לקראת טראנסאלפ 2011

יום שבת, 14 במאי 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון צפון


היום הראשון
אומרים שהיום הראשון הוא קשה במיוחד. אינני יודע, אספר לכם לאחר שאוכל להשוות עם הימים הבאים. בינתיים אני יכול לבשר לכם ידיעה ממש מרעישה, שהיום הראשון של מחנה אימון צפון היה לי קשה מאוד. אז סיכומים כמובן שיהיו בסוף, אבל בינתיים אכתוב קצת רשמים מידי יום ככל שמצבי הגופני והזמן שאני צריך לבזבז על כתיבה במקום על מנוחה, יאפשרו לי.
ההתארגנות והיציאה למחנה לא היו משהו, בלשון המעטה. ייתכן שהיציאה מיד למחרת יום העצמאות פגעה בהכנות שלי. את הפגיעה הקשה ביותר בהכנות הרגשתי ביום השלישי ועל זה עוד בהמשך. בכל מקרה חסרים היו לי ז'לים שזה מאוד חיוני לאנרגיה של הגוף בעליות הארוכות והקשות. חסר היה לי איזוסטר, יש לי מעט ובטח ייחסר לי בימים הקרובים. גם היציאה בבוקר מהבית הייתה לוקה בחסר. קפצתי בבוקר למשרד כדי לקחת משם מטען לנייד ונתקעתי בפקקים שחבל על הזמן. כל הלו"ז שלי השתבש והגעתי לכפר גלעדי ממש 5 דקות לפני היציאה לרכיבה. התארגנות בלחץ, אין שקט נפשי, אין כניסה איטית לאווירת מחנה אימון, בקיצור התארגנות לא משהו וזה כמובן השפיע מאוד על ההמשך. בעיקר ביום הראשון.
את הרכיבה הראשונה השתדלתי לפתוח בקצב שלי כבר מלכתחילה. חימום קצר, לטעמי קצר מידי, וכבר אנו בעליה הראשונה מכפר גלעדי למשגב עם ומנרה. עליה ארוכה של כ – 500 מ' גובה בתוך מרחק של פחות כ – 5 ק"מ מה שאומר שהזוויות די תלולות. שמרתי על קצב וקצת נגררתי אחרי הקבוצה דבר שגם הוא היה בעוכריי בהמשך. מזג האוויר היה די חם וקצב השתייה שלי היה אף הוא לוקה בחסר. בצומת יושע פנינו ימינה והמשכנו בדרך הארוכה בתוך עליה קצת פחות תלולה אבל ארוכה מאוד שבסיומה הגענו לאביבים.  באביבים תחנה ראשונה לאוכל והצטיידות במים לשתייה. עדיין הרגשתי טוב, לא המתנתי רבות בנקודה הראשונה וכבר צללתי בירידה חדה אשר בעקבותיה טיפוס לרינתיא. טיפוס קשה וארוך שבקצהו דרך קדש נפתלי הגענו חזרה לצומת יושע.
בצומת יושע הייתה נקודת האכלה השנייה. התוכנית הייתה מצומת ישע לרדת למטה לצומת כ"ח ולטפס חזרה. מזג האוויר הלך והתחמם ובשעה הזו שהגעתי לצומת יושע היה כבר שיא החום. את החברים החזקים יותר כבר פגשתי בצומת יושע לאחר שהם כבר ירדו למטה לצומת כ"ח והספיקו לחזור חזרה. החלטתי בהחלטה של רגע לרדת למטה ולעשות את ההפסקה בחזרה. טעות. הייתי כבר קצת מותש מכל ההכנה הלקויה, מהכניסה הלא טובה לרכיבה וכנראה בעיקר בשל שתיה ואכילה מעטים מידי. על זה משלמים כנראה מחיר כבד, מיד ובמזומן.
הירידה הייתה כיף גדול. קטע של כ – 5 ק"מ, ירידה תלולה עם פיתולים המאפשרים לשחרר ברקסים ולהגיע למהירויות די גבוהות. פניות שהן לא חדות מידי ומאפשרות כניסה לפניה במהירות קצת גבוהה תוך השכבת האופניים פנימה למרכז הקשת. כיף אמיתי. מגיע לצומת ונגמר הכיף. התחלתי בטיפוס חזרה לצומת יושע. כפי שאמרתי עליה תלולה בזוויות של כ -  12% ו – 14% כמעט לכל אורך הדרך ובקטעים מסוימים הזווית הייתה גם 20% בעיקר לקראת סוף העלייה. כל הדרך חשבתי על אותם 28 לוחמי הפלמ"ח שנפלו בניסיונות לכבוש את מצודת כ"ח.
מצודת ישע הייתה משטרה בריטית אחת מתוך 5 מצודות שהוקמו ע"י הבריטים מסוג מצודות טגארט, פרי תכנונו של המהנדס הבריטי המומחה ללוחמה בטרור, סיר צ'ארלס טגארט. באפריל 1948מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים. המצודה שלטה על הדרך מקיבוצי העמק לכיוון הישובים שבגבול הצפון. הייתה חובה לכבוש את המצודה. נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, כבר בלילה בו מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים ב-15 באפריל 1948. התוקפים התגלו במרחק קצר מן המצודה, ונפתחה עליהם אש תופת ששיתקה את המשוריינים. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים. כעבור חמישה ימים, בוצע הניסיון השני. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. אחת בצעה התקפת הסחה מדרום למצודה, השנייה הייתה אמורה לפרוץ את הקיר הצפוני של המצודה באמצעות מטען חבלה, והשלישית סייעה ברתק. קיר המצודה לא נפרץ, והתוקפים נסוגו תוך אבידות כבדות. נהרגו עשרים ושניים לוחמים. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. בליל 15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. ההתקפה התבצעה בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה קשות. ב-17 במאי בבוקר הגיעו הלוחמים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה. בקרבות האלו נהרג דודו צ'רקסקי עליו נכתב השיר "דודו" ע"י חיים חפר.
ואני ממשיך לחפור כלפי מעלה. החום, ההתשה וחוסר השתייה המספקת, הביאו אותי לקראת סופה של העלייה, בחלקים היותר תלולים שלה, לדופק של 100%. אין מצב להגיע לדופק שכזה. הדבר היה לי ברור אבל מצד שני ראיתי את השלט עוד 500 מ' לצומת ישע ואמרתי עוד קצת מאמץ וסיימתי. טעות.
לצומת הגעתי ממש באפיסת כוחות. ראיתי את הרכב ממתין מעבר לכביש, חציתי את הכביש, ירדתי מהאופניים והראל ניגש לשאול אותי איך אני מרגיש. ברגע הראשון אמרתי שאני בסדר ואמתין שהדופק ירד קצת. שתיתי קצת מים ופתאום הרגשתי שעיניי מתחילים להחשיך ואני מצוי בסוג של סחרור. אמרתי לחברים שאני חש שלא בטוב וניסיתי לגשת לכיסא הנהג ברכב כדי להתיישב. החברים ובעיקר הראל תפסו אותי והשכיבו אותי על האספלט. הראל הרים את רגליי ולאט לאט התחלתי להתאושש. התרוממתי והראל אמר לי לשתות הרבה כי הסימנים הם סימנים של התייבשות. לאחר דקה או שתיים שוב חזרה אליי הסחרחורת ונאלצתי לחזור למצב שכיבה עם רגליים למעלה. בפעם השנייה שקמתי הייתי כבר מאושש. שתיתי וניגשתי להשתין. יצא לי שתן די אדמדם, נראה שעם דם. זה קצת הלחיץ אותי אבל הבנתי ששתייה מרובה תחזיר את המצב לקדמותו. לאחר התלבטות קצרה ומשחשתי טוב יותר החלטתי שאיני מפסיק את הרכיבה וממשיך לכיוון מנרה ומשם בירידה לכפר גלעדי. רונן, "זה שאין לו אלוהים" אמר שהדרך למנרה היא עלייה מתונה. אינני יודע למה כוונתו במתונה אבל לי זה היה נראה נצח. יש לציין שרכב הליווי נשאר יחד איתי לכל אורך הדרך ונתן לי ביטחון שאם ארגיש לא טוב אוכל מיד לרדת לרכב הליווי. גם רונן הגיע מאחור עם האחרונים ויחד רכבנו עד לכפר גלעדי. עם הגענו לכפר גלעדי ולאחר התארגנות בחדרים התחלתי במסע שתייה שלא היה מבייש אף אירי מתבגר, חבל שזה היה רק מים, עד אשר, כמו שרונן אומר, יצאתי בפעמיים שתן לבן לחלוטין. אז הרגשתי שחזרתי לעצמי.
זה היה יום מאוד משמעותי בחוויותיי לקראת הטראנס אלפ. מדברים על עניין השתייה והאכילה תוך כדי רכיבה, אבל עד אשר אני לא מרגיש את זה על בשרי כנראה שקשה לי להפנים. זה לא קרה לי מעולם. רצתי מרתון, עשיתי טריאתלונים, עשיתי את רוכב ישראל, בצבא עברתי מסעות ודברים קשים אבל מעולם לא הגעתי כך לקצה. תמיד אמרתי לעצמי איך אנשים לא מרגישים שהם הולכים להתייבש, איך אותו אחד שנפטר במהלך מרתון ת"א האחרון, לא הרגיש קודם והפסיק את הריצה כדי להציל את חייו. אז כנראה שאין איתות מוקדם ולכן חייבים לשמור על הכללים של אכילה ושתיה מרובה כדי שלא להיכנס למצבי קיצון שכאלה. לקח חשוב להמשך.
בערב לאחר ארוחת הערב, תדריך קצר לגבי המסלול ליום המחר אח"כ הרצאה מעניינת של אייבי על התאוששות ומתיחות ומה שביניהם, דברים חשובים שאני לא יודע עד כמה החבר'ה מיישמים אותם, צריך יותר להקפיד על היישום של הכללים הפשוטים האלה שאין ספק שהם מאוד חשובים בפעילות גופנית בעצימות גבוהה ולאורך זמן. זה נשמע לי כמעט כמו איזו נוסחה מתמטית. הולכים לישון. 
היום השני
בלילה לא ישנתי מספיק טוב. בשל השתייה המרובה התעוררתי פעמים רבות לשירותים אבל דווקא לפנות בוקר תפסתי שינה רצופה של כשעתיים וקמתי מספיק רענן לקראת היום השני. בתוכנית רכיבה לגונן בפלוטון כולם יחד פונים שמאלה ועולים לצומת וואסט כ – 800 מ' גובה. ממשיכים למרום גולן ומטפסים לבנטל למעלה ל"קופי ענן". העלייה היא כ – 200 מ' טיפוס אבל מאוד תלולה ובנויה בשני קירות של כ – 20% ויותר. די קשה אבל קצר יחסית. מהבנטל התוכנית הובילה אותנו למסעדה, ירידה חדה עד למפל סער למטה ומשם פניה ימינה ועולים לאתר החרמון. 1,800 מ' גובה.
מראש החלטתי עם עצמי לאחר הטראומה של היום הראשון, וכמובן בשל חששות שעלו בראשי כל הזמן, כי את היום השני אני אעשה בקצב קצת יותר איטי, גם אם אגיע שעות אחרי כולם ובעיקר בדופק שלא יעלה על 75% ורק ממש בקטעים קשים אתן דרור לדופק של 80% ולא יותר. עד גונן רכבתי בפלוטון עם כולם ושמרתי על הכללים שלי. ברגע שהגענו לעליות עשיתי עצירה מתודית שוב לריקון מכלים בשל השתייה המרובה. ניצלתי גם ללעיסה קלה והתחלתי את העלייה לכיוון צומת וואסט בקצב שלי תוך שמירה על הכללים שקבעתי לעצמי, ובעיקר על שתייה מרובה גם אם זה על חשבון עצירות רבות להתרוקנות, דבר שכמעט ולא עשיתי ברכיבותיי עד כה. לקראת צומת וואסט התחיל גשם וזה היה טוב יותר מהחום של היום הראשון. פגשתי את רכב הליווי בצומת ושוב הצטיידתי במים והמשכתי לכיוון הבנטל. העלייה כצפוי הייתה קשה אבל שמרתי על הדופק שלי גם שם והגעתי למעלה כאשר החברים עדיין היו על ההר. סה"כ הייתי מרוצה.
ניגשתי לקצה ההר וצפיתי על עמק הבכא ועל החרמונית. ביום כיפור הייתי כבר מילאימניק ולחמתי עם חטיבה 500 בדרום. חבריי לשירות הצבאי מגדוד עוז 77 של חטיבה 7 שנותרו בשירות הקבע, כמו קהלני, מאיר זמיר, שנודע ככוח טייגר, אביהו גלעדי ז"ל (שהוא מכאן מכפר גלעדי בו אנו מתאכסנים וקבור למעלה ליד הארי השואג), צביקה גרינגולד שנודע ככוח צביקה ועוד רבים אחרים שחלקם לא שבו מאותה מלחמה, לחמו כאן למטה בקרבות גבורה מל הסורים.
מבט קצר, זיכרון שמתחדש, וקדימה לכיוון מסעדה. רכיבה ארוכה שמוציאה אנרגיות בשל אורכה בלבד ולאחר מכן פונים שמאלה במסעדה לירידה עד לצומת מפל סער. יש משהו מתסכל בירידה שכזו כאשר ברור שאנו בחצי הדרך כמעט לכיוון מג'דל שמם והחרמון, אבל אנו יורדים עד לגובה של 500 מ' מעל פני הים כדי לטפס שוב לאתר החרמון בגובה של 1,800 מ'.
מתחילים בטיפוס. העלייה מצומת מפל סער ועד אתר החרמון היא של כ – 20 ק"מ. השיפועים אינם חדים כמו בהר בנטל אבל ארוכים ומתישים. שמרתי על דופק המטרה שלי כל הדרך. ידעתי שזה ייקח זמן ארוך יותר אבל הפעם לא התפתיתי. כך לאט לאט בנחישות טיפסתי ועברתי את קלעת נמרוד. הסופר מארק טוויין תיאר את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".
בעבר חשבו כי המבצר הינו מבצר צלבני, אך כיום ידוע כי מבצר נמרוד הוא מבצר איובי שנבנה בכדי לחסום את הדרך בפני צבאו הפולש של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני, שאיים לעלות מעכו אל דמשק. לאחר גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, ובתקופת השלטון העות'מאני באזור ננטש המבצר לחלוטין. כיום הוא גן לאומי שראוי לבקר בו.
הדרך מרהיבה, מזג האוויר התייצב, הגשם פסק מזמן ומסביב אפשר היה להבחין במשפחות דרוזיות המעבדות את המטעים שסביב. ריחות האדמה הטריה שלאחר הגשם והרעננות שעלו מהסביבה עשו לי טוב. רק המבט למעלה לכיוון ההר גרמו לי לחזור למציאות ולעליה הקשה שעדיין לפניי. עוד אני שוע בהרהוריי והנה עברתי את כפר קיניא ואני כבר בפתח של נווה אטי"ב. שם היישוב הוא ראשי תיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון הגולן. בחניה של נווה אטיב מצאתי עדיין את רכב הליווי יחד עם אבשי והמאמן האישי המלווה אותו. אכלנו הצטיידנו, שוב רוקנו מיכלים וקדימה למעלה. עד הסוף. בכניסה למג'דל שמס הקיר המפורסם, משהו כמו 22% אולי יותר, לאורך של כמאתיים מ', מזכיר במקצת את הכניסה לכרמי יוסף רק תלול יותר וקצת יותר ארוך. לאחר מג'דל העלייה היא בזווית כמעט קבועה של 10% מעלות, כל ק"מ מטפסים 100 מ' והמרחק הוא כ 9 ק"מ. לקראת הגיעי לסוף כבר ראיתי את החבר'ה מתחילים לגלוש חזרה וצועקים לי שלא נשאר הרבה. בירידה 3 ק"מ זה לא הרבה אבל בעליה זה הרבה מאוד.
צילום קצר ליד איש השלג למזכרת והקור למעלה על ההר לא מאפשרים לי להישאר רגע מיותר. כבשתי את החרמון. לי זה היה משהו יוצא דופן. אין צורך לומר שמעולם לא עליתי באופניים לחרמון, אבל גם מעולם לא רכבתי בעליה אחת ארוכה שכזו. הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה אבל לא יכולתי להתענג ממושכות על ההישג האישי בשל הקור והמחשבה שאני כמעט אחרון ועליי לחזור כל הדרך חזרה, התחלתי את הגלישה חזרה לעמק.
בצומת מפל סער פגשתי את הראל שלא שכח שאני עדיין למעלה על ההר, וחיכה עד שארד כדי שלא ארכב לבד בקטע הקיבוצים לכיוון קריית שמונה. קטע בו התנועה מרובה. רכבנו בצמד כשהוא מושך אותי לקצב יפה ודהרנו בכ - 45 קמ"ש ויותר. בדרך אספנו את ליאור ועוד כמה חבר'ה שטעו בדרך ופנו בפניה לא נכונה וכך הגענו חזרה לכפר גלעדי לאחר קרוב ל – 7 שעות רכיבה, מבחינתי, מעל 120 ק"מ וטיפוס של כ – 2900 מ' סה"כ נראה לי שהיה יום רכיבה משובח בעיקר משום ששמרתי על הכללים שקצבתי לעצמי, שמירת הקצב, אכילה מוגברת ושתיה מרובה.
היום השלישי
הבוקר לא בישר על ההמשך. נכון, רונן עם האתר היווני שלו, חזה שהגשם יתחיל ב – 11:00 ויסתיים ב – 14:00 אבל כרגיל בדברים האלה הם נזילים ולא תמיד מתחשבים בתחזיות. התחלנו בצילום קבוצתי של כל החבר'ה עם חולצות של המשלחת ויצאנו לדרך.
יציאה דרך כפר יובל לכיוון נחל שניר. הכוונה במסלול היום השני הייתה לעלות כל הדרך לאתר החרמון, אחורה פנה חזרה לצומת מפל סער פונים שמאלה ועולים עד לכיכר במסעדה שוב אחורה פנה לצומת מפל סער ומטפסים בשנית לאתר החרמון משם חזרה לכפר גלעדי. המסלול היה אמור לייצר לנו כ – 3,800 מ' טיפוס. בסוף בקושי גמרנו עם 1,000 מ' בלבד.
הטיפוס לצומת מפל סער החל בצורה טובה. שמרתי קצב, הייתי אמנם בסוף החבורה אבל יחד עם רוב הקבוצה. כבר לאחר קלעת נמרוד החל מטח הגשם הראשון. ראיתי את ערן עוצר להתרוקנות ובאותה הזדמנות שם עליו את מעיל הגשם. את הדי ראיתי ממשיכה ברכיבה ללא מעיל גשם. הבנתי לאור מצב השמיים, שגם החלו מטפטפים כמעה, שזה הזמן לשים את מעיל הגשם. עצירת התרוקנות, אמרתי כבר שאני שותה עכשיו כמו אירי מתבגר? אז כמובן ממשיך לשתות ולהתרוקן. עולה על מעיל גשם וממשיך. דקות ספורות לאחר מכן החל הגשם. בתוך רגעים ספורים הייתי רטוב לחלוטין. מטח הגשם היה קצר יחסית והמשכתי למעלה לכיוון נווה אטי"ב. בצד הדרך ראיתי את צביקה יוצא מתוך השיחים, הוא אמר לי, "ראית איזה טיימינג נכנסתי עם תחילת הגשם ויצאתי בסופו, אני כמעט ולא רטוב, אני לא ממהר לשום מקום ולא מוכן להירטב". זה לקח רק דקות ספורות, כשלפני הכניסה לנווה אטי"ב ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ניתך ארצה. צביקה שוב היה בשיחים אבל הפעם כנראה זה לא עזר לו במאומה. בתוך רגעים אחדים הכביש היה מוצף, נחלים נחלים זרמו המים לתוך הכביש והסחף החדיר לכביש אבנים וחול שהפכו אותו למסוכן. ערפל די כבד ירד על האזור. ההר למעלה נעלם לחלוטין בתוך הערפל. מכוניות, נראה לי של דרוזים מהסביבה, המשיכו לנסוע בגשם במהירויות מטורפות. אחד הרכבים, ג'יפ שחור חלף במהירות עצומה לידי, התיז עלי שפריץ מים רציני ודחף אותי לתוך "נהר של מים" שזרם בשטף על הכביש. הרכיבה הפכה ממש למסוכנת. המשכתי עד הכניסה לנווה אטי"ב כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לראות היכן החבר'ה נעצרו להסתתר מהגשם. הערכתי שאף אחד לא ימשיך לרכב בתנאים שנוצרו. שמעתי את צעקתו החדה של ליאור מתחנת אוטובוס שהייתה מצד שמאל לכניסה לנווה אטי"ב. מצאתי שם את ליאור, יגאל ועוד שני חבר'ה. יחד הסתתרנו מהגשם והסיפורים והבדיחות התחילו לרוץ.
לאחר מספר דקות של גשם שוטף החל גם ברד כבד. לא ייאמן אבל זה היה חורף במיטבו. רטובים ורועדים החלטנו לעלות עוד קצת למעלה שם רוב החבר'ה נכנסו למבנה שנראה שמשמש כאתר הנצחה לחבר'ה מסיירת אגוז שעל שמם נקרא המקום "נווה אטי"ב". אם המקום הוא מקום הנצחה אז זו בושה גדולה. המקום נראה נטוש הרוס ומלוכלך. נכנסנו לתוך חדרון של כ 10 מ"ר מבעד לחלון שהיה פתוח, כדי להסתתר מהגשם. היינו רטובים עד לשד עצמותינו וכולם החלו לרעוד מקור. לחלקינו היו בגדים יבשים ברכבי הליווי והחברים החליפו בגדים ככל שהיו כאלו. הראל תפס יוזמה התקשר למלון רימונים שהיה כמאתיים מטר במעלה הדרך והם הסכימו לארח אותנו.
תודות רבות למלון רימונים בנווה אטי"ב. הם קיבלו אותנו בחפץ לב, הציעו שתיה חמה ואפשרו לנו להיכנס לסאונה החמה שם החזרנו קצת את חום הגוף וגם הבגדים הרטובים שעלינו החלו קצת להתייבש. משנראה היה שאין שיפור במזג האוויר התקבלה החלטה להוריד את כל הקבוצה מההר ברכבים. תבור ועוד מישהו ירדו ברכיבה ובדיעבד אמרו שזה היה די מסוכן וטוב שיסתיים בשלום. אבשי עם המאמן האישי שלו שהגיעו עד לקלעת נמרוד, הסתובבו עם תחילת הגשם ורכבו חזרה. הרוב המתינו עד אשר ירדו רכבי הליווי וחברים הביאו רכבים נוספים להוריד את כל החבר'ה. גם אבשי חזר עם הרכב שלו וירדנו למלון בכפר גלעדי. השעה הייתה שתיים בצהריים. מקלחת חמה וטובה וארוחת צהריים דשנה גרמה לרוב החברים לוותר על סיבוב רכיבה נוסף למרות השיפור במזג האוויר. היו כמה חברים שיצאו שוב לסיבוב של כשעתיים רכיבה וצברו עוד כ – 1000 מ' טיפוס. לא ראיתי בזה תועלת מרובה למרות שבדיעבד הצטערתי שלא יצאתי לרכיבה נוספת מאחר ויום שבת הפך לגשום ומנע מאתנו לצאת לרכיבה האחרונה כמתוכנן.
אז גם יום כזה מוסיף נדבך חשוב בניסיון המצטבר לקראת הטראנס אלפ. ראשית, כמו שאייבי כל הזמן, אומר אין לייחס חשיבות מוגזמת לעוד רכיבה או עוד כמה מטרים של טיפוס. ואולי חשוב יותר, זו ההתארגנות ליום גשום שכזה. צריך לדאוג שברכב הליווי יהיו בגדים להחלפה. החלק היותר לא נעים כאשר רטובים אלו הרגליים הרטובות. זוג גרביים יבשות יכולות לשנות את ההרגשה מקצה לקצה. אם מוסיפים גם חולצה יבשה זה יכול לעשות את כל השינוי בין תחושה לא נעימה ורצון להפסיק הכול לבין הרגשה יבשה יותר שגורמת לרצון לעלות שוב על האוכף ולהמשיך ברכיבה.
נחנו ארוכות וסיימנו בארוחת שבת חגיגית עם הרבה סיפורים ורשמים של החבר'ה שרובם יש לומר הסתובבו כמובן סביב מזג האוויר ומה שצפוי לנו למחר. התחזית לא בישרה טובות והיא אכן הגשימה את עצמה.
היום הרביעי
ישנתי כפי שזמן רב לא ישנתי. הלכנו לישון די מוקדם ולמרות ההשכמה המוקדמת שלי, כרגיל, בשל חוסר המעש חזרתי שוב לנמנום קל עד לשעה שבע, לאחר שהצצה החוצה הבהירה שלי שמזג האוויר הגשים את התחזיות ובחוץ יורד גשם אין סופי.
נפגשו כל החבר'ה לארוחת הבוקר וכמובן שסביב השולחן הנושא הכמעט יחיד היה מזג האוויר והאם יוצאים לרכיבה או לא. האינטראקציה הייתה מדהימה והרבה ניתן ללמוד על חבורת "השרוטים" שמתכוננת לטראנס אלפ. פשוט אין לי מילה אחרת לעניין הזה של חבורת אנשים מבוגרים, ככל שהספקתי להכירם, רובם ככולם אינטליגנטים, עוסקים בנושא אחד באובססיביות מדהימה. אפילו אנשים מסביב, אורחים במלון, נדהמו מחבורת רוכבי האופניים "המשוגעים האלה". במלון היה כנס של אורתופדיים ופגשתי את גרושתו של גרשון יעקובי עם בעלה שהוא אורתופד בכיר מתל השומר. הם שאלו אותי "מה גם אתה שייך לחבורת המשוגעים האלה?" כמובן שזה היה באירוניה, אבל המגמה די ברורה.
רוני, אחד מהיותר שרוטים היה ממש בדיכאון וחיפש כל הזמן את תבור הרופא שייתן לו משהו לשיפור הדיכי. תבור אמר שאין לו כדור אבל הוא יכול להציע לו משהו מגולגל שישפר את מצב רוחו. רוני השני הרבה יותר שפוי ומקבל את הדברים כפי שהם. אלון מהדרום מאיים כל הזמן שהוא עוד מעט יוצא לרכיבה ויהיה מה, לא הצלחתי לאמת אם מתבדח הוא, או סתם מחמם את האווירה. תבור, גם נראה לי שקיבל עמוק את השריטה, מתלבט אם לצאת לעוד רכיבה. גיל ודני צעירים, חזקים ובאטרף ברכיבה, אבל יש לומר גם די שפויים וכבר מתכננים על רכיבת המחר. נו זה בסדר. גם יגאל שהיה בצעירותו רוכב מקצועי נראה לי די שפוי. בתחנת האוטובוסים בה הסתתרנו מהגשם בנווה אטי"ב הוא כל הזמן חזר ואמר שאין לו כל כוונה להמשיך ברכיבה במזג האוויר הזה. איתי עם משקפיו על המצח כמו היו אלו קולטי אנרגיה, מספר לנו על הרכיבות באזור. הבנות רמה ורייצ'י נראות לי מבואסות שאין רכיבה היום.
עוד כולם מברברים ומתלבטים והנה צביקי חוזר מבחוץ רטוב כולו. "סך הכל יצאתי לרכב לרגע ואני כולו רטוב" הבנו שבחוץ הגשם לא פסק ולאט לאט חדרה ההכרה לחברים שהיום הזה מבוטל. בהמשך קיבלנו מסר מהמנהלים שנראה שנתארגן ליום שישי הקרוב לרכיבה נוספת משותפת באזור הגראציות שלנו. רעיון מצוין.
החברים מתחילים להתארגן ליציאה מקפלים ציוד מעמיסים אופניים, יש כאלה שעדיין מקווים לרכב, אבל בעוד אני כותב את השורות האחרונות בחדר אני מבין שהרוב כבר עזבו ויצאו דרומה.
מה שתסכל אותי מאוד שכבר לאחר נסיעה קצרה דרומה, מזג האוויר השתפר פלאים וניתן היה לרכב ללא כל קושי.
סיכום
תם מחנה אימון צפון. קיוויתי שאחרי 4 ימי רכיבה רצופים שכל אחד מהם הוא יום פחות או יותר כמו בטראנס אלפ עצמו אדע למקם את כושרי לקראת הדבר האמיתי. קצת התאכזבתי. נכון היו שני ימי רכיבה טובים והשלישי היה רק בחציו, למדתי הרבה דברים חשובים מבחינת ההכנה שלי, לפני הרכיבה בזמן הרכיבה ולאחריה. אלו דברים שכנראה רק במחנה אימון של מספר ימים נחשפים אליהם. אין לי כל ניסיון בסוג כזה של תחרות בעצימות גבוהה ולאורך ימים אחדים. מעולם לא עשיתי דבר כזה ולכל אלו מחנה האימון גם אם לא היה מלא, תרם לי רבות. לעניין עוד קצת כושר ועוד כמה רכיבות ומטרים טיפוס נראה לי שזה קצת יותר שולי ואוכל להשלים קצת בשבועות המעטים שעוד נותרו עד לטור עצמו.       ,געים אחדים הכביש היה מוצף,אה זה לא עזר לו במהומהרטוב, אני לא ממהר לכפר גלעדי.ם הא

תגובה 1:

יאיר אמר/ה...

יפה מאד.הכתיבה הולכת ומשתפרת עם הרכיבה.עברת מסע מפרך מסוכן ומעניין גם מבחינת האירועים שעברת וגם מבחינת ההיסטוריה והגיאוגרפיה של המקום.לאחר מסע כזה תוכל להוציא לנו הוראות בטיחות והתנהגות בכתב על מנת שנפיק לקחים מזה לאימונים ולתחרויות שלנו.שיהיה בהצלחה בהמשך,שמור על עצמך ואל תשכח בן כמה אתה.