לקראת טראנסאלפ 2011

יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

בדרך לטראנס אלפ 2011......ואמונות טפלות

עדיין אני מחפש את עצמי. עוד לא הצלחתי לעבור למוד של רכיבה באמצע השבוע. ממש בכוח אני מצליח להגיע ליום רכיבה נוסף על רכיבת השבת. כמובן שזה לא יספיק. אני חייב להסדיר את הנושא כבר מהתחלה ולא להיכנס לפיגורי אימונים. השבוע, הן בשל פגעי מזג האוויר והן בשל סיבות אישיות שונות, וזה כמובן לא תירוץ, לא הצלחתי לרכב. נכון רצנו כל השבוע ואפילו רצנו בקצב לא רע, כל יום 10 ק"מ ומעלה, מרחק שאני כבר לא כל כך מורגל אליו לרוץ מידי יום, שוב התחלתי להרגיש את כאבי הברכיים שלי. זה עשה לי מצב רוח רע והחלטתי שמחר, יום שישי אצא לרכיבה ויהי מה. יכול להיות שכאבי הברכיים החלו בשל "עין רעה" כזו או אחרת. הרי רבים שאלוני לאחרונה, מה אתה הולך לעבור את האלפים עם אופניים? מה אין לך כבר מה לעשות בגילך? למה אתה לא יוצא לפנסיה! ומה עם הנכדים שלך? אתה לא שומר עליהם? לא מוציא אותם מהגן? ובכלל אתה לא חושש מנפילה? בעיקר שם בגובה כזה? ומה יקרה כל יום ברכיבה על הכבישים? ועוד ועוד שאלות שרואי השחורות הצליחו להציב בפניי את כל ארסנל המרעין בישין הידועים במקומותינו.

בין חבריי לריצה יש כמה הידועים באמונתם כי עיניו של אחד מאיתנו יכולים לחולל נפלאות, או יש לומר צרות. לדעתם יש לייחסם את כל הנפילות לאמירה כזו או אחרת של יעקב. אין נפילות סתם. לכל נפילה יש את המשמעות שלה ואת סיבתה האמיתית. אין זה המכשול שהיה בפני הנופל, גם לא המעידה שקרתה לו בשל תנאי הדרך או הפנצ'ר שהיה או לא היה לאופניו. לנפילה, או לפנצ'ר מייחסים אצלנו משמעות רבה. זה לא סתם ככה. יש המחמירים וכדי להימנע מכניסה לצרה, בבחינת "היה חכם ולא פיקח" מקדימים ורצים עם שום בנעליים. נראה שזה עובד לא רע. בעיקר זה מונע ריח רגליים של אחרי ריצה. תשאלו את משה. אבל, בעניין אמונות טפלות הרי אין כמו הרומנים, כך שלמדתי מאימי שאין להתרגש מאמונות טפלות. כאשר אמרתי לה שהיא עצמה מלאה באמנות טפלות מיד השיבה, אני? אמונות טפלות? חס וחלילה ונקשה שלוש פעמים על מסעד הכיסא, שעשוי מעץ כמובן.

אז כמו שכבר הבנתם אין סוף לאמונות הטפלות של הרומנים, ואימי כמובן אחת מהאלופות בתחום זה. לא נולד ילד במשפחתנו מבלי שמיד נקשר לידו, הימנית כמובן, סרט אדום. לא היה כדבר הזה בביתנו שמישהו יעבור מעל רגלו של אחד הילדים מבלי לחזור בו ומיד ובאותה הדרך חזרה, שהרי ידוע הוא שמעשה שכזה מונע את צמיחתו של הילד. לא הייתה יציאה מהבית למאורע חשוב, בחינה, יציאה לצבא, או כל דבר אחר שלא החלה בחציית מפתן הדלת ברגל ימין. כמובן שאין ממשיכים בדרך כאשר חתול שחור חצה את דרכנו. אסור היה לנו לפתוח מטריה בבית וכמובן שאסור היה לשרוק בבית. אבל אמא אומרת שאלו אינן אמונות טפלות ויש לה מאות דוגמאות של דברים שקרו כאשר מאן דהוא לא קיים את הכללים הללו.

אבל למיטב זכרוני האמונה החזקה ביותר שהייתה מושרשת אצל רומנים רבים, לפחות אלו שאני הכרתי, עסקה בענייני.....לא נעים לומר.....חרא!!! ממש כך. כפי שתראו מיד אצל הרומנים חרא זה דבר חיובי. אם מתלכלכים מחרא כנראה שעומדים לקבל כסף. אם חולמים על חרא אז פשוט יש סיכוי סביר להתעשרות קלה ומהירה. ובכלל בר מזל הוא מי שחרא נופל עליו משמים, למשל ציפור חולפת שעשתה את מעשיה בדיוק על ראשו של בר המזל.

והנה מעשה שהיה כך היה. הימים ימי שנות החמישים והמקום סלמה, היא כפר שלם של היום. לשם הגיעו הורי עם עוד עולים רבים מיד עם הגיעם ארצה בשנת 1948 ושיכנו אותם בבתים ערביים נטושים. אנו קיבלנו דירת חדר בבית ערבי שכזה. בחצר הבית היו עוד מספר חדרים כאלה והתגוררנו עם עוד מספר משפחות של עולים חדשים.  השירותים כמובן שהיו בחוץ, כך גם ברז המים היחיד לכל החצר ומקלחת אחת ששמשה את כולם. אותנו הילידים היו מקלחים בגיגית ורק בסוף שבוע היינו הולכים עם אבי ז"ל לבית מרחץ ציבורי שם היו מים חמים. משפחת אבי, אחותו בעלה ובנם הגיעו מרומניה כשנה וחצי אחרינו, בתים נטושים כבר לא היו בנמצא ואותם שיכנו במעברה א'. מעברת עולים בה כל משפחה קיבלה צריף אחד וכמובן שהשירותים היו במרחק של כמאה מטרים מהצריף. שירותים זו מילה מאוד מכובדת למה שהיה שם. מדובר בבור המכונה בור ספיגה, עליו היה מונח לוח עץ עם חור, זוכרים "בול פגיעה" מהצבא? ומעל החור היתה בנויה בקתה עשויה מסגרת עץ וסגורה בפחים. גודלו של המקום המכונה שירותים היה כשמונים על שמונים ס"מ. השירותים היו נסגרים ע"י דלת עשויה גם היא ממסגרת עץ מכוסה בפח ועל אחד מקרשי המסגרת ניתן היה להניח נר דולק בשעות החשיכה. כמובן שלא בלילות החורף בהן הרוח שרקה בחוזקה ולא היה סיכוי שהנר ישרוד בדלת הפח הרעועה. משתיארנו את המקום נגיע לסיפור המעשה. דודי ליאו ז"ל, בעלה של אחות אבי, כולם כבר אינם בחיים אבל הסיפור נותר, יצא באחד מאותם לילות חורף קרים גשומים וחשוכים, לעשות את צרכיו בבית השימוש האמור. אחר כמובן שלא היה בנמצא. משחזר לאחר שסיים לעשות מרכיו לצריפו הבחין כי בכיסו האחורי חסר ארנקו. כסף כמובן שלא היה בארנק. באותם ימים נהוג היה שהבעלים עובדים כל השבוע, אגב עבודתו כמו גם עבודתו של אבי הייתה בבניית בלוקים המשמשים לבניית בנינים, ואת משכורתם השבועית היו מיד נותנים ביד האישה שהיא זו שניהלה את כלכלת הבית. לעצמם היו מותירים אך ורק לצרכי רכישת סיגריות. אבל לליאו באותן מועד היה כרטיס מפעל הפיס בארנקו. עם נר דולק, ברוח העזה תוך ניסיון נואש לשמרו דולק הלך ליאו פעמים מספר בשביל מהצריף לבית השימוש וחזרה כדי למצוא את הארנק ובו כרטיס מפעל הפיס. משיתייאש ליאו למצוא את הארנק בשביל, חלפה המחשבה בראשו שייתכן והארנק מצא את מקומו באותו בור ספיגה לשם שילשל ליאו את ארוחתו האחרונה. היכול היות כדבר הזה? ומשחלפה מחשבה זו בראשו לא מצא מנוח לנפשו עד שחזר לבית השימוש ולאור הנר כשהוא מאמץ את עיניו ישירות לתוך החור שברצפה, הנה נח לו ארנקו בשלווה ובנחת על ראש המדמנה הממלאת את בור הספיגה כמעט עד גדותיו. הנה זה מזלי חשב ליאו, שכן בהושטת יד ניתן היה לשלוף את הארנק ממקום רביצתו על ראשה של המדמנה. אין זה דבר של מה בכך להושיט את היד עמוק לתוך החומר הרך ולשלוף את הארנק. אין ספק שדרושה סיבה רצינית ביותר כדי לעשות זאת. אבל כמו שסיפרנו, חרא אצל הרומנים מתקשר לכסף ובמקרה הנ"ל כאשר בארנק מונח כרטיס מפעל הפיס והארנק כולו טובל כדת וכדין בתוך ה....חרא, אין כל ספק ספיקא שכסף רב מצוי שם. ליאו כבר דימיין כיצד כרטיס הפיס הזה מוציא אותו ואת משפחתו מכל החרא הזה. הארנק נשלף אחר כבוד, נשטף ונרחץ היטב היטב, הכרטיס הרטוב הונח לייבוש משני צדדיו והכל היה מוכן לבוקר לביקור בדוכן מפעל הפיס שמצוי היה בקיוסק, בכניסה למעברה א'.

מה הופתע ליאו למחרת בבוקר כאשר הודיע לו הקיוסקאי כי הכרטיס איננו כרטיס זוכה. לא יכול להיות אמר לו ליאו, תבדוק היטב שוב הכיצד זה לא זכה הכרטיס הזה? הקיוסקאי בדק וחזר ובדק ואמר לו שהכרטיס לא זכה, אבל למה אתה מתעקש שזה כרטיס זוכה, התעניין הקיוסקאי. כי הכרטיס הזה היה בחרא, אמר לו ליאו.

נראה לי שאני אהיה חייב לאמץ כמה אמונות טפלות שכן אחרת אני לא רואה איך אצליח לחצות את האלפים האלה לעזאזל. אולי ארכיב איזה חלק מעץ על אופניי? מה דעתכם?