לקראת טראנסאלפ 2011

יום חמישי, 16 ביוני 2011

בדרך לטראנס אלפ 2001 – על תמיכה ופירגון. תודה.

ככל שמתקרב מועד היציאה אני יותר ויותר חש בתמיכה ובפירגון שאני מקבל מכל עבר. חברים, מכרים, ידידים, כל מי ששמע ו/או יודע שעומד אני בפני המשימה הזו של הטראנס אלפ, מעודד, תומך ומפרגן. זה כיף גדול, אבל זה גם במידה לא מעטה מכניס ללחץ. לא נותרה לי  הברירה, חייבים לעמוד במשימה. כשאני מגלה סימני חשש כלשהם מיד אומרים לי שאין ספק שאסיים. כן, זה מלחיץ שבעתיים. לא נותרו ברירות, חייבים לסיים.
תמיכה ורוח גבית חזקה אני מקבל מבניי ויחד איתם גם מכל צוות המשרד שלי. שלושת בניי הם התומכים הגדולים שלי. הם פירגנו לי לאורך כל ימי האימונים קשים. הם תמכו ודחפו אותי קדימה. התעניינו כל הזמן איך האימונים מתקדמים ומה קורה עם התזונה הנכונה, כל הלו"ז המשפחתי נגזר בראש וראשונה מימי האימון שלי ושאר עיסוקיי סביב האופניים וההכנות לטור. אז אם בעניין בניי הייתי אומר שזה אולי טבעי שיפרגנו, סה"כ בניי הם, הרי אין מילים בפי לגבי שתי כלותיי. רויטל ומאיה הטובות והנהדרות, בראש ובראשונה לבעליהם ומשפחותיהן, אבל גם כלפיי. הן התעניינו לאורך כל החודשים הארוכים הללו. לא הייתה שיחה איתן שלא נפתחה בנושא האימונים והטראנס אלפ. התמיכה והפירגון שקיבלתי מהן נתנו לי הרבה דחף וחשק להמשיך יום אחר יום, עליה אחר עליה, גראציה אחר גראציה. אני מכיר תודה עמוקה לתמיכה שקיבלתי ממאיה ומרויטל.
ואם התחלתי בהכרת תודה על התמיכה והפירגון אין כל ספק שבראש וראשונה עלי להכיר תודה עמוקה ביותר לבת זוגתי דהיום, לאילנה. אין זה פשוט להמשיך איתנו, כל הרוכבים השרוטים. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו במערכת יחסים בסה"כ כשנתיים ימים. כל כך הרבה פעמים נאלצה אילנה לוותר על כל מיני אירועים בשל האימונים הרבים. כל כך הרבה פעמים פשוט נפלה עליי התרדמה בשעות שאנשים מתחילים בבילויים. כל כך הרבה פעמים עשינו דברים בצל האימונים ולפי תוכנית האימונים. ואף פעם לא התלוננה, ולו פעם אחת לא אמרה טוב תוותר על אימון, אף פעם. לעיתים כבר הרגשתי שזה לא פייר, אז ויתרתי מיוזמתי על אימון באחת השבתות ויצאנו לטיול עם כל החבר'ה לנחל קטלב ונחל שורק, גם שם חיפשתי כל הדרך בעיניי את חבריי הרוכבים. חלק נכבד מהשיחות נסבו על אופניים ועל אימונים, על מערכת "שימנו" ועל הסבריו של אייבי איך נותנים כבוד לעליה, אגב, אייבי עצמו אחד התומכים והמפרגנים הגדולים. וואהו, זה לא בהכרח מעניין את מי שלא רוכב, אבל אנחנו הרוכבים, כנראה שכל כך מרגישים שנושאי הרכיבה צצים לתוך השיחה, מכל אסוציאציה מכל סיבה או תירוץ יעלה ויצוץ איך הייתה העליה לצובה או מהירות ה"טיסה" למטה מצומת הצ'לנג'ר לכיוון מחסיה.
כבר מהיום הראשון בו רעיון הטראנס אלפ רק צץ ועדיין לא הבשיל אילנה מיד אמרה לי "עשה זאת. אני איתך". אני חייב להתוודות שאם לא אילנה כנראה שלא הייתי מתחיל כלל. היא לא דחפה אותי לעשות את הטראנס אלפ, היא תמכה ופירגנה וזה מה שהחזיק אותי כל הזמן. רק בשלב מאוחר הבנתי שהצטרפותה לטראנס אלפ הוא קורבן לא קטן מבחינתה. שבעה ימים של תחרות כאשר עליה לנסוע ברכב הליווי ולעבור ממלון למלון איננו תענוג גדול. החלטנו שאחרי הטראנס אלפ אנו נשארים עוד שבוע ימים לטייל באיטליה. אני חייב חייב לה הרבה יותר על כל התקופה הארוכה של האימונים וכמובן על השבוע של התחרות עצמה. תודה רבה אילנה על אהבתך, על התמיכה ועל הפירגון הגדול.
עבורי ההחלטה לצאת בגיל 63 לאתגר שכזה לא הייתה קלה, היא נבעה, לפחות בחלקה מצורך כלשהוא בהיזקקות אישית. במין מסע קשה שיעצים לי דברים אישיים. מין תקופה שאהיה בה הרבה זמן עם עצמי. שאוכל לבחון דברים לעצמי רק עם עצמי. מין מסע אישי שהקושי שבו מעלה ומדגיש את תחושותיי. לפני כשנתיים ימים בלבד התגרשתי מאשתי איתה חייתי 34 שנים. לא הסתדרנו והחלטנו להיפרד. אהבתי אותה והפרידה הייתה קשה לי. היחסים ביננו נותרו טובים. הרגשתי צורך לעשות הבחנה בין העבר לעתיד.
מערכת יחסיי עם אילנה לא הייתה קלה בתחילה, לדעתה לא הייתי פנוי רגשית למערכת יחסים חדשה. היה בזה מן האמת. היה עליי לנתק משהו מהעבר כדי לבנות משהו חדש. האימונים הקשים, הרכיבה של שעות ארוכות עם עצמי בגראציות וסתם עליות, שיחות הנפש שהיו לי בדרכים עם הלטאות, נתנו לי את הזיקוק שכל כך הייתי צריך. את ההבנה שאת העבר אין להשיב. שאנחנו יכולים להישאר חברים וידידים, אבל עכשיו עליי לבנות את החיים החדשים.
עם הזמן הועמקה האהבה שלי לאילנה. יותר ויותר חשתי כי אני מתפנה רגשית ויכול לבנות את מערכת היחסים החדשה שלנו. זה מסע ההיזקקות האישי שלי, מסע שהחל אי שם בנובמבר 2010 כאשר קיבלתי את ההחלטה להצטרף לקבוצת הטראנס אלפ, לאורך כל חודשי האימונים ומחנות האימון, ואשר יסתיים שם ב Arco אשר על גדת ה Lago de Garda .
אני מקבל תמיכה ופירגון מחבריי בקאנטרי. אין ריצה או רכיבה או סתם קפה של בוקר בפרלמנט הקאנטרי שעניין הטראנס אלפ לא עולה על השולחן. גם הנשים המסבות איתנו בפרלמנט של בוקר עם הקפה של פרץ מתעניינות, תומכות ומפרגנות. התמיכה הזו מכל עבר עושה מאוד טוב. מלחיצה, אבל גם מגבירה מאוד את המוטיבציה. נראה לי שמהסוג הזה אהיה זקוק לכמויות נכבדות כדי לטפס את הסטלוויו. אינני זוכר עוד תקופה בחיי שקיבלתי כל כך הרבה תמיכה, עידוד ופירגון על משהו שאני הולך לעשות. כיף גדול, לפעמים אני מאלץ עצמי למחוק את החיוך האווילי מפניי כאשר מתחילים עם הסופרלטיביים כמו "תותח" וכו'. די מספיק, קודם שאסיים!
באוזון 11 התאמנתי לא מעט וגם שם קיבלתי עידוד ותמיכה מהמנהלים ובעיקר מהמאמנים, משרון שעברה כזה אסון עם מותו של בעלה גיא תמרי ז"ל, מצחי המאמן הקשוח ומניב ליבנר שעכשיו מתחרה בחו"ל ואני מקווה מאוד שיצליח. מעמוס שכיוון את אופניי בצורה מושלמת ולא ויתר עד אשר לפחות הרכיבה על האופניים תהיה מקצועית כמו רוכב בטור דה פראנס. ולבסוף באמת תודה מיוחדת לאייל רהט, רוכב עילית בפני עצמו ובחור מקסים שטיפל באופניי ודאג לרכוש לי אופניים חדשים ולכוון ולכוון ולשנות ולהחליף ולא לוותר עד שיהיה מושלם. פשוט חבריי מקסימים שאני מודה להם מכל הלב. עושים עבודה נהדרת ואדירה שם באוזון 11 בראשותם של קרן, אייתור ועמוס. אני מאחל לכם הצלחה מכל הלב.     
וכמובן שאינני יכול לסיים פוסט כזה ללא תודה ענקית למפרגנים ולתומכים מהקבוצה עצמה. הראל ורונן, איילה וחבריי הרוכבים כולם מליאור וצביקי, הדי וערן, רייצ'י ורמה וכל השאר פשוט קבוצה נהדרת שהייתי שמח לו היינו רוכבים יותר ביחד, לו היה לפחות עוד מחנה אימון אחד יחדיו, פשוט הרכיבות המשותפות היו תענוג צרוף וכמובן שעוד לפנינו הטור עצמו שיחד עם הסבל צריך ליהנות. זאת המטרה.
אז השבוע הוקדש לאימונים קלים לשמר את מה שיש. אני מחכה כבר בקוצר רוח לפגישה בשבת, לתדריך האחרון, לקבל את הביגוד של הקבוצה, דבר שכבר יעלה את המתח ויזרים מנה נוספת של אדרנלין לדם. לא שזה חסר שם. השבוע הבא יוקדש להכנת הציוד, בדיקת האופניים, אריזה, בדיקה חוזרת ועוד אחת. חברים עוד מעט והמסך יעלה, עוד רגע קט ואנו על קו הזינוק. אני מתרגש. ותודה לכל התומכים והמפרגנים גם אלו שלא הוזכרו בשמם לכולכם אני מקיר תודה עמוקה על התמיכה ואהבה שהענקתם לי אשר תעזור ולו במטר גובה נוסף בעליה. תודה!