לקראת טראנסאלפ 2011

יום שני, 18 ביולי 2011

טראנס אלפ 2011 – פסגות של אושר וכאב

 אז אחרי התאוששות והפחתת הכאבים בצורה משמעותית החלטתי שהגיע הזמן להשלים את הבלוג שהחל בדרך לטראנס אלפ 2011 ועכשיו צריך לתאר את שהיה בטור עצמו. ואני לא יכול להתחיל בחוויותיי מהטור אלא דווקא מסיומו.
היום האחרון לטור החל בצורה נפלאה. הרגשתי שחלק גדול מכוחותיי עדיין מצוי במותניי ולא מיציתי את כל כוחותיי עד תום. היציאה מקלטן הייתה מיד בעליה לאורך של כ – 16 ק"מ ולגובה של כמעט 1000 מ'. לאחר כשני ק"מ התחלתי למשוך חזק ובדרך עברתי חלק גדול מחבריי לקבוצה כשאני חוזר ואומר להם כי "אין מחר". מנפרד בן זוגי לטור שתמיד בעליות היה לפניי, נותר מאחור ולנקודת האוכל הראשונה בקצה העלייה הזו הגעתי זמן רב לפניו. גם ההמשך לא בישר דבר על הסיום. המשכנו מנפרד ואני למשוך לכיוון העלייה השנייה ושוב בכניסה לעליה הרגשתי כי יש לי הרבה כוח ברגליים. הדופק שוב החל לטפס, דבר שלא קרה ביומיים האחרונים. הרגשתי מצויין ותוך כדי משיכה למעלה הגעתי לירון עמו החלה מעין תחרות סמויה שכל פעם שאני חולף על פניו הוא מגביר ומושך הלאה ולהיפך. כך הגענו לנקודת האוכל השנייה של אותו יום כאשר חלק גדול מחברי הקבוצה מצוי מאחורינו. כשחברים הגיעו לנקודת האוכל כולם שאלו "מה קרה לך היום?" ומחמאות עפו מכל עבר כאשר בעצם שום דבר עדיין לא הסתיים. זה לא נגמר עד שזה לא מסתיים. משם החלה גלישה ארוכה בסופה ישנה עוד עלייה קטנה יחסית לפאסו באלינו ומשם גלישה לסיום בארקו.
הייתי במצב רוח מרומם. בירידה הארוכה רכבנו בניחותא הרגשתי שזהו עשיתי את זה. שרתי כל הדרך וכבר הרצתי תסריטים בראש של נקודת הסיום והחגיגות עם החבר'ה. איך תראה חולצת הפינישר עליי וניסיתי לנחש באיזה צבע היא. חגיגות קצת מוקדמות.
ממש בסופה של הירידה ולפני התחלת העלייה לכיוון פאסו באלינו עמד אחד מאותם מכווני מסלול והראה שעלינו לפנות בחצי ימינה לכביש צדדי יותר. נראה שהסתכלתי לכיוון שלו לרגע ובאותה שנייה ממש עליתי על גבשושית כלשהי בכביש שדי היה בה כדי להחליק את האופניים ובאלפית השנייה מצאתי עצמה שרוע על האספלט השחור כשאני נוחת בחבטה עזה על גבי והראש מוטח בחוזקה בכביש. הרגשתי את המכה החזקה בראש ומיד חשבתי כמה טוב וחשוב שחובשים קסדות. מנפרד שהיה באותו רגע לפניי, לא חש שנפלתי, המשיך ברכיבה ולאחר שהבחין כי אני לא מאחוריו עצר וחיכה לי. שני גרמנים שעצרו מיד עם נפילתי עזרו לי לקום ושאלו אם אני צריך אמבולנס. גם השוטר שכיוון את התנועה רץ לעברי. לאחר כמה רגעי התאוששות על הקרקע ביקשתי את עזרתם לקום. אחד מהם העלה חזרה את השרשרת שנפלה. הודיתי להם והם המשיכו בדרכם. לאחר דקה או שתיים נוספים החלטתי שאני חוזר לאופניים ומסיים את הטור ברכיבה, יהיה מה שיהיה. באותו הרגע לא ידעתי מה מצפה לי.
ההמשך היה אחד הסיוטים שחוויתי בחיי. הכאב החל להתפשט בכל שטחי הגב ועבר לרגליים. היה לי קשה מאוד לדווש ולפניי עמדה העלייה האחרונה לפני הגלישה לסיום. פעמיים לאורך העלייה נאלצתי לעצור כדי לשחרר כמעה את הרגליים והישבן. לא הייתה כל אופציה לעבור לעמידה ובדיווש ארוך בעליה מתאבן פלג הגוף התחתון. מנפרד בן זוגי לקבוצת ישראל 10 עזר לי לכל אורך הדרך בדחיפה מאחור באוכף שכן אי אפשר היה לגעת לי בגב. לעיתים חשבתי שזהו אני עוצר ומפסיק. אינני יודע מאין שאבתי את הכוחות להמשיך ולהמשיך לעבר קו הסיום. כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי שאין כוח בעולם שימנע ממני להגיע לקו הסיום כשאני רוכב על אופניי. מחשבות רבות חלפו בראשי ברגעים הללו. חשבתי על אבי ז"ל אשר יחד עם אימי תבל"א חצו את ההרים הללו כשאימי נושאת אותי ברחמה בחודשי הריונה המתקדמים. הם היו בדרך מרומניה לעבר איטליה אחרי מלחמת העולם כשהם חוצים גבולות ברגל באופן בלתי ליגאלי ועוברים את כל הפסים הללו שאנחנו רכבנו בהם. אני זוכר את סיפוריהם. אני זוכר את הקשיים שהיו להם. את ההליכה בלילה בחושך בשלג של מטר וחצי תוך פחד מתמיד מפני שוטרי הגבול שעלולים לעצרם ולהחזירם לארץ מוצאם במקרה הטוב ולירות בהם במקרה הרע. שאבתי כוח ממשפחתי, מנכדיי, שאבתי כוחות מכל מה שעברתי בכל 63 שנותיי. הייתי נחוש שלא להיכנע לכאב. היו קטעים של רכיבה בכפרים בהם יש קטעי פאווט המרוצף באבני מרצפת קטנים והאופניים רעדו עליהם ועימם רעדה לי הנשמה מכאב. כך הגעתי לסופה של העלייה והנה מתחילה הגלישה לעבר הסיום.
אם חשבתי שבירידה יהיה לי נוח יותר אז טעיתי ובגדול. הירידה הייתה תלולה בפיתולים חדים וגשם החל לרדת והכביש הפך לחלק מאוד. בינתיים הצטרפו אלינו הדי וערן. לערן חיכיתי כאשר הוא נפל ונפגע ורכבנו אתו עד לסופו של אותו קטע. ערן והדי גמלו לי ובענק ונשארו יחד איתנו עד לסיום. תוך זמן קצר הצטרפו גם צביקי וליאור וכך לאט לאט בזהירות רבה ירדנו את המורד לקראת הסיום. הרגשתי שעוד מעט וידיי לא יוכלו עוד לאחוז בברקסים. נגמרו לי הכוחות. בסופה של הירידה לקראת הכניסה לארקו היו מספר במפרים שהקפיצו לי שוב ושוב את הכאבים לשיאים שלא ידעתי שאוכל לשרוד אותם.
והנה קו הסיום לפנינו. החברים החלו לשיר ולשמוח ואני חשבתי כל הזמן איך אני עוצר מבלי שאפול מהאופניים. השמועה על נפילתי רצה לפנינו ובקו הסיום זינקו לקראתי הראל ועוד חברים, החזיקו את אופניי ועזרו לי לרדת. אין לי מילים לתאר את תחושותיי באותו הרגע. אילנה רצה לקראתי בתחילה מבלי לדעת מה קרה לי ואחר כך בחיבוק ענק. דמעות זלגו מעיניי. השתנקתי. לא יכולתי לדבר.
סיימתי את הטראנס אלפ על אופניי ועכשיו אני FINISHER. צחוק הגורל שהתבקשתי, כזקן המשלחת, לשאת מספר מילים ביציאה לחימום המסלול, יום לפני תחילת הטור. התייחסתי בדבריי לכך שהכי חשוב לשמור על עצמנו ושכולנו נחזור בשלום. אני עצמי חזרתי עם צלעות שבורות   
עזרו לי לעלות לפודיום לקבל את חולצת הפינישר עבורה עבדנו כל כך קשה. ירדתי והתחלתי לרעוד מכאב, מקור, מהלם ומהתרגשות. פינו אותי באמבולנס לבית החולים ורק שם חזרתי לעצמי. ההבחנה - שתי צלעות שבורות בגב וכל מיני חבלות פחות משמעותיות.
כמובן שהיום האחרון, הפציעה והסיום היו החלק המשמעותי ביותר של הטור. הוא יישאר במוחי ובמחשבותיי לנצח. לאחר סיפור הסיום אני יכול להתפנות לכתוב קצת על הטור עצמו.
אחד הדברים הבולטים ביותר בטור היה הארגון. טוב על הארגון של הגרמנים לא צריך לכתוב, כל מילה מיותרת. בעיקר לנו כיהודים וישראלים. אבל לעצם העניין כל מי שמארגן תחרות אופניים ו/או תחרות אחרת כלשהי, למשל רוכב ישראל על כל הבעיות שהיו בו, או מירוץ עין גדי האחרון עם הארגון הכושל שהיה בו, ראוי שיבלה שבוע בטור טראנס אלפ ויבין ארגון תחרות מהי. זה היה מדהים, התקבלו לרישום 1300 רוכבים ללא תור של יותר ממספר ממתינים. הכל זרם כמו הנחלים שם בסביבה. ההזנקה מידי יום. הלוגיסטיקה של סידור התיקים עם אדום למטה וכחול למעלה והעברתם מידי יום ליעד הבא. לא שמעתי שהיה חסר תיק כלשהו. הדיוק בזינוק, האוכל בכל נקודת האכלה, האוכל בסיום גם למי שהגיע בסוף תמיד היה. בקיצור ארגון לעילא ולעילא.
על הנופים לאורך המסלול, קשה להרבות מילים. המסלול כמעט תמיד לקח אותנו בדרכים צדדיות, לעיתים בין שדות וכרמים, לעיתים ביערות וחורשות ולפעמים בין מטעי תפוחים ואגסים. הדרך הייתה שזורה באגמים ופלגי מים לרוב. וגם נראה לי שהמארגנים הציבו עבורנו מסכי ענק לאורך כל האופק עם הרים מושלגים כדי שלרוכבים תהיה תחושה נעימה, תמיד ראינו הרים ופסגות מושלגות. נהניתי מאוד מהנוף אבל כאשר היה לי ברור שעליי לעלות מפעם לפעם לפסגה מושלגת שכזו, רעדו רגליי. כנגד הרעד ברגליים עמד העידוד שקיבלנו מצידי הדרכים מהקהל המקומי, בעיקר כאשר חלפנו ע"פ כפרים ועיירות. פשוט לא להאמין איך עמדו אנשים בצידי הדרך, נופפו באותה יד צהובה ענקית כמו של הטור דה פראנס וקראו לעברנו קריאות עידוד כאילו ואנו אלופי העולם. זו הייתה חוויה עבורי של פעם בחיים. ועוד דבר מאוד משמעותי לאורך הדרכים היו פלגי המים. אגב זה היה אחד ההבדלים לעומת הגראציות שלנו. בעליה לצובה הנוף מקסים אבל חסר שם איזה פלג מים קרים. הפלגים הללו מעבר ליופי, הניחו אותם שם כדי לספק מים קרים וטעימים לרוכבים. לא פעם עצרתי ומילאתי את בקבוקי המים שלי במים קרים ומחיי נפשות. זה היה מדהים. למשל בעליה לשמורה כלשהיא ביום שני אם זכרוני אינו מטעני, עליה ארוכה של כ – 15 ק"מ ובזויות די יפות וכאשר עדיין לא היינו מורגלים כל כך לעליות הארוכות האלו, עצרתי פעמיים כדי למלא מים חיים וגם אומר לכם את האמת כדי להתאושש כמעה מעליה מתישה.
אגב עליות ומים כמובן שזה מתקשר עם מזג האוויר. אז ביום שבת ברכיבת החימום הקבוצתית שלנו לפני התחלת הטור עדיין ירד גשם והיה קריר. למחרת בשבת כבר היה נאה ולאורך כל השבוע היה די חם כאשר במקומות נמוכים הגיעו הטמפרטורות עד ל 35 מעלות. אבל, בלי לחות זה ממש לא נורא. בגבהים הטמפרטורות ירדו לכדי 7 מעלות בלבד והירידה מהפסגות הייתה בהחלט קרה מאוד. היינו בנוהל בצל. מורידים בעליות ומתלבשים כמה שכבות בירידות. לצורך כך נעזרנו מאוד במיקי ורכב הליווי שסיפק לנו תוספות מים בנקודות הדרושות, מעבר לאלו של המארגנים, ובעיקר נתן לנו מטריה מלווה של ביטחון וביגוד וכל מיני דברים שנזקקנו וזה יתרון מאוד גדול לעומת רוכבי הטור הרגילים שאין להם ליווי פרטי.
אולי זה המקום לתאר קצת את הארגון והמנהלות הכרוכות בטור כזה כשאתה רוכב כל יום כ- 150 ק"מ ועובר כל יום לעיירה חדשה. זה לא משהו מובן מאילו. בשל כל נושא הארגון, הלוגיסטיקה והחברותא כמובן, אין כל ספק שהיציאה בקבוצה הוכיח עצמו מעל לכל ספק. רק כך אפשר לעשות את הטור וליהנות ללא צורך לדאוג לדברים שמסביב. הראל תמיד קיבל אותנו בנקודת הסיום, אילנה המקסימה כיוונה אותנו למלונות. שם הכל היה מאורגן ומסודר וישר לחדרים. פשוט לא היינו צריכים להתעסק בכלום, כמו מקצוענים לחלוטין. ארוחה קלה עם ההגעה. מעבר למלון למנוחה ראשונית קצרה ומיד לסדר טיפולים אצל יגאל. טיפולים אלו עזרו מאוד לשיקום מהיר של כאבים שונים. לי אישית הוא עזר מאוד פעם עם כאב גב שלמחרת נעלם כלא היה ופעם אחד עם ברך כואבת ואגן כואב שגם בהם טיפ יגאל בידיו האמונות ולמחרת עליתי על האופניים כמו חדש.
אגב, העניין של לעלות על האופניים כל יום מחדש נדמה לי שזה החלק הקשה ביותר של תחרות אופניים עם מספר סטאייג'ים גדול. לעיתים אתה מרגיש בערב די מפורק. היכולת להתאושש במהירות מספקת כדי לזנק למחרת ב – 09:00 שוב ל – 150ק"מ עם גבהים מצטברים של מעל – 3,000 מ' מידי יום, זה כמובן כושר פיסי גבוה, אבל הרבה מאוד תלוי ביכולת המנטלית. זה היה חלק מעבודת ההכנה הארוכה שעשינו. לעלות בפעם הרביעית את נס הרים, בחום הצהריים הכבד, זה יכולת מנטלית הרבה מעבר ליכולת הפיסית. שם בגראציות האלה שלא תמיד דימו לנו את מה שהולך להיות בטור, שם נצרב לי בנשמה הרצון שאני לא מוותר, ממשיך ועולה את הגראציה וכך גם קם בבוקר לעוד סטאייג' מפרך.
בשעה 20:00 בדרך כלל היינו אוכלים כבר ארוחת ערב ולאחריה קיבלנו תדרוך מרונן והראל לגבי מה שמצפה לנו למחרת הן מבחינת הרכיבה, מסלול, פרופיל וכו' והן מבחינת לו"ז כללי למחרת היום. בתשע תשע וחצי כולם כבר היו במיטות ישנים כמו ילדים טובים. עם התקדמות הטור נראה היה לי שההתאוששות נהייתה קלה יותר. הגוף התרגל בחלקו, למרות שלאחר היום החמישי כאשר ביום הרביעי עלינו את הסטלוויו ממנו חששנו כל הזמן וביום הרביעי עלינו את המורטירולו שלדעתי היה הרבה יותר קשה מהסטלוויו הרגשתי שאני מתפרק. הייתה לי ממש נקודת משבר. כמו בכל נקודות המשבר הייתה אילנה לצידי תמכה בי, עיסתה את שריריי הכואבים במשחה מרגיעה ולאחר טיפולים של יגאל ושינה טובה קמתי בבוקר כמו חדש. ארוחת בוקר טובה ויצאנו לסטאייג' השישי תוך החלטה שדבר לא ימנע ממני לסיים את הטראנס אלפ. גם לא צלעות שבורות.
מתבייש אני לספר לכם על מקרה היפוכונדרי שקרה לי כבר בסיומו של היום הראשון אבל כיום הוא כבר הותר לפרסום. תמיד אומרים שהיום הראשון הוא הקשה מכולם. המתח החשש חוסר הביטחון ההתרגשות והגוף עדיין אינו מוכן לטראומה הזו, כל אלו עושים את היום הראשון לקשה מעבר לקושיו הרגיל. בסיום היום הראשון משהגעתי למלון נכנסתי כמובן להתגלח ולהתקלח, חלק מפעולות ההתאוששות הראשוניות. והנה תוך כדי גילוח אינני חש את אצבעות הזרת והקרובות אליה של יד שמאל. הן קפואות, חסרות תחושה לחלוטין ועם הרגשת נימול קשה. אני רואה איך פניי מחווירות מולי במראה ואני מתחיל לחוש גם כאב בגבי בצד שמאל. אלוהים אדירים האם אני עומד בפני התקף לב? במחשבה ראשונה רציתי לקרוא לאילנה שתזעיק את ד"ר תבור. אבל מידי עלתה לי המחשבה שהרי בדברים כאלה הוא אינו יכול לעשות הרבה ומיד יפנו אותי לבדיקות, בית חולים וכו'. הלך הטור גם אם אחר כך הסתבר שהכל בסדר. מצד שני למה גם הגב כואב בצד שמאל זה לא הגיוני. נכון לפני ימים אחדים קראתי מאמר שרוכבי אופניים סובלים מהירדמות הידיים בשל התנוחה על האופניים במשך שעות ארוכות. אבל למה דווקא אצלי והרי עשיתי כל הזמן תנועות מניעה בידיי. אבל בסך הכל אני מרגיש בסדר, רק קצת עייף. החלטתי שאני לא מספר לאילנה כי אחרת ייגמר לי הטור מיד. הלכתי לישון עם המחשבה שנראה איך יעבור הלילה ואיך ארגיש בבוקר. למחרת בבוקר הזדמן לשולחננו בארוחת הבוקר, בדרך כלל אכלנו עם אבי לוז, רוכב מצויין ורעייתו רותי הציירת, ד"ר תבור שהיה בן זוגו של אבי לרכיבה, והנה נושא השיחה היה הירדמות האצבעות בידיים לאחר רכיבה ממושכת. שחקתי מתחת לאין שפמי ויצאתי לעוד יום רכיבה מפרך...ללא התקף לב.
ביום הרביעי היה הטיפוס לסטלוויו. הדונה גראציה של הגראציות. עליה של כ – 25 ק"מ לגובה של 1,900 מ' כלומר זו עליה ממוצעת של 7.6 מעלות. בקטגוריות העליות של הטורים המקצועניים הגדולים, טור דה פראנס וכו' עליה כזו נחשבת בקטגורית על. העלייה הזו הפחידה אותי, כמו גם את האחרים, כבר מהיום הראשון שהראל הציג את תוכנית הטור באוזון 11 והראה את צילום העלייה על 48 פיתוליה. היה קשה בטירוף. החום היה מעיק 35 מעלות בעליה. אחר כך הסתבר לנו שלמעלה זה רק 7 מעלות. קר מאוד בירידה. אבל גם למדתי שלמחרת העלייה של המורטירולו הייתה הרבה יותר קשה בשל הזוויות החדות שבה. בעליה שאבתי את כל תעצומות הנפש שעמדו לרשותי. הייתי מוכן פיסית לטור. עשיתי הכנה טובה לפי תוכנית האימונים שהכתיב לנו רונן. לעניות דעתי היא נבנתה נכון והגעתי מוכן ובעיקר, לא עייף. אבל בעליות כאלה לא די בהכנה הפיסית. ראיתי לאורך הדרך רוכבים שיורדים מהאופניים וממשיכים ברגל. זו הכנה מנטלית. זה הנחישות שלא מפסיקים. זה היכולת לסבול את הכאב כדי לזכות באושר. אלו היו פסגות של גובה ושל כאב כדי לזכות שם למעלה בפסגת האושר. הייתי מאושר כאשר הגעתי למעלה לפסגה. חשבתי שזהו ניצחתי את הטור, אבל אז הגיע היום שלמחרת עם המורטירולו. רק 11 ק"מ עלייה עם טיפוס של 1,300 מ' כלומר עליה ב 11.8 מעלות ממוצע. רק לשם ההשוואה לכל בוגרי נס הרים, ובכן נס הרים עד למערה היא 5.6 ק"מ ועולים גובה של 390 מ'. כלומר זווית ממוצעת של 6.9 מעלות בלבד. זה נחשב כקטגוריה 3 אולי לכל היותר קטגוריה 2 בטור דה פראנס. רחוק מאוד מקטגוריית העל. זה יותר מזכיר את שני הק"מ הראשונים של צובה ועוד יותר קשים, ולאורך של 11 ק"מ. מטורף לחלוטין. אומרים שהמורטירולו היא אחת הקשות באירופה אם לא הקשה מכולן. היא הייתה חלק מהג'ירו האיטלקי השנה ועל הרצפה היו עדיין כתובות העידוד לאיוון באסו, לפרטיני ולאחרים מגיבורי הרוכבים האיטלקיים. באחד הפיתולים ראינו אנדרטת כבוד לאיוון באסו שזכה בעליה למורטירולו. אגב השם כמובן מזכיר את המורטה שזה מוות באיטלקית ובשפות רבות אחרות. כנראה שהמשמעות היא משהו כמו קיר המוות או דומה. זו הייתה האם אימה של העליות. רבים רבים ירדו מהאופניים עצרתי מספר פעמים ליד פלגי מים כדי לשתות ולהתאושש. פשוט היו קטעי עלייה של 18 ו 20 מעלות שאחרי כל כמה מטרים של דיווש התחלתי לחשוב על משמעות החיים אם הם נגמרים ככה סתם בעליה שמשמעותה מוות בצורה זו או אחרת. עם העלייה וההתקרבות לפסגה הזוויות מתחילות להתמתן, כאשר ראיתי את הצלם של הטור, ממקום ומצלם את העולים, ידעתי שבד"כ זה לקראת סיומה של העלייה ואכן זו הייתה צלמת שצעקה לקבוצה שהייתה יחד איתי כאשר הגענו לידה כי יש לנו עוד 3 ק"מ לפסגה. זו הייתה מכה, אני חשבתי שאני כבר למעלה. אלו היו 3 ק"מ עם זווית כבר יותר נוחה אבל עם רגליים כבדות כמו עופרת. עוד דיווש אחד או שניים ושוב עמידה למספר שניות ושוב ישיבה באוכף ושוב עמידה עד שראיתי את השלט פסגת  המורטירולו. עוד אחת מאותן פסגות של כאב ואושר.
ותמיד בסופה של עליה ישנה כמובן הירידה. מי שאינו רוכב אופניים חושב שאיזה כיף זו הירידה, ובכן רוכבי האופניים יודעים שאין זה כך לחלוטין.  הירידה הינה מסוכנת, אתה יושב דרוך על האופניים מחזיק בכידון בחלקו התחתון ומותח את שרירי הצוואר עד כדי כאב. והידיים על המעצורים לעיתים ממש מתאבנים מכאב. לכל אלו נוסיף את קור האלפים בירידות הארוכות ונקבל חלק רכיבה שאמנם אין להשוות אותו לסבל העלייה אבל גם הירידה מהווה חלק מהמאמץ הכולל של רכיבת האופניים. בזמן הטיפוס לסטלוויו חוויתי חוויה מיוחדת במינה. ראיתי רוכב, שאינו שייך לטור, אגב רבים כאלה ראינו במהלך הרכיבה והבנתי שלעולם לא נהיה כמו האירופאיים הללו שאלו מקומות האימון שלהם בזמן שאנו מתאמנים בנס הרים וצובה. רוכב זה ירד את הסטלוויו על אופניים ללא כידון. כך ממש. כנראה שהיה לו מעצור כלשהו ברגל שכן אחרת אינני יכול להבין כיצד ירד ירידה של 25 ק"מ בפיתולים חדים ובמהירויות מטורפות. גם חברים אחרים ראו את התופעה הבלתי אנושית הזו. יש לציין שגם בטור עצמו השתתף רוכב שרכב ביד אחת בלבד. פשוט יד שניה חסרה הייתה מהכתף. לא מובן, איך שולטים איך הוא רוכב בעמידה ועוד ועוד. כנראה שאנשים שכאלה מפתחים טכניקות ומתגברים על כל הקשיים. פשוט מדהים. להסיר את הכובע בפניהם.
התעוררתי ליום השישי לאחר שאמש הייתי מפורק לחלוטין. בערב קודם יצאנו לכיכר של   Ponte di Legno, שם לננו בסיומו של היום החמישי, אכלנו ארוחת ערב רומנטית במסעדה איטלקית קלאסית בכיכר מדהימה כאשר נחל זורם במרכז העיירה ומתחת לחלון שלנו במלון. מקום מדהים. בבוקר לאחר ארוחת בוקר טובה חזר אליי הדרייב הרגיל, אספתי את עצמי ואמרתי שנותרו יומיים של סבל כדי להגיע לאושר. הבעיה הייתה שהרכיבה ביום השישי החלה מיד בעליה קשה ללא כל חימום. התחלתי לאט במכוון בעליה ואכן זה השתלם לי. ככל שחלף הזמן הרגשתי טוב יותר ויותר והמשך היום עבר עליי די טוב. אבל היום הזה לא היה יום טוב מבחינת המשלחת הישראלית. בירידה מ Passo Tonale  ראיתי מספר תאונות והתרסקויות. באחד מהפיתולים ראיתי מישהו שרוע בצד שמאל של הדרך והפרמדיקים שעל האופנועים מטפלים בו. עדיין לא הגיע האמבולנס. לא זיהיתי מי זה היה. בדיעבד הסתבר שרן נפל וקרע את רצועות הכתף. הוא פונה לבית החולים וחזר רק בערב עם אילנה. הוא סיים את הטור שלו. כשהגעתי לנקודת האוכל הראשונה פגשתי את מיקי שסיפר כי גם ערן נפל אבל הוא ממשיך לרכב ממש בקושי ורצוי שנחכה לו כדי שלא ירכב לבד. חיכינו, מנפרד ואני לערן והדי כמחצית השעה. הם הגיעו ממש יחד עם הסוויפר שאוסף את הרוכבים שיוצאים מתחום הזמן. הסוויפר הבטיח להם שאותם הוא לא אוסף ושימשיכו בשקט עד לסוף. רכבנו איתם את כל הדרך עד לסיומו של סטאייג' 6. אני מקווה שזה עזר לערן שכאב מאוד כל הדרך, ונתן לו את הביטחון לסיים את הסטייג' ואת הטור כולו למרות הנפילה והפציעה. ערן בחור זהב גמל לי ביום למחרת כשלא עזב אותי בקטע הסיום.
היכולת מידי יום לסיים סטאייג' ולשוב למחרת לסטאייג' נוסף מבחינתי זה החלק הקשה ביותר של כל טור. קשה להשיב לשאלה איך עושים את זה. כמובן שהכושר הגופני הוא פקטור מרכזי בעניין ההתאוששות. אבל לדעתי ההתארגנות המקצועית בסיומו של יום הרכיבה, הטיפולים, המסאזים, התזונה הנכונה הם פקטורים מאוד משמעותיים בהתאוששות. מידי יום מאבדים הרוכבים כ 5,000 קלוריות. מאוד קשה, עד בלתי אפשרי לאכול בארוחה אחת כמות שכזו של קלוריות. התשובה היא אכילה לאורך היום כולו יחד עם שתיה מרובה, אלו פקטורים מרכזיים בהתאוששות. וכמובן כהשלמה לכל החלק הפיזי ישנו החלק המנטלי. נראה שבחלק הזה הייתי די חזק. נחתי היטב בסיומו של כל יום. עשיתי תרגילי מדיטציה והתרגעות בסיומו של כל יום וכמובן בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר ועד ליציאה בד"כ עמדה לרשותי כחצי שעה של התרגעות. הקדשתי מספר דקות ללימוד פרופיל המסלול, היו לנו סטריפים עם הפרופיל אותם הדבקנו על האופניים כדי שיהיו לפנינו לאורך כל היום, ואחר כך לקחתי לעצמי 20 דקות של התרגעות, נשימות עמוקות, עצימת עיניים ותרגילים מנטליים של אני יכול ואעבור את היום שעומד לפניי עד תומו. כך מידי יום ביומו. וזה בהחלט הוכיח את עצמו. עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי.
בית החולים האיטלקי היה נקי חדש ועם ציוד חדיש ומשוכלל. לא המתנו זמן רב ולאחר בדיקות כלליות ראשוניות נלקחתי לצילום רנטגן והרופאה הבחנה מיד כי מדובר בשתי צלעות שבורות. היא הוסיפה ובדקה את הריאות באמצעות האולטרא סאונד ומשנוכחה כי לא נגרם להם נזק שחררה אותי חזרה למלון. כבר בדרך "התבשרתי" ע"י אילנה שהמשך הטיול שלנו מתבטל ואנו חוזרים ארצה עם כולם. ניסיתי למחות, חיכיתי לטיול הזה שלאחר הטור בכיליון עיניים, אבל מיד הבנתי שההחלטה של אילנה היא נכונה ואני במצבי לא אוכל ליהנות מהטיול וגם אהיה לנטל, עם המוגבלות שלי בעיקר בימים הראשונים, על אילנה. ההחלטה נפלה, מבטלים הכל וחוזרים ארצה. היה לנו בוקר אחד לטייל קצת על שפת אגם גארדה, ליהנות מהיופי, השלווה האוכל הטוב. בקיצור מיד עם החלמתי אנו חוזרים לטיול שהבטחנו לעצמנו באיטליה.
טראנס אלפ 2011 היה אחד מחוויות חיי. הייתה לנו משלחת מדהימה של חברים נהדרים. הייתה אינטראקציה טובה בין החברים. נכון זה היה שבוע של שיחות על אופניים בלבד, אבל זה טבעי, היינו שקועים בעניין זה באופן טוטאלי. המאמץ הקשה לאורך הימים כמובן שמגביר את המתח ואת הלחץ של הרוכבים. אני עוקב עכשיו מידי יום אחרי הטור דה פראנס, אני שומע את הראיונות עם הרוכבים, אולי הדבר הבולט ביותר הוא הלחץ בו הם מצויים. נכון, לגביהם זו תחרות אולי החשובה ביותר והלחץ הוא רק טבעי, אבל גם אצלנו בקבוצה לא חסרים היו היה הלחץ, החששות והפחדים. ולמרות הכל הדברים לא באו לידי ביטוי ביחסים שבין החברים. לא היו מריבות ובאמת פרט לדברים קטנים ושוליים, היו יחסים יוצאים מהכלל בין חברי הקבוצה.      
סיימנו חוויה מדהימה, נופים מרהיבים, קשיים פיסיים שמעצימים את התחושות, חברותא מדהימה. פשוט... פסגות של כאב ואושר.