היום הראשון של מחנה האימון במצפה רמון התאפיין בקור העז וברוח המטורפת. למצפה הגענו לפני 9 בבוקר אבל מספר חבר'ה פיספסו את הדרך כך שהיציאה לרכיבת היום הראשון התעכבה במקצת. לדעתי זה היה לטובה. נכנסנו לאווירה של הטראנס אלפ, לדעתי לפחות. ההכנות לרכיבה הם חיוניות ביותר. שמתי לב להתלבטויות, מה ללבוש מה לקחת החבר'ה מתייעצים זה עם זה. מכינים בניחותה את האופניים ואת עצמם. צריך ללמוד גם מזה. לא להשאיר את ההכנות לרגע האחרון. ללמוד שכל דבר יהיה במקומו והדברים יהיו מובנים. שלא במקרה בערב חזר על עניין זה הראל יותר מפעם אחת. זה חשוב מאוד גם לרוגע האישי.
אז אם בעניין הרוגע האישי מדובר עליי לספר לכם שבדרך למצפה רמון היו לי לא מעט פרפרים בבטן לפני יום הרכיבה הראשון, איך אעמוד בלחץ ובקצב, איך אתגבר על העליות ועדיין לשמור את עצמי טרי ליום המחרת. זו בעצם הדאגה הגדולה ביותר, ובעצם הבנתי משיחות עם החברים כי זו דאגתם של רבים. גם טובים ממני.
במצפה ציפה לנו קור מקפיא של 6 מעלות. כמובן שהתלבשנו בהתאם אבל לאחר תחילת הרכיבה זה היה הדבר שפחות הפריע. הגורם המשפיע ביותר הייתה הרוח. היום הבנתי שלא סתם מכונה האזור שליד בה"ד 1 מישור הרוחות וצומת בה"ד 1 נקראת צומת הרוחות. הרוחות כאן מטורפות. אינני יודע לאיזה מהירויות הגיעו אבל בירידות מסויימות פשוט הרגשתי שהרוח מעיפה אותי יחד עם האופניים למטה לתהום. הדי הקטנטונת עם ה 45 ק"ג שלה סיפרה לי כי סבלה מאותה התחושה.
יצאנה ממצפה בפלוטון מרשים של קרוב ל -50 רוכבים. עם הפניה ימינה בצומת הרוחות הפלוטון הגביר קצב ובשל רוח הפנים החזקה שחטפנו שמרתי על מקום בפלוטון כדי להימנע מקבלת הרוח ישירות. כך נותרתי בפלוטון הקדמי במשך כ - 15 ק"מ כשהקצב היה פשוט מטורף וממש לא התאים לי. הראל חלף על פניי והזכיר לי שיש גם מחר. הורדתי קצב וחברתי לפלוטון מאחור שהיה לי הרבה יותר נוח וגם אותו נטשתי כשהגענו לעליות של הר חריף. חזרתי לעצמי על התובנות שלי ואת העליות אני עושה בקצב שלי ושומר כוחות.
לא יכולתי שלא להיזכר בבה"ד 1 כאשר חלפנו על פניו. הייתי כאן כחניך לפני למעלה מ - 43 שנים. הבנים שלי שגם הם עברו כאן, גם זה היה כבר לפני שנים רבות. אין סוף זכרונות יש לי מהמקום הזה. אוליי בהזדמנות אכתוב קצת על כך. חלפנו ע"פ המטווחים ונזכרתי איך היינו חוזרים מהמטווחים עם סחיבת פצועיים אחד על אחד עד הבסיס. פתאום הבסיס נראה כל כך רחוק, איך עשינו את זה. בן זוגי דאז היה מאיר זמיר, לימים תת אלוף שהתפרסם במלמחת יום הכיפורים ככח טייגר וקיבל צל"ש. מאיר היה חזק מאוד הוא היה לוקח אותי הקטן על הגב, צועק שאנחנו לא מתחלפים ורץ איתי כל הדרך עד הבסיס כשאני מבכה נואשות לאורך כל הדרך על מצבם של אשכיי שהתחבטות על כתפו.
הר חריף הוא גבוה אבל העליה החלה בעצם כבר מהצומת ולכן לא הייתה תלולה במיוחד. מהר חריף ירדנו לאורך גבול מצריים לכיוון הר שגיא. רכבנו כ 20 ק"מ וחזרנו להר חריף. מכיוון דרום העליה להר חריף מכיוון דרום קשה הרבה יותר. עבדתי בקצה שלי וקיבלתי עידוד מבורך מאייבי שהצטרף אילנו למחנה האימון ותרם רבות מהידע שלו מהמקצועיות ומהניסיון להבין את העליות לכבד אותן ולא להילחם בהם. הפנמתי מאוד את הרצאתו המאלפת שהייתה בערב.
בדרך חזרה הייתה לנו רוח גב ורכבנו בפלוטון קטן של ערן, הדי, רן וצביקי והבחור הנחמד גיל. אני חייב לציין את גיל. בחורצ'יק צעיר לדעתי בשנות ה - 20 שלו. רוכב מעולה בעל יכולות אבל בעיקר ממש חבר. רכב איתנו המבוגרים יותר והאיטיים יותר, עזר לנו כל הזמן, ירד לאחרונים בעליות משך ועודד. בקלות היה יכול להיות מקדימה אבל נשאר עם החבורה הקטנה הזו עד מצפה ואני חייב לומר לו כאן, יישר כוח. חבר אימיתי.
בפניה בצומת הרוחות ימינה לכיוון מצפה שוב חטפנו רוח פנים עזה ביותר והורדתי קצת קצב עד מצפה כדי לשמור על כוחותיי למחרת היום.
הערב התאפיין בשיחה קבוצתית וחוויות שהחלפנו מיום הרכיבה הראשון. שוב אני מניח שזו תהיה גם האווירה בטראנס אלפ ולדעתי המחנה אימון הזה חשוב ביותר לא רק לצורך האימון עצמו שכמובן חשוב הוא בפני עצמו, אלא גם מבחינת הכניסה לאווירת הטור וכל הסובב אותו שזה לא פחות חשוב.
אז מה היה לנו היום? כ - 120 ק"מ, עליה מצטברת של כ - 2000 מ' ורוחות מטורפות כל היום. מתכוננים ליום השני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה