדחיפה קדימה והעידוד שלא לוותר גם בעליה הקשה לקראת מעלה העצמאות, זוכרים את זה? רמה, רייצ'י, אילן וצביקי חברי לאותה רכיבה, ועוד רבות אחרות. אלו דברים קטנים שלא יסולאו בפז כאשר חוזרים מפציעה וחושבים שזהו חרב עלינו עולמנו, ולא היא. אני מאמין שלו לחברי שפרש הייתה קבוצת תמיכה שכזו הוא היה ממשיך ולמרות הכל לא מוותר ועושה את הטור עם כל החברים! ואולי עדיין לא מאוחר לו?
התאונה גם הוציאה את האופניים הישנים מכלל פעולה. רכשתי שילדת איביס חדשה וזוג גלגלים במקום הקודמים שניזוקו. לרכיבה הקצת יותר משמעותית יצאתי בשבת שעברה עם חבריי מהקאנטרי. הרכיבה הייתה מהנה ביותר. לא נדרשתי למאמץ גדול מידי וזה היה לי טוב לאחר הפציעה. רכבנו כ – 85 ק"מ עלינו כ – 850 מ' וכמובן עשינו גם הפסקת קפה מסורתית בלטרון. עליה אנחנו לא מוותרים בשום מקרה. לאורך כל העליה להראל התנהל ויכוח עם מארק אם ממשיכים לשמשון אם לאו. בקצה העליה חיכיתי לחברים והנה שלום חולף על פניי וממשיך לכיוון הראל אחריו גם יאיר המקטר לאורך כל הדרך כי אינו יכול יותר, ברומנית כמובן, אבל הוא אחד החזקים מבין כל החבר'ה. אפילו עינת המשיכה לכיוון שמשון, כך שלמארק לא נותרה הברירה והוא התפשר, עד יער הנשיא בלבד הוא צעק לי כדרכו. בעליה ליער הנשיא פגשנו את הבחור קטוע רגלו השמאלית, מקצה הגדם מחובר מוט ישירות לפדל. בחור מופלא שאנחנו פוגשים אותו לעיתים תכופות באזורי המשולש, רוכב יוצא מהכלל למרות הקטיעה מעל הברך. פשוט מודל להערצה. לחברים וגם למארק לא הייתה כל ברירה לאחר שיחה קלה עם הבחור וכולנו גלשנו לצומת שמשון. ניסיתי לשכנעם לעלות לפחות את החלק הראשון של צובה, אבל לאחר הפשרות הרבות שהם עשו, עשיתי גם אני פשרה וחזרנו לכיוון לטרון.
ביום שני כבר רכבתי לבד והתחברתי לגראציות שלי. הרגשתי טוב בפגישות עם הלטאות. עליהן עוד יסופר בעתיד. בעליה לכיוון צובה, ממש ליד כיסלון חצה תן את הכביש כשתרנגולת בפיו. נראה שזכה בה לאחר קרב קשה כנגד חבריו התנים. ברקע נשמעו יללות התנים והוא עצמו נראה זב דם ומותש. אבל השלל היה בפיו. קצת בהמשך חצתה נימיה גדולה את הכביש והרגשתי שאני בחזרה בגראציות ובעניינים. אני אוהב את הרכיבות העצמיות, לבד. כן אני גם אוהב לרכב בקבוצה זה כמובן מאתגר יותר ולא נותן לך לשקוע בקצב העצמי שלך. אתה צריך לשמור על הטמפו של הקבוצה כל הזמן. אבל אני גם אוהב לרכב לבד, בקצב שלי במחשבות שלי בנושאים שאני מלבן ביני לבין עצמי ותאמינו לי שלא חסרים כאלה. עליתי בצובה עשיתי שמיניה דרך עין כרם בר גיורא ולמטה למחסיה. חזרה שוב לנס הרים ודרך עין כרם חזרה לצומת נחשון. סה"כ 110 ק"מ קצת מעל 2,500 מ' גובה מצטבר וכ – 5.5 שעות רכיבה. לא רע. זה נראה לי כמו אחד מהימים הקלים יותר בטור. בשבוע הבא אני מתכוון לעשות כמה כאלה במשך 3 או ארבע ימים רצופים כדי שארגיש שאני ממש חזרה בענייניים.
להבדיל מריצה שצריך נעליים מתאימות ומכנס קצר, רכיבת האופניים עושה שימוש בכלי, שהוא האופניים, ועליהם להיות מתאימים לרוכב כדי לנצל את המירב מהכלי שמשמש אותך בסוג זה של ספורט. עמוס וולף, מקצוען אמיתי ומומחה להתאמת אופניים בדק את ישיבתי על האופניים עם שילדת האיביס. סיפרתי לו על הרכיבה וכי אני מרגיש קצת מתוח לכיוון הקדמי. המדידות שלו הראו באופן חד משמעי כי גם אם מידת האופניים הם במידתי הרי הדגם הספיציפי הזה הוא בעל אורך שילדה ארוך יותר בכ – 2 ס"מ מהאורך הנדרש עבורי. מה עושים? כבר רכשתי. אייל רהט, המכונאי הבלעדי שלי ואחד מאלופי ישראל ברכיבת אופניים, היה בתחרות בקורסיקה. עמוס אינו מתעצל ושולח לו מייל אם אפשר להחליף את השילדה. אייל, פשוט בחור מקסים, כבר ממקום התחרות בקורסיקה הוא מזמין לי שילדה אחרת שהוא ועמוס תיאמו שזו השילדה שהכי מתאימה לי מבחינת המידות וכו'. הוזמנה שילדת ארגון 18 ובתוך ימים אחדים שוב אני עם אופניים חדשים. שילדה קטנה יותר ופחותת משקל. בעיניי גם יפה יותר ומחר אני אצא עליה לרכיבה הראשונה. אני כבר מתרגש וכנראה לא אשן טוב הלילה בציפייה לרכיבה מחר. כבר סיפרתי לכם שאני עדיין מתרגש ממשהו חדש. בילדותי נהג אבי ז"ל בערב הפסח לומר לי ולאחי ז"ל ללכת לישון מוקדם כי בלילה אליהו הנביא יביא לנו מתנות. תמיד אמרתי לעצמי אני לא ארדם עד אשר אראה את אליהו הנביא. אינני יודע כיצד ומתי השינה הייתה עוטפת אותי כשמיכה עבה ושוב לא ראיתי את אליהו הנביא, אבל בבוקר, ראו זה פלא, נמצאו המתנות שהביא בלילה. כנראה ששוב הוא הגיע כאשר אני כבר נרדמתי. נראה לי שאבי שאל את המנהג הזה ממנהגם של עכו"מ בעניין סנטה קלאוס בחג המולד. בכל אופן מאוד אהבתי את ההתרגשות בלילה בציפייה למתנות שימצאו בבוקר. באותה מידה אני מתרגש לקראת הרכיבה מחר על האופניים החדשים. מקווה שיש עבור מה להתרגש.
אז עבודה קשה מחכה לי בשבועות הקרובים. רק בעבודה קשה אפשר יהיה לחזור לעניינים.