לקראת טראנסאלפ 2011

יום ראשון, 29 במאי 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - הישורת האחרונה


חלפו כחמישה חודשי אימון והנה נכנסנו לחודש האחרון לפני הטור. לא נראה לי שאוכל לעשות שינויים גדולים בזמן שנותר, פשוט צריך לשמור על הקיים. מה שהשגתי עד כה אקח איתי לטור ומה שלא הצלחתי להשיג כנראה שלא יהיה איתי שם. בגדול התחושות שלי הן שכל יום בפני עצמו אצליח לשרוד, גם אם זה היום הרביעי שנראה כקשה מכולם. השאלה הגדולה מה יקרה עם העייפות המצטברת. לצערי לא הצלחתי לחבר במהלך האימונים שלי יותר משלושה ימי אימון רצופים. מחנה האימון בצפון שהיה אמור לתת מענה מסוים לעניין זה, קצת התפספס בשל תנאי מזג האוויר ולפחות אני נותרתי עם התעלומה הזו אשר כנראה תיפתר רק במהלך הטור עצמו.
לאחר יומיים מנוחה יצאתי לאימון באוזון 11. אני ממש נהנה שם. נכון אין כמו הגראציות, האוויר החופשי והרוח שלעיתים מקשה מאוד על הרכיבה, אבל באוזון זה מאוד אינטנסיבי. אימון של שעה וחצי זה עבודה נטו, אין ירידות ו/או קטעי דיווש של טיול, דבר שקורה לי די הרבה במיוחד כאשר אני רוכב לבד ולעיתים שוקע בתוך הקצב של עצמי. האימון עם צחי היה ממש מושלם. עשינו אימון אינטרוולים כאשר לאחר כמה אינטרוולים ארוכים יותר הוא שם לנו קטע של אינטרוולים קצרים של 30 שניות של all out טווח התאוששות קצר ושוב אינטרוול כזה. היו כאלה נדמה לי 6 אינטרוולים בהם הוא יקש ממני להחזיק בכל אינטרוול מעל 280 וואט. סיימתי עם ממוצע של 320 וואט בכל 6 האינטרוולים. סיימתי על ארבע את האימון אבל הרגשתי סיפוק רב על עמידה במשימה. נכון זה לא אומר מאומה כאשר אנו עומדים מול עליה של 25 ק"מ בזוויות של 10 מעלות, אבל בכ"ז זה גרם לי להתחזקות מסויימת וקידם אותי במשהו לקראת המשימה. אני חייב לציין את ההתקדמות שנעשית כל הזמן באוזון 11. פשוט כיף להגיע שם לאימון. כיף להתאמן עם המקצוענים שישנם שם. פשוט מכון מקצועי ןחברי שממש התבקש להיות בהוויה של רוכבי האופניים בארץ. כל הכבוד לכם אוזון 11. אני אוהב אותכם!
למחרת נחתי ושוב יצאתי ביום חמישי לגראציות. בשל התנועה הרבה החלטתי לחנות ליד מחסיה ולתפור את העלייה לנס הרים עם ירידה למערה מספר פעמים. לאחר חימום לכיוון המחצבות וחזרה, את העלייה הראשונה העברתי בקצב רגוע לחלוטין ובדופק ממוצע שלא עלה על 75% שלי. נכון זה לוקח קצת יותר זמן אבל הקצב הנינוח מאפשר לי לשרוד זמן ארוך יותר ונראה לי שזו תהיה הטקטיקה שלי גם בטור עצמו. הסיבוב השני והשלישי היו כבר בקצב קצת יותר מתגבר ולקראת הסיבוב הרביעי פגשתי את אבי לוז ליד המערה. לא יצא לי להכיר אותו קודם, אבל הוא זיהה אותי והמשכנו ברכיבה יחד. אבי רוכב מדהים, כמובן שנאלץ להוריד קצב כדי להישאר איתי אבל גם כך הוא גרר אותי לסיבוב רביעי בקצב מוגבר ולאחר שלשות הסיבובים הראשונים הרגשתי שאני צריך לתת הכל כדי לשמור את הקצב בעליה האחרונה עד לסיבוב המערה. סה"כ היה אימון טוב של 4 פעמים נס הרים כולל המערה זה עושה כ – 2,600 מ' גובה על מרחק של כ – 75 ק"מ בלבד מהם 10 ק"מ של החימום. אימון טוב ועוד אחזור לשם לעוד כמה סיבובים כאלה.
בשבת כרגיל יצאתי עם החבר'ה של מהקאנטרי לרכיבת שבת. יוצאים מראשון ובד"כ הם מסתובבים בהראל או שמשון וחוזרים via לטרון חזרה לראשון. סיבוב של כ – 80 ק"מ. לאחר החלק הראשון נפרדתי השבת מהחבר'ה. היחידה שהמשיכה איתי הייתה עינת ובאמת כל הכבוד לה. היא הבטיחה לי שבשנה הבאה היא עושה את הטראנס אלפ. לדעתי אם היא תעבוד ברצינות היא מסוגלת. יש לה רצון ויש לה אופי. בדרך פגשנו את החבורה שעברה אותנו קודם לכן. הגשם שירד הפך את הכביש לחלק ואחד מהחבורה הזו החליק בסיבוב שלפני מחסיה. חוסר זהירות ו/או חוסר ניסיון ברכיבה ביום גשום עם כביש חלק. משכתי את עינת לאורך כל העלייה לנס הרים כאשר הפעם אני בתפקיד החזק יותר ומעודד אותה לעומת המצב כאשר אני רוכב עם החבר'ה החזקים מהקבוצה אני בד"כ מאחור. הרגשתי טוב. עינת ביקשה כל הזמן לעצור ולא אפשרתי לה עד אשר הגענו למעלה. היה לה קשה, זה בסה"כ פעם שניה שהיא עושה את נס הרים וכל הכבוד לה. בבר בהר היא החליטה שהיא לא יורדת חזרה בשל החשש מהכביש הרטוב וחוסר הביטחון שלה ככלל בירידות. היא נשארה שם לתפוס טרמפ חזרה ואני החלטתי בנסיבות העניין להמשיך לכיוון עין כרם וירושלים ולחזור דרך צובה. עליתי דרך עין כרם ליד קנדי ומשם לקריית היובל לביקור אצל חמותי וגיסתי לשעבר ולאחר כוס תה המשכתי דרך הר הרצל חזרה לעין כרם עלייה לצובה וירידה לצומת אשתאול ומשם חזרה לראשון דרך שמשון נחשון ורמלה בדרך. סגרתי סיבוב של 150 ק"מ ב – 7.5 שעות רכיבה ועם כ – 2,500 מ' גובה. יום עבודה מתיש. נראה שזה היום הפחות קשה בטראנס אלפ. בערב הלכנו לחברים לראות איך ברצלונה מביסה את מנצ'סטר ובילינו עד 01:00 אחרי חצות. אני כל הזמן בוחן גם את מדד העייפות שלי ומנסה לעשות סימולציות מה יהיה מצב העייפות שלי אחרי יום כזה בטור ומה יקרה לי למחרת היום כאשר שוב צריך לעלות על האוכף.
אני לא מגלה את אמריקה כאשר אני אומר שהרבה זה בראש ושזה תלוי בנו. שמעתי לאחרונה סיפור ירושלמי נחמד. בשכונת נחלאות הידועה התגורר יהודי אחד אשר ידע לגלות מה מחזיק כל אחד בידו הקפוצה. ילדים נהגו להתגרות בו, "מה יש לי ביד?" והוא, מכה באצבעו על האגרוף הקפוץ ומיד היה אומר להם "יש לך אבן" "יש לך בלורה אדומה" (בירושלים הג'ולות נקראו בלורות) וכו' וכו'. יום אחד החליטו הילדים להתחכם ליהודי הזקן. נתפוס פרפר ונחזיק אותו בידנו הקפוצה, כך החליטו. היהודי הזקן כמובן שיומר מיד שיש לנו פרפר ואז נשאל אותו אם חי הוא או מת. היה ויומר כי מת הפרפר נשחררו ונראה לו כי טעה, במידה ויומר כי חי הפרפר, ניתן קווש קטן עם האגרוף ויצא הפרפר מת מידינו. כך סיכמו הילידים לסדר את היהודי הזקן. הגיע היום והתעלול יצא לדרך. היהודי הזקן מיד אמר כי פרפר מצוי באגרוף הקפוץ של הילד שנבחר לבצע את התעלול. ואז הגיע השאלה "אם חי הוא הפרפר או מת?" חש רגע היהודי הזקן וענה לילדים כך "בידכם הדבר, אם תרצו יחיה הפרפר ואם תרצו ימות הוא". החיים הם בידנו, אם נרצה ננהל אותם בדרך מסויימת ואם נרצה הם ילכו לדרך אחרת. אם ארצה מספיק, וכמובן זה כרוך במאמץ לא קטן, זה ילך ונעמוד במשימה ואם לא נרצה אז גם בכושר טוב יותר כנראה שזה לא יעזור.
לקחתי לי את המשל של היהודי הזקן מנחלאות לכל מיני דברים בחיים, עכשיו אעשה בו שימוש למטרה העומדת לפניי.
זהו נכנסים לישורת האחרונה. אני מתחיל לבדוק ציוד. היום רכשתי שני כיסויים לגלגלים רזרביים ועוד כל מיני דברים קטנים שעשויים להיות לי לעזר בטור. אני אתחיל בשבוע הבא לסדר לי את הציוד ולארגן אותו כך שאוכל שוב ושוב לעבור על הדברים ולבדוק שהכל יהיה תקין ובמקום ולא יחסר דבר.
אז זהו חברים נראה לי שהרשומה הבאה תיכתב כבר עם ריח הנסיעה באף.  

יום שבת, 14 במאי 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון צפון


היום הראשון
אומרים שהיום הראשון הוא קשה במיוחד. אינני יודע, אספר לכם לאחר שאוכל להשוות עם הימים הבאים. בינתיים אני יכול לבשר לכם ידיעה ממש מרעישה, שהיום הראשון של מחנה אימון צפון היה לי קשה מאוד. אז סיכומים כמובן שיהיו בסוף, אבל בינתיים אכתוב קצת רשמים מידי יום ככל שמצבי הגופני והזמן שאני צריך לבזבז על כתיבה במקום על מנוחה, יאפשרו לי.
ההתארגנות והיציאה למחנה לא היו משהו, בלשון המעטה. ייתכן שהיציאה מיד למחרת יום העצמאות פגעה בהכנות שלי. את הפגיעה הקשה ביותר בהכנות הרגשתי ביום השלישי ועל זה עוד בהמשך. בכל מקרה חסרים היו לי ז'לים שזה מאוד חיוני לאנרגיה של הגוף בעליות הארוכות והקשות. חסר היה לי איזוסטר, יש לי מעט ובטח ייחסר לי בימים הקרובים. גם היציאה בבוקר מהבית הייתה לוקה בחסר. קפצתי בבוקר למשרד כדי לקחת משם מטען לנייד ונתקעתי בפקקים שחבל על הזמן. כל הלו"ז שלי השתבש והגעתי לכפר גלעדי ממש 5 דקות לפני היציאה לרכיבה. התארגנות בלחץ, אין שקט נפשי, אין כניסה איטית לאווירת מחנה אימון, בקיצור התארגנות לא משהו וזה כמובן השפיע מאוד על ההמשך. בעיקר ביום הראשון.
את הרכיבה הראשונה השתדלתי לפתוח בקצב שלי כבר מלכתחילה. חימום קצר, לטעמי קצר מידי, וכבר אנו בעליה הראשונה מכפר גלעדי למשגב עם ומנרה. עליה ארוכה של כ – 500 מ' גובה בתוך מרחק של פחות כ – 5 ק"מ מה שאומר שהזוויות די תלולות. שמרתי על קצב וקצת נגררתי אחרי הקבוצה דבר שגם הוא היה בעוכריי בהמשך. מזג האוויר היה די חם וקצב השתייה שלי היה אף הוא לוקה בחסר. בצומת יושע פנינו ימינה והמשכנו בדרך הארוכה בתוך עליה קצת פחות תלולה אבל ארוכה מאוד שבסיומה הגענו לאביבים.  באביבים תחנה ראשונה לאוכל והצטיידות במים לשתייה. עדיין הרגשתי טוב, לא המתנתי רבות בנקודה הראשונה וכבר צללתי בירידה חדה אשר בעקבותיה טיפוס לרינתיא. טיפוס קשה וארוך שבקצהו דרך קדש נפתלי הגענו חזרה לצומת יושע.
בצומת יושע הייתה נקודת האכלה השנייה. התוכנית הייתה מצומת ישע לרדת למטה לצומת כ"ח ולטפס חזרה. מזג האוויר הלך והתחמם ובשעה הזו שהגעתי לצומת יושע היה כבר שיא החום. את החברים החזקים יותר כבר פגשתי בצומת יושע לאחר שהם כבר ירדו למטה לצומת כ"ח והספיקו לחזור חזרה. החלטתי בהחלטה של רגע לרדת למטה ולעשות את ההפסקה בחזרה. טעות. הייתי כבר קצת מותש מכל ההכנה הלקויה, מהכניסה הלא טובה לרכיבה וכנראה בעיקר בשל שתיה ואכילה מעטים מידי. על זה משלמים כנראה מחיר כבד, מיד ובמזומן.
הירידה הייתה כיף גדול. קטע של כ – 5 ק"מ, ירידה תלולה עם פיתולים המאפשרים לשחרר ברקסים ולהגיע למהירויות די גבוהות. פניות שהן לא חדות מידי ומאפשרות כניסה לפניה במהירות קצת גבוהה תוך השכבת האופניים פנימה למרכז הקשת. כיף אמיתי. מגיע לצומת ונגמר הכיף. התחלתי בטיפוס חזרה לצומת יושע. כפי שאמרתי עליה תלולה בזוויות של כ -  12% ו – 14% כמעט לכל אורך הדרך ובקטעים מסוימים הזווית הייתה גם 20% בעיקר לקראת סוף העלייה. כל הדרך חשבתי על אותם 28 לוחמי הפלמ"ח שנפלו בניסיונות לכבוש את מצודת כ"ח.
מצודת ישע הייתה משטרה בריטית אחת מתוך 5 מצודות שהוקמו ע"י הבריטים מסוג מצודות טגארט, פרי תכנונו של המהנדס הבריטי המומחה ללוחמה בטרור, סיר צ'ארלס טגארט. באפריל 1948מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים. המצודה שלטה על הדרך מקיבוצי העמק לכיוון הישובים שבגבול הצפון. הייתה חובה לכבוש את המצודה. נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, כבר בלילה בו מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים ב-15 באפריל 1948. התוקפים התגלו במרחק קצר מן המצודה, ונפתחה עליהם אש תופת ששיתקה את המשוריינים. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים. כעבור חמישה ימים, בוצע הניסיון השני. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. אחת בצעה התקפת הסחה מדרום למצודה, השנייה הייתה אמורה לפרוץ את הקיר הצפוני של המצודה באמצעות מטען חבלה, והשלישית סייעה ברתק. קיר המצודה לא נפרץ, והתוקפים נסוגו תוך אבידות כבדות. נהרגו עשרים ושניים לוחמים. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. בליל 15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. ההתקפה התבצעה בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה קשות. ב-17 במאי בבוקר הגיעו הלוחמים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה. בקרבות האלו נהרג דודו צ'רקסקי עליו נכתב השיר "דודו" ע"י חיים חפר.
ואני ממשיך לחפור כלפי מעלה. החום, ההתשה וחוסר השתייה המספקת, הביאו אותי לקראת סופה של העלייה, בחלקים היותר תלולים שלה, לדופק של 100%. אין מצב להגיע לדופק שכזה. הדבר היה לי ברור אבל מצד שני ראיתי את השלט עוד 500 מ' לצומת ישע ואמרתי עוד קצת מאמץ וסיימתי. טעות.
לצומת הגעתי ממש באפיסת כוחות. ראיתי את הרכב ממתין מעבר לכביש, חציתי את הכביש, ירדתי מהאופניים והראל ניגש לשאול אותי איך אני מרגיש. ברגע הראשון אמרתי שאני בסדר ואמתין שהדופק ירד קצת. שתיתי קצת מים ופתאום הרגשתי שעיניי מתחילים להחשיך ואני מצוי בסוג של סחרור. אמרתי לחברים שאני חש שלא בטוב וניסיתי לגשת לכיסא הנהג ברכב כדי להתיישב. החברים ובעיקר הראל תפסו אותי והשכיבו אותי על האספלט. הראל הרים את רגליי ולאט לאט התחלתי להתאושש. התרוממתי והראל אמר לי לשתות הרבה כי הסימנים הם סימנים של התייבשות. לאחר דקה או שתיים שוב חזרה אליי הסחרחורת ונאלצתי לחזור למצב שכיבה עם רגליים למעלה. בפעם השנייה שקמתי הייתי כבר מאושש. שתיתי וניגשתי להשתין. יצא לי שתן די אדמדם, נראה שעם דם. זה קצת הלחיץ אותי אבל הבנתי ששתייה מרובה תחזיר את המצב לקדמותו. לאחר התלבטות קצרה ומשחשתי טוב יותר החלטתי שאיני מפסיק את הרכיבה וממשיך לכיוון מנרה ומשם בירידה לכפר גלעדי. רונן, "זה שאין לו אלוהים" אמר שהדרך למנרה היא עלייה מתונה. אינני יודע למה כוונתו במתונה אבל לי זה היה נראה נצח. יש לציין שרכב הליווי נשאר יחד איתי לכל אורך הדרך ונתן לי ביטחון שאם ארגיש לא טוב אוכל מיד לרדת לרכב הליווי. גם רונן הגיע מאחור עם האחרונים ויחד רכבנו עד לכפר גלעדי. עם הגענו לכפר גלעדי ולאחר התארגנות בחדרים התחלתי במסע שתייה שלא היה מבייש אף אירי מתבגר, חבל שזה היה רק מים, עד אשר, כמו שרונן אומר, יצאתי בפעמיים שתן לבן לחלוטין. אז הרגשתי שחזרתי לעצמי.
זה היה יום מאוד משמעותי בחוויותיי לקראת הטראנס אלפ. מדברים על עניין השתייה והאכילה תוך כדי רכיבה, אבל עד אשר אני לא מרגיש את זה על בשרי כנראה שקשה לי להפנים. זה לא קרה לי מעולם. רצתי מרתון, עשיתי טריאתלונים, עשיתי את רוכב ישראל, בצבא עברתי מסעות ודברים קשים אבל מעולם לא הגעתי כך לקצה. תמיד אמרתי לעצמי איך אנשים לא מרגישים שהם הולכים להתייבש, איך אותו אחד שנפטר במהלך מרתון ת"א האחרון, לא הרגיש קודם והפסיק את הריצה כדי להציל את חייו. אז כנראה שאין איתות מוקדם ולכן חייבים לשמור על הכללים של אכילה ושתיה מרובה כדי שלא להיכנס למצבי קיצון שכאלה. לקח חשוב להמשך.
בערב לאחר ארוחת הערב, תדריך קצר לגבי המסלול ליום המחר אח"כ הרצאה מעניינת של אייבי על התאוששות ומתיחות ומה שביניהם, דברים חשובים שאני לא יודע עד כמה החבר'ה מיישמים אותם, צריך יותר להקפיד על היישום של הכללים הפשוטים האלה שאין ספק שהם מאוד חשובים בפעילות גופנית בעצימות גבוהה ולאורך זמן. זה נשמע לי כמעט כמו איזו נוסחה מתמטית. הולכים לישון. 
היום השני
בלילה לא ישנתי מספיק טוב. בשל השתייה המרובה התעוררתי פעמים רבות לשירותים אבל דווקא לפנות בוקר תפסתי שינה רצופה של כשעתיים וקמתי מספיק רענן לקראת היום השני. בתוכנית רכיבה לגונן בפלוטון כולם יחד פונים שמאלה ועולים לצומת וואסט כ – 800 מ' גובה. ממשיכים למרום גולן ומטפסים לבנטל למעלה ל"קופי ענן". העלייה היא כ – 200 מ' טיפוס אבל מאוד תלולה ובנויה בשני קירות של כ – 20% ויותר. די קשה אבל קצר יחסית. מהבנטל התוכנית הובילה אותנו למסעדה, ירידה חדה עד למפל סער למטה ומשם פניה ימינה ועולים לאתר החרמון. 1,800 מ' גובה.
מראש החלטתי עם עצמי לאחר הטראומה של היום הראשון, וכמובן בשל חששות שעלו בראשי כל הזמן, כי את היום השני אני אעשה בקצב קצת יותר איטי, גם אם אגיע שעות אחרי כולם ובעיקר בדופק שלא יעלה על 75% ורק ממש בקטעים קשים אתן דרור לדופק של 80% ולא יותר. עד גונן רכבתי בפלוטון עם כולם ושמרתי על הכללים שלי. ברגע שהגענו לעליות עשיתי עצירה מתודית שוב לריקון מכלים בשל השתייה המרובה. ניצלתי גם ללעיסה קלה והתחלתי את העלייה לכיוון צומת וואסט בקצב שלי תוך שמירה על הכללים שקבעתי לעצמי, ובעיקר על שתייה מרובה גם אם זה על חשבון עצירות רבות להתרוקנות, דבר שכמעט ולא עשיתי ברכיבותיי עד כה. לקראת צומת וואסט התחיל גשם וזה היה טוב יותר מהחום של היום הראשון. פגשתי את רכב הליווי בצומת ושוב הצטיידתי במים והמשכתי לכיוון הבנטל. העלייה כצפוי הייתה קשה אבל שמרתי על הדופק שלי גם שם והגעתי למעלה כאשר החברים עדיין היו על ההר. סה"כ הייתי מרוצה.
ניגשתי לקצה ההר וצפיתי על עמק הבכא ועל החרמונית. ביום כיפור הייתי כבר מילאימניק ולחמתי עם חטיבה 500 בדרום. חבריי לשירות הצבאי מגדוד עוז 77 של חטיבה 7 שנותרו בשירות הקבע, כמו קהלני, מאיר זמיר, שנודע ככוח טייגר, אביהו גלעדי ז"ל (שהוא מכאן מכפר גלעדי בו אנו מתאכסנים וקבור למעלה ליד הארי השואג), צביקה גרינגולד שנודע ככוח צביקה ועוד רבים אחרים שחלקם לא שבו מאותה מלחמה, לחמו כאן למטה בקרבות גבורה מל הסורים.
מבט קצר, זיכרון שמתחדש, וקדימה לכיוון מסעדה. רכיבה ארוכה שמוציאה אנרגיות בשל אורכה בלבד ולאחר מכן פונים שמאלה במסעדה לירידה עד לצומת מפל סער. יש משהו מתסכל בירידה שכזו כאשר ברור שאנו בחצי הדרך כמעט לכיוון מג'דל שמם והחרמון, אבל אנו יורדים עד לגובה של 500 מ' מעל פני הים כדי לטפס שוב לאתר החרמון בגובה של 1,800 מ'.
מתחילים בטיפוס. העלייה מצומת מפל סער ועד אתר החרמון היא של כ – 20 ק"מ. השיפועים אינם חדים כמו בהר בנטל אבל ארוכים ומתישים. שמרתי על דופק המטרה שלי כל הדרך. ידעתי שזה ייקח זמן ארוך יותר אבל הפעם לא התפתיתי. כך לאט לאט בנחישות טיפסתי ועברתי את קלעת נמרוד. הסופר מארק טוויין תיאר את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".
בעבר חשבו כי המבצר הינו מבצר צלבני, אך כיום ידוע כי מבצר נמרוד הוא מבצר איובי שנבנה בכדי לחסום את הדרך בפני צבאו הפולש של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני, שאיים לעלות מעכו אל דמשק. לאחר גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, ובתקופת השלטון העות'מאני באזור ננטש המבצר לחלוטין. כיום הוא גן לאומי שראוי לבקר בו.
הדרך מרהיבה, מזג האוויר התייצב, הגשם פסק מזמן ומסביב אפשר היה להבחין במשפחות דרוזיות המעבדות את המטעים שסביב. ריחות האדמה הטריה שלאחר הגשם והרעננות שעלו מהסביבה עשו לי טוב. רק המבט למעלה לכיוון ההר גרמו לי לחזור למציאות ולעליה הקשה שעדיין לפניי. עוד אני שוע בהרהוריי והנה עברתי את כפר קיניא ואני כבר בפתח של נווה אטי"ב. שם היישוב הוא ראשי תיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון הגולן. בחניה של נווה אטיב מצאתי עדיין את רכב הליווי יחד עם אבשי והמאמן האישי המלווה אותו. אכלנו הצטיידנו, שוב רוקנו מיכלים וקדימה למעלה. עד הסוף. בכניסה למג'דל שמס הקיר המפורסם, משהו כמו 22% אולי יותר, לאורך של כמאתיים מ', מזכיר במקצת את הכניסה לכרמי יוסף רק תלול יותר וקצת יותר ארוך. לאחר מג'דל העלייה היא בזווית כמעט קבועה של 10% מעלות, כל ק"מ מטפסים 100 מ' והמרחק הוא כ 9 ק"מ. לקראת הגיעי לסוף כבר ראיתי את החבר'ה מתחילים לגלוש חזרה וצועקים לי שלא נשאר הרבה. בירידה 3 ק"מ זה לא הרבה אבל בעליה זה הרבה מאוד.
צילום קצר ליד איש השלג למזכרת והקור למעלה על ההר לא מאפשרים לי להישאר רגע מיותר. כבשתי את החרמון. לי זה היה משהו יוצא דופן. אין צורך לומר שמעולם לא עליתי באופניים לחרמון, אבל גם מעולם לא רכבתי בעליה אחת ארוכה שכזו. הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה אבל לא יכולתי להתענג ממושכות על ההישג האישי בשל הקור והמחשבה שאני כמעט אחרון ועליי לחזור כל הדרך חזרה, התחלתי את הגלישה חזרה לעמק.
בצומת מפל סער פגשתי את הראל שלא שכח שאני עדיין למעלה על ההר, וחיכה עד שארד כדי שלא ארכב לבד בקטע הקיבוצים לכיוון קריית שמונה. קטע בו התנועה מרובה. רכבנו בצמד כשהוא מושך אותי לקצב יפה ודהרנו בכ - 45 קמ"ש ויותר. בדרך אספנו את ליאור ועוד כמה חבר'ה שטעו בדרך ופנו בפניה לא נכונה וכך הגענו חזרה לכפר גלעדי לאחר קרוב ל – 7 שעות רכיבה, מבחינתי, מעל 120 ק"מ וטיפוס של כ – 2900 מ' סה"כ נראה לי שהיה יום רכיבה משובח בעיקר משום ששמרתי על הכללים שקצבתי לעצמי, שמירת הקצב, אכילה מוגברת ושתיה מרובה.
היום השלישי
הבוקר לא בישר על ההמשך. נכון, רונן עם האתר היווני שלו, חזה שהגשם יתחיל ב – 11:00 ויסתיים ב – 14:00 אבל כרגיל בדברים האלה הם נזילים ולא תמיד מתחשבים בתחזיות. התחלנו בצילום קבוצתי של כל החבר'ה עם חולצות של המשלחת ויצאנו לדרך.
יציאה דרך כפר יובל לכיוון נחל שניר. הכוונה במסלול היום השני הייתה לעלות כל הדרך לאתר החרמון, אחורה פנה חזרה לצומת מפל סער פונים שמאלה ועולים עד לכיכר במסעדה שוב אחורה פנה לצומת מפל סער ומטפסים בשנית לאתר החרמון משם חזרה לכפר גלעדי. המסלול היה אמור לייצר לנו כ – 3,800 מ' טיפוס. בסוף בקושי גמרנו עם 1,000 מ' בלבד.
הטיפוס לצומת מפל סער החל בצורה טובה. שמרתי קצב, הייתי אמנם בסוף החבורה אבל יחד עם רוב הקבוצה. כבר לאחר קלעת נמרוד החל מטח הגשם הראשון. ראיתי את ערן עוצר להתרוקנות ובאותה הזדמנות שם עליו את מעיל הגשם. את הדי ראיתי ממשיכה ברכיבה ללא מעיל גשם. הבנתי לאור מצב השמיים, שגם החלו מטפטפים כמעה, שזה הזמן לשים את מעיל הגשם. עצירת התרוקנות, אמרתי כבר שאני שותה עכשיו כמו אירי מתבגר? אז כמובן ממשיך לשתות ולהתרוקן. עולה על מעיל גשם וממשיך. דקות ספורות לאחר מכן החל הגשם. בתוך רגעים ספורים הייתי רטוב לחלוטין. מטח הגשם היה קצר יחסית והמשכתי למעלה לכיוון נווה אטי"ב. בצד הדרך ראיתי את צביקה יוצא מתוך השיחים, הוא אמר לי, "ראית איזה טיימינג נכנסתי עם תחילת הגשם ויצאתי בסופו, אני כמעט ולא רטוב, אני לא ממהר לשום מקום ולא מוכן להירטב". זה לקח רק דקות ספורות, כשלפני הכניסה לנווה אטי"ב ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ניתך ארצה. צביקה שוב היה בשיחים אבל הפעם כנראה זה לא עזר לו במאומה. בתוך רגעים אחדים הכביש היה מוצף, נחלים נחלים זרמו המים לתוך הכביש והסחף החדיר לכביש אבנים וחול שהפכו אותו למסוכן. ערפל די כבד ירד על האזור. ההר למעלה נעלם לחלוטין בתוך הערפל. מכוניות, נראה לי של דרוזים מהסביבה, המשיכו לנסוע בגשם במהירויות מטורפות. אחד הרכבים, ג'יפ שחור חלף במהירות עצומה לידי, התיז עלי שפריץ מים רציני ודחף אותי לתוך "נהר של מים" שזרם בשטף על הכביש. הרכיבה הפכה ממש למסוכנת. המשכתי עד הכניסה לנווה אטי"ב כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לראות היכן החבר'ה נעצרו להסתתר מהגשם. הערכתי שאף אחד לא ימשיך לרכב בתנאים שנוצרו. שמעתי את צעקתו החדה של ליאור מתחנת אוטובוס שהייתה מצד שמאל לכניסה לנווה אטי"ב. מצאתי שם את ליאור, יגאל ועוד שני חבר'ה. יחד הסתתרנו מהגשם והסיפורים והבדיחות התחילו לרוץ.
לאחר מספר דקות של גשם שוטף החל גם ברד כבד. לא ייאמן אבל זה היה חורף במיטבו. רטובים ורועדים החלטנו לעלות עוד קצת למעלה שם רוב החבר'ה נכנסו למבנה שנראה שמשמש כאתר הנצחה לחבר'ה מסיירת אגוז שעל שמם נקרא המקום "נווה אטי"ב". אם המקום הוא מקום הנצחה אז זו בושה גדולה. המקום נראה נטוש הרוס ומלוכלך. נכנסנו לתוך חדרון של כ 10 מ"ר מבעד לחלון שהיה פתוח, כדי להסתתר מהגשם. היינו רטובים עד לשד עצמותינו וכולם החלו לרעוד מקור. לחלקינו היו בגדים יבשים ברכבי הליווי והחברים החליפו בגדים ככל שהיו כאלו. הראל תפס יוזמה התקשר למלון רימונים שהיה כמאתיים מטר במעלה הדרך והם הסכימו לארח אותנו.
תודות רבות למלון רימונים בנווה אטי"ב. הם קיבלו אותנו בחפץ לב, הציעו שתיה חמה ואפשרו לנו להיכנס לסאונה החמה שם החזרנו קצת את חום הגוף וגם הבגדים הרטובים שעלינו החלו קצת להתייבש. משנראה היה שאין שיפור במזג האוויר התקבלה החלטה להוריד את כל הקבוצה מההר ברכבים. תבור ועוד מישהו ירדו ברכיבה ובדיעבד אמרו שזה היה די מסוכן וטוב שיסתיים בשלום. אבשי עם המאמן האישי שלו שהגיעו עד לקלעת נמרוד, הסתובבו עם תחילת הגשם ורכבו חזרה. הרוב המתינו עד אשר ירדו רכבי הליווי וחברים הביאו רכבים נוספים להוריד את כל החבר'ה. גם אבשי חזר עם הרכב שלו וירדנו למלון בכפר גלעדי. השעה הייתה שתיים בצהריים. מקלחת חמה וטובה וארוחת צהריים דשנה גרמה לרוב החברים לוותר על סיבוב רכיבה נוסף למרות השיפור במזג האוויר. היו כמה חברים שיצאו שוב לסיבוב של כשעתיים רכיבה וצברו עוד כ – 1000 מ' טיפוס. לא ראיתי בזה תועלת מרובה למרות שבדיעבד הצטערתי שלא יצאתי לרכיבה נוספת מאחר ויום שבת הפך לגשום ומנע מאתנו לצאת לרכיבה האחרונה כמתוכנן.
אז גם יום כזה מוסיף נדבך חשוב בניסיון המצטבר לקראת הטראנס אלפ. ראשית, כמו שאייבי כל הזמן, אומר אין לייחס חשיבות מוגזמת לעוד רכיבה או עוד כמה מטרים של טיפוס. ואולי חשוב יותר, זו ההתארגנות ליום גשום שכזה. צריך לדאוג שברכב הליווי יהיו בגדים להחלפה. החלק היותר לא נעים כאשר רטובים אלו הרגליים הרטובות. זוג גרביים יבשות יכולות לשנות את ההרגשה מקצה לקצה. אם מוסיפים גם חולצה יבשה זה יכול לעשות את כל השינוי בין תחושה לא נעימה ורצון להפסיק הכול לבין הרגשה יבשה יותר שגורמת לרצון לעלות שוב על האוכף ולהמשיך ברכיבה.
נחנו ארוכות וסיימנו בארוחת שבת חגיגית עם הרבה סיפורים ורשמים של החבר'ה שרובם יש לומר הסתובבו כמובן סביב מזג האוויר ומה שצפוי לנו למחר. התחזית לא בישרה טובות והיא אכן הגשימה את עצמה.
היום הרביעי
ישנתי כפי שזמן רב לא ישנתי. הלכנו לישון די מוקדם ולמרות ההשכמה המוקדמת שלי, כרגיל, בשל חוסר המעש חזרתי שוב לנמנום קל עד לשעה שבע, לאחר שהצצה החוצה הבהירה שלי שמזג האוויר הגשים את התחזיות ובחוץ יורד גשם אין סופי.
נפגשו כל החבר'ה לארוחת הבוקר וכמובן שסביב השולחן הנושא הכמעט יחיד היה מזג האוויר והאם יוצאים לרכיבה או לא. האינטראקציה הייתה מדהימה והרבה ניתן ללמוד על חבורת "השרוטים" שמתכוננת לטראנס אלפ. פשוט אין לי מילה אחרת לעניין הזה של חבורת אנשים מבוגרים, ככל שהספקתי להכירם, רובם ככולם אינטליגנטים, עוסקים בנושא אחד באובססיביות מדהימה. אפילו אנשים מסביב, אורחים במלון, נדהמו מחבורת רוכבי האופניים "המשוגעים האלה". במלון היה כנס של אורתופדיים ופגשתי את גרושתו של גרשון יעקובי עם בעלה שהוא אורתופד בכיר מתל השומר. הם שאלו אותי "מה גם אתה שייך לחבורת המשוגעים האלה?" כמובן שזה היה באירוניה, אבל המגמה די ברורה.
רוני, אחד מהיותר שרוטים היה ממש בדיכאון וחיפש כל הזמן את תבור הרופא שייתן לו משהו לשיפור הדיכי. תבור אמר שאין לו כדור אבל הוא יכול להציע לו משהו מגולגל שישפר את מצב רוחו. רוני השני הרבה יותר שפוי ומקבל את הדברים כפי שהם. אלון מהדרום מאיים כל הזמן שהוא עוד מעט יוצא לרכיבה ויהיה מה, לא הצלחתי לאמת אם מתבדח הוא, או סתם מחמם את האווירה. תבור, גם נראה לי שקיבל עמוק את השריטה, מתלבט אם לצאת לעוד רכיבה. גיל ודני צעירים, חזקים ובאטרף ברכיבה, אבל יש לומר גם די שפויים וכבר מתכננים על רכיבת המחר. נו זה בסדר. גם יגאל שהיה בצעירותו רוכב מקצועי נראה לי די שפוי. בתחנת האוטובוסים בה הסתתרנו מהגשם בנווה אטי"ב הוא כל הזמן חזר ואמר שאין לו כל כוונה להמשיך ברכיבה במזג האוויר הזה. איתי עם משקפיו על המצח כמו היו אלו קולטי אנרגיה, מספר לנו על הרכיבות באזור. הבנות רמה ורייצ'י נראות לי מבואסות שאין רכיבה היום.
עוד כולם מברברים ומתלבטים והנה צביקי חוזר מבחוץ רטוב כולו. "סך הכל יצאתי לרכב לרגע ואני כולו רטוב" הבנו שבחוץ הגשם לא פסק ולאט לאט חדרה ההכרה לחברים שהיום הזה מבוטל. בהמשך קיבלנו מסר מהמנהלים שנראה שנתארגן ליום שישי הקרוב לרכיבה נוספת משותפת באזור הגראציות שלנו. רעיון מצוין.
החברים מתחילים להתארגן ליציאה מקפלים ציוד מעמיסים אופניים, יש כאלה שעדיין מקווים לרכב, אבל בעוד אני כותב את השורות האחרונות בחדר אני מבין שהרוב כבר עזבו ויצאו דרומה.
מה שתסכל אותי מאוד שכבר לאחר נסיעה קצרה דרומה, מזג האוויר השתפר פלאים וניתן היה לרכב ללא כל קושי.
סיכום
תם מחנה אימון צפון. קיוויתי שאחרי 4 ימי רכיבה רצופים שכל אחד מהם הוא יום פחות או יותר כמו בטראנס אלפ עצמו אדע למקם את כושרי לקראת הדבר האמיתי. קצת התאכזבתי. נכון היו שני ימי רכיבה טובים והשלישי היה רק בחציו, למדתי הרבה דברים חשובים מבחינת ההכנה שלי, לפני הרכיבה בזמן הרכיבה ולאחריה. אלו דברים שכנראה רק במחנה אימון של מספר ימים נחשפים אליהם. אין לי כל ניסיון בסוג כזה של תחרות בעצימות גבוהה ולאורך ימים אחדים. מעולם לא עשיתי דבר כזה ולכל אלו מחנה האימון גם אם לא היה מלא, תרם לי רבות. לעניין עוד קצת כושר ועוד כמה רכיבות ומטרים טיפוס נראה לי שזה קצת יותר שולי ואוכל להשלים קצת בשבועות המעטים שעוד נותרו עד לטור עצמו.       ,געים אחדים הכביש היה מוצף,אה זה לא עזר לו במהומהרטוב, אני לא ממהר לכפר גלעדי.ם הא

יום ראשון, 8 במאי 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - רשומה אישית

זמן בין המצרים מכונה התקופה שבין י"ז בתמוז, המועד בו נפלה חומת ירושלים, לבין ט' באב, מועד חורבן הבית. זו תקופה של צער, אבל, ואנשים מאמינים נוקטים בכל מיני מנהגי אבלות בתקופה הזו. עבורי תקופת בין המצרים, האישית שלי, הינה בין ליל הסדר ליום העצמאות. לא, אינני נוהג מנהגי אבלות ויש בתקופה הזו גם מועדים מאוד משמחים, אבל לי אישית זו אולי התקופה המשמעותית בלוח השנה. הכל מתחיל בליל הסדר. אחד החגים המשמעותיים ביותר בלוח השנה היהודי. חג יציאתו של העם מעבדות לחרות. מועד המסמל אולי יותר מכל את הפיכתו של העם היהודי מקובץ של שבטים נודדים וחסרי בית, לעם שלאחר מסע ארוך מתיישב במקום של קבע מקים מדינה ומאז זו נחלתו של העם הזה על פני כדור הארץ. התקופה הזו של בין המצרים האישי שלי מסתיימת ביום העצמאות שזה המועד בו חזר העם הזה לארצו והקים את המדינה לאחר גלות של קרוב לאלפיים שנה. בין ליל הסדר ליום העצמאות חלים עוד שני מועדים משמעותיים בעיצובה של מדינת ישראל ושל כל יחיד שבה, יום השואה המציין את אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית, אולי החשוכה שבהן, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שהוא גם יום זיכרון אישי שלי ושל משפחתי.

מועדים אלו שהם מועדים לאומיים גדולים קיבלו עבורי באופן אישי משמעות כפולה בשל אירועים וחוויות אישיים שחוויתי והפכו יחד עם האירועים הלאומיים להיות כה משמעותיים בחיי ולכן הפכה התקופה הזו למה שאני מכנה "בין המצרים האישי" שלי. אחי נפל ב – 1973 כחודשיים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. הפכנו למשפחה שכולה. חלפו רק כחודשיים מלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה קשה ונוראית בה נלחמתי כמ"פ בחטיבה 500 באוגדה של ברן. החברים, המפקדים והפיקודים שלי שאיבדתי במלחמה, העצימו לי את התחושות של זיכרון מצד אחד אבל גם של עצמאות ושמחה מיד לאחריה ביום העצמאות. זה הסיום של "בין המצרים" האישי שלי. אבל התחלה התקופה הינה כאמור הינה בליל הסדר.

באתי ממשפחה חילונית לחלוטין ובבית הורי ליל הסדר היה עוד ארוחה חגיגית שלעיתים כללה את שירת ארבע קושיות, ולעיתים לא, אבל לא מעבר לזה. מאז נישואיי לשרה, ירושלמית שורשית דור שביעי מצד אימה, חגגנו עם משפחתה לילות סדר מלאים עם כל סיפורי האגדה של פסח. החג הפך להיות משמעותי מאוד בעיניי. ילדיי, כך אני מקווה כבר נולדו וגדלו לתוך מסורת של ליל סדר כהלכתו. והנה כ 3 שנים בלבד לאחר נישואיי, בשנת 1978 ואני אחד המאבטחים של המשלחת הצבאית בראשותו של עזר וויצמן מגיעים יחד איתו לקהיר לשיחות השלום לאחר ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. אין צורך לתאר את ההתרגשות של להיות בקהיר רק שנים ספורות בלבד לאחר שלחמנו בסיני ובאפריקה במלחמה כה קשה. נסענו למספר ימים אולם שיחות השלום נתקעו. עזר וייצמן חזר לארץ, אבל המשלחת נותרה בקהיר ואני כאחד המאבטחים נותרנו שם בהמתנה להמשך השיחות. חלפו ימים אחדים והגענו לליל הסדר של 1978. היינו בקהיר ללא כל אמצעים להכין את החג כהלכתו. כיהודים וישראלים גאים הוחלט שחייבים לקיים סדר מלא. יין כשר השגנו מבית הכנסת המקומי להם נשלחו מספר בקבוקי יין וקצת מצות מאיטליה. מעט הזקנים שעדיין נותרו בקהיר שמחו להתחלק במעט שהיה להם עם הישראלים. הגדה לפסח לא הייתה לנו ושלחו לנו באמצעים דאז, טלפרינטר, הגדה לפסח אותה הפכתי עם קצת איורים להגדה לתפארת. היא זכתה לימים להיות באוסף ההגדות במוזיאון של הגדות לפסח. בעיתונות של אותם ימים נכתב כי המצרים יירטו את תשדורת ההגדה לפסח והם חשבו שזו תשדורת סודיות בקוד בלתי מפוענח.

ערכנו סדר, אמנם מאולתר, אבל לא פסחנו על אף שורה ועל אף שיר מההגדה לפסח. בליל הסדר התקשרו אלינו עזר וויצמן ומנחם בגין בעצמו ואיחלו לנו חג שמח וזה היה מאוד מרגש. כמובן שלסדר הזה של 1978 הייתה משמעות מעצבת על החיים שלי, המועד הזה הפך להיות לי ציון דרך. אני חושב שזה גם עיצב את דעותי לכל החיים. כך נבנתה תקופת "בין המצרים" האישית שלי. בכל שנה בין ליל הסדר ועד לאחר יום העצמאות אני חש עצמי במצב רוח שונה, אינני יודע להסביר בדיוק במה אבל זו תקופה מאוד מיוחדת עבורי. אגב, מעולם מאז 1978 לא יצאתי מן הארץ בתקופה הנ"ל. רבים נושעים בחול המועד לחו"ל. אני חש שעליי להיות כאן. יש מספיק זמן בשאר ימות השנה לנסיעות וכו'.

והנה ללא כל קשר לדברים הגדולים החשובים והערכיים הללו, אני מצוי גם בעיצומם של האימונים לקראת תחרות הטראנס אלפ 2011. עברתי הפציעה וחזרתי אט אט לאימונים. התקופה אולי המשמעותית ביותר בכל האימונים הייתה בתקופת בין המצרים האישית שלי. התאמנתי ככל שיכולתי כדי לחזור לכושר ולהיות ערוך לקראת מחנה האימונים הקרוב שלנו בצפון. מחנה אימונים של 4 ימים וכפי שהבנתי מהתוכנית למחנה האימונים הזה, הוא אמור להביא אותנו, כן או לא, לכושר הכי קרוב שניתן לקראת התחרות עצמה. 4 ימים של רכיבה זה כבר משהו שדי מתקרב לדבר האמיתי. אומר את האמת אני די מתרגש. החששות גוברים, איך אשרוד את הטיפוס לחרמון ועוד שאר העליות שמתכנן לנו רונן. עבדתי קשה בתקופת בין המצרים שלי, אבל עדיין כאשר עובדים, בעיקר לבד, אין את האינדיקציה המתאימה כדי לדעת בדיוק באיזה כושר נמצאים. אני מקווה לעשות את המקסימום, לשמור על הקצב האישי שלי להיות מרוכז ולא להתפתות וכך לשרוד את המחנה כדי להגיע מוכן לאתגר הגדול ולעשות את הטור עד סופו. לקחתי אתגר גדול מאוד ואני מתכוון לעשות הכל כדי לעמוד בו.

בערוב היום, ייכנס ערב יום הזיכרון עם הטכסים עם המחשבות והעצבות, יום קשה. למחרת עליה לבית העלמין, טכסי זיכרון וצפירה המרעידה את הנשמה. בסופו של יום ייכנס יום העצמאות ואיתו השמחה והחגיגות. אני מאלה המצדדים בקרבתו של יום הזיכרון ליום העצמאות. נכון זה קשה, זה קשה למשפחות השכולות, אבל אין חיבור יותר מהחיבור הזה שבין השכול ובין יום העצמאות.

אני מצטער שלא כתבתי על עוד אימון ועוד טיפוס, על הגראציות והלטאות ושאר הדברים שמעניינים את כולנו בכל ימי החול ובעיקר לקראת הימים הבאים של מחנה האימון והטור המתקרב. חשתי את ימי בין המצרים שלי גם באימונים של התקופה האחרונה והם גם נתנו לי עוד תוספת של כח נפשי שלעיתים הוא לא פחות חשוב מהכח שברגליים.

אז להתראות חברים במחנה אימון צפון.



יום שני, 2 במאי 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - לקראת מחנה אימון צפון

לעובדה שרוב רכיבותיי הן לבד יש מחיר. אינני יודע במדוייק את כושרי האמיתי. אין לי קנה מידה להשוואה. לגבי הקצב זה ברור לי שעליי לשמור על הקצב האישי שלי, להקפיד על דופק בתחומי ה – E2  ולכל היותר E3 להפחית למינימום את המעבר לדופק גבוה יותר. ברכיבת שישי האחרונה השתדלתי לשמור על היחס הזה. העלייה לצובה התנהלה בכבדות משהו. אבל להפתעתי מצומת שמשון עד הכיכר בעין כרם, קטע שאני בד"כ לבד מסיים בין 71 ל 73 דקות, הסתיימו להם בתוך 68 דקות בלבד. כך גם העלייה מהמערה לצומת לפני הירידה למחסיה, בד"כ אני מסיים אותה ב – 16.5 עד 18 דקות, הסתיימה לה לאחר קצת יותר מ – 15 דקות בלבד. כן, קצת שילמתי מחיר בעליה ממחסיה לצומת המערה שהתארך במקצת בעוד כשתיים שלוש דקות מעבר לממוצע שלי בקטע זה. המסקנות שהסקתי מהרכיבה הקבוצתית המשותפת הן שסה"כ אני בדרך לחזור לכושרי כפי שהיה בזמן מחנה אימון דרום. אלו החדשות הטובות מבחינתי. לעומת זאת החדשות הפחות טובות הן שרכיבה קבוצתית אמנם מאתגרת יותר ומוציאה ממני מאמץ גדול יותר ברכיבה, אבל היא גם גוררת אותי למאמצים שייתכן שהתשלום עליהם יהיה מהר, במזומן וללא תשלומים. אגב בעליה לנס הרים התחיל פתאום הגב התחתון, מעל לרגל ימין להציק לי. זה חלף, אבל ייתכן וגם זה מחיר מסויים לקצב המוגבר. אז שוב עליי לחזור ולהזהיר עצמי שאינני מתחרה עם אף אחד ומטרתי הינה לסיים את הטור ולא לקחת פודיום.
נעים היה לחזור לגראציות וללטאות. אני אוהב את הרכיבה בקטעים הללו של הרי ירושלים. הנוף יפה, מזג האוויר היה נעים והאיר לנו פנים. הרגשתי טוב לרכב עם כל החבר'ה. לצחוק עם ליאור (או "אילן"?), לפטפט קצת בדרך עם הדי וערן, ולהחליף חוויות עם צביקי. חבל, שהוא לא הרגיש טוב ופרש לקראת הסיום. אני באמת מקווה שהכל בסדר איתו וצביקי שוב על הגראציות. אהבתי מאוד את קטע הרכיבה מכיכר עין כרם ועד תחילת העליות לכיוון בר-בהר. רונן משך רכבת בקצב של 45 – 48 קמ"ש ודהרנו יפה עד תחילת העליות. אחר כך הפלוטון התפרק וכל אחד רכב בקצב שלו את העלייה לבר גיורא. אני אוהב מאוד את הקטע הטכני הזה. אני משתלב היטב ברכבת. כמובן, אם היא לא מהירה מידי עבורי. אני יודע לשבת בתוכה ולחסוך הרבה אנרגיה לקראת העתיד. לא יוצא לי להתאמן מספיק בפלוטונים כאלה מעצם העובדה שאני רוכב די הרבה לבד. ניסיתי אמנם פעם לייצר פלוטון עם עצמי אבל זה לא הלך. כפי שרונן אמר בטור יהיו הרבה רכבות כאלה וצריך ללמוד לנצל אותן. מקווה שבמחנה צפון עוד יהיו לנו הזדמנויות לעבוד בפלוטון שכזה.
בסך הכל מאוד נהניתי מהרכיבה הקבוצתית ביום שישי. משום מה עדיין יש לי את התחושה שאינני מתאמן מספיק. אני קורא ושומע על חברים שרוכבים הרבה יותר ממני ועולים גבהים מצטברים אין סופיים ואני שואל את עצמי אם זה מספיק מה שאני עושה, אוליי צריך בכ"ז להגביר לקראת החודש האחרון, שהרי מה שלא נשיג במחנה צפון, לדעתי כבר לא נשיג לחלוטין. אינני מבין גדול, אבל לאחר מחנה האימונים בצפון נצטרך לשמור על היכולת ולקראת השבועיים האחרונים להתחיל להפחית אימונים כדי להגיע רעננים לטור. זה מה שעובר לי בראש, אבל בטח רונן והראל המנוסים עוד ידריכו אותנו בעניין ביתר פירוט. בשיחה עם רונן במהלך הרכיבה ביום שישי הוא ניסה להרגיע אותי שאני בסדר ואין צורך להגביר. משום מה נותרתי עם התחושה שהוא פשוט רק ניסה להרגיע אותי ולא שזה באמת אמיתי. בכ"ז תודה על הדאגה והאכפתיות.
בשבת לא רכבתי. שוב פחות אימון. הקדשתי את השבת למען חיזוק הזוגיות. נסענו עם קבוצת חברים לטיול בבניאס. הטיול היה מקסים. גשם קל ובבוץ כבד ליוו אותנו בירידה למפל הבניאס. זרם המים השוצפים, רועשים וגועשים, הגשם שלא פסק, הבוץ שנתלה על הנעליים עד שאלו שקלו כפליים, פשוט הרגשנו שאנו בשוויץ. מזמן לא נהניתי כך מסיור. וכמובן שכל הזמן השקפתי למעלה לכיוון החרמון. חברים יקרים אני הולך להודיע לכם ידיעה מרעישה, ממש מהשטח. זה לא גראציות, החרמון הוא גבוה. הוא מאוד גבוה. זה הכי גבוה שיכולה להציע לנו ארץ ישראל לפני שאנו מגיעים לאלפים. אני רק מקווה שמזג האוויר במחנה האימון וגם בטור יהיה נאה יותר ממה שהיה לנו בשבת, אבל בכל מקרה אני מעדיף את הגשם שהיה בשבת במקום איזה שרב קטן שיתפוס אותנו בזמן מחנה האימון.
חזרנו בערב עייפים אך מאושרים. עדיין אין לי תכניות למשך השבוע הקרוב. בטח ארכב פעמיים או שלוש אבל בשבת ייתכן ואצטרף לעמיר ויסבלט שמתכוון לרכב את מעלה אפרים. רכיבה של 133 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 2,550 מ' זה יכול להיות נחמד. הבעיה היא שהוא מתכוון להתחיל את הרכיבה מצומת הבקעה בשעה 05:40 מה שמחייב יציאה מראשון בשעה 04:20 לכל המאוחר. נראה לי קצת מוקדם. אחליט עד סוף השבוע אם אני בעניין או לא.
אז זהו הכל מתנקז לקראת מחנה אימון צפון וכבר מתחילים לחוש את הטור המתקרב. יש חשמל באוויר!