לקראת טראנסאלפ 2011

יום שישי, 25 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מיומנו של פצוע


תסכול. זו התחושה ששולטת בתחושותיי בימים אלו. מבחינה פיסית הכאבים ברגלי השמאלית נמשכים ואינם מאפשרים לי תנועה חופשית. הרגל מלאה בנוזלים ובדם שגרם לה להכחיל. הצבע הכהה נוזל כלפי מטה ולפי הרופא והפיזיותרפיסט זה יתפוגג לא לפני כ – 10 ימים נוספים של טיפולים ושכיבה ככל שניתן עם רגל למעלה. החלק הקשה יותר של כל ההחלמה. הירידה המהירה מידי למצב של הליכה הגבירה את כמות הנוזלים והדם ברגל והם בעיקר הגורמים לכאבים המתמשכים. אשתדל בימים הקרובים להמעיט בהליכה כדי לזרז את ההחלמה. גם הפיזיותרפיה עושה לי טוב למרות הכאבים שאני סופג בזמן הטיפול. די מבאס כל העניין.
התיישבתי לכתוב כי התסכול היום עוד גדול יותר. חבריי לקבוצת הטראנס אלפ רוכבים היום הגראציות שלי ומחשבותיי כל הזמן הם שם. הרי מכיר אני כל פיתול כל שיפוע  וכל אבן בדרך הגראציות. לעיתים נדמה לי שהלטאות המציצות מבין הסלעים בעצם מברכות אותי לשלום כשאני חולף על פניהם במהירותי האיטית משהו בעליה, הראשונה מיד לאחר צומת אשתאול. היום כשהחבורה תחלוף על פניהן, של הלטאות כמובן, הן יציצו ויראו הנה עולים החברים של רונן מאשכולות, הנה גם גיל חולף ורוני וגדעון וכל התותחים. טוב, מיד יחלפו על פנינו, כך ממש הן אומרות אחת לשניה, גם ערן והדי, הנה בצמוד אליהם מטפסים הצמד ליאור וצביקי, היי אומרת הלטאה השמנמנה לרזונת שהתיישבה על הסלע כדי להתחמם בשמש, שבדיוק החלה להציץ אחרי לילה גשום במיוחד, "מיד אחרי ליאור וצביקי יגיע סימון, נכון שהוא לא היה כבר הרבה זמן על הכביש כאן?" "את חושבת שהוא בגד בגראציות והלך לרעות בשדות זרים?". "אני לא מאמינה על סימון. הוא אחד שלא בוגד" "אז למה הוא לא מגיע?". "שמת לב, הרגע עבר גם אבשי" "אולי קרה לו משהו, לסימון?" "בטח תכף הראל או רונן ירדו לאחור לראות מה קרה לסימון, למה הוא לא מגיע לעליות". "היי, ראית, גם רכב הליווי חלף עבר לו, לא סימון כנראה לא יגיע היום". שמעתי את הלטאות כך מדברות בינן לבין עצמן. העברתי להן מסר בדרכי שלי. נכון לא אגיע היום. אינני יכול עדיין, אך הסירו דאגה מליבכן, עוד אחזור ואטפס במעלה צובה, כמו גם לעין כרם לבר גיורא ובמעלה נס הרים וצור הדסה.
לעומת חבריי לטראנס אלפ חבריי לקבוצת הריצה והטריאתלון משתתפים היום המרתון ירושלים. בשבוע שעבר במרוץ ראשון לא התכוונתי להשתתף. זה היה אחרי מחנה האימונים במצפה רמון וחשבתי שזה לא יהיה חכם להשתתף במרוץ. העדפתי ללוות את הרצים ברכיבה על אופניים ובסיום המרוץ התכוונתי לצאת לרכיבה קלה של שעתיים שלוש כדי לחזור בשבוע שלאחר מכן למשטר אימונים אינטנסיבי. באותו יום שיש קרה מה שקרה והנה אני מושבת כבר שבוע וכנראה שזה יהיה לפחות עוד שבוע או יותר. היום התכוונתי כן לרוץ במרתון ירושלים. כמובן במקצה ל 10 ק"מ. נרשמתי וקיבלתי גם את הצ'יפ והחולצה אבל לרוץ כמובן שאינני יכול. ריצה בירושלים עבורי היא דבר מיוחד. לא נולדתי בירושלים ובסה"כ חייתי בעיר הזו מספר שנים מועט בזמן היותי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי לירושלמית ושלושת בניי נולדו בירושלים. אהבתי ואני עדיין אוהב את ירושלים יותר מכל עיר אחרת בעולם. חקרתי אותה, צילמתי אותה, עשיתי תערוכה על ירושלים. בקיצור ירושלים היא בנשמתי ולעיתים רבות אני אומר שאני ירושלמי, למרות שאינני זכאי לזאת את התואר הזה. אגב, תמיד אני חוזר ואומר שאם יש דבר שכן הייתי משנה במהלך חיי זו ההחלטה לעבור לגור בראשון לציון ולא להישאר בירושלים. אבל אלו החיים וכך הם לקחו אותי לאן שאני מצוי כיום. אז כמובן שלרוץ היום עם כל החברים הטובים ביותר שיש לי, עם אלכס, מארק ויאיר, עם שלום, מוטי ודוד, עם אריה ושאר החבר'ה זה תענוג אמיתי וגם סיבה נוספת לתסכול המוגבר שלי היום.
זהו חברים, אני מניח שבשעה זו חבריי לריצה כבר סיימו והם מתכוננים ליציאה לארוחת הבוקר הדשנה שמתוכננת לאחר הריצה, וחבריי הרוכבים כנראה מצויים בעליה של נס הרים לכיוון מערת הנטיפים. אז לכל חבריי הטובים באשר הם, שיהיה לכם יום נעים עם ריצה ורכיבה מהנים ובעיקר ללא פציעות, חבלות ו/או תקריות חריגות.
שבת שלום לכולם!!!!!!!          

יום שבת, 19 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - פגשתי את האספלט

זה היה אמור להיות שבוע קל של התאוששות לאחר מחנה האימון במצפה רמון. חזרתי ממחנה האימון כאשר 4 הראשים בשני רגליי כואבים. כנראה ניו מלאים בחומצת חלב. יש אומרים שייתכן ולא שתיתי מספיק, יש אומרים שככה זה לאחר 3 ימי אימון אינטנסיביים. לקחתי יום חופש וביום שני ימאתי לריצה קלה של 12 ק"מ. הרגשתי טוב. ביום שלישי הייתי במסאג' טוב אצל המאסג'יסטית שלי ולאחריו פשוט הרגשתי כמו חדש. מוכן להיכנס שוב למשטר אימונים. ביום חמישי כבר עשיתי אימון סיבולת של שעתיים באוזון בהדרכת ה"קילרים" צחי ואסף והרגשתי מצויין.
תכננתי ליום שישי ללוות את החברים שלי במרוץ ראשון על האופניים ולאחר מכן לצאת לרכיבה של שעתיים שלוש לקראת שבת שהתכונית הייתה לחזור לגראציות.
המרוץ שלהם היה נהדר. צילמתי את החבר'ה לאורך המסלול, עודדתי אותם וממש היה לי כיף ללוות אותם על אופניי. לא ידעתי מה צופן לי העתיד הקרוב. בסיום הריצה שלהם נפרדנו החבר'ה החלו להתפזר ואני עליתי על אופניי לרכב לכיוון דרום. יצאתי מהגן ששם הסתיים המרוץ ולאחר רכיבה של כמאה מ' בלבד חציתי צומת מצפון לדרום ממש מול הבית שלי. צומת די צדדי יש לומר עם מעט מאוד כלי רכב ורק בשל המרוץ היו קצת יותר רכבים מהרגיל על הכביש הזה. ממולי הגיעה מכונית במסלול של פניה שמאלה לגביה. הבחנתי במכונית וברור היה לי שהיא תאפשר לי לעבור כמו שצריך עפ"י חוקי התנועה. הרכב פשוט המשיך בנסיעה שמאלה לתוך הצומת ובדיוק כאשר אני הגעתי מולה הבנתי המכונית נכנסת בי!! זה שבריר של שניה שמבזיק במוחך שאתה הולך בעוד אלפית השנייה להיפגע.
לא הספקתי לעכל את העובדה והמכה כבר הכתה בי בחוזקה בצידי השמאלי. הרגל השמאלית ספגה את עוצמת המכה. הרגשתי שאני מתרומם באוויר ובהבזק של אינסטינקט התגלגלתי על מכסה המנוע שלה. הגלגול הזה כנראה עזר לבלימת עוצמת המכה. ממכסה המנוע התגלגלתי לרצפה, את זה אני זוכר כאילו בהילוך איטי. הגלגול ערך זמן ארוך מאוד, כך זה נראה בעיניי. כמו סרט המורץ בהילוך איטי ואתה צופה את מה שעומד להתרחש בעוד שניה, או אלפית השני ואז החבטה עם הקרקע והאינסטינקט לשמור על הראש. לא התנגדתי לתת לראש את תנועת הצניחה אבל שמרתי איך שהוא ולא ברור לי איך שהמכה תיבלם קצת עד שהרגשתי את חבטת הקסדה באספלט. זהו אני על הרצפה ועיניי נעוצות למטה בשחור של האספלט. הסבתא הזקנה לפחות בת 75 אם לא יותר, גרמה לי לפגוש את האספלט עין בעין. הוא היה שחור ולא מלבב במיוחד. התגלגלתי על גבי. מישהו רץ אליי בריצת עמוק וצעקות ואני ניסיתי להרגיעו שאני בסדר. לא איבדתי את ההכרה ולו לשנייה. ניסיתי לקום אבל אנשים שהתאספו סביב מקום התאונה אמרו לי להישאר במקומי וכך נשארתי מספר דקות. משהבנתי שאני בסך הכל בסדר ביקשתי מאנשים שיעזרו לי לקום והתיישבתי לצד המדרכה ל אבן השפה נשען על עמוד. יזהר חברי הגיע מיד עם התרחש התאונה וסייע בידי לייצב את תחושותיי, את מצבי, השקה אותי במים והרגשתי השתפרה
עניתי לשאלות השוטרים שהגיעו למקום ובחניתי את מצבם של אופניי. נכון אין הם מהטובים בעולם אבל אני מאוד קשור אליהם. יש האומרים שהם גרוטאה, הא ליאור, והם זקוקים לשימון וכו' אבל לי מאוד נוח על אופניי. ההתאמה שעשה לי עמוס וולף מאוזון כל כך מתאימה לי שאני לא רוצה להחליף אותם, למרות שאין ספק שהשוק מוצף בעשרות דגמים טובים יותר מהטרק הזה. לי הוא הטוב בעולם! בתחילה חשבתי שהם מרוסקות לחלוטין, טוטאל לוסט. מאוחר יותר הבחנתי שבעצם מה שנשבר זה המזלג הקדמי. אולי עוד אתקן אותם. לא החלטתי עדיין. נראה בהמשך.
ואז הגיע אמבולנס שהוזמן. בתחילה לא רציתי להתפנות באמבולנס אבל במחשבה שניה ובעצת הפרמדיק שאמר שרצוי לעבור בדיקה כללית פוניתי לאסף הרופא.
התחושה לשכב על אלונקה כאשר רואים מלמעלה את השמיים היא מוזרה ביותר. הצמידו לצווארי מגן צוואר דבר שמנע ממני תזוזת ראש לצדדים וכך על אלונקה קשיחה הרימו אותי לאלונקה המתנייעת. כל הזמן אני שומע קולות מסביב של האנשים ואינני רואה אותם. אמנם השבתי לשאלות וגם ביקשתי כל מיני בקשות, צלצלתי לבן שלי גב שיביא לי כל מיני דברים לבית החולים וכו'. אפשר לומר שתפקדתי לחלוטין. הייתה לי תחושה מוזרה לשכב על האלונקה ולהביט רק למעלה. הוכנסתי לאמבולנס ומעליי אור ניאון. לא התנסיתי בנסיעה על גבי כאשר אתה רואה רק את תקרת הרכב ומטלטל בסיבובים ימינה ושמאלה קדימה ואחורה. זה ממש לא נעים. פתאום מרגישים פצוע. עדיין לא היו כאבים עזים. הם עוד יגיעו בהמשך. הכניסה לחדר המיון על אלונקה הייתה בשבילי טראומה. קשה לי לעכל שאני פצוע. גם כשאני חש שלא בטוב זה גורם לי לתחושות לא נעימות ולא טובות. החלוקים הלבנים, אורות הניאון מסביב, הקור של מיזוג אוויר והריחות המאוד מיוחדים של חדר המיון החדירו לי באחת להכרה שאני פצוע. מחשבות חלפו בראשי, מה אם בכל זאת קרה משהו? מה אם לא זה ימנע ממני להמשיך באימונים לטראנס אלפ שאני עסוק בהם כבר מספר חודשים והם ממלאים את כולי כיום. הרגשתי כנכנס לתוך עולם בלתי נודע. בדיקת לחץ דם הראתה שיש לי קצת לחץ דם גבוה. נחרדתי. הרופא צחק ואמר שזה ממש טבעי שלחץ הדם עולה במקצת בעקבות פגיעה כזו. אני ניסיתי להירגע כדי שלחץ הדם ירד. ואז אני שומע את הרופא מסביר לרופא מתמחה שהיה איתו, "אתה רואה לבחור יש דופק 52 רואים שהוא ספורטאי" המתמחה צחק ואמר שאפילו במנוחה המוחלטת ביותר הדופק שלא לא יורד מ 64. הרופא אמר לו ידידי, תתחיל להתאמן.
בניי שי וגב הגיעו לחדר המיון ולאחר למעלה משעתיים השתחררתי הביתה. הדבר הראשון שהלכתי לבדוק כאשר הגעתי הביתה היה את מצבם של אופניי. מצאתי אותם במחסן היכן שגב הניח אותם וגיליתי שמצבם אינו ממש טוטאל לוסט ובעצם החלק שנפגע קשות, למעשה נשבר לשניים, זה המזלג של הגלגל הקדמי. נראה שניתן להחלפה עוד אחליט בעניין האופניים. בת זוגתי החמודה והאהובה הביאה לי ולגב אוכל לדירתי כי לא היה לנו כלום בבית כך שיכולנו לבלות את השבת בנחת.
בערב עוד יצאתי לביתו של בני שי לחגוג את פורים איתם ועם הנכד המקסים שלי. בדרך כמובן שאספנו את אימי בת ה – 90 לחגוג אתנו את פורים עם הנכד והנין שלה. מוזר, או אולי לא מוזר, אני כבר עוד רגע קט בן 63 ועדיין נזהר מאימא כמו כשהייתי בן 14. קשה מצד אחד להסתיר ממנה דבר כי בכל מקרה אין היא מאמינה לאף אחד והיא תמשיך לחקור ולחקור עד אשר תאמת את העובדות לשביעות רצונה. כבר מראש דאגתי לעדכן את כל משתתפי ערב הפורים שלא ידברו ליד אימי על התאומה שהייתה לי. זה אחר כך מתכון בדוק לנדנוד אין סופי שאפסיק כבר עם הספורט הזה ולמה צריך לרכב באלפים עם אופניים? גם מכוניות זה מסוכן שם בגלל הסרפנטינות. היא חצתה את האלפים ברגל לפני 65 שנים, אבל אז זה היה משהו אחר. כך לדעתה. מיד שיצאנו מו המכונית היא הבחינה שאני צולע על הרגל. החקירות החלו. ניסיתי ככל יכולתי ולמרות הכאבים העזים ללכת כמה שאני יכול יותר ישר, כשאני מתרץ את הצליעה בנקיעת הרגל בריצה. שוב גערה בי כמו בילד קטן, שוב הספורט הזה, מתי כבר תפסיק עם הספורט הזה שלך!
הלילה היה נורא. הכאבים בברך ימין הלכו וגברו ולא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. השחר האיר ועמו התחושה המוזרה של שבת בבוקר ללא רכיבה. קמתי עצוב, כואב וגם קצת מדוכא. רבים רבים עודדו אותי שאחזור מהר חזרה ואני חש את כאביי בברך ויודע שזה דורש זמן עד אשר אוכל לשוב ולעלות על אופניי. הייתי בכושר לא רע בעקבות מחנה האימון האחרון במצפה רמון. הרגשתי שהמחנה נתן לי פוש קדימה, הן מבחינת הכושר והן מבחינת ההתנהלות של רוכב אופניים. הרגשתי טוב מנטאלית וגופנית. למדתי הרבה בעניין תזונה נכונה וכמה זה חשוב התחברתי מאוד למקצוע ולאופניים. אין ספק שפסק זמן עכשיו ייקח אותי אחורנית. תלוי כמובן באורכו של פסק הזמן הזה. מקווה שהוא לא יהיה ארוך מידי ואחזור מהר לאימונים ולשגרה.
אני רוצה להודות לחברים הרבים שבירכו אותי וחזקו את ידיי הן בטלפון הן בפייסבוק והן בהודעות אישיות לכולם אני מודה מאוד וכמובן להראל ורונן שמיד התקשרו ודאגו לשלומי. תודה רבה לכל החברים!
  

יום שבת, 12 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 3 וסיכום המחנה

היום השלישי נפתח בירידה החדה של מעלה העצמאות ומיד ציינתי לעצמי לא לשמוח כל כך כי כל זה יהיה לנו בדרך חזרה. היום יצאנו דרומה לכיוון נחל פארן. רכבנו בדיוק 50 ק"מ עד למעלה ביציאה מנחל פארן וחזרה למצפה. כאמור ירידה מדהימה, התארגנות קלה במינסרה ויצאנו בשני פלוטונים לכיוון מעלה פארן. הפלוטון הקדמי עם החבר'ה המוטרפים מאשכולות דהר ודי מהר נעלמו לנו מהעיניים. הפלוטון השני, עם כ – 25 רוכבים, היה יותר שפוי, כמובן לטעמי. בתחילה איבדתי אותו כמעה בשל התעכבות מיותרת בתחנה, גם זה יש ללמוד, להשיג פלוטן דוהר זה לא עניין של מה בכך. הדי וערן הגיעו מאחור ובעזרתם הרבה הצטרפנו לפלוטון "השפוי". מאוד נהניתי. לגבי הדי וערן כבר אמרתי את כל הדברים הטובים, העבודה המשותפת שלהם העזרה ההדדית וגם לאחרים, זה דבר שצריך ללמוד ממנו ולהוות סמן ימני לכל הקבוצה.
רכבנו בפלוטון לאורך של כ – 35 ק"מ בקצב, לפי הגרמין שלי 33 קמ"ש בממוצע שזה יפה מאוד. הרוח הייתה גבית כולם משכו באופן שווה ופשוט היה כיף לעבוד בפלוטון כזה. כך עבדנו כולנו עד ממש לפני מעלה פארן ואפילו צעקותיי לשמור על המבנה גם בירידה האחרונה לתוך הוואדי לא הועילו. החבר'ה צריכים גם קצת להתפרק והגענו שם למהירות של מעל 70 קמ"ש. לי נרשמה מהירות של 76.5 קמ"ש. העלייה מתוך הוואדי במעלה פארן לא הייתה קשה במיוחד ולמעלה עצרנו לטעימה קלה, התארגנות וצרכים אישיים.
לפני כמעט עשור, אולי יותר רכבתי את ראשון – אילת עם צביקה יוז'יק, שכבר הוזכר בכתבה של אתמול, היום ה 2. לאורך כל הדרך כמעט רכבתי לצידה של מירי רוזנפלד. משפחת טריאתלטים מצטיינת. אח שלה, אופיר היה מבחירי הטריאתלטים בארץ, אמא שלה שלומית, עדיין לוקחת גביעים ומקומות ראשונים בכל תחרות, וגם מירי היא טריאתלטית בכירה שאוספת מדליות וגביעים בשפע. אני זוכר שאת מעלה נפחא עלינו בקושי רב ועצרנו למעלה להינפש כמעה ואני זוכר שאת מעלה פארן כינו כל הרוכבים דאז "הקיר". נראה לי שלמרות השנים הרבות שחלפו מאז, האימונים בשלושת החודשים האחרונים עשו משהו. את מעלה נפחא עליתי אתמול בקצב סביר, עבורי כמובן, ומעלה פארן ממש לא נראה היום מפחיד במיוחד. הגראציות הקבועות שלי, נס הרים וצובה הן הרבה יותר קשות ממעלה נפחא או פארן, וגם הן כבר לא מפחידות. הכנסתי לראשי את הביטוי "בקצב שלי" וזה ממש עובד. אני לא שם לב לסובבים אותי, אני מטפס בקצב שלי ומסתבר שאני שורד את העליות למרות הקשיים.
הקרבה לבה"ד 1 הזכירה לי כל מיני נשכחות. בין היתר נזכרתי באחד מאותם פתגמים צה"ליים המושרשים כל כך חזק בכל אחד מאיתנו. שם בבה"ד 1 למדתי ש"קשה יש רק בלחם, וגם את זה אוכלים". אז נכון יש קשיים אבל בעבודה נכונה ונחישות מספקת, גם את העליות של הטראנס אלפ נעלה. לא ככה הראל?
הדרך חזרה הייתה סיפור שונה לחלוטין. רוח פנים עזה לאורך כל ה – 50 ק"מ עד למצפה הייתה מתישה ביותר. רכבתי עם צביקי וליאור ושתי הבנות היפות והמדהימות האלו, רייצי ורמה. ליאור וצביקי משכו לאורך ק"מ רבים ברוח העזה ועזרו לכולנו לשרוד עד העליה למצפה. שאפו גדול לחברות ולעזרה ההדדית שהפגינו.
אני חושב שלמחנה האימון היה גם ערך נוסף של הכרת האנשים, החיבור בין כולם, טוב אז קשה להתחבר כולם עם כולם, אבל בהחלט נוצרו קשרים של חברויות וזה מתבטא בעיקר בעזרה האחד לשני ברגעים הקשים.
הסיום היה כמובן העלייה המפרכת של מעלה העצמאות. אין כל ספק שזו עלייה קשה. אם היינו עושים אותה על הבוקר אני מאמין שהייתי עושה אותה לפחות פעמיים. אבל, לאחר 100 ק"מ ברוח וכאשר מריחים כבר החלק הכי טוב של מצפה רמון, שזה הכביש לצפון, אז לי, כמו גם לצביקי וליאור ולרייצי ורמה לא היה כבר את הדרייב הנדרש לעוד סיבוב במעלה העצמאות. סליחה רונן. אבל שאפו גדול לכל אלו שלא התעצלו כמונו ועשו את המעלה פעמיים ואף שלוש. יש בקבוצה בהחלךט חבר'ה עם יכולות על שאני לחלוטין לא בליגה שלהם. נכון גם לא בגיל שלהם!
אז אם אני רוצה לסכם בקצרה את מחנה האימון דרום הייתי אומר שבעיקר שני דברים לקחתי ממחנה האימון הזה. ראשית, עבודה מתמשכת ע"פ מספר ימים כאשר מתחילה עייפות מצטברת, לא מצליחים להגיע לאותו דופק כמו ביום הראשון ובמילא הקצבים הולכים ויורדים, חברים צריך לשמור על השפיות ולשמור על כוחות לכל השבוע. הדבר השני נקרא התארגנות. למדתי להכין את עצמי ואת האופניים לדאוג לכל פרט שיהיה מוכן לבוקר המחרת. שתהיה שוב חולצה יבשה ואפילו נוכחתי שלא הבאתי איתי מהבית שקיות ניילון לעטיפת הכריכים ליום המחרת. כמובן שגם יש לנו נתבך נוסף בכושר הכללי ועוד כל מיני תובנות שעכבר עמדתי עליהם בעבר, אבל שני הדברים הללו הם חשובים לכל רוכב וכמובן למי שמתכונן לתחרות ארוכה שכזו.
ואי אפשר לסיים ללא מספר מילים על הארגון ועל הראל את רונן. הכל דפק כשורה כמכונה משומנת היטב. ארגון לעילא ולעילא ומגיע לשניהם ח.ח. גדול. אני רוצה לציין לטובה את איילה. פגשנו אותה פעם או פעמיים בסה"כ באוזון, אבל מאחורי הקלעים היא עושה עבודה מדהימה. כל שאלה שאני מפנה אליה יש לי תשובה מיידית. חשבוניות, קבלות, תיאומים, הכל דופק כמו שעון שוויצרי. כל הכבוד איילה ותודה רבה על הכל.
ובכל זאת שלא תחשבו שאני רק מפרגן ולא גם ביקורתי. מרונן המאמן הייתי מצפה לקצת יותר תמיכה ועזרה מאחור ולא תמיד לרוץ לראש הטור. אין לנו כל ספק ביכולות האישיות שלך. אני מבין שגם אתה מנצל את המחנה לאימון, אבל בכ"ז אתה המאמן וצריך להדריך, לעזור לתת עצה גם לאלו שמאחור. אז קבל זאת ברוח טובה ואנו האחרונים מצפים לך.
היה מדהים נהניתי מאוד, אני מרגיש שהתקדמתי עוד מספר צעדים לכיוון המטרה. להתראות במחנה צפון, ועוד קודם בעוד רכיבות משותפות!   

יום שישי, 11 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 2


אם היום הראשון התאפיין בקור וברוח המטורפת, אז חלקו הראשון של היום השני התאפיין מבחינתי "בבדידותו של הרוכב למרחקים ארוכים". אני טוב בזה. זכורים לי האימונים עם צביקה יוז'יק לקראת המרתון. ריצות ארוכות, לו לא היה אלוהים, של עשרות קילומטרים בבדידות מזהירה. היינו מתחילים יחד ולאחר כחצי שעה הייתי מוצא עצמי לבד לעוד שלוש שעות ריצה אין סופיות. עוד משהו שנותר לי מאז, לא, בירכיים לא נותרו וכיום אני בקושי מסיים K10, אבל נותר העניין המנטלי. היינו רצים מקאנטרי גלי הדר בראשון עד הים וחזרה 22 ק"מ ואז מגיעים לצומת שלפני הקאנטרי ויוז'יק שהמתין לי בצומת, היה אומר, יופי ריצה טובה, עכשיו מסתובבים וחזרה לים. זה מטורף. לחזור שוב לעוד סיבוב של 22 ק"מ, כאשר היינו כבר בבית. מארק מהקבוצה שלי היה מספר לי שצביקה היה מגיע בריצה ממקום עבודתו ביפו עד לתעשיה האווירית שם עבד מארק ויחד היו רצים הביתה לראשון. כאשר היו מגיעים לפניה הביתה, יוז'יק היה אומר למארק שרצים עוד עד הקאנטרי. זו הייתה השיטה שלו לעבודה מנטלית. כיום זה עוזר לי מאוד בעליות. נכון אני לא עושה אותם פעמיים כמו גיל או אחרים אבל בקצב שלי אני מסיים עליות עם רגליים מספיק טריות לעליה הבאה. תודה צביקה, לצערנו לצביקה הייתה תאונת אופנוע ממנה נותר נכה בידו ואין הוא יכול עוד לעשות ספורט. עוד דבר קטן לגבי צביקה יוז'יק שהיה מראשוני הטריאתלטים בישראל, הוא היה זה שארגן לראשונה את רוכב ישראל, תחילה מראשון לאילת ובהמשך מהצפון. מגיע לו הרבה כבוד!!
אז התחלנו בפלוטון יותר רגוע היום, אבל אני מראש אמרתי לעצמי אני לא במשחק הזה ולא שוחק את עצמי כבר ב 35 ק"מ הראשונים. כך מצאתי עצמי לאחר 3 חבורות של פלוטון שונים ואני עם עצמי בבדידות מזהירה של הרוכב למרחקים ארוכים. לעסתי כל מה שהיה לי והג'לים נטחנו בקצב. הרכיבה, אמנם לבד אבל התקדמה בקצב משביע רצון מבחינתי. הרוח הייתה סבירה שלא כמו אתמול וגם הקור היה נסבל לחלוטין ולאט לאט אף התחמם.
היום רכבנו לכיוון צפון לעבר ירוחם. כאשר התקרבתי לשדה בוקר הבחנתי מרחוק בחבורת רוכבים ואני כל הזמן סוגר עליהם. חייכתי לעצמי כמה שהטקטיקה שלי עובדת נפלא. אני בקצב שלי, לא הורג את עצמי והנה עוד רגע קט אני סוגר עליהם. הרגשתי מצויין  ומצב רוחי עלה. הוי מה התאכזבתי כאשר הגעתי לחבורת הרוכבים וגיליתי שאלו הבחורות שיצאו שעתיים לפנינו וחלקן רוכבות עם נעלי התעמלות. יופי סימון ניצחת אותן.
הפסקה קלה בכניסה לירוחם לקראת הירידה למכתש הגדול. ירוחם זה בסוף העולם שמאלה. אם אתה מגיע לשם על אופניים אז זה אחרי סוף העולם וצריך גם שמאלה וגם ימינה מספר פעמים. אבל הופתעתי לטובה, לפחות מהרחוב הראשי בו עברנו. עיירה נקיה ומטופחת גינון וכיכרות נעים ורחוב ראשי שוקק חיים, כנראה מאחר והיה יום שישי. וכן, נתנו כבוד לרוכבי האופניים, מה שלא מקובל במקומותינו, מכוניות לא צפרו ונתנו לנו לעבור והיו גם עמה אנשים בצידי הדרך שמחאו לנו כפיים. שאפו לירוחם.
הירידות התחילו להתחבב עליי. ישיבה נמוכה, ברך פנימית של העיקול פונה למעלה וקצת קדימה, נותנת איזון מצויין לגוף ולאופניים, אלמנט הפחד ירד משמעותית, אוליי זה לא כל כך טוב, והאופניים רצו בעיקולים, היה כיף. בתחתית המכתש הסתובבנו וחזרה לטפס את מעלה ירוחם, למעלה.
אייבי יקירי, נראה לי שלעולם לא אוהב עליות. מה לעשות הן טיפוסיות כאלה שלא אוכל לאהוב אותן. זה ביננו. אבל כבוד! אני נותן לכל עליה את הכבוד שמגיע לה. אני לעולם לא נלחם בעליה. אני אומר לה כבר מלמטה, את חזקה ממני, אין לי שום יומרות לנצח אותך. בסה"כ אני רוצה להגיע למעלה עם רגליים מספיק טריות בשביל אחותך, העליה הבאה המחכה לי בהמשך. אז בבקשה תני לי לעלות, לאט לאט בקצב לי בדופק נוח יחסי ואז אני גם מגיע, כי אייבי אמר שאין עליה שאינה ניתנת לטיפוס.
עוד אני מטפס והנה מגיעים הדי וערן מאחוריי. בבוקר רונן אמר שהיום הזה מוקדש לעבודה בזוגות. לי אין זוג כך שעבדתי די לבד, אבל הדי וערן הם זוג שממש עובד יחד. ערן לא עוזב את הדי לשנייה וזה ממש יפה ומרגש. בעליה הוא תומך בה מעודד ואף עוזר כאשר הוא מסייע לה לעיתים בדחיפה עם יד אחת. היי, לא ראיתי עוד זוגות שעובדים ככה בצוות. כל הכבוד להדי וערן.
יצאנו מהמכתש והתארגנו לפלוטון ביציאה מירוחם. קבוצת הקילרים של רוכבי אשכולות כבר מזמן נעלמו ונותרו כשלושים רוכבים, אולי היותר שפויים שבין הקבוצה ולפי בקשת החברים, ביקשנו מהמובילים בפלוטון שלא להכתיב קצב רצחני כמקובל במחוזותינו. הראל עמד על כך ובעיקר כאשר במובילים מצוי גיל החמוד, ידעתי שלא יקרעו אותנו. ואכן כך היה. רכבנו בפלוטון כ – 35 ק"מ בקצב סביר וממש נהניתי מכל רגע. רן לא הפסיק לעלות בדרך על כל עיניי החתול המצויים בין ירוחם לשה בוקר ובאחד מהם אף החליק והיה קרוב לנפילה, אבל שליטתו המדהימה באופניים הצילה את הפלוטון כולו מנפילה כללית. לא כך רן?
בכניסה לעבדת הייתה אי הבנה קטנה. היו שרצו לעצור להפסקה קלה, אחרים כבר הריחו את האורווה. כך הפלוטון פורק והמשכנו בבודדים או בחבורות קטנות יותר לכיוון מעלה בית הסוהר נפחא.
בקטע זה שוב חבר אליי זיגפריד הגרמני. גם את העלייה של מעלה ירוחם עלינו יחד. בחור נחמד החלפנו דברים בדרך ונבדוק אם זה מעשי שנהיה זוג בטראנס אלפ. עלינו את העלייה לכלא נפחא ומשם כבר התגלגלנו לכיוון מצפה.
סה"כ יום הרבה יותר נוח מיום אתמול. החשוב מכל זה הימים הרצופים של הרכיבה. יש לזה משמעות רבה. לעלות יום אחרי יום על האוכף ולשבת עליו שעות על שעות, גם עניין זה דורש אימון כמו כל דבר אחר. ההתארגנות עם אוכל ושאר הדברים הנדרשים וצריך לזכור שאנחנו לא יוצאים מהבית והכל צריך להיות מתוכנן מראש. כך למשל לא ארגנתי לעצמי שקיות אוכל לצורך עטיפת הכריכים שאני מכין בבוקר. הערה לפעם הבאה. כמה שחשבתי על הכל, נשכחים דברים וזו ההזדמנות ללמוד ולהפנים.
נהניתי מאוד מיום הרכיבה השני ועכשיו מתכוננים לקבלת שבת וקידוש. נשתמע בהמשך!     

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 1

היום הראשון של מחנה האימון במצפה רמון התאפיין בקור העז וברוח המטורפת. למצפה הגענו לפני 9 בבוקר אבל מספר חבר'ה פיספסו את הדרך כך שהיציאה לרכיבת היום הראשון התעכבה במקצת. לדעתי זה היה לטובה. נכנסנו לאווירה של הטראנס אלפ, לדעתי לפחות. ההכנות לרכיבה הם חיוניות ביותר. שמתי לב להתלבטויות, מה ללבוש מה לקחת החבר'ה מתייעצים זה עם זה. מכינים בניחותה את האופניים ואת עצמם. צריך ללמוד גם מזה. לא להשאיר את ההכנות לרגע האחרון. ללמוד שכל דבר יהיה במקומו והדברים יהיו מובנים. שלא במקרה בערב חזר על עניין זה הראל יותר מפעם אחת. זה חשוב מאוד גם לרוגע האישי.
אז אם בעניין הרוגע האישי מדובר עליי לספר לכם שבדרך למצפה רמון היו לי לא מעט פרפרים בבטן לפני יום הרכיבה הראשון, איך אעמוד בלחץ ובקצב, איך אתגבר על העליות ועדיין לשמור את עצמי טרי ליום המחרת. זו בעצם הדאגה הגדולה ביותר, ובעצם הבנתי משיחות עם החברים כי זו דאגתם של רבים. גם טובים ממני.
במצפה ציפה לנו קור מקפיא של 6 מעלות. כמובן שהתלבשנו בהתאם אבל לאחר תחילת הרכיבה זה היה הדבר שפחות הפריע. הגורם המשפיע ביותר הייתה הרוח. היום הבנתי שלא סתם מכונה האזור שליד בה"ד 1 מישור הרוחות וצומת בה"ד 1 נקראת צומת הרוחות. הרוחות כאן מטורפות. אינני יודע לאיזה מהירויות הגיעו אבל בירידות מסויימות פשוט הרגשתי שהרוח מעיפה אותי יחד עם האופניים למטה לתהום. הדי הקטנטונת עם ה 45 ק"ג שלה סיפרה לי כי סבלה מאותה התחושה.
יצאנה ממצפה בפלוטון מרשים של קרוב ל -50 רוכבים. עם הפניה ימינה בצומת הרוחות הפלוטון הגביר קצב ובשל רוח הפנים החזקה שחטפנו שמרתי על מקום בפלוטון כדי להימנע מקבלת הרוח ישירות. כך נותרתי בפלוטון הקדמי במשך כ - 15 ק"מ כשהקצב היה פשוט מטורף וממש לא התאים לי. הראל חלף על פניי והזכיר לי שיש גם מחר. הורדתי קצב וחברתי לפלוטון מאחור שהיה לי הרבה יותר נוח וגם אותו נטשתי כשהגענו לעליות של הר חריף. חזרתי לעצמי על התובנות שלי ואת העליות אני עושה בקצב שלי ושומר כוחות.
לא יכולתי שלא להיזכר בבה"ד 1 כאשר חלפנו על פניו. הייתי כאן כחניך לפני למעלה מ - 43 שנים. הבנים שלי שגם הם עברו כאן, גם זה היה כבר לפני שנים רבות. אין סוף זכרונות יש לי מהמקום הזה. אוליי בהזדמנות אכתוב קצת על כך. חלפנו ע"פ המטווחים ונזכרתי איך היינו חוזרים מהמטווחים עם סחיבת פצועיים אחד על אחד עד הבסיס. פתאום הבסיס נראה כל כך רחוק, איך עשינו את זה. בן זוגי דאז היה מאיר זמיר, לימים תת אלוף שהתפרסם במלמחת יום הכיפורים ככח טייגר וקיבל צל"ש. מאיר היה חזק מאוד הוא היה לוקח אותי הקטן על הגב, צועק שאנחנו לא מתחלפים ורץ איתי כל הדרך עד הבסיס כשאני מבכה נואשות לאורך כל הדרך על מצבם של אשכיי שהתחבטות על כתפו.
הר חריף הוא גבוה אבל העליה החלה בעצם כבר מהצומת ולכן לא הייתה תלולה במיוחד. מהר חריף ירדנו לאורך גבול מצריים לכיוון הר שגיא. רכבנו כ 20 ק"מ וחזרנו להר חריף. מכיוון דרום העליה להר חריף מכיוון דרום קשה הרבה יותר. עבדתי בקצה שלי וקיבלתי עידוד מבורך מאייבי שהצטרף אילנו למחנה האימון ותרם רבות מהידע שלו מהמקצועיות ומהניסיון להבין את העליות לכבד אותן ולא להילחם בהם. הפנמתי מאוד את הרצאתו המאלפת שהייתה בערב.
בדרך חזרה הייתה לנו רוח גב ורכבנו בפלוטון קטן של ערן, הדי, רן וצביקי והבחור הנחמד גיל. אני חייב לציין את גיל. בחורצ'יק צעיר לדעתי בשנות ה - 20 שלו. רוכב מעולה בעל יכולות אבל בעיקר ממש חבר. רכב איתנו המבוגרים יותר והאיטיים יותר, עזר לנו כל הזמן, ירד לאחרונים בעליות משך ועודד. בקלות היה יכול להיות מקדימה אבל נשאר עם החבורה הקטנה הזו עד מצפה ואני חייב לומר לו כאן, יישר כוח. חבר אימיתי. 
בפניה בצומת הרוחות ימינה לכיוון מצפה שוב חטפנו רוח פנים עזה ביותר והורדתי קצת קצב עד מצפה כדי לשמור על כוחותיי למחרת היום.
הערב התאפיין בשיחה קבוצתית וחוויות שהחלפנו מיום הרכיבה הראשון. שוב אני מניח שזו תהיה גם האווירה בטראנס אלפ ולדעתי המחנה אימון הזה חשוב ביותר לא רק לצורך האימון עצמו שכמובן חשוב הוא בפני עצמו, אלא גם מבחינת הכניסה לאווירת הטור וכל הסובב אותו שזה לא פחות חשוב.
אז מה היה לנו היום? כ - 120 ק"מ, עליה מצטברת של כ - 2000 מ' ורוחות מטורפות כל היום. מתכוננים ליום השני.

יום שני, 7 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - לקראת מחנה האימונים הראשון

אני לא יודע איך אתם, אבל לי כבר יש פרפרים בבטן לקראת סוף השבוע. התאמנתי בשלושת החודשים האחרונים כמו שלא התאמנתי, באופניים, מימיי. אני מרגיש הרבה יותר חזק ומוכן ממה שהייתי בתחילת האימונים. אין כל ספק שהתוכניות המובנות של רונן והפסיכולוגיה, שלא בגרוש, של הראל, עשו את העבודה. לפחות עליי. אם בעבר הייתי עולה פעם בכמה זמן את נס הרים, הרי היום בכל אימון אני עולה פעמיים ולעיתים שלוש גראציות באימון אחד. כמובן שזה מקנה, מעבר לכושר שהולך וגדל מכל אימון, זה מעלה את הביטחון האישי ביכולות, זה מלמד, אותי לפחות, מהם היכולות האישיות שלי, לשמור על כוחות, לדאוג לדופק שיישאר בתחום ה – E2 מקסימום E3 ושלא ישתולל מעבר לזה. בעבר הלא רחוק חשבתי ש – E2 זה סימון של כביש מהיר או משהו דומה. אני ממש מתחיל להרגיש בקהילת רוכבי האופניים, לפחות מתחיל להבין את המושגים, והמינוחים המקצועיים. אני כבר יודע גם מה זה פלוטון. אגב, אני מאוד אוהב את קטע הישיבה בתוך הפלוטון, הבעיה היא שכאשר אני חובר לפלוטון חזק, אני מאבד בתוך זמן קצר אנרגיות שמיד משלמים על זה במזומן בעליה הראשונה. אז עליי כל הזמן להזהיר את עצמי ולשמור על מקומי הטבעי.

החששות הללו, הם אלו שגורמים לפרפרים בבטן. אני מנסה להוציא אותם בכתיבה. אינני יודע אם זה מרפא, אבל אין ספק שזה לא מזיק. בראשי, בכל רגע פנוי אני מנסה לערוך רשימות מלאי וציוד, מה אני צריך? מה אצטרך? מריץ סיטואציות ותרחישים שונים כדי לבדוק ולבחון כל פריט נדרש שלא נהיה במצב שאין לי לדוגמא מגן זיעה והאף נוטף ואני לא מצליח לנגב. זה מעצבן. שלא נדבר על דברים ממש מהותיים.

זה מזכיר לי את הצבא. את ההכנות לכל פעולה, או מבצע או לפעמים לסתם אימון. מריצים עוד ועוד תרחישים ורושמים כל פרט וכל ציוד כדי שבתדריך שאחרי קבוצת הפקודות לא נפספס משהו. היינו, לעיתים, מגיעים לכמויות ולמשקל, שמתחילים לראות על מה אפשר לוותר, מה אפשר להוריד מבלי לפגוע בצרכים. אני לא רוצה להגיע עם מזוודות מלאות ציוד וכמובן שגם חושש מחוסר כלשהו, אז גם עניין זה די מטריד ואני מנסה להתגבר עליו.

מה אני מצפה ממחנה האימונים? ראשית, אני מקווה שהמחנה יקנה לי את הביטחון הנדרש למספר ימי רכיבה רצופים. אני כבר יודע שיש ביכולתי, בקצב שלי כמובן, לעלות על האופניים ולרכב מספר שעות לא קטן ביום נתון. לעשות כ – 130 ואף יותר לטפס גובה של כ – 2,500 מ' ויותר. אבל, מה קורה למחרת? האם אני יכול לעשות כמה ימים כאלה ברציפות. זו אחת המטרות שלי, וכנראה של כולם, במחנה הזה. מטרה נוספת, כפי שתיארתי לעיל, הינה עניין ההצטיידות המתאימה לפרק רכיבה של מספר ימים. הבנתי בשלב כלשהוא מהראל, או שהיה נדמה לי, שעוד נקבל לעניין זה סיוע של רשימות מסודרות לגבי הציוד וההתנהלות בטור עצמו. מקווה שזה יעזור ויעבוד כראוי.

השבת האחרונה הייתה נפלאה. יום קסום עם שמש אביבית ונעימה. הרכיבה עם החבר'ה שלי הייתה כייפית, לא קשה, למרות שסיימנו כ – 70 ק"מ בקצב ממוצא של כ – 27 קמ"ש, אבל ללא עליות גדולות. חזרנו לקאנטרי בראשל"צ בשעה 11:00 בערך. אספתי את אילנה חברתי האהובה ושוב, איך ניחשתם נסענו לעליות שהפכו בחודשים האחרונים לבית השני שלי. הפעם בנסיעה ברכב, כמובן. חברים, אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני עצמי, פשוט לא האמנתי לעצמי, שאני עולה את העליות של צובה, נס הרים וצור הדסה....באופניים. מהרכב זה נראה הרבה יותר מפחיד, לפעמים בלתי נתפס. כאשר אנו רואים עליה מתחתיתה, היא נראית הרבה יותר מפחידה ממה שהיא באמת.

האזור, הרי ירושלים, הוא פשוט מקסים בעונה זו של השנה. קטע הדרך, מצומת עין כרם בואכה למעלה לצומת בר גיורא, שבד"כ אנו חולפים עליו ביעף ברכיבת טמפו, עד העליה כמובן, הוא מטריף חושים. צבעי הלבן והוורוד של השקדיות המשתלבות בגווני הירוק השונים שצובעים את נחל שורק המתפתל בין ההרים, גורם לי התרוממות רוח. בעיקר שאת קטע הנסיעה הזה עשינו לאחר ארוחת צהריים טובה מאוד בפונדק עין כרם. מאוד מומלץ, אנטריקוט "מדיום" עם חצי ליטר בירה ומנה כפולה של פירה תפו"א מטובל בבצל מטוגן...אני לא יודע אם זה עומד בדיוק בסטנדרטים של רונן את הראל את, מה שמה של התזונאית ההיא? אבל זה היה טעים בטירוף. את הקפה לקחנו במרפסת של "בר-בהר". ישבנו בשמש החמימה לאחר ארוחה דשנה ונוף מדהים, מה צריך האדם יותר? סיום אדיר לשבת מופלאה. נותן כח להיכנס לשבוע נוסף.

את החלק הראשון של השבוע עד ליציאה דרומה ביום חמישי אני מעביר באימונים קלים, שלא על האופניים. היום בבוקר חזרתי קצת לרוץ, אני מתכוון לשחות פעמיים ואולי גם פעמיים חדר כושר ברמה סבירה, לא לקרוע את עצמי. במשרד גם ככה אני מבקר פחות ופחות בתקופה האחרונה ובמילא מבקשים ממני רק לא להפריע להם בעבודה, אז אני משתדל שלא להפריע וממעט להגיע.

אני כבר מוכן נפשית למחנה ביום חמישי. מחכה בקוצר רוח.



יום שישי, 4 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - תובנות חדשות


בעצם התובנות החדשות החל לצוץ אצלי כבר בשבוע שעבר. זה החל ברכיבה עם רוני קרת וקבוצתו טים פוקוס. יצאנו ביום שישי לסיבוב עליה לצובה דרך צומת עין כרם למעלה לבר גיורא, יורדים דרך צור הדסה לכביש המחצבה ומגיעים למחסיה. שוב מטפסים לנס הרים וחזרה דרך צומת עין כרם לצובה, ירידה לשמשון ומשם חזרה ללטרון. הם קראו לסיבוב הזה שמיניה. אני קורא לו שתי גראציות. בעתיד נוסיף לזה גרציה שלישית, כלומר עוד עליה אחת של צור הדסה. מכל מקום סיבוב כזה הוא כ – 135 ק"מ עם טיפוס של מעל 2,600 מ'. סיבוב רציני.
את הסיבוב הזה עשיתי כבר ביום חמישי לבד עם עצמי. קצב נינוח דופק במסגרת E2  ו E3, פשוט כדי שלא לעצבן את רונן, ובסה"כ זה עבד לא רע. והנה למחרת יום שישי יצאתי עם קבוצת פוקוס בהזמנתו של רוני קרת לאותו הסיבוב. התחלנו בלטרון כאשר הקבוצה בכללותה יצאה משמשון. נזכיר עוד שאבשלום ספיר יצא אתנו מלטרון אבל "איבדנו" אותו בהמשך הדרך. לאחר חימום בעליה להראל, הקצב גבר והפולוטן שלהם החל למשוך חזק בעליה ליער הנשיא. הרגשתי שהדופק מזנק קדימה ויהיה לי קשה מאוד לשמור על קצב כזה לאורך כל העלייה. השתרכתי קצת מאחור וכך כאשר הקבוצה עצרה לזמן מה בתחנת הדלק לפני הפניה בצומת אשתאול, תפסתי מקדמה מסוימת בעליה לצובה. המקדמה נסגרה ע"י הקבוצה כבר ברמת רזיאל ושוב נאלצתי לרוץ אחריהם בקצב מטורף כאשר במישורים אני איך שהוא מחזיק בפולוטון אבל מיד בעליות אני "שופך לגר" ומזדנב מאחור. לא אפרט את כל פרטי הרכיבה שהייתה נהדרת כשלעמה, אבל כאשר הגעתי לצומת מחסיה, הרגשתי שרגלי כבדות, עייפות מצטברת, הקצב היה מעל ליכולותיי ופשוט חתכתי לכיוון בית שמש וחזרתי ללטרון. רשמתי לפניי את המסקנות שעלו בראשי מהרכיבה הזו.
השבוע החל בשני אימונים באוזון 11, אימון סיבולת ואימון קאדנס. אין לי ספק שהאימונים באוזון קידמו אותי מאוד. צוות המאמנים/מדריכים המצויים שם הם מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, רובם ככולם רוכבי עילית מהבכירים ביותר שישנם בארץ כיום ואחד מהם, ניב ליבנר התקבל לקבוצה איטלקית מקצוענית ומתחרה בהצלחה רבה באירופה. לאחר שני האימונים עליתי ביום רביעי לאותו סיבוב של השמינייה. שוב לבדי, שוב בקצב שלי ושוב הרגשתי טוב לאורך כל הדרך. חזרתי הביתה עייף אך לא תשוש ולא גמור. בערב יצאנו, עם בת זוגתי לערב התרמה לילדים פגועי מח וחזרנו לאחר חצות. שרדתי.
להשלמת התובנות שמיד אפרט אותן יצאתי היום, יום שישי, לאותו הסיבוב עם אבשלום ספיר. בשבוע שעבר כאמור אבשלום נעלם לנו והסתבר שהוא פניה לסטף להצטייד במים ונראה שבזמן הזה חלפנו עם הפולוטון על פניו ושוב לא נפגשנו. ידעתי שאבשלום איטי יותר, בעיקר בעליות, זה לא הפריע לי ויצאנו יחדיו לדרך. בהמשך התברר שאבשלום עדיין לא עשה ימי רכיבה כה אינטנסיביים ובעצם עדיין לא רכב יותר מכ – 70 ק"מ ברכיבה אחת.
התאמתי עצמי לקצב שלו תוך כדי שאני חוזר מעת לעת אחורנית ושוב חובר אליו כדי שלא יישאר בדד. הזמן הזדחל לאיטו וכך גם אנחנו. למעלה בצור הדסה פגשנו את צביקי וליאור, הדי וערן. גם הם באותה השמינייה אבל בכיוון הפוך. קצת צחוקים ותקיעות כף וממשיכים למטה בירידה של צור הדסה. ירידה מדהימה, רונן והראל הייתם גאים בתלמידים שלכם. ידיים למטה, סיבובים עם ברך פנימית מוגבהת ונוטה פנימה, גלישה במהירות מדהימה, אחד מהחב'רה, מצטער שלא זוכר עדיין את כל השמות, אבל מהיותר חזקים, מגיח מאחור ואנחנו גולשים יחד. פשוט חוויה. חיכיתי בסוף הגלישה לאבשי ויחד פנינו לכיוון נס הרים לעליה חזרה. כאן החל משברו של אבשי. העלייה הייתה קשה עליו וכל כמה מאות מטרים שוב ירדתי לעודדו שלא נותר הרבה ועוד קצת מאמץ, והנה אנו כבר לפני מערת הנטיפים ובעצם זה חלק העלייה הקשה יותר, ומשם זה כבר כלום. עוד ועוד פסיכולוגיה הבאתי את אבשי עד לצומת נס הרים ועצרנו לחניה קצרה בבר בהר. אבשי היה תשוש, פשוט רחמנות. הוא הציע שנרד חזרה את נס הרים לכיוון בית שמש וחזרה ללטרון. לאחר התאוששות קצרה ובדברי חלקות וקצת כזבים לגבי אופי הדרך חזרה שכנעתי אותו שלא מוותרים, חייבים לעמוד במשימה כי דבקות במשימה היא מעל לכל, כך חינכו אותי בצה"ל לפני עשרות שנים. גייסתי את כל מיומנויות השכנוע שלי. הם הרי כליי העבודה שלי ביום יום, לשכנע. גם אבשי השתכנע והמשכנו לפי התוכנית לכיוון צומת עין כרם. בחלק הזה של הדרך אבשי כבר לא דיבר. הוא היה על אוטומט. אני כל הזמן קירקרתי סביבו, פעם מקדימה ופעם מאחור, פעם מצד זה ופעם מהצד השני, כל הזמן דחפתי אותו קדימה שהנה עוד עליה או שתיים ואנו מסיימים. בשלב מסוים, בעליה לאיתנים לאחר שבפעם המי יודע כמה אמרתי לו שזו העלייה האחרונה לפני הירידה הכיפית מכיסלון לצומת אשתאול, הוא כבר הפסיק להאמין לי. "די סימון, אתה סתם מבלף". מבלף או לא הבאתי אותו כך עד לטרון. עשינו מעל 135 ק"מ וגובה מצטבר של מעל 2,600 מ'. מעניין מה מצבו בשעת לילה מאוחרת זו, כאשר אני כותב שורות אלו.
אז ככה, הרכיבה עם אבשי לקחה לנו כשעה וארבעים יותר מהזמן שרכבתי את אותו הסיבוב לבד. יתר על כן, אני רכבתי את כל ה – 135 ק"מ ללא כל עצירה, למעט לחצי דקה לצורך הטלת מימיי. אכלתי תוך כדי רכיבה ושתיתי רק את מה שהיה עלי. בנושא השתייה קצת היה לי חסר ולא אקח עוד סיכון כזה. לעומת זאת עם אבשי עצרנו מספר פעמים בעיקר כדי למצוא מים כי הוא צורך כמויות עצומות של מים וכנראה שזה טוב מאוד. בקיצור הרכיבה שהחלה ב – 07:00 הסתיימה קרוב לשעה 16:00. קצת ארוך הייתי אומר.
אבל למדתי מזה מספר תובנות חשובות. למדתי שאפשר לשבת באוכף שעות ארוכות וזה מעודד אותי לקראת ההמשך. הבנתי, את מה שהראל אומר לנו כל הזמן, שאין מה לרוץ ואת אותו הקטע אם עושים באופן קצת יותר נינוח, זה יעזור להמשך הרכיבה למחרת היום. והלקח העיקרי, שלי אישית היה די קשה להפנים, זה לדכא במקצת את יצר התחרותיות הטבוע בדמי. בכל תחרות, ריצה טריאתלון ואפילו בסתם אימון מתחיל היצר הזה לעבוד. היום זה כבר די קשה לי. בירכיי הן ללא סחוס וגורמות ללא מעט כאבים ועד כל מיני מרעין בישין שזה לא המקום להתבכיין, אבל אם לא ארוץ אחרי רוני קרת או חבורתו ולא אנסה לשמור מקום בפולוטון שאיננו מתאים לי מבחינת הקצב, אני מתחיל להבין ולהאמין שקיים סיכויי שאוכל להתחיל ולסיים את הטור. הא? מה אתה אומר על זה סימון?
אז נכון אין בזה כל חידוש והרי במיוחד הראל וגם רונן, מנסים להחדיר לנו את זה מ – Day one, אבל חברים אתם לא מכירים את זה? גם לילדים שלנו, התכוונתי לנכדים, אנחנו אומרים הרבה דברים ועד שהם לא מפנימים בעצמם, דיבורים והסברים אינם עוזרים. אז הפנמתי והבנתי, בין היתר דווקא תודות לרכיבה, הקצת מייגעת יש לומר (אבשי, אל תכעס עליי), שהייתה לנו היום.
הא, ועוד עניין בכל זאת אני מרגיש נהדר שסייעתי לחבר להתמודד ולהתגבר, אני תקווה, על הרבה חששות ופחדים ולעשות מסלול שהוא יכול להוות כבר סימולציה ליום בטראנס אלפ, פחות או יותר. אז מה שנשאר זה בסה"כ לעשות 7 כאלה (פיס אוף קייק).
טוב אז השעה כבר אחרי חצות ומחר שבת יש עוד יום רכיבה עם חבריי הקרובים מהקאנטרי בראשון. אנסה למשוך אותם לסיבוב גדול יותר מהרגיל, אבל אני חושב שעשיתי את הנדרש השבוע ואין טעם להיכנס לאובר טריינינג. סה"כ היום אני מרגיש מצויין, לא עייף מדי ובהחלט מוכן לרכיבה מחר. מעניין מאוד איך אבשי מרגיש אחרי היום הזה.

לילה טוב חברים!