זמן בין המצרים מכונה התקופה שבין י"ז בתמוז, המועד בו נפלה חומת ירושלים, לבין ט' באב, מועד חורבן הבית. זו תקופה של צער, אבל, ואנשים מאמינים נוקטים בכל מיני מנהגי אבלות בתקופה הזו. עבורי תקופת בין המצרים, האישית שלי, הינה בין ליל הסדר ליום העצמאות. לא, אינני נוהג מנהגי אבלות ויש בתקופה הזו גם מועדים מאוד משמחים, אבל לי אישית זו אולי התקופה המשמעותית בלוח השנה. הכל מתחיל בליל הסדר. אחד החגים המשמעותיים ביותר בלוח השנה היהודי. חג יציאתו של העם מעבדות לחרות. מועד המסמל אולי יותר מכל את הפיכתו של העם היהודי מקובץ של שבטים נודדים וחסרי בית, לעם שלאחר מסע ארוך מתיישב במקום של קבע מקים מדינה ומאז זו נחלתו של העם הזה על פני כדור הארץ. התקופה הזו של בין המצרים האישי שלי מסתיימת ביום העצמאות שזה המועד בו חזר העם הזה לארצו והקים את המדינה לאחר גלות של קרוב לאלפיים שנה. בין ליל הסדר ליום העצמאות חלים עוד שני מועדים משמעותיים בעיצובה של מדינת ישראל ושל כל יחיד שבה, יום השואה המציין את אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית, אולי החשוכה שבהן, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שהוא גם יום זיכרון אישי שלי ושל משפחתי.
מועדים אלו שהם מועדים לאומיים גדולים קיבלו עבורי באופן אישי משמעות כפולה בשל אירועים וחוויות אישיים שחוויתי והפכו יחד עם האירועים הלאומיים להיות כה משמעותיים בחיי ולכן הפכה התקופה הזו למה שאני מכנה "בין המצרים האישי" שלי. אחי נפל ב – 1973 כחודשיים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. הפכנו למשפחה שכולה. חלפו רק כחודשיים מלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה קשה ונוראית בה נלחמתי כמ"פ בחטיבה 500 באוגדה של ברן. החברים, המפקדים והפיקודים שלי שאיבדתי במלחמה, העצימו לי את התחושות של זיכרון מצד אחד אבל גם של עצמאות ושמחה מיד לאחריה ביום העצמאות. זה הסיום של "בין המצרים" האישי שלי. אבל התחלה התקופה הינה כאמור הינה בליל הסדר.
באתי ממשפחה חילונית לחלוטין ובבית הורי ליל הסדר היה עוד ארוחה חגיגית שלעיתים כללה את שירת ארבע קושיות, ולעיתים לא, אבל לא מעבר לזה. מאז נישואיי לשרה, ירושלמית שורשית דור שביעי מצד אימה, חגגנו עם משפחתה לילות סדר מלאים עם כל סיפורי האגדה של פסח. החג הפך להיות משמעותי מאוד בעיניי. ילדיי, כך אני מקווה כבר נולדו וגדלו לתוך מסורת של ליל סדר כהלכתו. והנה כ 3 שנים בלבד לאחר נישואיי, בשנת 1978 ואני אחד המאבטחים של המשלחת הצבאית בראשותו של עזר וויצמן מגיעים יחד איתו לקהיר לשיחות השלום לאחר ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. אין צורך לתאר את ההתרגשות של להיות בקהיר רק שנים ספורות בלבד לאחר שלחמנו בסיני ובאפריקה במלחמה כה קשה. נסענו למספר ימים אולם שיחות השלום נתקעו. עזר וייצמן חזר לארץ, אבל המשלחת נותרה בקהיר ואני כאחד המאבטחים נותרנו שם בהמתנה להמשך השיחות. חלפו ימים אחדים והגענו לליל הסדר של 1978. היינו בקהיר ללא כל אמצעים להכין את החג כהלכתו. כיהודים וישראלים גאים הוחלט שחייבים לקיים סדר מלא. יין כשר השגנו מבית הכנסת המקומי להם נשלחו מספר בקבוקי יין וקצת מצות מאיטליה. מעט הזקנים שעדיין נותרו בקהיר שמחו להתחלק במעט שהיה להם עם הישראלים. הגדה לפסח לא הייתה לנו ושלחו לנו באמצעים דאז, טלפרינטר, הגדה לפסח אותה הפכתי עם קצת איורים להגדה לתפארת. היא זכתה לימים להיות באוסף ההגדות במוזיאון של הגדות לפסח. בעיתונות של אותם ימים נכתב כי המצרים יירטו את תשדורת ההגדה לפסח והם חשבו שזו תשדורת סודיות בקוד בלתי מפוענח.
ערכנו סדר, אמנם מאולתר, אבל לא פסחנו על אף שורה ועל אף שיר מההגדה לפסח. בליל הסדר התקשרו אלינו עזר וויצמן ומנחם בגין בעצמו ואיחלו לנו חג שמח וזה היה מאוד מרגש. כמובן שלסדר הזה של 1978 הייתה משמעות מעצבת על החיים שלי, המועד הזה הפך להיות לי ציון דרך. אני חושב שזה גם עיצב את דעותי לכל החיים. כך נבנתה תקופת "בין המצרים" האישית שלי. בכל שנה בין ליל הסדר ועד לאחר יום העצמאות אני חש עצמי במצב רוח שונה, אינני יודע להסביר בדיוק במה אבל זו תקופה מאוד מיוחדת עבורי. אגב, מעולם מאז 1978 לא יצאתי מן הארץ בתקופה הנ"ל. רבים נושעים בחול המועד לחו"ל. אני חש שעליי להיות כאן. יש מספיק זמן בשאר ימות השנה לנסיעות וכו'.
והנה ללא כל קשר לדברים הגדולים החשובים והערכיים הללו, אני מצוי גם בעיצומם של האימונים לקראת תחרות הטראנס אלפ 2011. עברתי הפציעה וחזרתי אט אט לאימונים. התקופה אולי המשמעותית ביותר בכל האימונים הייתה בתקופת בין המצרים האישית שלי. התאמנתי ככל שיכולתי כדי לחזור לכושר ולהיות ערוך לקראת מחנה האימונים הקרוב שלנו בצפון. מחנה אימונים של 4 ימים וכפי שהבנתי מהתוכנית למחנה האימונים הזה, הוא אמור להביא אותנו, כן או לא, לכושר הכי קרוב שניתן לקראת התחרות עצמה. 4 ימים של רכיבה זה כבר משהו שדי מתקרב לדבר האמיתי. אומר את האמת אני די מתרגש. החששות גוברים, איך אשרוד את הטיפוס לחרמון ועוד שאר העליות שמתכנן לנו רונן. עבדתי קשה בתקופת בין המצרים שלי, אבל עדיין כאשר עובדים, בעיקר לבד, אין את האינדיקציה המתאימה כדי לדעת בדיוק באיזה כושר נמצאים. אני מקווה לעשות את המקסימום, לשמור על הקצב האישי שלי להיות מרוכז ולא להתפתות וכך לשרוד את המחנה כדי להגיע מוכן לאתגר הגדול ולעשות את הטור עד סופו. לקחתי אתגר גדול מאוד ואני מתכוון לעשות הכל כדי לעמוד בו.
בערוב היום, ייכנס ערב יום הזיכרון עם הטכסים עם המחשבות והעצבות, יום קשה. למחרת עליה לבית העלמין, טכסי זיכרון וצפירה המרעידה את הנשמה. בסופו של יום ייכנס יום העצמאות ואיתו השמחה והחגיגות. אני מאלה המצדדים בקרבתו של יום הזיכרון ליום העצמאות. נכון זה קשה, זה קשה למשפחות השכולות, אבל אין חיבור יותר מהחיבור הזה שבין השכול ובין יום העצמאות.
אני מצטער שלא כתבתי על עוד אימון ועוד טיפוס, על הגראציות והלטאות ושאר הדברים שמעניינים את כולנו בכל ימי החול ובעיקר לקראת הימים הבאים של מחנה האימון והטור המתקרב. חשתי את ימי בין המצרים שלי גם באימונים של התקופה האחרונה והם גם נתנו לי עוד תוספת של כח נפשי שלעיתים הוא לא פחות חשוב מהכח שברגליים.
אז להתראות חברים במחנה אימון צפון.
