tag:blogger.com,1999:blog-54232437238842619742023-11-15T21:08:17.804+02:00Yitzhak Simonגם אם זה קצת פילוסופי זה אמיתי. עלינו לראות את החיים בצבעי וורוד. להאמין שתמיד יכול להיות טוב. לאסוף את עצמנו לאחר נפילות או חלילה אסונות. להמשיך ולחיות. לשמח את אלו שאנו אוהבים כי כך גם ישמחו אותנו המשמחים. עשו טוב לאחרים כי שכרנו יגיע ולא בתשלומים.Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.comBlogger44125tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-83292189733787014862011-07-18T16:06:00.000+03:002011-07-18T16:06:24.579+03:00טראנס אלפ 2011 – פסגות של אושר וכאב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז אחרי התאוששות והפחתת הכאבים בצורה משמעותית החלטתי שהגיע הזמן להשלים את הבלוג שהחל בדרך לטראנס אלפ 2011 ועכשיו צריך לתאר את שהיה בטור עצמו. ואני לא יכול להתחיל בחוויותיי מהטור אלא דווקא מסיומו.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום האחרון לטור החל בצורה נפלאה. הרגשתי שחלק גדול מכוחותיי עדיין מצוי במותניי ולא מיציתי את כל כוחותיי עד תום. היציאה מקלטן הייתה מיד בעליה לאורך של כ – 16 ק"מ ולגובה של כמעט 1000 מ'. לאחר כשני ק"מ התחלתי למשוך חזק ובדרך עברתי חלק גדול מחבריי לקבוצה כשאני חוזר ואומר להם כי "אין מחר". מנפרד בן זוגי לטור שתמיד בעליות היה לפניי, נותר מאחור ולנקודת האוכל הראשונה בקצה העלייה הזו הגעתי זמן רב לפניו. גם ההמשך לא בישר דבר על הסיום. המשכנו מנפרד ואני למשוך לכיוון העלייה השנייה ושוב בכניסה לעליה הרגשתי כי יש לי הרבה כוח ברגליים. הדופק שוב החל לטפס, דבר שלא קרה ביומיים האחרונים. הרגשתי מצויין ותוך כדי משיכה למעלה הגעתי לירון עמו החלה מעין תחרות סמויה שכל פעם שאני חולף על פניו הוא מגביר ומושך הלאה ולהיפך. כך הגענו לנקודת האוכל השנייה של אותו יום כאשר חלק גדול מחברי הקבוצה מצוי מאחורינו. כשחברים הגיעו לנקודת האוכל כולם שאלו "מה קרה לך היום?" ומחמאות עפו מכל עבר כאשר בעצם שום דבר עדיין לא הסתיים. זה לא נגמר עד שזה לא מסתיים. משם החלה גלישה ארוכה בסופה ישנה עוד עלייה קטנה יחסית לפאסו באלינו ומשם גלישה לסיום בארקו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הייתי במצב רוח מרומם. בירידה הארוכה רכבנו בניחותא הרגשתי שזהו עשיתי את זה. שרתי כל הדרך וכבר הרצתי תסריטים בראש של נקודת הסיום והחגיגות עם החבר'ה. איך תראה חולצת הפינישר עליי וניסיתי לנחש באיזה צבע היא. חגיגות קצת מוקדמות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ממש בסופה של הירידה ולפני התחלת העלייה לכיוון פאסו באלינו עמד אחד מאותם מכווני מסלול והראה שעלינו לפנות בחצי ימינה לכביש צדדי יותר. נראה שהסתכלתי לכיוון שלו לרגע ובאותה שנייה ממש עליתי על גבשושית כלשהי בכביש שדי היה בה כדי להחליק את האופניים ובאלפית השנייה מצאתי עצמה שרוע על האספלט השחור כשאני נוחת בחבטה עזה על גבי והראש מוטח בחוזקה בכביש. הרגשתי את המכה החזקה בראש ומיד חשבתי כמה טוב וחשוב שחובשים קסדות. מנפרד שהיה באותו רגע לפניי, לא חש שנפלתי, המשיך ברכיבה ולאחר שהבחין כי אני לא מאחוריו עצר וחיכה לי. שני גרמנים שעצרו מיד עם נפילתי עזרו לי לקום ושאלו אם אני צריך אמבולנס. גם השוטר שכיוון את התנועה רץ לעברי. לאחר כמה רגעי התאוששות על הקרקע ביקשתי את עזרתם לקום. אחד מהם העלה חזרה את השרשרת שנפלה. הודיתי להם והם המשיכו בדרכם. לאחר דקה או שתיים נוספים החלטתי שאני חוזר לאופניים ומסיים את הטור ברכיבה, יהיה מה שיהיה. באותו הרגע לא ידעתי מה מצפה לי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ההמשך היה אחד הסיוטים שחוויתי בחיי. הכאב החל להתפשט בכל שטחי הגב ועבר לרגליים. היה לי קשה מאוד לדווש ולפניי עמדה העלייה האחרונה לפני הגלישה לסיום. פעמיים לאורך העלייה נאלצתי לעצור כדי לשחרר כמעה את הרגליים והישבן. לא הייתה כל אופציה לעבור לעמידה ובדיווש ארוך בעליה מתאבן פלג הגוף התחתון. מנפרד בן זוגי לקבוצת ישראל 10 עזר לי לכל אורך הדרך בדחיפה מאחור באוכף שכן אי אפשר היה לגעת לי בגב. לעיתים חשבתי שזהו אני עוצר ומפסיק. אינני יודע מאין שאבתי את הכוחות להמשיך ולהמשיך לעבר קו הסיום. כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי שאין כוח בעולם שימנע ממני להגיע לקו הסיום כשאני רוכב על אופניי. מחשבות רבות חלפו בראשי ברגעים הללו. חשבתי על אבי ז"ל אשר יחד עם אימי תבל"א חצו את ההרים הללו כשאימי נושאת אותי ברחמה בחודשי הריונה המתקדמים. הם היו בדרך מרומניה לעבר איטליה אחרי מלחמת העולם כשהם חוצים גבולות ברגל באופן בלתי ליגאלי ועוברים את כל הפסים הללו שאנחנו רכבנו בהם. אני זוכר את סיפוריהם. אני זוכר את הקשיים שהיו להם. את ההליכה בלילה בחושך בשלג של מטר וחצי תוך פחד מתמיד מפני שוטרי הגבול שעלולים לעצרם ולהחזירם לארץ מוצאם במקרה הטוב ולירות בהם במקרה הרע. שאבתי כוח ממשפחתי, מנכדיי, שאבתי כוחות מכל מה שעברתי בכל 63 שנותיי. הייתי נחוש שלא להיכנע לכאב. היו קטעים של רכיבה בכפרים בהם יש קטעי פאווט המרוצף באבני מרצפת קטנים והאופניים רעדו עליהם ועימם רעדה לי הנשמה מכאב. כך הגעתי לסופה של העלייה והנה מתחילה הגלישה לעבר הסיום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אם חשבתי שבירידה יהיה לי נוח יותר אז טעיתי ובגדול. הירידה הייתה תלולה בפיתולים חדים וגשם החל לרדת והכביש הפך לחלק מאוד. בינתיים הצטרפו אלינו הדי וערן. לערן חיכיתי כאשר הוא נפל ונפגע ורכבנו אתו עד לסופו של אותו קטע. ערן והדי גמלו לי ובענק ונשארו יחד איתנו עד לסיום. תוך זמן קצר הצטרפו גם צביקי וליאור וכך לאט לאט בזהירות רבה ירדנו את המורד לקראת הסיום. הרגשתי שעוד מעט וידיי לא יוכלו עוד לאחוז בברקסים. נגמרו לי הכוחות. בסופה של הירידה לקראת הכניסה לארקו היו מספר במפרים שהקפיצו לי שוב ושוב את הכאבים לשיאים שלא ידעתי שאוכל לשרוד אותם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">והנה קו הסיום לפנינו. החברים החלו לשיר ולשמוח ואני חשבתי כל הזמן איך אני עוצר מבלי שאפול מהאופניים. השמועה על נפילתי רצה לפנינו ובקו הסיום זינקו לקראתי הראל ועוד חברים, החזיקו את אופניי ועזרו לי לרדת. אין לי מילים לתאר את תחושותיי באותו הרגע. אילנה רצה לקראתי בתחילה מבלי לדעת מה קרה לי ואחר כך בחיבוק ענק. דמעות זלגו מעיניי. השתנקתי. לא יכולתי לדבר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סיימתי את הטראנס אלפ על אופניי ועכשיו אני </span><b><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">FINISHER</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>. צחוק הגורל שהתבקשתי, כזקן המשלחת, לשאת מספר מילים ביציאה לחימום המסלול, יום לפני תחילת הטור. התייחסתי בדבריי לכך שהכי חשוב לשמור על עצמנו ושכולנו נחזור בשלום. אני עצמי חזרתי עם צלעות שבורות <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עזרו לי לעלות לפודיום לקבל את חולצת הפינישר עבורה עבדנו כל כך קשה. ירדתי והתחלתי לרעוד מכאב, מקור, מהלם ומהתרגשות. פינו אותי באמבולנס לבית החולים ורק שם חזרתי לעצמי. ההבחנה - שתי צלעות שבורות בגב וכל מיני חבלות פחות משמעותיות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כמובן שהיום האחרון, הפציעה והסיום היו החלק המשמעותי ביותר של הטור. הוא יישאר במוחי ובמחשבותיי לנצח. לאחר סיפור הסיום אני יכול להתפנות לכתוב קצת על הטור עצמו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אחד הדברים הבולטים ביותר בטור היה הארגון. טוב על הארגון של הגרמנים לא צריך לכתוב, כל מילה מיותרת. בעיקר לנו כיהודים וישראלים. אבל לעצם העניין כל מי שמארגן תחרות אופניים ו/או תחרות אחרת כלשהי, למשל רוכב ישראל על כל הבעיות שהיו בו, או מירוץ עין גדי האחרון עם הארגון הכושל שהיה בו, ראוי שיבלה שבוע בטור טראנס אלפ ויבין ארגון תחרות מהי. זה היה מדהים, התקבלו לרישום 1300 רוכבים ללא תור של יותר ממספר ממתינים. הכל זרם כמו הנחלים שם בסביבה. ההזנקה מידי יום. הלוגיסטיקה של סידור התיקים עם אדום למטה וכחול למעלה והעברתם מידי יום ליעד הבא. לא שמעתי שהיה חסר תיק כלשהו. הדיוק בזינוק, האוכל בכל נקודת האכלה, האוכל בסיום גם למי שהגיע בסוף תמיד היה. בקיצור ארגון לעילא ולעילא. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">על הנופים לאורך המסלול, קשה להרבות מילים. המסלול כמעט תמיד לקח אותנו בדרכים צדדיות, לעיתים בין שדות וכרמים, לעיתים ביערות וחורשות ולפעמים בין מטעי תפוחים ואגסים. הדרך הייתה שזורה באגמים ופלגי מים לרוב. וגם נראה לי שהמארגנים הציבו עבורנו מסכי ענק לאורך כל האופק עם הרים מושלגים כדי שלרוכבים תהיה תחושה נעימה, תמיד ראינו הרים ופסגות מושלגות. נהניתי מאוד מהנוף אבל כאשר היה לי ברור שעליי לעלות מפעם לפעם לפסגה מושלגת שכזו, רעדו רגליי. כנגד הרעד ברגליים עמד העידוד שקיבלנו מצידי הדרכים מהקהל המקומי, בעיקר כאשר חלפנו ע"פ כפרים ועיירות. פשוט לא להאמין איך עמדו אנשים בצידי הדרך, נופפו באותה יד צהובה ענקית כמו של הטור דה פראנס וקראו לעברנו קריאות עידוד כאילו ואנו אלופי העולם. זו הייתה חוויה עבורי של פעם בחיים. ועוד דבר מאוד משמעותי לאורך הדרכים היו פלגי המים. אגב זה היה אחד ההבדלים לעומת הגראציות שלנו. בעליה לצובה הנוף מקסים אבל חסר שם איזה פלג מים קרים. הפלגים הללו מעבר ליופי, הניחו אותם שם כדי לספק מים קרים וטעימים לרוכבים. לא פעם עצרתי ומילאתי את בקבוקי המים שלי במים קרים ומחיי נפשות. זה היה מדהים. למשל בעליה לשמורה כלשהיא ביום שני אם זכרוני אינו מטעני, עליה ארוכה של כ – 15 ק"מ ובזויות די יפות וכאשר עדיין לא היינו מורגלים כל כך לעליות הארוכות האלו, עצרתי פעמיים כדי למלא מים חיים וגם אומר לכם את האמת כדי להתאושש כמעה מעליה מתישה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אגב עליות ומים כמובן שזה מתקשר עם מזג האוויר. אז ביום שבת ברכיבת החימום הקבוצתית שלנו לפני התחלת הטור עדיין ירד גשם והיה קריר. למחרת בשבת כבר היה נאה ולאורך כל השבוע היה די חם כאשר במקומות נמוכים הגיעו הטמפרטורות עד ל 35 מעלות. אבל, בלי לחות זה ממש לא נורא. בגבהים הטמפרטורות ירדו לכדי 7 מעלות בלבד והירידה מהפסגות הייתה בהחלט קרה מאוד. היינו בנוהל בצל. מורידים בעליות ומתלבשים כמה שכבות בירידות. לצורך כך נעזרנו מאוד במיקי ורכב הליווי שסיפק לנו תוספות מים בנקודות הדרושות, מעבר לאלו של המארגנים, ובעיקר נתן לנו מטריה מלווה של ביטחון וביגוד וכל מיני דברים שנזקקנו וזה יתרון מאוד גדול לעומת רוכבי הטור הרגילים שאין להם ליווי פרטי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אולי זה המקום לתאר קצת את הארגון והמנהלות הכרוכות בטור כזה כשאתה רוכב כל יום כ- 150 ק"מ ועובר כל יום לעיירה חדשה. זה לא משהו מובן מאילו. בשל כל נושא הארגון, הלוגיסטיקה והחברותא כמובן, אין כל ספק שהיציאה בקבוצה הוכיח עצמו מעל לכל ספק. רק כך אפשר לעשות את הטור וליהנות ללא צורך לדאוג לדברים שמסביב. הראל תמיד קיבל אותנו בנקודת הסיום, אילנה המקסימה כיוונה אותנו למלונות. שם הכל היה מאורגן ומסודר וישר לחדרים. פשוט לא היינו צריכים להתעסק בכלום, כמו מקצוענים לחלוטין. ארוחה קלה עם ההגעה. מעבר למלון למנוחה ראשונית קצרה ומיד לסדר טיפולים אצל יגאל. טיפולים אלו עזרו מאוד לשיקום מהיר של כאבים שונים. לי אישית הוא עזר מאוד פעם עם כאב גב שלמחרת נעלם כלא היה ופעם אחד עם ברך כואבת ואגן כואב שגם בהם טיפ יגאל בידיו האמונות ולמחרת עליתי על האופניים כמו חדש.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אגב, העניין של לעלות על האופניים כל יום מחדש נדמה לי שזה החלק הקשה ביותר של תחרות אופניים עם מספר סטאייג'ים גדול. לעיתים אתה מרגיש בערב די מפורק. היכולת להתאושש במהירות מספקת כדי לזנק למחרת ב – 09:00 שוב ל – 150ק"מ עם גבהים מצטברים של מעל – 3,000 מ' מידי יום, זה כמובן כושר פיסי גבוה, אבל הרבה מאוד תלוי ביכולת המנטלית. זה היה חלק מעבודת ההכנה הארוכה שעשינו. לעלות בפעם הרביעית את נס הרים, בחום הצהריים הכבד, זה יכולת מנטלית הרבה מעבר ליכולת הפיסית. שם בגראציות האלה שלא תמיד דימו לנו את מה שהולך להיות בטור, שם נצרב לי בנשמה הרצון שאני לא מוותר, ממשיך ועולה את הגראציה וכך גם קם בבוקר לעוד סטאייג' מפרך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בשעה 20:00 בדרך כלל היינו אוכלים כבר ארוחת ערב ולאחריה קיבלנו תדרוך מרונן והראל לגבי מה שמצפה לנו למחרת הן מבחינת הרכיבה, מסלול, פרופיל וכו' והן מבחינת לו"ז כללי למחרת היום. בתשע תשע וחצי כולם כבר היו במיטות ישנים כמו ילדים טובים. עם התקדמות הטור נראה היה לי שההתאוששות נהייתה קלה יותר. הגוף התרגל בחלקו, למרות שלאחר היום החמישי כאשר ביום הרביעי עלינו את הסטלוויו ממנו חששנו כל הזמן וביום הרביעי עלינו את המורטירולו שלדעתי היה הרבה יותר קשה מהסטלוויו הרגשתי שאני מתפרק. הייתה לי ממש נקודת משבר. כמו בכל נקודות המשבר הייתה אילנה לצידי תמכה בי, עיסתה את שריריי הכואבים במשחה מרגיעה ולאחר טיפולים של יגאל ושינה טובה קמתי בבוקר כמו חדש. ארוחת בוקר טובה ויצאנו לסטאייג' השישי תוך החלטה שדבר לא ימנע ממני לסיים את הטראנס אלפ. גם לא צלעות שבורות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מתבייש אני לספר לכם על מקרה היפוכונדרי שקרה לי כבר בסיומו של היום הראשון אבל כיום הוא כבר הותר לפרסום. תמיד אומרים שהיום הראשון הוא הקשה מכולם. המתח החשש חוסר הביטחון ההתרגשות והגוף עדיין אינו מוכן לטראומה הזו, כל אלו עושים את היום הראשון לקשה מעבר לקושיו הרגיל. בסיום היום הראשון משהגעתי למלון נכנסתי כמובן להתגלח ולהתקלח, חלק מפעולות ההתאוששות הראשוניות. והנה תוך כדי גילוח אינני חש את אצבעות הזרת והקרובות אליה של יד שמאל. הן קפואות, חסרות תחושה לחלוטין ועם הרגשת נימול קשה. אני רואה איך פניי מחווירות מולי במראה ואני מתחיל לחוש גם כאב בגבי בצד שמאל. אלוהים אדירים האם אני עומד בפני התקף לב? במחשבה ראשונה רציתי לקרוא לאילנה שתזעיק את ד"ר תבור. אבל מידי עלתה לי המחשבה שהרי בדברים כאלה הוא אינו יכול לעשות הרבה ומיד יפנו אותי לבדיקות, בית חולים וכו'. הלך הטור גם אם אחר כך הסתבר שהכל בסדר. מצד שני למה גם הגב כואב בצד שמאל זה לא הגיוני. נכון לפני ימים אחדים קראתי מאמר שרוכבי אופניים סובלים מהירדמות הידיים בשל התנוחה על האופניים במשך שעות ארוכות. אבל למה דווקא אצלי והרי עשיתי כל הזמן תנועות מניעה בידיי. אבל בסך הכל אני מרגיש בסדר, רק קצת עייף. החלטתי שאני לא מספר לאילנה כי אחרת ייגמר לי הטור מיד. הלכתי לישון עם המחשבה שנראה איך יעבור הלילה ואיך ארגיש בבוקר. למחרת בבוקר הזדמן לשולחננו בארוחת הבוקר, בדרך כלל אכלנו עם אבי לוז, רוכב מצויין ורעייתו רותי הציירת, ד"ר תבור שהיה בן זוגו של אבי לרכיבה, והנה נושא השיחה היה הירדמות האצבעות בידיים לאחר רכיבה ממושכת. שחקתי מתחת לאין שפמי ויצאתי לעוד יום רכיבה מפרך...ללא התקף לב.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ביום הרביעי היה הטיפוס לסטלוויו. הדונה גראציה של הגראציות. עליה של כ – 25 ק"מ לגובה של 1,900 מ' כלומר זו עליה ממוצעת של 7.6 מעלות. בקטגוריות העליות של הטורים המקצועניים הגדולים, טור דה פראנס וכו' עליה כזו נחשבת בקטגורית על. העלייה הזו הפחידה אותי, כמו גם את האחרים, כבר מהיום הראשון שהראל הציג את תוכנית הטור באוזון 11 והראה את צילום העלייה על 48 פיתוליה. היה קשה בטירוף. החום היה מעיק 35 מעלות בעליה. אחר כך הסתבר לנו שלמעלה זה רק 7 מעלות. קר מאוד בירידה. אבל גם למדתי שלמחרת העלייה של </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">המורטירולו</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> הייתה הרבה יותר קשה בשל הזוויות החדות שבה. בעליה שאבתי את כל תעצומות הנפש שעמדו לרשותי. הייתי מוכן פיסית לטור. עשיתי הכנה טובה לפי תוכנית האימונים שהכתיב לנו רונן. לעניות דעתי היא נבנתה נכון והגעתי מוכן ובעיקר, לא עייף. אבל בעליות כאלה לא די בהכנה הפיסית. ראיתי לאורך הדרך רוכבים שיורדים מהאופניים וממשיכים ברגל. זו הכנה מנטלית. זה הנחישות שלא מפסיקים. זה היכולת לסבול את הכאב כדי לזכות באושר. אלו היו פסגות של גובה ושל כאב כדי לזכות שם למעלה בפסגת האושר. הייתי מאושר כאשר הגעתי למעלה לפסגה. חשבתי שזהו ניצחתי את הטור, אבל אז הגיע היום שלמחרת עם ה</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מורטירולו. רק 11 ק"מ עלייה עם טיפוס של 1,300 מ' כלומר עליה ב <b>11.8</b> מעלות ממוצע. רק לשם ההשוואה לכל בוגרי נס הרים, ובכן נס הרים עד למערה היא 5.6 ק"מ ועולים גובה של 390 מ'. כלומר זווית ממוצעת של <b>6.9 </b>מעלות בלבד. זה נחשב כקטגוריה 3 אולי לכל היותר קטגוריה 2 בטור דה פראנס. רחוק מאוד מקטגוריית העל. זה יותר מזכיר את שני הק"מ הראשונים של צובה ועוד יותר קשים, ולאורך של 11 ק"מ. מטורף לחלוטין. אומרים שהמורטירולו היא אחת הקשות באירופה אם לא הקשה מכולן. היא הייתה חלק מהג'ירו האיטלקי השנה ועל הרצפה היו עדיין כתובות העידוד לאיוון באסו, לפרטיני ולאחרים מגיבורי הרוכבים האיטלקיים. באחד הפיתולים ראינו אנדרטת כבוד לאיוון באסו שזכה בעליה למורטירולו. אגב השם כמובן מזכיר את המורטה שזה מוות באיטלקית ובשפות רבות אחרות. כנראה שהמשמעות היא משהו כמו קיר המוות או דומה. זו הייתה האם אימה של העליות. רבים רבים ירדו מהאופניים עצרתי מספר פעמים ליד פלגי מים כדי לשתות ולהתאושש. פשוט היו קטעי עלייה של 18 ו 20 מעלות שאחרי כל כמה מטרים של דיווש התחלתי לחשוב על משמעות החיים אם הם נגמרים ככה סתם בעליה שמשמעותה מוות בצורה זו או אחרת. עם העלייה וההתקרבות לפסגה הזוויות מתחילות להתמתן, כאשר ראיתי את הצלם של הטור, ממקום ומצלם את העולים, ידעתי שבד"כ זה לקראת סיומה של העלייה ואכן זו הייתה צלמת שצעקה לקבוצה שהייתה יחד איתי כאשר הגענו לידה כי יש לנו עוד 3 ק"מ לפסגה. זו הייתה מכה, אני חשבתי שאני כבר למעלה. אלו היו 3 ק"מ עם זווית כבר יותר נוחה אבל עם רגליים כבדות כמו עופרת. עוד דיווש אחד או שניים ושוב עמידה למספר שניות ושוב ישיבה באוכף ושוב עמידה עד שראיתי את השלט פסגת<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>המורטירולו. עוד אחת מאותן פסגות של כאב ואושר.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ותמיד בסופה של עליה ישנה כמובן הירידה. מי שאינו רוכב אופניים חושב שאיזה כיף זו הירידה, ובכן רוכבי האופניים יודעים שאין זה כך לחלוטין.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>הירידה הינה מסוכנת, אתה יושב דרוך על האופניים מחזיק בכידון בחלקו התחתון ומותח את שרירי הצוואר עד כדי כאב. והידיים על המעצורים לעיתים ממש מתאבנים מכאב. לכל אלו נוסיף את קור האלפים בירידות הארוכות ונקבל חלק רכיבה שאמנם אין להשוות אותו לסבל העלייה אבל גם הירידה מהווה חלק מהמאמץ הכולל של רכיבת האופניים. בזמן הטיפוס לסטלוויו חוויתי חוויה מיוחדת במינה. ראיתי רוכב, שאינו שייך לטור, אגב רבים כאלה ראינו במהלך הרכיבה והבנתי שלעולם לא נהיה כמו האירופאיים הללו שאלו מקומות האימון שלהם בזמן שאנו מתאמנים בנס הרים וצובה. רוכב זה ירד את הסטלוויו על אופניים ללא כידון. כך ממש. כנראה שהיה לו מעצור כלשהו ברגל שכן אחרת אינני יכול להבין כיצד ירד ירידה של 25 ק"מ בפיתולים חדים ובמהירויות מטורפות. גם חברים אחרים ראו את התופעה הבלתי אנושית הזו. יש לציין שגם בטור עצמו השתתף רוכב שרכב ביד אחת בלבד. פשוט יד שניה חסרה הייתה מהכתף. לא מובן, איך שולטים איך הוא רוכב בעמידה ועוד ועוד. כנראה שאנשים שכאלה מפתחים טכניקות ומתגברים על כל הקשיים. פשוט מדהים. להסיר את הכובע בפניהם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התעוררתי ליום השישי לאחר שאמש הייתי מפורק לחלוטין. בערב קודם יצאנו לכיכר של <span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">Ponte di Legno</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>, שם לננו בסיומו של היום החמישי, אכלנו ארוחת ערב רומנטית במסעדה איטלקית קלאסית בכיכר מדהימה כאשר נחל זורם במרכז העיירה ומתחת לחלון שלנו במלון. מקום מדהים. בבוקר לאחר ארוחת בוקר טובה חזר אליי הדרייב הרגיל, אספתי את עצמי ואמרתי שנותרו יומיים של סבל כדי להגיע לאושר. הבעיה הייתה שהרכיבה ביום השישי החלה מיד בעליה קשה ללא כל חימום. התחלתי לאט במכוון בעליה ואכן זה השתלם לי. ככל שחלף הזמן הרגשתי טוב יותר ויותר והמשך היום עבר עליי די טוב. אבל היום הזה לא היה יום טוב מבחינת המשלחת הישראלית. בירידה מ </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">Passo Tonale </span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ראיתי מספר תאונות והתרסקויות. באחד מהפיתולים ראיתי מישהו שרוע בצד שמאל של הדרך והפרמדיקים שעל האופנועים מטפלים בו. עדיין לא הגיע האמבולנס. לא זיהיתי מי זה היה. בדיעבד הסתבר שרן נפל וקרע את רצועות הכתף. הוא פונה לבית החולים וחזר רק בערב עם אילנה. הוא סיים את הטור שלו. כשהגעתי לנקודת האוכל הראשונה פגשתי את מיקי שסיפר כי גם ערן נפל אבל הוא ממשיך לרכב ממש בקושי ורצוי שנחכה לו כדי שלא ירכב לבד. חיכינו, מנפרד ואני לערן והדי כמחצית השעה. הם הגיעו ממש יחד עם הסוויפר שאוסף את הרוכבים שיוצאים מתחום הזמן. הסוויפר הבטיח להם שאותם הוא לא אוסף ושימשיכו בשקט עד לסוף. רכבנו איתם את כל הדרך עד לסיומו של סטאייג' 6. אני מקווה שזה עזר לערן שכאב מאוד כל הדרך, ונתן לו את הביטחון לסיים את הסטייג' ואת הטור כולו למרות הנפילה והפציעה. ערן בחור זהב גמל לי ביום למחרת כשלא עזב אותי בקטע הסיום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היכולת מידי יום לסיים סטאייג' ולשוב למחרת לסטאייג' נוסף מבחינתי זה החלק הקשה ביותר של כל טור. קשה להשיב לשאלה איך עושים את זה. כמובן שהכושר הגופני הוא פקטור מרכזי בעניין ההתאוששות. אבל לדעתי ההתארגנות המקצועית בסיומו של יום הרכיבה, הטיפולים, המסאזים, התזונה הנכונה הם פקטורים מאוד משמעותיים בהתאוששות. מידי יום מאבדים הרוכבים כ 5,000 קלוריות. מאוד קשה, עד בלתי אפשרי לאכול בארוחה אחת כמות שכזו של קלוריות. התשובה היא אכילה לאורך היום כולו יחד עם שתיה מרובה, אלו פקטורים מרכזיים בהתאוששות. וכמובן כהשלמה לכל החלק הפיזי ישנו החלק המנטלי. נראה שבחלק הזה הייתי די חזק. נחתי היטב בסיומו של כל יום. עשיתי תרגילי מדיטציה והתרגעות בסיומו של כל יום וכמובן בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר ועד ליציאה בד"כ עמדה לרשותי כחצי שעה של התרגעות. הקדשתי מספר דקות ללימוד פרופיל המסלול, היו לנו סטריפים עם הפרופיל אותם הדבקנו על האופניים כדי שיהיו לפנינו לאורך כל היום, ואחר כך לקחתי לעצמי 20 דקות של התרגעות, נשימות עמוקות, עצימת עיניים ותרגילים מנטליים של אני יכול ואעבור את היום שעומד לפניי עד תומו. כך מידי יום ביומו. וזה בהחלט הוכיח את עצמו. עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בית החולים האיטלקי היה נקי חדש ועם ציוד חדיש ומשוכלל. לא המתנו זמן רב ולאחר בדיקות כלליות ראשוניות נלקחתי לצילום רנטגן והרופאה הבחנה מיד כי מדובר בשתי צלעות שבורות. היא הוסיפה ובדקה את הריאות באמצעות האולטרא סאונד ומשנוכחה כי לא נגרם להם נזק שחררה אותי חזרה למלון. כבר בדרך "התבשרתי" ע"י אילנה שהמשך הטיול שלנו מתבטל ואנו חוזרים ארצה עם כולם. ניסיתי למחות, חיכיתי לטיול הזה שלאחר הטור בכיליון עיניים, אבל מיד הבנתי שההחלטה של אילנה היא נכונה ואני במצבי לא אוכל ליהנות מהטיול וגם אהיה לנטל, עם המוגבלות שלי בעיקר בימים הראשונים, על אילנה. ההחלטה נפלה, מבטלים הכל וחוזרים ארצה. היה לנו בוקר אחד לטייל קצת על שפת אגם גארדה, ליהנות מהיופי, השלווה האוכל הטוב. בקיצור מיד עם החלמתי אנו חוזרים לטיול שהבטחנו לעצמנו באיטליה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">טראנס אלפ 2011 היה אחד מחוויות חיי. הייתה לנו משלחת מדהימה של חברים נהדרים. הייתה אינטראקציה טובה בין החברים. נכון זה היה שבוע של שיחות על אופניים בלבד, אבל זה טבעי, היינו שקועים בעניין זה באופן טוטאלי. המאמץ הקשה לאורך הימים כמובן שמגביר את המתח ואת הלחץ של הרוכבים. אני עוקב עכשיו מידי יום אחרי הטור דה פראנס, אני שומע את הראיונות עם הרוכבים, אולי הדבר הבולט ביותר הוא הלחץ בו הם מצויים. נכון, לגביהם זו תחרות אולי החשובה ביותר והלחץ הוא רק טבעי, אבל גם אצלנו בקבוצה לא חסרים היו היה הלחץ, החששות והפחדים. ולמרות הכל הדברים לא באו לידי ביטוי ביחסים שבין החברים. לא היו מריבות ובאמת פרט לדברים קטנים ושוליים, היו יחסים יוצאים מהכלל בין חברי הקבוצה. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סיימנו חוויה מדהימה, נופים מרהיבים, קשיים פיסיים שמעצימים את התחושות, חברותא מדהימה. פשוט... פסגות של כאב ואושר. </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-69720477010299014292011-06-24T23:34:00.001+03:002011-06-24T23:35:52.266+03:00טראנס אלפ 2011 – הגעה ל Sothofen והתארגנות.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">נכון, שמתם לב שהכותרת השתנתה. איננו עוד <b>"</b></span><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">בדרך</span></b><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">"</span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"> לטראנס אלפ. אנחנו שם. יום חמישי עבר עליי במעין נירוונה. עד הצהריים הייתי במשרד ובפועל לא עשיתי דבר פרט לכמה עניינים קטנים. התעסקתי בניתוח המסלול לקראת השבוע הבא. פשוט הכנתי תיק שטח מפורט כמו שלמדתי בקורס מ"פ. מהי זווית העלייה בכל ק"מ ומאיזה ק"מ ועד איזה מטפסים או יורדים במורד. בדיעבד אמר לי הראל במטוס שאנחנו מקבלים תיק שטח כזה מהמארגנים. שיט, עבודה לבטלה? לא, ממש לא, למדתי את השטח וזה היווה לי מעיין הכנה מנטאלית נוספת.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">אחה"צ נמנמתי קצת מול מסך טלוויזיה שאינני יודע מה שידר ובערב יצאתי לאסוף את אילנה אליי כדי שנצא יחד לכיוון נתב"ג בשעה 03:00 לקראת הטיסה המיועדת ל 06:00. חשבנו שלא נצליח לישון מההתרגשות, השעות הלא נוחות וההשכמה המוקדמת, אבל הופתענו ששנינו נרדמנו והתעוררנו בדיוק בזמן ללא שעון מעורר. עצם המחשבה והחשש שלא נשכים בזמן העיר אותנו, בדיוק בזמן. התארגנות מהירה, קפה של בוקר ובמקום כהרגלי לצאת לגראציות, יצאנו לכיוון נתב"ג. הטרמינל היה מפוצץ בנוסעים בשעה זו של הבוקר. הפתעה נעימה חיכתה לנו שבניי, שלושתם התייצבו בשעה מוקדמת שכזו כדי להיפרד מאיתנו לפני הנסיעה. בניי יקיריי, אני כל כך אוהב אתכם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">בטרמינל פגשנו את כל החבר'ה עם מזוודות האופניים הענקיות. זה בהחלט היה מראה לא שיגרתי. ההתרגשות רק גברה. הטיסה עברה במהירות ובנעימים. נחתנו במינכן אספנו את הציוד והעמסנו אותו על הנגרר לאוטובוס שחיכה לנו. כאן החלה סאגה של המתנה ארוכה. אינני יודע מה הייתה בדיוק הבעיה, משהו בעניין קבלת הרכבים השכורים, אבל נראה לי שעניין הארגון חייב להיות חלק ומשופר יותר. לאנשים אין תמיד את החשק והסבלנות להמתנות ארוכות ומיד מתחילים הקיטורים. אנחנו מכירים את זה היטב מהצבא.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">לאחר נסיעה של כשעתיים הגענו ל </span><b><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">Sothofen</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> עיירה חמודה למרגלות האלפים. רואים כבר את ההרים עליהם נתחיל לטפס ביום ראשון. מזג האוויר נעים. לא קר מידי. טמפרטורות של בין 14 – 20 מעלות וגשם קליל לפרקים. לפי התחזית ביום ראשון זה אמור להשתפר. פחות גשם וקצת יותר חם. הציוד הגיע, פרקנו את האופניים והרכבתי אותם חזרה כאילו ומעולם לא פורקו. כל החוויה הזו של הנסיעה בקבוצת ספורט עם האופניים והאינטראקציה החברתית הזו היא נהדרת ועושה לי ממש טוב. אהבתי את ההתארגנות, את הכנת האופניים והעזרה של אחד לשני בהרכבה, בעצה או בהגשת כלי שחסר. פשוט אני נהנה מכל רגע. החבר'ה מבודחים ומחליפים צחוקים וחוויות ונראה לי שלפחות בשלב הזה, ההנאה של כולם פשוט מושלמת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">בארוחת הערב חדר האוכל היה מלא מפה לפה בעיקר ברוכבים. גם כאן לדעתי היה קצת פספוס של ארגון. נכון שחדר האוכל גדול ומשמש את כולם, אבל עם התארגנות נכונה מבעוד מועד אפשר היה לרכז את כל הקבוצה בשולחן אחד או שניים נפרדים מכל השאר, להתחיל את הארוחה עם כמה מילים לפתיחה וקידוש, הרי ליל שבת עכשיו, ואח"כ להמשיך כרגיל. החלק הזה קצת חסר, לפחות לי אישית, וחבל. טוב אבל לא ניתן לזוטות להעיב על ההרגשה הכללית הטובה ונקווה שכך זה גם ימשיך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">אחרי הארוחה יצאנו, אילנה ואנוכי לצעידה של כשעתיים למרכז העיירה, חזרו עייפים אך מרוצים והתיישבתי לכתוב כמה מילים לבלוג. אינני יודע איך זה יהיה בימים הבאים מבחינת העייפות והחשק לכתיבה בשעות מאוחרות שכאלה, כאשר צריך לנצל אותן לשינה ואגירת כוחות ליום הבא. נראה איך יהיה ואם אצליח לכתוב כל יום או שאשאיר את הכתיבה לאחר הטור. ימים יגידו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">מחר מצפה לנו רכיבה קלה בבוקר של כשעתיים כדי להיכנס לעניינים ואח"כ המשך התארגנות, הרשמה וכל ההכנות הדרושות. בערב מתקיימת מסיבת הפסטה המסורתית עם כל ה 1200 משתתפי הטור. זו אמורה להיות חוויה מדהימה. מחר ובכל ימי התחרות מתוכננת שינה מוקדמת, עד 21:00 כולם במיטות כדי להתחיל רעננים ביום שלאחר מכן. שיהיה לכולם בהצלחה! <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">עוד אני מגיע ללובי של המלון כדי להתחבר לאינטרנט ולהעלות את הכתוב לאוויר והנה המסיבה כאן של רוכבים גרמניים בעיצומה עם הרבה בירה וריקודים. החבר'ה האלה באו ממש ליהנות מהטור הזה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br />
</div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br />
</div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-39033317674773851282011-06-16T17:18:00.000+03:002011-06-16T17:18:30.922+03:00בדרך לטראנס אלפ 2001 – על תמיכה ופירגון. תודה.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ככל שמתקרב מועד היציאה אני יותר ויותר חש בתמיכה ובפירגון שאני מקבל מכל עבר. חברים, מכרים, ידידים, כל מי ששמע ו/או יודע שעומד אני בפני המשימה הזו של הטראנס אלפ, מעודד, תומך ומפרגן. זה כיף גדול, אבל זה גם במידה לא מעטה מכניס ללחץ. לא נותרה לי <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>הברירה, חייבים לעמוד במשימה. כשאני מגלה סימני חשש כלשהם מיד אומרים לי שאין ספק שאסיים. כן, זה מלחיץ שבעתיים. לא נותרו ברירות, חייבים לסיים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">תמיכה ורוח גבית חזקה אני מקבל מבניי ויחד איתם גם מכל צוות המשרד שלי. שלושת בניי הם התומכים הגדולים שלי. הם פירגנו לי לאורך כל ימי האימונים קשים. הם תמכו ודחפו אותי קדימה. התעניינו כל הזמן איך האימונים מתקדמים ומה קורה עם התזונה הנכונה, כל הלו"ז המשפחתי נגזר בראש וראשונה מימי האימון שלי ושאר עיסוקיי סביב האופניים וההכנות לטור. אז אם בעניין בניי הייתי אומר שזה אולי טבעי שיפרגנו, סה"כ בניי הם, הרי אין מילים בפי לגבי שתי כלותיי. רויטל ומאיה הטובות והנהדרות, בראש ובראשונה לבעליהם ומשפחותיהן, אבל גם כלפיי. הן התעניינו לאורך כל החודשים הארוכים הללו. לא הייתה שיחה איתן שלא נפתחה בנושא האימונים והטראנס אלפ. התמיכה והפירגון שקיבלתי מהן נתנו לי הרבה דחף וחשק להמשיך יום אחר יום, עליה אחר עליה, גראציה אחר גראציה. אני מכיר תודה עמוקה לתמיכה שקיבלתי ממאיה ומרויטל.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ואם התחלתי בהכרת תודה על התמיכה והפירגון אין כל ספק שבראש וראשונה עלי להכיר תודה עמוקה ביותר לבת זוגתי דהיום, לאילנה. אין זה פשוט להמשיך איתנו, כל הרוכבים השרוטים. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו במערכת יחסים בסה"כ כשנתיים ימים. כל כך הרבה פעמים נאלצה אילנה לוותר על כל מיני אירועים בשל האימונים הרבים. כל כך הרבה פעמים פשוט נפלה עליי התרדמה בשעות שאנשים מתחילים בבילויים. כל כך הרבה פעמים עשינו דברים בצל האימונים ולפי תוכנית האימונים. ואף פעם לא התלוננה, ולו פעם אחת לא אמרה טוב תוותר על אימון, אף פעם. לעיתים כבר הרגשתי שזה לא פייר, אז ויתרתי מיוזמתי על אימון באחת השבתות ויצאנו לטיול עם כל החבר'ה לנחל קטלב ונחל שורק, גם שם חיפשתי כל הדרך בעיניי את חבריי הרוכבים. חלק נכבד מהשיחות נסבו על אופניים ועל אימונים, על מערכת "שימנו" ועל הסבריו של אייבי איך נותנים כבוד לעליה, אגב, אייבי עצמו אחד התומכים והמפרגנים הגדולים. וואהו, זה לא בהכרח מעניין את מי שלא רוכב, אבל אנחנו הרוכבים, כנראה שכל כך מרגישים שנושאי הרכיבה צצים לתוך השיחה, מכל אסוציאציה מכל סיבה או תירוץ יעלה ויצוץ איך הייתה העליה לצובה או מהירות ה"טיסה" למטה מצומת הצ'לנג'ר לכיוון מחסיה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">כבר מהיום הראשון בו רעיון הטראנס אלפ רק צץ ועדיין לא הבשיל אילנה מיד אמרה לי "עשה זאת. אני איתך". אני חייב להתוודות שאם לא אילנה כנראה שלא הייתי מתחיל כלל. היא לא דחפה אותי לעשות את הטראנס אלפ, היא תמכה ופירגנה וזה מה שהחזיק אותי כל הזמן. רק בשלב מאוחר הבנתי שהצטרפותה לטראנס אלפ הוא קורבן לא קטן מבחינתה. שבעה ימים של תחרות כאשר עליה לנסוע ברכב הליווי ולעבור ממלון למלון איננו תענוג גדול. החלטנו שאחרי הטראנס אלפ אנו נשארים עוד שבוע ימים לטייל באיטליה. אני חייב חייב לה הרבה יותר על כל התקופה הארוכה של האימונים וכמובן על השבוע של התחרות עצמה. תודה רבה אילנה על אהבתך, על התמיכה ועל הפירגון הגדול.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">עבורי ההחלטה לצאת בגיל 63 לאתגר שכזה לא הייתה קלה, היא נבעה, לפחות בחלקה מצורך כלשהוא בהיזקקות אישית. במין מסע קשה שיעצים לי דברים אישיים. מין תקופה שאהיה בה הרבה זמן עם עצמי. שאוכל לבחון דברים לעצמי רק עם עצמי. מין מסע אישי שהקושי שבו מעלה ומדגיש את תחושותיי. לפני כשנתיים ימים בלבד התגרשתי מאשתי איתה חייתי 34 שנים. לא הסתדרנו והחלטנו להיפרד. אהבתי אותה והפרידה הייתה קשה לי. היחסים ביננו נותרו טובים. הרגשתי צורך לעשות הבחנה בין העבר לעתיד. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">מערכת יחסיי עם אילנה לא הייתה קלה בתחילה, לדעתה לא הייתי פנוי רגשית למערכת יחסים חדשה. היה בזה מן האמת. היה עליי לנתק משהו מהעבר כדי לבנות משהו חדש. האימונים הקשים, הרכיבה של שעות ארוכות עם עצמי בגראציות וסתם עליות, שיחות הנפש שהיו לי בדרכים עם הלטאות, נתנו לי את הזיקוק שכל כך הייתי צריך. את ההבנה שאת העבר אין להשיב. שאנחנו יכולים להישאר חברים וידידים, אבל עכשיו עליי לבנות את החיים החדשים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">עם הזמן הועמקה האהבה שלי לאילנה. יותר ויותר חשתי כי אני מתפנה רגשית ויכול לבנות את מערכת היחסים החדשה שלנו. זה מסע ההיזקקות האישי שלי, מסע שהחל אי שם בנובמבר 2010 כאשר קיבלתי את ההחלטה להצטרף לקבוצת הטראנס אלפ, לאורך כל חודשי האימונים ומחנות האימון, ואשר יסתיים שם ב </span><b><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">Arco</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><b><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אשר על גדת ה </span><b><span dir="LTR">Lago de Garda</span></b><b><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"> </span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>. <o:p></o:p></span></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אני מקבל תמיכה ופירגון מחבריי בקאנטרי. אין ריצה או רכיבה או סתם קפה של בוקר בפרלמנט הקאנטרי שעניין הטראנס אלפ לא עולה על השולחן. גם הנשים המסבות איתנו בפרלמנט של בוקר עם הקפה של פרץ מתעניינות, תומכות ומפרגנות. התמיכה הזו מכל עבר עושה מאוד טוב. מלחיצה, אבל גם מגבירה מאוד את המוטיבציה. נראה לי שמהסוג הזה אהיה זקוק לכמויות נכבדות כדי לטפס את הסטלוויו. אינני זוכר עוד תקופה בחיי שקיבלתי כל כך הרבה תמיכה, עידוד ופירגון על משהו שאני הולך לעשות. כיף גדול, לפעמים אני מאלץ עצמי למחוק את החיוך האווילי מפניי כאשר מתחילים עם הסופרלטיביים כמו "תותח" וכו'. די מספיק, קודם שאסיים!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">באוזון 11 התאמנתי לא מעט וגם שם קיבלתי עידוד ותמיכה מהמנהלים ובעיקר מהמאמנים, משרון שעברה כזה אסון עם מותו של בעלה גיא תמרי ז"ל, מצחי המאמן הקשוח ומניב ליבנר שעכשיו מתחרה בחו"ל ואני מקווה מאוד שיצליח. מעמוס שכיוון את אופניי בצורה מושלמת ולא ויתר עד אשר לפחות הרכיבה על האופניים תהיה מקצועית כמו רוכב בטור דה פראנס. ולבסוף באמת תודה מיוחדת לאייל רהט, רוכב עילית בפני עצמו ובחור מקסים שטיפל באופניי ודאג לרכוש לי אופניים חדשים ולכוון ולכוון ולשנות ולהחליף ולא לוותר עד שיהיה מושלם. פשוט חבריי מקסימים שאני מודה להם מכל הלב. עושים עבודה נהדרת ואדירה שם באוזון 11 בראשותם של קרן, אייתור ועמוס. אני מאחל לכם הצלחה מכל הלב.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">וכמובן שאינני יכול לסיים פוסט כזה ללא תודה ענקית למפרגנים ולתומכים מהקבוצה עצמה. הראל ורונן, איילה וחבריי הרוכבים כולם מליאור וצביקי, הדי וערן, רייצ'י ורמה וכל השאר פשוט קבוצה נהדרת שהייתי שמח לו היינו רוכבים יותר ביחד, לו היה לפחות עוד מחנה אימון אחד יחדיו, פשוט הרכיבות המשותפות היו תענוג צרוף וכמובן שעוד לפנינו הטור עצמו שיחד עם הסבל צריך ליהנות. זאת המטרה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">אז השבוע הוקדש לאימונים קלים לשמר את מה שיש. אני מחכה כבר בקוצר רוח לפגישה בשבת, לתדריך האחרון, לקבל את הביגוד של הקבוצה, דבר שכבר יעלה את המתח ויזרים מנה נוספת של אדרנלין לדם. לא שזה חסר שם. השבוע הבא יוקדש להכנת הציוד, בדיקת האופניים, אריזה, בדיקה חוזרת ועוד אחת. חברים עוד מעט והמסך יעלה, עוד רגע קט ואנו על קו הזינוק. אני מתרגש. ותודה לכל התומכים והמפרגנים גם אלו שלא הוזכרו בשמם לכולכם אני מקיר תודה עמוקה על התמיכה ואהבה שהענקתם לי אשר תעזור ולו במטר גובה נוסף בעליה. תודה!<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-13649545720340312962011-06-11T14:03:00.000+03:002011-06-11T14:03:25.760+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 – ההתרגשות מחלחלת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ההתרגשות הולכת ומחלחלת לכל אברי הגוף. אני מתחיל לחוש אותה בקצות אצבעותיי ולעיתים, כאשר אני מדמיין את העלייה לסטלוויו אני אף מרגיש שזיעה מציפה אותי. קראתי שגם הראל המנוסה מתחיל לחוש את ההתרגשות ככל שהזמן מתקרב, אז אני מניח שזה נחלת כולנו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">השבוע עמד בסימון חג השבועות ויום הולדתי ה – 63 שחל בחג עצמו. קיבלתי איחולים מימין ומשמאל מחברים, מכירים, בני משפחה כמובן וגם מחבריי החדשים מזה כחצי שנה וקצת למעלה מזה, חבריי למשלחת הטראנס אלפ שהפכו בחודשים הנ"ל למעין משפחה שנייה. אמנם לא מתראים מספיק אבל קשורים מאוד במשימה המשותפת העומדת לפנינו. ביום שישי האחרון, למשל, פגשתי למעלה בבר בהר את החברים ליאור, ערן, הדי, צביקי וגל, הייתם צריכים לראות איזו פגישה מרגשת הייתה עם חיבוקים ונשיקות כמו בין חברים של עשרות בשנים. נראה שזו עומדת להיות חוויה חזקה שאקח אותה לשארית חיי. ממרומי גילי אינני יודע אם אוכל לקחת חלק בעתיד בעוד משימות בסדר גודל שכזה. ימים יגידו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">ובינתיים, היה עליי להמשיך בתוכנית האימונים של רונן גם במהלך השבוע הזה. אני מוכרח לציין שלא תמיד עמדתי בתוכנית האימונים ככתבה וכלשונה. נתחיל בזה שנפצעתי באותה תאונת דרכים מטופשת שהשביתה אותי מפעילות במשך כחודש וחצי, בדיוק לאחר מחנה אימון דרום כאשר הייתי בכושר טוב. לעיתים, היו אלה גורמים חיצוניים ששיבשו לי את תוכנית האימון. ולפעמים, בקרים שפשוט קשה היה לי לשלוף עצמי מהמיטה לאחר אימון מפרך ביום הקודם והכי גרוע, מה שרבץ לי במיוחד על המצפון היו ימים שפשוט לא היה לי חשק לעלות על האופניים. שנאתי עצמי לאחר ימים כאלה. היכן המוטיבציה? היכן הדבקות במשימה? אוי, כמה עלוב אתה!!! אבל זה עבר לי. אני חושב שבאופן כללי תוכנית האימונים של רונן הייתה טובה מאוד ונדמה לי שנבנתה במיוחד בעבור רוכבים כמוני שגם אם פספסו פה ושם ימי אימון, הרי בסופו של יום נגיע למספיק כושר כדי לעשות ולסיים את הטראנס אלפ.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">את אימוני השבוע, כהכנה באמת לקראת סוף ההכנות, התחלתי באימון ביום שני באוזון 11. בתוכנית שלי היה לבצע אימון אינטרוולים שיהיה טוב אך לא קשה מידי. צחי הכין לי אימון עם 8 אינטרוולים של 4 דקות כל אחד בשיפוע של 4% ו – 5 דקות התאוששות בין האינטרוולים. נראה אימון סביר לתקופה. עבדתי באינטרוול על ממוצע של 320 וואט. הרגשתי טוב באינטרוול הראשון והשני והנה באינטרוול השלישי אני מתחיל להרגיש כאבים בשריר ארבעת הראשים של רגל ימין. הכאבים הלכו והתגברו. הורדתי קצב וסיימתי איך שהוא את האינטרוול. גם במהלך ההתאוששות שבין האינטרוולים, בסיבובי רגליים ללא התנגדות חשתי כאב חד בשריר. ירדתי מהאופניים לבצע קצת מתיחות והחלטתי לנסות שוב את האינטרוול הרביעי. עליתי על האופניים והכאבים חזרו וביתר עוצמה. זהו, מפסיקים את האימון. צחי ניסה לשכנע אותי לעבור למשהו קל ביותר רק לסובב רגליים, אבל אני החלטתי שבשלב הזה, כמצוותו של הראל לא אעשה שטויות. חזרתי הבייתה למריחות של ג'ל וולטרן ומסג' של השריר. הייתי קצת בלחץ, בכל חודשי האימון שעברתי עד היום לא חשתי כאבים מסוג זה בשריר ארבעת הראשים. בערב השריר נרגע וגם אני. למחרת היום בערב החג יצאתי עם דוד לרכיבה קלה. דוד הוא רץ אולטרה שלא מפסיק, לאחרונה היה בן 4 הרצים הבודדים שעשו את המרוץ מהר לעמק לבד כל הדרך. ריצה של 212 ק"מ ב – 37 שעות ריצה רצופים. ועוד אומרים עלינו שאנחנו שרוטים? השריר תפקד היטב והביטחון העצמי שלי, שגם כך ככל שמועד התחרות מתקרב הוא הולך ודועך, חזר במקצת לנורמל. רכבנו סיבוב של 85 ק"מ בקצב נינוח ללא עליות משמעותיות וזה היה לי מצויין. בקטע אחד בלבד, לקראת סופה של הרכיבה, ניסיתי קצת ללחוץ כדי לבדוק את מצבו של השריר, אבל זה אותת לי שאניח לו בשלב זה וכל עשיתי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">בחג שוב יצאתי עם דוד צביקה ועינת לרכיבה דומה. השריר תפקד כראוי, למרות שעדיין לא אימצתי אותו במיוחד ורק בעלייה להראל עשיתי ניסיון עם קצת יותר כוח ואני מקווה שהבעיה מאחורי. אינני יודע בדיוק מה עבר על השריר ומדוע החליט לכאוב בשלב הזה של האימונים, כמעט סופם למעשה, אבל בכל מקרה אין לי כל כוונות לאמץ אותו במיוחד בשבועיים שנותרו. תהיה לו עוד די עבודה לשריר הזה בעוד כשבועיים ימים ויש לשמור עליו היטב כיום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יום שישי, אני יוצא להיפרד מהגראציות ומהלטאות. אימון אחרון שלי בעליות. הרגשה קצת מוזרה לאחר שבששת החודשים האחרונים הגראציות היו ביתי השני, אולי הראשון. שוב אני יוצא עם דוד וצביקה. שניהם אנשי ברזל ורוכבים טובים אבל נראה שהאימונים בששת החודשים האחרונים בכל זאת הקפיצו את כושרי ככל שמדובר באופניים בדרגה קדימה ואוליי אף יותר מזה. רכבתי בקלילות כשאני משתדל לשמור על דופק </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">E1</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> ו- </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">E2</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> ללא כל חריגות למעט ממש בקירות של צובה שהדופק טיפס קצת לכיוון ה – 80%. לא נורא ובכ"ז הקצב היה די סביר. בעליה לצובה אני פוגש את גדעון כמובן, כמו שרוני תיאר, אין מצב שמישהו מסתובב בגראציות ואינו פוגש את גדעון מספר פעמים בדרך. נראה שיש כמה גדעונים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">לאחר ככר עין כרם דהירה מהירה לעליה של בר גיורא ולאחר טיפוס שהפעם נראה לי קל יותר מפעמים אחרות, חנינו בבר בהר. הו! איזו פגישה מרגשת עם החברים. חיבוקים ונשיקות כאילו ולא התראינו מזה שנים. השמחה הייתה גדולה. השיחה נסבה כמובן סביב הטור וגל הראה לנו את הכתובת </span><b><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">Stelvio</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><b><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> </span></b><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">על אופנייו. אין כל ספק שהחשש קיים וככל שמתקרב המועד הוא נעשה מוחשי יותר. אני מקווה שהחשש הזה יתורגם לכוח בעליות. בסרט "<b>רוקי בלבואה</b>"<b> </b>שואל רוקי את יריבו השחור והגדול בזמן שנפגשו להישקל בטרם הקרב, "<b>תגיד אתה מפחד?" </b>המתאגרף האימתני מסתכל עליו בעיניים מזרות אימה ואומר לו "<b>אני לא מפחד מאף אחד</b>". לאחר שנפרדו והתרחקו זה מזה, שואל העוזר של רוקי את רוקי "<b>למה שאלת אותו אם הוא מפחד?</b>" ורוקי ענה לו "<b>מי שמפחד מתאמץ יותר!</b>" ובכן אני מפחד לקראת הטראנס אלפ ואני מכוון שזה יתורגם כמו שרוקי אמר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">יום שבת יצאנו לרכב לזכרו של גיא תמרי. כמעט כל קבוצת הטריאתלון עמותת ליאור בראשל"צ התייצבה בתלבושת הקבוצה ורכבנו יחד מראשון לבן שמן ולאחר מכן ברכיבה לזכרו לצומת בילו וחזרה לראשון. כבר לא היה מצב רוח לאימון וחזרנו לקאנטרי. הגיעו לדעתי כמה אלפי רוכבים. נקווה שקרבנם של גיא תמרי שניאור חשין ועוד רוכבים רבים וטובים לא היה לשווא ומשהו יקרה לטובת רוכבי הכביש. אני מברך על יוזמתו של הראל וחבריו לדף הפייסבוק שנטלו יוזמה לשינוי המצב בכבישים כיום בעניין רכיבת האופניים. מכל מקום, נראה שספורט רכיבת אופני הכביש תפס בישראל מקום של כבוד בין ענפי הספורט של כאלו שעושים ספורט ולא רק צופים בו בערוץ 5.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri;">זהו סיימנו את שבוע האימונים הלפני אחרון, בשבוע הבא רכיבות קלות לשמור על סיבובי הרגליים כדי שהרגליים לא ישכחו לאיזה צורך הם נועדו ואני מתחיל בהכנת הציוד. לא רוצה להגיע לערב האחרון ולגלות שלא קניתי ג'ל למריחת הישבן. מעולם לא מרחתי אבל אמרו לי שכדאי לקחת לרכיבה של 7 ימים בעליות שכאלה. אז חברים להשתמע בפוסט הבא! <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></b><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com3Rishon LeZion, Israel31.977052082863697 34.77012417963408131.941441082863697 34.70437417963408 32.012663082863696 34.835874179634082tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-43726449258619901412011-06-04T21:10:00.001+03:002011-06-04T21:14:40.946+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 – 3 Weeks to go<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">זהו, אצלי החלה ההתרגשות לחלחל פנימה. כמובן לא כל הזמן, יש עבודה יש התחייבויות, יש עוד דברים בעולם חוץ מהטראנס אלפ, אבל אני מוצא עצמי יותר ויותר חושב על התחרות ומתחיל והריץ תסריטים שונים בראשי. כמובן שאחד התסריטים שחוזרים הלוך וחזור זה העלייה ל – </span><b><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">Stelvio</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> על 48 הסרפנטינות שלו. זה מפחיד ברמות. חיפשתי קצת מידע על המעבר הרים הזה וזה מה שמצאתי:- </span><b><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">The Stelvio Pass (Italian: Passo dello Stelvio; German: Stilfser Joch), located in Italy, at 2757 m (9045 feet) is the highest paved mountain pass in the Eastern Alps, and the second highest in the Alps, slightly below the Col de l'Iseran (2770 m, 9088 feet</span></b><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>).</span></b><b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"> </span></b><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">אז החששות גברו עוד יותר. אולי מוטב היה להשאיר את זה בגדר הלא ידוע במקצת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">לאחרונה אני מוצא עצמי שוב ושוב נכנס לאתר של הטור ומנסה לנתח לעצמי את ימי התחרות השונים. נראה לי שאת היומיים הראשונים אחצה, במידה ולא יהיו אירועים חריגים, ללא קושי מיוחד. אנסה להתחיל לאט, לשמור על דופק נמוך ככל האפשר וגם על חשבון שעת רכיבה נוספת לחצות את היומיים הללו כאשר כוחי עדיין במותניי. היום השלישי עם ה – 160 ק"מ מתחיל להיות כבר יותר משמעותי. רכיבה ארוכה ומתישה ובעיקר צריך לשמור כוחות ליום הרביעי שהוא כנראה היום הקשה ביותר עם העלייה ל </span><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">Stelvio</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>. טיפוס של כ – 3600 מ' גובה אינו הולך ברגל בשום מקרה ועל אחת כמה וכמה לאחר 3 ימי תחרות מתישים בהם צברנו עד לתחילתו של היום הרביעי כ 7,800 מ' גובה מצטבר וכ – 530 ק"מ. זה מפחיד אותי לראות את המספרים האלה וכל זה לפני תחילתו של היום הרביעי. נראה שאם אצליח לעבור את היום הרביעי בשלום, יש סיכויי סביר שאגיע גם לקו הגמר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">הרבה תלוי בצד המנטלי. בתרמיל האישי שלי, אותו אני סוחב כל חיי, שמתי לי כמה מודלים לתמיכה בצד המנטלי בהם אני מתכוון לעשות שימוש באותם רגעים קשים שיהיו כנראה לא מעטים. אחד המודלים החזקים ביותר שלי, היא השחיינית הנכה קרן לייבוביץ. ספורטאית למופת, בעלת 4 מדליות זהב ועוד מדליות כסף וארד, אליפויות למכביר ורצון מפלדה. לקרן שני זוגות תאומים קטנים אותם היא מגדלת לבדה. אישה מדהימה שעבורי היא מופת להתמדה, לרצון ליכולת שלא להישבר ולהמשיך ללכת קדימה יחד עם כל הקשיים ולגבור עליהם. לוואי ואוכל לקבל מדמותה השראה שתהיה לי לעזר בתחרות המפרכת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">השבוע קצת זייפתי באימונים. בשל סיבות שונות ומשונות, בחלקן כאלה שלא יכולתי לשנות ועם חלקם פשוט השלמתי מתוך כניעה מסויימת למצב. מצאתי עצמי מתאמן רק פעמיים ובסה"כ כ 5 שעות רכיבה שבועיות בלבד. זה גרם לי לתסכול רב ולמחשבה שאולי לא עשיתי די בהכנותיי לקראת הטור. מצד שני 3 שבועות לקראת שריקת הזינוק ממילא מה שיש יש ותוספת רבה בכושרי כבר לא אצליח לרכוש בשלושת השבועות שנותרו. הפנמתי את האמירה של רונן ש"<b>עדיף אימון אחד פחות מאשר אימון אחד יותר מידי</b>". אז המנוחה השבוע הייתה לי טובה מאוד. במהלך האימונים ומחנות האימונים איבדתי כשני ק"ג ממשקלי. לא משהו היסטרי אבל מאחר וגם ככה אינני מעבי הבשר שמעתי רבים אומרים לי "מה קורה איתך, רזית מאוד". משפט שאני לא כל כך אוהב לשמוע. בשבוע האחרון, בלי אימונים רבים ועם אכילה מרובה שוב העמסתי עליי איזה ק"ג או קצת יותר ממה שהורדתי. גם זה נתן לי הרגשה טובה, מאין צורה של התחזקות שכנראה אצטרך אותה מאוד בעתיד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">היום שבת, אולי מזה כחצי שנה שלא רכבתי. בכ"ז עשיתי את הדרך מנס הרים עד מערת הנטיפים במשך כ 4 שעות הליכה דרך נחל קטלב ונחל שורק. הליכה על צלע ההר עם הרבה חברים. טיולים שבחודשים האחרונים הייתי משאיר לאילנה ללכת לבדה, החלטתי שאני יכול לוותר על רכיבה אחת ולהצטרף לטיול. היה כיף וגם מוזר. האזור הוא אזור הגראציות המוכרות כל כך. המבטים רצו, לאורך כל הנסיעה לכיוון נס הרים, ימינה ושמאלה כדי לראות אם אני מזהה חברים רוכבים. בהליכה בוואדי הלטאות כמובן הביעו פליאתם על המצב המוזר שסימון מתגלגל בוואדיות ואיננו על האופניים בכבישים. הסבר קצר והשמועה פשטה בחורשות כמו אש בשדה קוצים. קוצים אגב היו כל הדרך וחזרנו עם ידיים ורגליים מלאי שריטות אבל עם הנאה גדולה. סיימנו בחוות היערן עם גבינות העיזים שלהם. עברתי עשרות פעמים בירידה למערה ובחזרה ממנה ליד השלט "חוות היערן", אני חושב שכולנו עברנו שם אבל מעולם לא ביקרנו בחווה. היום ביקרנו וגם רכשנו גבינות טעימות. מומלץ לכל החברים המסתובבים בגראציות, עזבו פעם את האופניים, קחו את בנות הזוג ו/או בני הזוג ועלו לבר בהר עם הרכב, תהינו מקפה או ארוחת בוקר טעימה על המרפסת המשקיפה לנוף היפיפה של נחל קטלב ונחל שורק, תרדו לחוות היערן ותטעמו מגבינותיהם המשובחות והיוגורט הטעים וכן גם אפשר לטייל ולכייף באזור ולהריץ את העליות רק בראש. היה כיף ואני מחכה לתוכנית של רונן ל -3 השבועות האחרונים. <o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-11045335328028026912011-05-29T21:01:00.001+03:002011-05-29T21:27:27.494+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - הישורת האחרונה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">חלפו כחמישה חודשי אימון והנה נכנסנו לחודש האחרון לפני הטור. לא נראה לי שאוכל לעשות שינויים גדולים בזמן שנותר, פשוט צריך לשמור על הקיים. מה שהשגתי עד כה אקח איתי לטור ומה שלא הצלחתי להשיג כנראה שלא יהיה איתי שם. בגדול התחושות שלי הן שכל יום בפני עצמו אצליח לשרוד, גם אם זה היום הרביעי שנראה כקשה מכולם. השאלה הגדולה מה יקרה עם העייפות המצטברת. לצערי לא הצלחתי לחבר במהלך האימונים שלי יותר משלושה ימי אימון רצופים. מחנה האימון בצפון שהיה אמור לתת מענה מסוים לעניין זה, קצת התפספס בשל תנאי מזג האוויר ולפחות אני נותרתי עם התעלומה הזו אשר כנראה תיפתר רק במהלך הטור עצמו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">לאחר יומיים מנוחה יצאתי לאימון באוזון 11. אני ממש נהנה שם. נכון אין כמו הגראציות, האוויר החופשי והרוח שלעיתים מקשה מאוד על הרכיבה, אבל באוזון זה מאוד אינטנסיבי. אימון של שעה וחצי זה עבודה נטו, אין ירידות ו/או קטעי דיווש של טיול, דבר שקורה לי די הרבה במיוחד כאשר אני רוכב לבד ולעיתים שוקע בתוך הקצב של עצמי. האימון עם צחי היה ממש מושלם. עשינו אימון אינטרוולים כאשר לאחר כמה אינטרוולים ארוכים יותר הוא שם לנו קטע של אינטרוולים קצרים של 30 שניות של </span><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">all out</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> טווח התאוששות קצר ושוב אינטרוול כזה. היו כאלה נדמה לי 6 אינטרוולים בהם הוא יקש ממני להחזיק בכל אינטרוול מעל 280 וואט. סיימתי עם ממוצע של 320 וואט בכל 6 האינטרוולים. סיימתי על ארבע את האימון אבל הרגשתי סיפוק רב על עמידה במשימה. נכון זה לא אומר מאומה כאשר אנו עומדים מול עליה של 25 ק"מ בזוויות של 10 מעלות, אבל בכ"ז זה גרם לי להתחזקות מסויימת וקידם אותי במשהו לקראת המשימה. אני חייב לציין את ההתקדמות שנעשית כל הזמן באוזון 11. פשוט כיף להגיע שם לאימון. כיף להתאמן עם המקצוענים שישנם שם. פשוט מכון מקצועי ןחברי שממש התבקש להיות בהוויה של רוכבי האופניים בארץ. כל הכבוד לכם אוזון 11. אני אוהב אותכם!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">למחרת נחתי ושוב יצאתי ביום חמישי לגראציות. בשל התנועה הרבה החלטתי לחנות ליד מחסיה ולתפור את העלייה לנס הרים עם ירידה למערה מספר פעמים. לאחר חימום לכיוון המחצבות וחזרה, את העלייה הראשונה העברתי בקצב רגוע לחלוטין ובדופק ממוצע שלא עלה על 75% שלי. נכון זה לוקח קצת יותר זמן אבל הקצב הנינוח מאפשר לי לשרוד זמן ארוך יותר ונראה לי שזו תהיה הטקטיקה שלי גם בטור עצמו. הסיבוב השני והשלישי היו כבר בקצב קצת יותר מתגבר ולקראת הסיבוב הרביעי פגשתי את אבי לוז ליד המערה. לא יצא לי להכיר אותו קודם, אבל הוא זיהה אותי והמשכנו ברכיבה יחד. אבי רוכב מדהים, כמובן שנאלץ להוריד קצב כדי להישאר איתי אבל גם כך הוא גרר אותי לסיבוב רביעי בקצב מוגבר ולאחר שלשות הסיבובים הראשונים הרגשתי שאני צריך לתת הכל כדי לשמור את הקצב בעליה האחרונה עד לסיבוב המערה. סה"כ היה אימון טוב של 4 פעמים נס הרים כולל המערה זה עושה כ – 2,600 מ' גובה על מרחק של כ – 75 ק"מ בלבד מהם 10 ק"מ של החימום. אימון טוב ועוד אחזור לשם לעוד כמה סיבובים כאלה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">בשבת כרגיל יצאתי עם החבר'ה של מהקאנטרי לרכיבת שבת. יוצאים מראשון ובד"כ הם מסתובבים בהראל או שמשון וחוזרים </span><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">via</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">לטרון חזרה לראשון. סיבוב של כ – 80 ק"מ. לאחר החלק הראשון נפרדתי השבת מהחבר'ה. היחידה שהמשיכה איתי הייתה עינת ובאמת כל הכבוד לה. היא הבטיחה לי שבשנה הבאה היא עושה את הטראנס אלפ. לדעתי אם היא תעבוד ברצינות היא מסוגלת. יש לה רצון ויש לה אופי. בדרך פגשנו את החבורה שעברה אותנו קודם לכן. הגשם שירד הפך את הכביש לחלק ואחד מהחבורה הזו החליק בסיבוב שלפני מחסיה. חוסר זהירות ו/או חוסר ניסיון ברכיבה ביום גשום עם כביש חלק. משכתי את עינת לאורך כל העלייה לנס הרים כאשר הפעם אני בתפקיד החזק יותר ומעודד אותה לעומת המצב כאשר אני רוכב עם החבר'ה החזקים מהקבוצה אני בד"כ מאחור. הרגשתי טוב. עינת ביקשה כל הזמן לעצור ולא אפשרתי לה עד אשר הגענו למעלה. היה לה קשה, זה בסה"כ פעם שניה שהיא עושה את נס הרים וכל הכבוד לה. בבר בהר היא החליטה שהיא לא יורדת חזרה בשל החשש מהכביש הרטוב וחוסר הביטחון שלה ככלל בירידות. היא נשארה שם לתפוס טרמפ חזרה ואני החלטתי בנסיבות העניין להמשיך לכיוון עין כרם וירושלים ולחזור דרך צובה. עליתי דרך עין כרם ליד קנדי ומשם לקריית היובל לביקור אצל חמותי וגיסתי לשעבר ולאחר כוס תה המשכתי דרך הר הרצל חזרה לעין כרם עלייה לצובה וירידה לצומת אשתאול ומשם חזרה לראשון דרך שמשון נחשון ורמלה בדרך. סגרתי סיבוב של 150 ק"מ ב – 7.5 שעות רכיבה ועם כ – 2,500 מ' גובה. יום עבודה מתיש. נראה שזה היום הפחות קשה בטראנס אלפ. בערב הלכנו לחברים לראות איך ברצלונה מביסה את מנצ'סטר ובילינו עד 01:00 אחרי חצות. אני כל הזמן בוחן גם את מדד העייפות שלי ומנסה לעשות סימולציות מה יהיה מצב העייפות שלי אחרי יום כזה בטור ומה יקרה לי למחרת היום כאשר שוב צריך לעלות על האוכף.<o:p></o:p></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">אני לא מגלה את אמריקה כאשר אני אומר שהרבה זה בראש ושזה תלוי בנו. שמעתי לאחרונה סיפור ירושלמי נחמד. בשכונת נחלאות הידועה התגורר יהודי אחד אשר ידע לגלות מה מחזיק כל אחד בידו הקפוצה. ילדים נהגו להתגרות בו, "מה יש לי ביד?" והוא, מכה באצבעו על האגרוף הקפוץ ומיד היה אומר להם "יש לך אבן" "יש לך בלורה אדומה" (בירושלים הג'ולות נקראו בלורות) וכו' וכו'. יום אחד החליטו הילדים להתחכם ליהודי הזקן. נתפוס פרפר ונחזיק אותו בידנו הקפוצה, כך החליטו. היהודי הזקן כמובן שיומר מיד שיש לנו פרפר ואז נשאל אותו אם חי הוא או מת. היה ויומר כי מת הפרפר נשחררו ונראה לו כי טעה, במידה ויומר כי חי הפרפר, ניתן קווש קטן עם האגרוף ויצא הפרפר מת מידינו. כך סיכמו הילידים לסדר את היהודי הזקן. הגיע היום והתעלול יצא לדרך. היהודי הזקן מיד אמר כי פרפר מצוי באגרוף הקפוץ של הילד שנבחר לבצע את התעלול. ואז הגיע השאלה "אם חי הוא הפרפר או מת?" חש רגע היהודי הזקן וענה לילדים כך "בידכם הדבר, אם תרצו יחיה הפרפר ואם תרצו ימות הוא". החיים הם בידנו, אם נרצה ננהל אותם בדרך מסויימת ואם נרצה הם ילכו לדרך אחרת. אם ארצה מספיק, וכמובן זה כרוך במאמץ לא קטן, זה ילך ונעמוד במשימה ואם לא נרצה אז גם בכושר טוב יותר כנראה שזה לא יעזור.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">לקחתי לי את המשל של היהודי הזקן מנחלאות לכל מיני דברים בחיים, עכשיו אעשה בו שימוש למטרה העומדת לפניי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">זהו נכנסים לישורת האחרונה. אני מתחיל לבדוק ציוד. היום רכשתי שני כיסויים לגלגלים רזרביים ועוד כל מיני דברים קטנים שעשויים להיות לי לעזר בטור. אני אתחיל בשבוע הבא לסדר לי את הציוד ולארגן אותו כך שאוכל שוב ושוב לעבור על הדברים ולבדוק שהכל יהיה תקין ובמקום ולא יחסר דבר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">אז זהו חברים נראה לי שהרשומה הבאה תיכתב כבר עם ריח הנסיעה באף. </span><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-16715088320320684572011-05-14T17:15:00.000+03:002011-05-14T17:15:28.629+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון צפון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום הראשון<o:p></o:p></span></u></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אומרים שהיום הראשון הוא קשה במיוחד. אינני יודע, אספר לכם לאחר שאוכל להשוות עם הימים הבאים. בינתיים אני יכול לבשר לכם ידיעה ממש מרעישה, שהיום הראשון של מחנה אימון צפון היה לי קשה מאוד. אז סיכומים כמובן שיהיו בסוף, אבל בינתיים אכתוב קצת רשמים מידי יום ככל שמצבי הגופני והזמן שאני צריך לבזבז על כתיבה במקום על מנוחה, יאפשרו לי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ההתארגנות והיציאה למחנה לא היו משהו, בלשון המעטה. ייתכן שהיציאה מיד למחרת יום העצמאות פגעה בהכנות שלי. את הפגיעה הקשה ביותר בהכנות הרגשתי ביום השלישי ועל זה עוד בהמשך. בכל מקרה חסרים היו לי ז'לים שזה מאוד חיוני לאנרגיה של הגוף בעליות הארוכות והקשות. חסר היה לי איזוסטר, יש לי מעט ובטח ייחסר לי בימים הקרובים. גם היציאה בבוקר מהבית הייתה לוקה בחסר. קפצתי בבוקר למשרד כדי לקחת משם מטען לנייד ונתקעתי בפקקים שחבל על הזמן. כל הלו"ז שלי השתבש והגעתי לכפר גלעדי ממש 5 דקות לפני היציאה לרכיבה. התארגנות בלחץ, אין שקט נפשי, אין כניסה איטית לאווירת מחנה אימון, בקיצור התארגנות לא משהו וזה כמובן השפיע מאוד על ההמשך. בעיקר ביום הראשון.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">את הרכיבה הראשונה השתדלתי לפתוח בקצב שלי כבר מלכתחילה. חימום קצר, לטעמי קצר מידי, וכבר אנו בעליה הראשונה מכפר גלעדי למשגב עם ומנרה. עליה ארוכה של כ – 500 מ' גובה בתוך מרחק של פחות כ – 5 ק"מ מה שאומר שהזוויות די תלולות. שמרתי על קצב וקצת נגררתי אחרי הקבוצה דבר שגם הוא היה בעוכריי בהמשך. מזג האוויר היה די חם וקצב השתייה שלי היה אף הוא לוקה בחסר. בצומת יושע פנינו ימינה והמשכנו בדרך הארוכה בתוך עליה קצת פחות תלולה אבל ארוכה מאוד שבסיומה הגענו לאביבים.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>באביבים תחנה ראשונה לאוכל והצטיידות במים לשתייה. עדיין הרגשתי טוב, לא המתנתי רבות בנקודה הראשונה וכבר צללתי בירידה חדה אשר בעקבותיה טיפוס לרינתיא. טיפוס קשה וארוך שבקצהו דרך קדש נפתלי הגענו חזרה לצומת יושע. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בצומת יושע הייתה נקודת האכלה השנייה. התוכנית הייתה מצומת ישע לרדת למטה לצומת כ"ח ולטפס חזרה. מזג האוויר הלך והתחמם ובשעה הזו שהגעתי לצומת יושע היה כבר שיא החום. את החברים החזקים יותר כבר פגשתי בצומת יושע לאחר שהם כבר ירדו למטה לצומת כ"ח והספיקו לחזור חזרה. החלטתי בהחלטה של רגע לרדת למטה ולעשות את ההפסקה בחזרה. טעות. הייתי כבר קצת מותש מכל ההכנה הלקויה, מהכניסה הלא טובה לרכיבה וכנראה בעיקר בשל שתיה ואכילה מעטים מידי. על זה משלמים כנראה מחיר כבד, מיד ובמזומן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הירידה הייתה כיף גדול. קטע של כ – 5 ק"מ, ירידה תלולה עם פיתולים המאפשרים לשחרר ברקסים ולהגיע למהירויות די גבוהות. פניות שהן לא חדות מידי ומאפשרות כניסה לפניה במהירות קצת גבוהה תוך השכבת האופניים פנימה למרכז הקשת. כיף אמיתי. מגיע לצומת ונגמר הכיף. התחלתי בטיפוס חזרה לצומת יושע. כפי שאמרתי עליה תלולה בזוויות של כ - <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>12% ו – 14% כמעט לכל אורך הדרך ובקטעים מסוימים הזווית הייתה גם 20% בעיקר לקראת סוף העלייה. כל הדרך חשבתי על אותם 28 לוחמי הפלמ"ח שנפלו בניסיונות לכבוש את מצודת כ"ח.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מצודת ישע הייתה משטרה בריטית אחת מתוך 5 מצודות ש</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הוקמו ע"י הבריטים מסוג מצודות טגארט, פרי תכנונו של המהנדס הבריטי המומחה ללוחמה בטרור, סיר צ'ארלס טגארט</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">. באפריל 1948מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים. המצודה שלטה על הדרך מקיבוצי העמק לכיוון הישובים שבגבול הצפון. הייתה חובה לכבוש את המצודה. נ</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, כבר בלילה בו מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים ב-15 באפריל 1948. התוקפים התגלו במרחק קצר מן המצודה, ונפתחה עליהם אש תופת ששיתקה את המשוריינים. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כעבור חמישה ימים, בוצע הניסיון השני. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. אחת בצעה התקפת הסחה מדרום למצודה, השנייה הייתה אמורה לפרוץ את הקיר הצפוני של המצודה באמצעות מטען חבלה, והשלישית סייעה ברתק. קיר המצודה לא נפרץ, והתוקפים נסוגו תוך אבידות כבדות. נהרגו עשרים ושניים לוחמים.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. בליל 15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. ההתקפה התבצעה בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה קשות. ב-17 במאי בבוקר הגיעו הלוחמים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה. בקרבות האלו נהרג דודו צ'רקסקי עליו נכתב השיר "</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">דודו" ע"י חיים חפר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ואני ממשיך לחפור כלפי מעלה. החום, ההתשה וחוסר השתייה המספקת, הביאו אותי לקראת סופה של העלייה, בחלקים היותר תלולים שלה, לדופק של 100%. אין מצב להגיע לדופק שכזה. הדבר היה לי ברור אבל מצד שני ראיתי את השלט עוד 500 מ' לצומת ישע ואמרתי עוד קצת מאמץ וסיימתי. טעות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לצומת הגעתי ממש באפיסת כוחות. ראיתי את הרכב ממתין מעבר לכביש, חציתי את הכביש, ירדתי מהאופניים והראל ניגש לשאול אותי איך אני מרגיש. ברגע הראשון אמרתי שאני בסדר ואמתין שהדופק ירד קצת. שתיתי קצת מים ופתאום הרגשתי שעיניי מתחילים להחשיך ואני מצוי בסוג של סחרור. אמרתי לחברים שאני חש שלא בטוב וניסיתי לגשת לכיסא הנהג ברכב כדי להתיישב. החברים ובעיקר הראל תפסו אותי והשכיבו אותי על האספלט. הראל הרים את רגליי ולאט לאט התחלתי להתאושש. התרוממתי והראל אמר לי לשתות הרבה כי הסימנים הם סימנים של התייבשות. לאחר דקה או שתיים שוב חזרה אליי הסחרחורת ונאלצתי לחזור למצב שכיבה עם רגליים למעלה. בפעם השנייה שקמתי הייתי כבר מאושש. שתיתי וניגשתי להשתין. יצא לי שתן די אדמדם, נראה שעם דם. זה קצת הלחיץ אותי אבל הבנתי ששתייה מרובה תחזיר את המצב לקדמותו. לאחר התלבטות קצרה ומשחשתי טוב יותר החלטתי שאיני מפסיק את הרכיבה וממשיך לכיוון מנרה ומשם בירידה לכפר גלעדי. רונן, "זה שאין לו אלוהים" אמר שהדרך למנרה היא עלייה מתונה. אינני יודע למה כוונתו במתונה אבל לי זה היה נראה נצח. יש לציין שרכב הליווי נשאר יחד איתי לכל אורך הדרך ונתן לי ביטחון שאם ארגיש לא טוב אוכל מיד לרדת לרכב הליווי. גם רונן הגיע מאחור עם האחרונים ויחד רכבנו עד לכפר גלעדי. עם הגענו לכפר גלעדי ולאחר התארגנות בחדרים התחלתי במסע שתייה שלא היה מבייש אף אירי מתבגר, חבל שזה היה רק מים, עד אשר, כמו שרונן אומר, יצאתי בפעמיים שתן לבן לחלוטין. אז הרגשתי שחזרתי לעצמי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">זה היה יום מאוד משמעותי בחוויותיי לקראת הטראנס אלפ. מדברים על עניין השתייה והאכילה תוך כדי רכיבה, אבל עד אשר אני לא מרגיש את זה על בשרי כנראה שקשה לי להפנים. זה לא קרה לי מעולם. רצתי מרתון, עשיתי טריאתלונים, עשיתי את רוכב ישראל, בצבא עברתי מסעות ודברים קשים אבל מעולם לא הגעתי כך לקצה. תמיד אמרתי לעצמי איך אנשים לא מרגישים שהם הולכים להתייבש, איך אותו אחד שנפטר במהלך מרתון ת"א האחרון, לא הרגיש קודם והפסיק את הריצה כדי להציל את חייו. אז כנראה שאין איתות מוקדם ולכן חייבים לשמור על הכללים של אכילה ושתיה מרובה כדי שלא להיכנס למצבי קיצון שכאלה. לקח חשוב להמשך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בערב לאחר ארוחת הערב, תדריך קצר לגבי המסלול ליום המחר אח"כ הרצאה מעניינת של אייבי על התאוששות ומתיחות ומה שביניהם, דברים חשובים שאני לא יודע עד כמה החבר'ה מיישמים אותם, צריך יותר להקפיד על היישום של הכללים הפשוטים האלה שאין ספק שהם מאוד חשובים בפעילות גופנית בעצימות גבוהה ולאורך זמן. זה נשמע לי כמעט כמו איזו נוסחה מתמטית. הולכים לישון.<span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום השני<o:p></o:p></span></u></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בלילה לא ישנתי מספיק טוב. בשל השתייה המרובה התעוררתי פעמים רבות לשירותים אבל דווקא לפנות בוקר תפסתי שינה רצופה של כשעתיים וקמתי מספיק רענן לקראת היום השני. בתוכנית רכיבה לגונן בפלוטון כולם יחד פונים שמאלה ועולים לצומת וואסט כ – 800 מ' גובה. ממשיכים למרום גולן ומטפסים לבנטל למעלה ל"קופי ענן". העלייה היא כ – 200 מ' טיפוס אבל מאוד תלולה ובנויה בשני קירות של כ – 20% ויותר. די קשה אבל קצר יחסית. מהבנטל התוכנית הובילה אותנו למסעדה, ירידה חדה עד למפל סער למטה ומשם פניה ימינה ועולים לאתר החרמון. 1,800 מ' גובה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מראש החלטתי עם עצמי לאחר הטראומה של היום הראשון, וכמובן בשל חששות שעלו בראשי כל הזמן, כי את היום השני אני אעשה בקצב קצת יותר איטי, גם אם אגיע שעות אחרי כולם ובעיקר בדופק שלא יעלה על 75% ורק ממש בקטעים קשים אתן דרור לדופק של 80% ולא יותר. עד גונן רכבתי בפלוטון עם כולם ושמרתי על הכללים שלי. ברגע שהגענו לעליות עשיתי עצירה מתודית שוב לריקון מכלים בשל השתייה המרובה. ניצלתי גם ללעיסה קלה והתחלתי את העלייה לכיוון צומת וואסט בקצב שלי תוך שמירה על הכללים שקבעתי לעצמי, ובעיקר על שתייה מרובה גם אם זה על חשבון עצירות רבות להתרוקנות, דבר שכמעט ולא עשיתי ברכיבותיי עד כה. לקראת צומת וואסט התחיל גשם וזה היה טוב יותר מהחום של היום הראשון. פגשתי את רכב הליווי בצומת ושוב הצטיידתי במים והמשכתי לכיוון הבנטל. העלייה כצפוי הייתה קשה אבל שמרתי על הדופק שלי גם שם והגעתי למעלה כאשר החברים עדיין היו על ההר. סה"כ הייתי מרוצה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ניגשתי לקצה ההר וצפיתי על עמק הבכא ועל החרמונית. ביום כיפור הייתי כבר מילאימניק ולחמתי עם חטיבה 500 בדרום. חבריי לשירות הצבאי מגדוד עוז 77 של חטיבה 7 שנותרו בשירות הקבע, כמו קהלני, מאיר זמיר, שנודע ככוח טייגר, אביהו גלעדי ז"ל (שהוא מכאן מכפר גלעדי בו אנו מתאכסנים וקבור למעלה ליד הארי השואג), צביקה גרינגולד שנודע ככוח צביקה ועוד רבים אחרים שחלקם לא שבו מאותה מלחמה, לחמו כאן למטה בקרבות גבורה מל הסורים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מבט קצר, זיכרון שמתחדש, וקדימה לכיוון מסעדה. רכיבה ארוכה שמוציאה אנרגיות בשל אורכה בלבד ולאחר מכן פונים שמאלה במסעדה לירידה עד לצומת מפל סער. יש משהו מתסכל בירידה שכזו כאשר ברור שאנו בחצי הדרך כמעט לכיוון מג'דל שמם והחרמון, אבל אנו יורדים עד לגובה של 500 מ' מעל פני הים כדי לטפס שוב לאתר החרמון בגובה של 1,800 מ'.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מתחילים בטיפוס. העלייה מצומת מפל סער ועד אתר החרמון היא של כ – 20 ק"מ. השיפועים אינם חדים כמו בהר בנטל אבל ארוכים ומתישים. שמרתי על דופק המטרה שלי כל הדרך. ידעתי שזה ייקח זמן ארוך יותר אבל הפעם לא התפתיתי. כך לאט לאט בנחישות טיפסתי ועברתי את קלעת נמרוד.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> הסופר מארק טוויין תיאר את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בעבר חשבו כי המבצר הינו מבצר צלבני, אך כיום ידוע כי מבצר נמרוד הוא מבצר איובי שנבנה בכדי לחסום את הדרך בפני צבאו הפולש של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני, שאיים לעלות מעכו אל דמשק. לאחר גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, ובתקופת השלטון העות'מאני באזור ננטש המבצר לחלוטין. כיום הוא גן לאומי שראוי לבקר בו. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הדרך מרהיבה, מזג האוויר התייצב, הגשם פסק מזמן ומסביב אפשר היה להבחין במשפחות דרוזיות המעבדות את המטעים שסביב. ריחות האדמה הטריה שלאחר הגשם והרעננות שעלו מהסביבה עשו לי טוב. רק המבט למעלה לכיוון ההר גרמו לי לחזור למציאות ולעליה הקשה שעדיין לפניי. עוד אני שוע בהרהוריי והנה עברתי את כפר קיניא ואני כבר בפתח של נווה אטי"ב. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שם היישוב הוא ראשי תיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון הגולן. בחניה של נווה אטיב מצאתי עדיין את רכב הליווי יחד עם אבשי והמאמן האישי המלווה אותו. אכלנו הצטיידנו, שוב רוקנו מיכלים וקדימה למעלה. עד הסוף. בכניסה למג'דל שמס הקיר המפורסם, משהו כמו 22% אולי יותר, לאורך של כמאתיים מ', מזכיר במקצת את הכניסה לכרמי יוסף רק תלול יותר וקצת יותר ארוך. לאחר מג'דל העלייה היא בזווית כמעט קבועה של 10% מעלות, כל ק"מ מטפסים 100 מ' והמרחק הוא כ 9 ק"מ. לקראת הגיעי לסוף כבר ראיתי את החבר'ה מתחילים לגלוש חזרה וצועקים לי שלא נשאר הרבה. בירידה 3 ק"מ זה לא הרבה אבל בעליה זה הרבה מאוד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">צילום קצר ליד איש השלג למזכרת והקור למעלה על ההר לא מאפשרים לי להישאר רגע מיותר. כבשתי את החרמון. לי זה היה משהו יוצא דופן. אין צורך לומר שמעולם לא עליתי באופניים לחרמון, אבל גם מעולם לא רכבתי בעליה אחת ארוכה שכזו. הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה אבל לא יכולתי להתענג ממושכות על ההישג האישי בשל הקור והמחשבה שאני כמעט אחרון ועליי לחזור כל הדרך חזרה, התחלתי את הגלישה חזרה לעמק.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בצומת מפל סער פגשתי את הראל שלא שכח שאני עדיין למעלה על ההר, וחיכה עד שארד כדי שלא ארכב לבד בקטע הקיבוצים לכיוון קריית שמונה. קטע בו התנועה מרובה. רכבנו בצמד כשהוא מושך אותי לקצב יפה ודהרנו בכ - 45 קמ"ש ויותר. בדרך אספנו את ליאור ועוד כמה חבר'ה שטעו בדרך ופנו בפניה לא נכונה וכך הגענו חזרה לכפר גלעדי לאחר קרוב ל – 7 שעות רכיבה, מבחינתי, מעל 120 ק"מ וטיפוס של כ – 2900 מ' סה"כ נראה לי שהיה יום רכיבה משובח בעיקר משום ששמרתי על הכללים שקצבתי לעצמי, שמירת הקצב, אכילה מוגברת ושתיה מרובה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום השלישי<o:p></o:p></span></u></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הבוקר לא בישר על ההמשך. נכון, רונן עם האתר היווני שלו, חזה שהגשם יתחיל ב – 11:00 ויסתיים ב – 14:00 אבל כרגיל בדברים האלה הם נזילים ולא תמיד מתחשבים בתחזיות. התחלנו בצילום קבוצתי של כל החבר'ה עם חולצות של המשלחת ויצאנו לדרך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">יציאה דרך כפר יובל לכיוון נחל שניר. הכוונה במסלול היום השני הייתה לעלות כל הדרך לאתר החרמון, אחורה פנה חזרה לצומת מפל סער פונים שמאלה ועולים עד לכיכר במסעדה שוב אחורה פנה לצומת מפל סער ומטפסים בשנית לאתר החרמון משם חזרה לכפר גלעדי. המסלול היה אמור לייצר לנו כ – 3,800 מ' טיפוס. בסוף בקושי גמרנו עם 1,000 מ' בלבד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הטיפוס לצומת מפל סער החל בצורה טובה. שמרתי קצב, הייתי אמנם בסוף החבורה אבל יחד עם רוב הקבוצה. כבר לאחר קלעת נמרוד החל מטח הגשם הראשון. ראיתי את ערן עוצר להתרוקנות ובאותה הזדמנות שם עליו את מעיל הגשם. את הדי ראיתי ממשיכה ברכיבה ללא מעיל גשם. הבנתי לאור מצב השמיים, שגם החלו מטפטפים כמעה, שזה הזמן לשים את מעיל הגשם. עצירת התרוקנות, אמרתי כבר שאני שותה עכשיו כמו אירי מתבגר? אז כמובן ממשיך לשתות ולהתרוקן. עולה על מעיל גשם וממשיך. דקות ספורות לאחר מכן החל הגשם. בתוך רגעים ספורים הייתי רטוב לחלוטין. מטח הגשם היה קצר יחסית והמשכתי למעלה לכיוון נווה אטי"ב. בצד הדרך ראיתי את צביקה יוצא מתוך השיחים, הוא אמר לי, "ראית איזה טיימינג נכנסתי עם תחילת הגשם ויצאתי בסופו, אני כמעט ולא רטוב, אני לא ממהר לשום מקום ולא מוכן להירטב". זה לקח רק דקות ספורות, כשלפני הכניסה לנווה אטי"ב ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ניתך ארצה. צביקה שוב היה בשיחים אבל הפעם כנראה זה לא עזר לו במאומה. בתוך רגעים אחדים הכביש היה מוצף, נחלים נחלים זרמו המים לתוך הכביש והסחף החדיר לכביש אבנים וחול שהפכו אותו למסוכן. ערפל די כבד ירד על האזור. ההר למעלה נעלם לחלוטין בתוך הערפל. מכוניות, נראה לי של דרוזים מהסביבה, המשיכו לנסוע בגשם במהירויות מטורפות. אחד הרכבים, ג'יפ שחור חלף במהירות עצומה לידי, התיז עלי שפריץ מים רציני ודחף אותי לתוך "נהר של מים" שזרם בשטף על הכביש. הרכיבה הפכה ממש למסוכנת. המשכתי עד הכניסה לנווה אטי"ב כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לראות היכן החבר'ה נעצרו להסתתר מהגשם. הערכתי שאף אחד לא ימשיך לרכב בתנאים שנוצרו. שמעתי את צעקתו החדה של ליאור מתחנת אוטובוס שהייתה מצד שמאל לכניסה לנווה אטי"ב. מצאתי שם את ליאור, יגאל ועוד שני חבר'ה. יחד הסתתרנו מהגשם והסיפורים והבדיחות התחילו לרוץ.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לאחר מספר דקות של גשם שוטף החל גם ברד כבד. לא ייאמן אבל זה היה חורף במיטבו. רטובים ורועדים החלטנו לעלות עוד קצת למעלה שם רוב החבר'ה נכנסו למבנה שנראה שמשמש כאתר הנצחה לחבר'ה מסיירת אגוז שעל שמם נקרא המקום "נווה אטי"ב</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-bidi-font-family: Arial;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>"</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>. אם המקום הוא מקום הנצחה אז זו בושה גדולה. המקום נראה נטוש הרוס ומלוכלך. נכנסנו לתוך חדרון של כ 10 מ"ר מבעד לחלון שהיה פתוח, כדי להסתתר מהגשם. היינו רטובים עד לשד עצמותינו וכולם החלו לרעוד מקור. לחלקינו היו בגדים יבשים ברכבי הליווי והחברים החליפו בגדים ככל שהיו כאלו. הראל תפס יוזמה התקשר למלון רימונים שהיה כמאתיים מטר במעלה הדרך והם הסכימו לארח אותנו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">תודות רבות למלון רימונים בנווה אטי"ב. הם קיבלו אותנו בחפץ לב, הציעו שתיה חמה ואפשרו לנו להיכנס לסאונה החמה שם החזרנו קצת את חום הגוף וגם הבגדים הרטובים שעלינו החלו קצת להתייבש. משנראה היה שאין שיפור במזג האוויר התקבלה החלטה להוריד את כל הקבוצה מההר ברכבים. תבור ועוד מישהו ירדו ברכיבה ובדיעבד אמרו שזה היה די מסוכן וטוב שיסתיים בשלום. אבשי עם המאמן האישי שלו שהגיעו עד לקלעת נמרוד, הסתובבו עם תחילת הגשם ורכבו חזרה. הרוב המתינו עד אשר ירדו רכבי הליווי וחברים הביאו רכבים נוספים להוריד את כל החבר'ה. גם אבשי חזר עם הרכב שלו וירדנו למלון בכפר גלעדי. השעה הייתה שתיים בצהריים. מקלחת חמה וטובה וארוחת צהריים דשנה גרמה לרוב החברים לוותר על סיבוב רכיבה נוסף למרות השיפור במזג האוויר. היו כמה חברים שיצאו שוב לסיבוב של כשעתיים רכיבה וצברו עוד כ – 1000 מ' טיפוס. לא ראיתי בזה תועלת מרובה למרות שבדיעבד הצטערתי שלא יצאתי לרכיבה נוספת מאחר ויום שבת הפך לגשום ומנע מאתנו לצאת לרכיבה האחרונה כמתוכנן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז גם יום כזה מוסיף נדבך חשוב בניסיון המצטבר לקראת הטראנס אלפ. ראשית, כמו שאייבי כל הזמן, אומר אין לייחס חשיבות מוגזמת לעוד רכיבה או עוד כמה מטרים של טיפוס. ואולי חשוב יותר, זו ההתארגנות ליום גשום שכזה. צריך לדאוג שברכב הליווי יהיו בגדים להחלפה. החלק היותר לא נעים כאשר רטובים אלו הרגליים הרטובות. זוג גרביים יבשות יכולות לשנות את ההרגשה מקצה לקצה. אם מוסיפים גם חולצה יבשה זה יכול לעשות את כל השינוי בין תחושה לא נעימה ורצון להפסיק הכול לבין הרגשה יבשה יותר שגורמת לרצון לעלות שוב על האוכף ולהמשיך ברכיבה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">נחנו ארוכות וסיימנו בארוחת שבת חגיגית עם הרבה סיפורים ורשמים של החבר'ה שרובם יש לומר הסתובבו כמובן סביב מזג האוויר ומה שצפוי לנו למחר. התחזית לא בישרה טובות והיא אכן הגשימה את עצמה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום הרביעי<o:p></o:p></span></u></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ישנתי כפי שזמן רב לא ישנתי. הלכנו לישון די מוקדם ולמרות ההשכמה המוקדמת שלי, כרגיל, בשל חוסר המעש חזרתי שוב לנמנום קל עד לשעה שבע, לאחר שהצצה החוצה הבהירה שלי שמזג האוויר הגשים את התחזיות ובחוץ יורד גשם אין סופי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">נפגשו כל החבר'ה לארוחת הבוקר וכמובן שסביב השולחן הנושא הכמעט יחיד היה מזג האוויר והאם יוצאים לרכיבה או לא. האינטראקציה הייתה מדהימה והרבה ניתן ללמוד על חבורת "השרוטים" שמתכוננת לטראנס אלפ. פשוט אין לי מילה אחרת לעניין הזה של חבורת אנשים מבוגרים, ככל שהספקתי להכירם, רובם ככולם אינטליגנטים, עוסקים בנושא אחד באובססיביות מדהימה. אפילו אנשים מסביב, אורחים במלון, נדהמו מחבורת רוכבי האופניים "המשוגעים האלה". במלון היה כנס של אורתופדיים ופגשתי את גרושתו של גרשון יעקובי עם בעלה שהוא אורתופד בכיר מתל השומר. הם שאלו אותי "מה גם אתה שייך לחבורת המשוגעים האלה?" כמובן שזה היה באירוניה, אבל המגמה די ברורה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">רוני, אחד מהיותר שרוטים היה ממש בדיכאון וחיפש כל הזמן את תבור הרופא שייתן לו משהו לשיפור הדיכי. תבור אמר שאין לו כדור אבל הוא יכול להציע לו משהו מגולגל שישפר את מצב רוחו. רוני השני הרבה יותר שפוי ומקבל את הדברים כפי שהם. אלון מהדרום מאיים כל הזמן שהוא עוד מעט יוצא לרכיבה ויהיה מה, לא הצלחתי לאמת אם מתבדח הוא, או סתם מחמם את האווירה. תבור, גם נראה לי שקיבל עמוק את השריטה, מתלבט אם לצאת לעוד רכיבה. גיל ודני צעירים, חזקים ובאטרף ברכיבה, אבל יש לומר גם די שפויים וכבר מתכננים על רכיבת המחר. נו זה בסדר. גם יגאל שהיה בצעירותו רוכב מקצועי נראה לי די שפוי. בתחנת האוטובוסים בה הסתתרנו מהגשם בנווה אטי"ב הוא כל הזמן חזר ואמר שאין לו כל כוונה להמשיך ברכיבה במזג האוויר הזה. איתי עם משקפיו על המצח כמו היו אלו קולטי אנרגיה, מספר לנו על הרכיבות באזור. הבנות רמה ורייצ'י נראות לי מבואסות שאין רכיבה היום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עוד כולם מברברים ומתלבטים והנה צביקי חוזר מבחוץ רטוב כולו. "סך הכל יצאתי לרכב לרגע ואני כולו רטוב" הבנו שבחוץ הגשם לא פסק ולאט לאט חדרה ההכרה לחברים שהיום הזה מבוטל. בהמשך קיבלנו מסר מהמנהלים שנראה שנתארגן ליום שישי הקרוב לרכיבה נוספת משותפת באזור הגראציות שלנו. רעיון מצוין.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">החברים מתחילים להתארגן ליציאה מקפלים ציוד מעמיסים אופניים, יש כאלה שעדיין מקווים לרכב, אבל בעוד אני כותב את השורות האחרונות בחדר אני מבין שהרוב כבר עזבו ויצאו דרומה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מה שתסכל אותי מאוד שכבר לאחר נסיעה קצרה דרומה, מזג האוויר השתפר פלאים וניתן היה לרכב ללא כל קושי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><b><u><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סיכום<o:p></o:p></span></u></b></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">תם מחנה אימון צפון. קיוויתי שאחרי 4 ימי רכיבה רצופים שכל אחד מהם הוא יום פחות או יותר כמו בטראנס אלפ עצמו אדע למקם את כושרי לקראת הדבר האמיתי. קצת התאכזבתי. נכון היו שני ימי רכיבה טובים והשלישי היה רק בחציו, למדתי הרבה דברים חשובים מבחינת ההכנה שלי, לפני הרכיבה בזמן הרכיבה ולאחריה. אלו דברים שכנראה רק במחנה אימון של מספר ימים נחשפים אליהם. אין לי כל ניסיון בסוג כזה של תחרות בעצימות גבוהה ולאורך ימים אחדים. מעולם לא עשיתי דבר כזה ולכל אלו מחנה האימון גם אם לא היה מלא, תרם לי רבות. לעניין עוד קצת כושר ועוד כמה רכיבות ומטרים טיפוס נראה לי שזה קצת יותר שולי ואוכל להשלים קצת בשבועות המעטים שעוד נותרו עד לטור עצמו. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="display: none; mso-hide: all;">,געים אחדים הכביש היה מוצף,אה זה לא עזר לו במהומהרטוב, אני לא ממהר לכפר גלעדי.ם הא</span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br />
</div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-7539533047763199782011-05-08T12:10:00.001+03:002011-05-08T12:11:15.133+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - רשומה אישית<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">זמן בין המצרים מכונה התקופה שבין י"ז בתמוז, המועד בו נפלה חומת ירושלים, לבין ט' באב, מועד חורבן הבית. זו תקופה של צער, אבל, ואנשים מאמינים נוקטים בכל מיני מנהגי אבלות בתקופה הזו. עבורי תקופת בין המצרים, האישית שלי, הינה בין ליל הסדר ליום העצמאות. לא, אינני נוהג מנהגי אבלות ויש בתקופה הזו גם מועדים מאוד משמחים, אבל לי אישית זו אולי התקופה המשמעותית בלוח השנה. הכל מתחיל בליל הסדר. אחד החגים המשמעותיים ביותר בלוח השנה היהודי. חג יציאתו של העם מעבדות לחרות. מועד המסמל אולי יותר מכל את הפיכתו של העם היהודי מקובץ של שבטים נודדים וחסרי בית, לעם שלאחר מסע ארוך מתיישב במקום של קבע מקים מדינה ומאז זו נחלתו של העם הזה על פני כדור הארץ. התקופה הזו של בין המצרים האישי שלי מסתיימת ביום העצמאות שזה המועד בו חזר העם הזה לארצו והקים את המדינה לאחר גלות של קרוב לאלפיים שנה. בין ליל הסדר ליום העצמאות חלים עוד שני מועדים משמעותיים בעיצובה של מדינת ישראל ושל כל יחיד שבה, יום השואה המציין את אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית, אולי החשוכה שבהן, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שהוא גם יום זיכרון אישי שלי ושל משפחתי. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מועדים אלו שהם מועדים לאומיים גדולים קיבלו עבורי באופן אישי משמעות כפולה בשל אירועים וחוויות אישיים שחוויתי והפכו יחד עם האירועים הלאומיים להיות כה משמעותיים בחיי ולכן הפכה התקופה הזו למה שאני מכנה "בין המצרים האישי" שלי. אחי נפל ב – 1973 כחודשיים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. הפכנו למשפחה שכולה. חלפו רק כחודשיים מלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה קשה ונוראית בה נלחמתי כמ"פ בחטיבה 500 באוגדה של ברן. החברים, המפקדים והפיקודים שלי שאיבדתי במלחמה, העצימו לי את התחושות של זיכרון מצד אחד אבל גם של עצמאות ושמחה מיד לאחריה ביום העצמאות. זה הסיום של "בין המצרים" האישי שלי. אבל התחלה התקופה הינה כאמור הינה בליל הסדר.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">באתי ממשפחה חילונית לחלוטין ובבית הורי ליל הסדר היה עוד ארוחה חגיגית שלעיתים כללה את שירת ארבע קושיות, ולעיתים לא, אבל לא מעבר לזה. מאז נישואיי לשרה, ירושלמית שורשית דור שביעי מצד אימה, חגגנו עם משפחתה לילות סדר מלאים עם כל סיפורי האגדה של פסח. החג הפך להיות משמעותי מאוד בעיניי. ילדיי, כך אני מקווה כבר נולדו וגדלו לתוך מסורת של ליל סדר כהלכתו. והנה כ 3 שנים בלבד לאחר נישואיי, בשנת 1978 ואני אחד המאבטחים של המשלחת הצבאית בראשותו של עזר וויצמן מגיעים יחד איתו לקהיר לשיחות השלום לאחר ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. אין צורך לתאר את ההתרגשות של להיות בקהיר רק שנים ספורות בלבד לאחר שלחמנו בסיני ובאפריקה במלחמה כה קשה. נסענו למספר ימים אולם שיחות השלום נתקעו. עזר וייצמן חזר לארץ, אבל המשלחת נותרה בקהיר ואני כאחד המאבטחים נותרנו שם בהמתנה להמשך השיחות. חלפו ימים אחדים והגענו לליל הסדר של 1978. היינו בקהיר ללא כל אמצעים להכין את החג כהלכתו. כיהודים וישראלים גאים הוחלט שחייבים לקיים סדר מלא. יין כשר השגנו מבית הכנסת המקומי להם נשלחו מספר בקבוקי יין וקצת מצות מאיטליה. מעט הזקנים שעדיין נותרו בקהיר שמחו להתחלק במעט שהיה להם עם הישראלים. הגדה לפסח לא הייתה לנו ושלחו לנו באמצעים דאז, טלפרינטר, הגדה לפסח אותה הפכתי עם קצת איורים להגדה לתפארת. היא זכתה לימים להיות באוסף ההגדות במוזיאון של הגדות לפסח. בעיתונות של אותם ימים נכתב כי המצרים יירטו את תשדורת ההגדה לפסח והם חשבו שזו תשדורת סודיות בקוד בלתי מפוענח.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ערכנו סדר, אמנם מאולתר, אבל לא פסחנו על אף שורה ועל אף שיר מההגדה לפסח. בליל הסדר התקשרו אלינו עזר וויצמן ומנחם בגין בעצמו ואיחלו לנו חג שמח וזה היה מאוד מרגש. כמובן שלסדר הזה של 1978 הייתה משמעות מעצבת על החיים שלי, המועד הזה הפך להיות לי ציון דרך. אני חושב שזה גם עיצב את דעותי לכל החיים. כך נבנתה תקופת "בין המצרים" האישית שלי. בכל שנה בין ליל הסדר ועד לאחר יום העצמאות אני חש עצמי במצב רוח שונה, אינני יודע להסביר בדיוק במה אבל זו תקופה מאוד מיוחדת עבורי. אגב, מעולם מאז 1978 לא יצאתי מן הארץ בתקופה הנ"ל. רבים נושעים בחול המועד לחו"ל. אני חש שעליי להיות כאן. יש מספיק זמן בשאר ימות השנה לנסיעות וכו'. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">והנה ללא כל קשר לדברים הגדולים החשובים והערכיים הללו, אני מצוי גם בעיצומם של האימונים לקראת תחרות הטראנס אלפ 2011. עברתי הפציעה וחזרתי אט אט לאימונים. התקופה אולי המשמעותית ביותר בכל האימונים הייתה בתקופת בין המצרים האישית שלי. התאמנתי ככל שיכולתי כדי לחזור לכושר ולהיות ערוך לקראת מחנה האימונים הקרוב שלנו בצפון. מחנה אימונים של 4 ימים וכפי שהבנתי מהתוכנית למחנה האימונים הזה, הוא אמור להביא אותנו, כן או לא, לכושר הכי קרוב שניתן לקראת התחרות עצמה. 4 ימים של רכיבה זה כבר משהו שדי מתקרב לדבר האמיתי. אומר את האמת אני די מתרגש. החששות גוברים, איך אשרוד את הטיפוס לחרמון ועוד שאר העליות שמתכנן לנו רונן. עבדתי קשה בתקופת בין המצרים שלי, אבל עדיין כאשר עובדים, בעיקר לבד, אין את האינדיקציה המתאימה כדי לדעת בדיוק באיזה כושר נמצאים. אני מקווה לעשות את המקסימום, לשמור על הקצב האישי שלי להיות מרוכז ולא להתפתות וכך לשרוד את המחנה כדי להגיע מוכן לאתגר הגדול ולעשות את הטור עד סופו. לקחתי אתגר גדול מאוד ואני מתכוון לעשות הכל כדי לעמוד בו. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בערוב היום, ייכנס ערב יום הזיכרון עם הטכסים עם המחשבות והעצבות, יום קשה. למחרת עליה לבית העלמין, טכסי זיכרון וצפירה המרעידה את הנשמה. בסופו של יום ייכנס יום העצמאות ואיתו השמחה והחגיגות. אני מאלה המצדדים בקרבתו של יום הזיכרון ליום העצמאות. נכון זה קשה, זה קשה למשפחות השכולות, אבל אין חיבור יותר מהחיבור הזה שבין השכול ובין יום העצמאות.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני מצטער שלא כתבתי על עוד אימון ועוד טיפוס, על הגראציות והלטאות ושאר הדברים שמעניינים את כולנו בכל ימי החול ובעיקר לקראת הימים הבאים של מחנה האימון והטור המתקרב. חשתי את ימי בין המצרים שלי גם באימונים של התקופה האחרונה והם גם נתנו לי עוד תוספת של כח נפשי שלעיתים הוא לא פחות חשוב מהכח שברגליים.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז להתראות חברים במחנה אימון צפון. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br />
</span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-44459435936003260462011-05-02T17:23:00.002+03:002011-05-02T17:23:54.573+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - לקראת מחנה אימון צפון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לעובדה שרוב רכיבותיי הן לבד יש מחיר. אינני יודע במדוייק את כושרי האמיתי. אין לי קנה מידה להשוואה. לגבי הקצב זה ברור לי שעליי לשמור על הקצב האישי שלי, להקפיד על דופק בתחומי ה – </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">E2 </span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ולכל היותר </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">E3</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> <span lang="HE">להפחית למינימום את המעבר לדופק גבוה יותר. ברכיבת שישי האחרונה השתדלתי לשמור על היחס הזה. העלייה לצובה התנהלה בכבדות משהו. אבל להפתעתי מצומת שמשון עד הכיכר בעין כרם, קטע שאני בד"כ לבד מסיים בין 71 ל 73 דקות, הסתיימו להם בתוך 68 דקות בלבד. כך גם העלייה מהמערה לצומת לפני הירידה למחסיה, בד"כ אני מסיים אותה ב – 16.5 עד 18 דקות, הסתיימה לה לאחר קצת יותר מ – 15 דקות בלבד. כן, קצת שילמתי מחיר בעליה ממחסיה לצומת המערה שהתארך במקצת בעוד כשתיים שלוש דקות מעבר לממוצע שלי בקטע זה. המסקנות שהסקתי מהרכיבה הקבוצתית המשותפת הן שסה"כ אני בדרך לחזור לכושרי כפי שהיה בזמן מחנה אימון דרום. אלו החדשות הטובות מבחינתי. לעומת זאת החדשות הפחות טובות הן שרכיבה קבוצתית אמנם מאתגרת יותר ומוציאה ממני מאמץ גדול יותר ברכיבה, אבל היא גם גוררת אותי למאמצים שייתכן שהתשלום עליהם יהיה מהר, במזומן וללא תשלומים. אגב בעליה לנס הרים התחיל פתאום הגב התחתון, מעל לרגל ימין להציק לי. זה חלף, אבל ייתכן וגם זה מחיר מסויים לקצב המוגבר. אז שוב עליי לחזור ולהזהיר עצמי שאינני מתחרה עם אף אחד ומטרתי הינה לסיים את הטור ולא לקחת פודיום.<o:p></o:p></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">נעים היה לחזור לגראציות וללטאות. אני אוהב את הרכיבה בקטעים הללו של הרי ירושלים. הנוף יפה, מזג האוויר היה נעים והאיר לנו פנים. הרגשתי טוב לרכב עם כל החבר'ה. לצחוק עם ליאור (או "אילן"?), לפטפט קצת בדרך עם הדי וערן, ולהחליף חוויות עם צביקי. חבל, שהוא לא הרגיש טוב ופרש לקראת הסיום. אני באמת מקווה שהכל בסדר איתו וצביקי שוב על הגראציות. אהבתי מאוד את קטע הרכיבה מכיכר עין כרם ועד תחילת העליות לכיוון בר-בהר. רונן משך רכבת בקצב של 45 – 48 קמ"ש ודהרנו יפה עד תחילת העליות. אחר כך הפלוטון התפרק וכל אחד רכב בקצב שלו את העלייה לבר גיורא. אני אוהב מאוד את הקטע הטכני הזה. אני משתלב היטב ברכבת. כמובן, אם היא לא מהירה מידי עבורי. אני יודע לשבת בתוכה ולחסוך הרבה אנרגיה לקראת העתיד. לא יוצא לי להתאמן מספיק בפלוטונים כאלה מעצם העובדה שאני רוכב די הרבה לבד. ניסיתי אמנם פעם לייצר פלוטון עם עצמי אבל זה לא הלך. כפי שרונן אמר בטור יהיו הרבה רכבות כאלה וצריך ללמוד לנצל אותן. מקווה שבמחנה צפון עוד יהיו לנו הזדמנויות לעבוד בפלוטון שכזה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בסך הכל מאוד נהניתי מהרכיבה הקבוצתית ביום שישי. משום מה עדיין יש לי את התחושה שאינני מתאמן מספיק. אני קורא ושומע על חברים שרוכבים הרבה יותר ממני ועולים גבהים מצטברים אין סופיים ואני שואל את עצמי אם זה מספיק מה שאני עושה, אוליי צריך בכ"ז להגביר לקראת החודש האחרון, שהרי מה שלא נשיג במחנה צפון, לדעתי כבר לא נשיג לחלוטין. אינני מבין גדול, אבל לאחר מחנה האימונים בצפון נצטרך לשמור על היכולת ולקראת השבועיים האחרונים להתחיל להפחית אימונים כדי להגיע רעננים לטור. זה מה שעובר לי בראש, אבל בטח רונן והראל המנוסים עוד ידריכו אותנו בעניין ביתר פירוט. בשיחה עם רונן במהלך הרכיבה ביום שישי הוא ניסה להרגיע אותי שאני בסדר ואין צורך להגביר. משום מה נותרתי עם התחושה שהוא פשוט רק ניסה להרגיע אותי ולא שזה באמת אמיתי. בכ"ז תודה על הדאגה והאכפתיות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בשבת לא רכבתי. שוב פחות אימון. הקדשתי את השבת למען חיזוק הזוגיות. נסענו עם קבוצת חברים לטיול בבניאס. הטיול היה מקסים. גשם קל ובבוץ כבד ליוו אותנו בירידה למפל הבניאס. זרם המים השוצפים, רועשים וגועשים, הגשם שלא פסק, הבוץ שנתלה על הנעליים עד שאלו שקלו כפליים, פשוט הרגשנו שאנו בשוויץ. מזמן לא נהניתי כך מסיור. וכמובן שכל הזמן השקפתי למעלה לכיוון החרמון. חברים יקרים אני הולך להודיע לכם ידיעה מרעישה, ממש מהשטח. זה לא גראציות, החרמון הוא גבוה. הוא מאוד גבוה. זה הכי גבוה שיכולה להציע לנו ארץ ישראל לפני שאנו מגיעים לאלפים. אני רק מקווה שמזג האוויר במחנה האימון וגם בטור יהיה נאה יותר ממה שהיה לנו בשבת, אבל בכל מקרה אני מעדיף את הגשם שהיה בשבת במקום איזה שרב קטן שיתפוס אותנו בזמן מחנה האימון.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חזרנו בערב עייפים אך מאושרים. עדיין אין לי תכניות למשך השבוע הקרוב. בטח ארכב פעמיים או שלוש אבל בשבת ייתכן ואצטרף לעמיר ויסבלט שמתכוון לרכב את מעלה אפרים. רכיבה של 133 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 2,550 מ' זה יכול להיות נחמד. הבעיה היא שהוא מתכוון להתחיל את הרכיבה מצומת הבקעה בשעה 05:40 מה שמחייב יציאה מראשון בשעה 04:20 לכל המאוחר. נראה לי קצת מוקדם. אחליט עד סוף השבוע אם אני בעניין או לא.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז זהו הכל מתנקז לקראת מחנה אימון צפון וכבר מתחילים לחוש את הטור המתקרב. יש חשמל באוויר!<o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-91637905059430174712011-04-15T15:18:00.000+03:002011-04-15T15:18:55.137+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - כוחה של הקבוצה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">למעט תקופות קצרות יחסית, כל חיי עסקתי בספורט. בצעירותי ניסיתי להיות שחקן כדורגל. בן כיתתי אברהם כהן (ג'מבו) אחיו של שימל'ה כהן שחקן שמשון ת"א ונבחרת ישאל, היה שחקן בהפועל ת"א ולימים גם הוא שיחק כקשר בנבחרת ישראל. הוא לקח אותי להפועל ת"א. שחקן גדול לא יצא ממני, אבל בספורט עסקתי. לאחר הצבא שירתתי כמאבטח באל על וביחידת האבטחה של שירות ביטחון כללי במשך כ – 10 שנים. שם נדבקתי בחיידק הריצה. כחלק משמירת הכושר היה עלינו לרוץ 3 ק"מ ב – 12 דקות. לצורך כך היה צריך להתאמן ולרוץ כל הזמן. רצתי בזמן היותי סטודנט והמשכתי לרוץ גם אחרי כן. ניתן לומר שכמעט בכל משך חיי הבוגרים, למעט תקופות קצרות, רצתי. כחלק מהריצה חוויתי גם פציעות לא מעטות. מתיחות שרירים. מפשעה תפוסה. קרע ברצועת ברך. קרע בשריר זה או אחר. נפילות לא מעטות חוויתי, אם בריצת שטח או לעיתים מעידות גם על הכביש. ברך שהייתה זקוקה לניתוח אורטוסקופיה ומרפק שנשבר ונותח ועוד מריעין בישין.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">על אופניים תחרותיות התחלתי לרכב רק ב – 15 השנים האחרונות. כבר כתבתי על כך שמי שהכניס אותי לענף האופניים היה צביקה יוז'יק. גם האופניים היו גורם ללא מעט פציעות. בנפילה בשל תקר במורד כרמי יוסף במהירות של מעל 60 קמ"ש פרקתי את כף ימין ונזקקתי להחלמה של כחודשיים. בנפילה אחרת, ממש כמעט בעמידה מוחלטת ובשל איחור בהוצאת הרגל מנעילת הנעל לדוושה, שברתי את המרפק ונזקקתי לניתוח ולקטיעת חלק מהעצם כדי שהיד תמשיך להיות בתנועה מלאה. שוב החלמה של חודשים שלושה. אני שבע פציעות ותקופות החלמה לא קצרות אבל בסיומם תמיד חזרתי לפעילותי. לאחר ניתוח האורטוסקופיה נזקקתי למספר חודשי החלמה עד אשר חזרתי לפעילות. בעיות הברכיים עדיין מלוות אותי עד היום ושוב אינני יכול לרוץ כפי שרצתי בעבר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ובכל זאת יש שוני גדול בין כל אותן פציעות שחוויתי בעבר לבין פציעתי הנוכחית מפגיעת הרכב, למרות שלכאורה לא הייתה זו הפציעה הקשה מכולן. ההבדל העיקרי לדעתי הוא במשימה העומדת לפני. אם בעבר לתקופת ההחלמה הייתה חשיבות פחותה כי זה היה כרוך בחוסר פעילות לתקופה מסויימת, שזה כשלעצמו די קשה, או בויתור על תחרות כלשהיא ריצה או טריאתלון כמוהן עשיתי כבר עשרות, הרי הפעם אני עומד בפני משימה שלא עשיתי מעולם ואינני יודע אם אעשה אותה שוב. משימת הטראנס אלפ איננה עוד ריצה או עוד תחרות טריאתלון. דחיית המשימה פירושה במקרה הטוב דחייה לשנה ומי יודע מה יהיה בעוד שנה? ובמקרה הפחות טוב זה ויתור טוטאלי על הטראנס אלפ. מרגע הפציעה וכבר בחדר המיון כאשר התחלתי להבין מה קורה סביבי החשש הגדול זחל עמוק לתוך גרוני. חשתי ממש מחנק והשאלות לרופא שבדק אותי התרכזו רק בנושא תקופת ההחלמה, מה משמעות הפגיעה והאם אוכל לחזור בהקדם לרכיבת אופניים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בתקופה זו של אימונים, אחרי מחנה האימון בדרום, השבתה של 3 שבועות איננה דבר של מה בכך. אינני יודע באופן מדעי עד כמה זה פוגע בכושר, אבל נפשית זה פגע בי מאוד. הרגשתי חסר אונים. הרגשתי, למרות שלא ניסיתי, שאתקשה לרכב אפילו 20 ק"מ. הרגשתי רע. אגלה לכם סוד, רק בערב הקבוצתי שם אצל גל ולאחר שמדדתי את המידות למדי הקבוצה התחלתי לחזור לעצמי. מאז רכבתי מספר פעמים, בכל פעם הגדלתי את הנפח ואת העליות המצטברות כאשר אני משתדל שלא לרכב יום אחרי יום כדי לאפשר לגוף מנוחה ולרגל השמאלית שנדפקה בתאונה, מספיק זמן התאוששות. גם מהחלפת האופניים היה לי חשש לא קטן. נכון שדרגתי אותם וקיבלתי אופניים הרבה יותר איכותיים ועוד אספר על כך בהמשך, אבל החשש היה קיים. לגרוטאה שלי הייתי רגיל. אפילו לזמזום השרשרת שכל כך הפריע לאילן בעליות, הייתי רגיל. הם לקחו אותי יפה בעליות של מעלה העצמאות, הר חריף ומעלה ירוחם. מי יתקע כף בידי שגם על האופניים החדשים אשב כיאות ואצליח להפיק את אותו הכוח כמו באלו שהייתי רגיל עליהם מזה שנים? <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חזרה מפציעה מצריכה הרבה סבלנות, כוח נפשי ואמונה שהמצב יחזור לקדמותו. קשה, מאוד קשה לעמוד בכל אלה כאשר הזמן ממשיך לתקתק והטראנס אלפ 2011 כבר ממש בפתח. נותר כחודש למחנה האימונים בצפון ולהגיע לא מוכן למחנה האימון עלול לגרום לקריסה במחנה האימון דבר שכמובן יעמיד את כל ההשתתפות בטראנס אלפ בסימן שאלה אחד גדול.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לדעתי, וחשבתי על כך לא מעט, לחברים שלי, לעובדה שאני מצוי בקבוצה, לקשר ולדאגה של חברי הקבוצה ובעיקר של הראל ורונן היה משקל גדול מאוד בהחלמתי ובחזרתי לרכיבה בזמן יחסית קצר וגם אם נפגעו ההכנות, בזה אין כל ספק, הרי עדיין אני מאמין שאהיה מוכן לקראת הטראנס אלפ.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מכר שלי, שנרשם לטראנס אלפ שלא באמצעות הקבוצה אלא באופן פרטי עם בן זוג עמו היה בכוונתו לעשות את הטור, נפל מאופניו ונפצע בערך באותו המועד בו קרתה לי התאונה. למען ההגינות אומר שאינני יודע בדיוק מה חומרת פציעתו והאם היא חמורה מפציעתי אם לאו, יחד עם זה ככל הידוע לי ובשיחה קצרה ביותר שהייתה לנו בין שתי מכוניות נוסעות, הוא מתהלך ומתאמן קצת בחדר כושר, באופן כללי הוא בסדר, אבל לרכיבה הוא מתקשה לחזור. ככל הידוע לי הוא החליט לפרוש מהמשך המשימה והוא לא יגיע לטראנס אלפ. חבל. מאוד חבל. ייתכן שאף אני הייתי מגיע לאותה החלטה כמוהו לו לא הייתי במסגרת הקבוצה. מצאתי תמיכה מוראלית אדירה בשיחותיו התכופות של הראל ובהתעניינותו במצב בריאותי ועידודו שלא אדאג ועוד אחזור לאימונים ולמסגרת. מצאתי עידוד רב בשיחות של רונן וגישתו המקצועית שאחזור לרכיבה ואין מאבדים את כל הכושר ברגע, למרות שכך חשתי. מצאתי בדאגתם של החברים בפורומים השונים ובמיילים ששלחו לי עם הבעת תמיכה ועידוד, הרבה סיוע נפשי להתרומם ולחזור לרכיבה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אבל הטריגר החזק ביותר שהחזיר אותי לעניינים היה המפגש הקבוצתי אצל גל. המפגש היה מהנה וחשוב לכולם. אבל עבורי זה היה יותר מסתם פגישה עם החברים. הרגשתי ממש התרוממות רוח והבנתי בצאתי מהמפגש שאני חוזר ומשקיע ועושה את הטראנס אלפ ויהי מה. כולם תמכו, כולם התעניינו הרגשתי רצוי, הרגשתי שלחברים אכפת שאמשיך איתם. זו דחיפה חזקה של הקבוצה ויש לזה חשיבות רבה. זה הזכיר לי את ימי הכדורגל בהפועל ת"א. את משחקי השבת והאווירה הקבוצתית שגורמת לכולם להיות ביחד ולהשקיע למען מטרה משותפת. זה הזכיר לי את ימי הפלוגה הצבא. את הנחישות של כולם ואת הסיוע ההדדי לבצע את המשימה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מדידת החליפות שזה משהו טכני גרם לי להתרגשות מיוחדת. התלבטתי מספר פעמים עם הגדלים והמידות. החלפתי כמה פעמים ממידה למידה ותודה רבה לאיילה על הסבלנות והעזרה. היא נשמה טובה ודואגת שכולם ירגישו טוב. לאחר מדידת החליפות ורישום המידות חשתי שזהו אני בחזרה, אתחיל להתאמן קשה יותר ויותר ואדביק את הפער. אולי המחיר בטראנס אלפ עצמו יהיה עוד כמה שעות נוספות במצטבר וייתכן ולא אסיים על הפודיום ביום השביעי של הטור, אבל יש לי תירוץ טוב. אני אחרי פציעה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אין לי כל ספק בכוחה של הקבוצה. רוח הצוות, התמיכה, הדחיפה קדימה והעידוד שלא לוותר גם בעליה הקשה לקראת מעלה העצמאות, זוכרים את זה? רמה, רייצ'י, אילן וצביקי חברי לאותה רכיבה, ועוד רבות אחרות. אלו דברים קטנים שלא יסולאו בפז כאשר חוזרים מפציעה וחושבים שזהו חרב עלינו עולמנו, ולא היא. אני מאמין שלו לחברי שפרש הייתה קבוצת תמיכה שכזו הוא היה ממשיך ולמרות הכל לא מוותר ועושה את הטור עם כל החברים! ואולי עדיין לא מאוחר לו?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התאונה גם הוציאה את האופניים הישנים מכלל פעולה. רכשתי שילדת איביס חדשה וזוג גלגלים במקום הקודמים שניזוקו. לרכיבה הקצת יותר משמעותית יצאתי בשבת שעברה עם חבריי מהקאנטרי. הרכיבה הייתה מהנה ביותר. לא נדרשתי למאמץ גדול מידי וזה היה לי טוב לאחר הפציעה. רכבנו כ – 85 ק"מ עלינו כ – 850 מ' וכמובן עשינו גם הפסקת קפה מסורתית בלטרון. עליה אנחנו לא מוותרים בשום מקרה. לאורך כל העליה להראל התנהל ויכוח עם מארק אם ממשיכים לשמשון אם לאו. בקצה העליה חיכיתי לחברים והנה שלום חולף על פניי וממשיך לכיוון הראל אחריו גם יאיר המקטר לאורך כל הדרך כי אינו יכול יותר, ברומנית כמובן, אבל הוא אחד החזקים מבין כל החבר'ה. אפילו עינת המשיכה לכיוון שמשון, כך שלמארק לא נותרה הברירה והוא התפשר, עד יער הנשיא בלבד הוא צעק לי כדרכו. בעליה ליער הנשיא פגשנו את הבחור קטוע רגלו השמאלית, מקצה הגדם מחובר מוט ישירות לפדל. בחור מופלא שאנחנו פוגשים אותו לעיתים תכופות באזורי המשולש, רוכב יוצא מהכלל למרות הקטיעה מעל הברך. פשוט מודל להערצה. לחברים וגם למארק לא הייתה כל ברירה לאחר שיחה קלה עם הבחור וכולנו גלשנו לצומת שמשון. ניסיתי לשכנעם לעלות לפחות את החלק הראשון של צובה, אבל לאחר הפשרות הרבות שהם עשו, עשיתי גם אני פשרה וחזרנו לכיוון לטרון.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ביום שני כבר רכבתי לבד והתחברתי לגראציות שלי. הרגשתי טוב בפגישות עם הלטאות. עליהן עוד יסופר בעתיד. בעליה לכיוון צובה, ממש ליד כיסלון חצה תן את הכביש כשתרנגולת בפיו. נראה שזכה בה לאחר קרב קשה כנגד חבריו התנים. ברקע נשמעו יללות התנים והוא עצמו נראה זב דם ומותש. אבל השלל היה בפיו. קצת בהמשך חצתה נימיה גדולה את הכביש והרגשתי שאני בחזרה בגראציות ובעניינים. אני אוהב את הרכיבות העצמיות, לבד. כן אני גם אוהב לרכב בקבוצה זה כמובן מאתגר יותר ולא נותן לך לשקוע בקצב העצמי שלך. אתה צריך לשמור על הטמפו של הקבוצה כל הזמן. אבל אני גם אוהב לרכב לבד, בקצב שלי במחשבות שלי בנושאים שאני מלבן ביני לבין עצמי ותאמינו לי שלא חסרים כאלה. עליתי בצובה עשיתי שמיניה דרך עין כרם בר גיורא ולמטה למחסיה. חזרה שוב לנס הרים ודרך עין כרם חזרה לצומת נחשון. סה"כ 110 ק"מ קצת מעל 2,500 מ' גובה מצטבר וכ – 5.5 שעות רכיבה. לא רע. זה נראה לי כמו אחד מהימים הקלים יותר בטור. בשבוע הבא אני מתכוון לעשות כמה כאלה במשך 3 או ארבע ימים רצופים כדי שארגיש שאני ממש חזרה בענייניים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">להבדיל מריצה שצריך נעליים מתאימות ומכנס קצר, רכיבת האופניים עושה שימוש בכלי, שהוא האופניים, ועליהם להיות מתאימים לרוכב כדי לנצל את המירב מהכלי שמשמש אותך בסוג זה של ספורט. עמוס וולף, מקצוען אמיתי ומומחה להתאמת אופניים בדק את ישיבתי על האופניים עם שילדת האיביס. סיפרתי לו על הרכיבה וכי אני מרגיש קצת מתוח לכיוון הקדמי. המדידות שלו הראו באופן חד משמעי כי גם אם מידת האופניים הם במידתי הרי הדגם הספיציפי הזה הוא בעל אורך שילדה ארוך יותר בכ – 2 ס"מ מהאורך הנדרש עבורי. מה עושים? כבר רכשתי. אייל רהט, המכונאי הבלעדי שלי ואחד מאלופי ישראל ברכיבת אופניים, היה בתחרות בקורסיקה. עמוס אינו מתעצל ושולח לו מייל אם אפשר להחליף את השילדה. אייל, פשוט בחור מקסים, כבר ממקום התחרות בקורסיקה הוא מזמין לי שילדה אחרת שהוא ועמוס תיאמו שזו השילדה שהכי מתאימה לי מבחינת המידות וכו'. הוזמנה שילדת ארגון 18 ובתוך ימים אחדים שוב אני עם אופניים חדשים. שילדה קטנה יותר ופחותת משקל. בעיניי גם יפה יותר ומחר אני אצא עליה לרכיבה הראשונה. אני כבר מתרגש וכנראה לא אשן טוב הלילה בציפייה לרכיבה מחר. כבר סיפרתי לכם שאני עדיין מתרגש ממשהו חדש. בילדותי נהג אבי ז"ל בערב הפסח לומר לי ולאחי ז"ל ללכת לישון מוקדם כי בלילה אליהו הנביא יביא לנו מתנות. תמיד אמרתי לעצמי אני לא ארדם עד אשר אראה את אליהו הנביא. אינני יודע כיצד ומתי השינה הייתה עוטפת אותי כשמיכה עבה ושוב לא ראיתי את אליהו הנביא, אבל בבוקר, ראו זה פלא, נמצאו המתנות שהביא בלילה. כנראה ששוב הוא הגיע כאשר אני כבר נרדמתי. נראה לי שאבי שאל את המנהג הזה ממנהגם של עכו"מ בעניין סנטה קלאוס בחג המולד. בכל אופן מאוד אהבתי את ההתרגשות בלילה בציפייה למתנות שימצאו בבוקר. באותה מידה אני מתרגש לקראת הרכיבה מחר על האופניים החדשים. מקווה שיש עבור מה להתרגש.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז עבודה קשה מחכה לי בשבועות הקרובים. רק בעבודה קשה אפשר יהיה לחזור לעניינים. <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-22912247839400581232011-04-03T18:49:00.001+03:002011-04-03T18:51:25.686+03:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - חוזר מפציעה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">עוד בשבוע שעבר כשאני עדיין לחלוטין לא כשיר, הרגל כואבת והברך מציקה, ואני יותר במנוחה מאשר בתנועה, החלטתי שלא להמתין עוד ולהתחיל לבנות את חזרתי לרכיבה. התייעצתי עם אייל רהט, אותו אימצתי כמכונאי והיועץ הטכני הבלעדי שלי, וסיכמנו כי עליי להחליף שילדה וגלגלים כדי לא לקחת סיכונים מיותרים מאחר שהאופניים נפגעו קשות במפגש עם הפיג'ו. האמת לא ידעתי שהפיג'ו כל כך חזקה. ההמלצה הייתה ללכת על שילדת </span><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">Ibis</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> קרבון מלא ואני יכול לספר לכם כבר אחרי רכיבה קצרה שאינני מתחרט.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">ביום חמישי בשבוע שעבר האופניים כבר נחו אחר כבוד במחסן שלי. לי לא היו אופניים בילדותי. זה היה מותרות והרבה מעבר ליכולתם של הוריי. מאוד רציתי אופניים התקנאתי מאוד בילדים עם אופניים. כל עוד גרנו בכפר סלמה (כפר שלם דהיום) לא היה לאף אחד מהילדים בשכונה אופניים. לבית הספר בשכונת התקווה שם למדתי במשמרת שניה, היינו הולכים ברגל במרחק של כשני ק"מ, או שהיינו ממתינים לעגלה שנסעה לכיוון וקופצים עליה מאחור עד אשר העגלון היה מבחין בנו ומוריד אותנו בחבטת שוט חדה. בשנת 1960 עברנו לגור בגבעתיים. בגבעתיים כמעט ולכל הילדים היו אופניים ואני המשכתי לערוג לאופניים משלי, ללא הועיל. כאשר הייתי כבן 15 או 16 זכורני כי הדוד שלי שעבד בבית החולים איכילוב והיה נוסע לעבודתו על אופניו, רכש קטנוע עם סירה. ווספה, חידוש מדהים במשפחה. האופניים הושאלו לי, עד אשר ימצא להם קונה. כן אתם לא מאמינים אבל במשך כחודשיים שהאופניים היו ברשותי חשבתי שאני מלך השכונה. אבל כבר לאחר כחודשיים "נמכרו" האופניים בתמורה להבטחה שהדוד שלי יוכל להחנות את הקטנוע עם הסירה שלו בפתח חנותו של הרוכש ללא תמורה. הלכו לי האופניים מהם נהניתי כחודשיים בלבד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">תחושת דה ז'בוו הייתה לי בלילה, שוב נזכרתי כמה ערגתי לאופניים לפני כ – 50 שנה. זמן רב עבר מאז. קשה היה לי להירדם כאשר אני יודע שאופניי החדשים במחסן ואני ממתין בקוצר רוח לרכיבה הראשונה עליהם. כמו ילד קטן, למרות מרום גילי, כך המתנתי לשבת בבוקר לרכיבתי הראשונה, לאחר למעלה משבועיים של השבתה מאונס.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">בליל שבת ביקש ממני בני לעשות בייבי סיטר לנכד שלי. לא יכולתי לסרב והייתי אצלם עד </span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>02:30 </span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> הלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר. בחמש הייתי כבר על הרגליים. ירדתי למחסן כאשר חשיכה מוחלטת עדיין שררה בחוץ והתחלתי להכין את האופניים לקראת הרכיבה הראשונה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">לשבת נקבעה רכיבה קלילה עם החברים שלי מהקאנטרי. בשל הרמת כוסית שנקבעה ל 10:00 לרגל שישים אביבים לחברנו משה, החליטה כל חבורת הרכיבה שלנו על רכיבה קלה פעמיים פלמחים שזה כ – 45 ק"מ מישוריים ברובם למעט שתי גבעות קלילות. התאים לי כמו כפפת רכיבה לידיים שלא רכבו למעלה משבועיים. רכיבה קלילה כדי לבדוק את עצמי. קבענו יציאה ב – 07:00 ואני מחמש על הרגליים. הרבה זמן להעביר עד הרכיבה. לא אכחיש ליטפתי את האופניים כמו ילד קטן וחזרתי לדירתי כדי להתכונן ליציאה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">יצאתי לקאנטרי, נסיעה של מספר דקות מהבית. השמיים היו כמו מרק אפונים סמיך. תחושה מוזרה. היה חמים אבל כאילו ועטופים היינו בצמר גפן. רציתי מזג אוויר נעים יותר לרכיבה הראשונה אבל האמת שדי מעט נתתי דעתי לסובב אותי. רציתי לרכב. הרגשתי רצון לראות שאני עדיין יכול. שהפציעה מאחוריי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">התחלנו את הרכיבה בקצב איטי כשהחבר'ה ממש מתחשבים ונותנים לי להיכנס לאט לאט לקצב. הרגשתי טוב. לאחר כ - 10 ק"מ ממש בנחת, הגענו לעליה הקטנטנה לקיבוץ פלמחים. ניסיתי את עצמי והעליתי קצת עצימות בעליה. פתחתי פער מהחבר'ה אבל מיד הרגעתי קצב עד הים. המילים של אייבי "תיזהר לכשתחזור מעודף מוטיבציה" הדהדו כל הזמן במוחי. הרגשתי את האדרנלין זורם בעורקיי בקצב מהיר הרגשתי רצון לפוצץ, אבל ידעתי שעליי להפעיל את הראש והשכל, לא להשתגע להיכנס לאט לאט חזרה לרכיבה בעצימות נמוכה להגביר במשך השבוע ולא מיד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">בסיבוב השני לפלמחים הצטרף אלינו רוכב בלתי מוכר. הבחנתי שמדובר ברוכב בעל יכולות. שוב משכתי חזק בעליה לפלמחים והבחור צמוד לי לזנב עד הים. בדרך חזרה מפלמחים הגברנו קצב והרגשתי שאני יכול לתת יותר. בקטע נג"ש של כ – 7 ק"מ עם אולי 0.5% עליה החזקנו בקצב לא רע של 32 – 35 קמ"ש. כשלקחתי את ההובלה הרגשתי שחבריי לאט לאט נושרים מאחורי וגם הבחור שהצטרף והחזיק יחד איתי, נשר כשני ק"מ לפני סיום הנג"ש והשאיר אותי לבד בחלק האחרון. מודה, הרגשתי טוב, הרגשתי מעין התרוממות רוח, הרגשתי שעדיין כוחי ברגליי, הפציעה הציקה אבל לא ממש הפריע. אני מניח ששוב אמצא את עצמי אחרון כאשר אני עם הרוכבים של קבוצת הטראנס אלפ. אין ספק שהכושר בקבוצה גבוה יותר מהחברים שלי שרוכבים יותר להנאתם ואינם מגיעים לעצימות כה גבוהה, למרות שיש שם יכולות טובות שעם אימון נכון יכולים בקלות להגיע לכושר גבוה. הייתה לי שבת סבבה. הרמת הכוסית עם ארוחת בוקר טובה וקצת ערק של שבת בבוקר היו ממש במקום. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">הפציעה מאחוריי. אני עדיין רחוק מחזרה לכושר אבל אחרי רכיבת השבת אני חש שבעצם בדיעבד לא איבדתי הרבה. עם עבודה מאומצת בשבועות הקרובים אני מקווה שעד למחנה אימון צפון אחזור לדבוקה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif; font-size: 12pt; line-height: 115%;">תודה לכל החברים שדאגו ואיחלו החלמה מהירה. סעו בזהירות והימנעו מפגישה עם האספלט. זה ממש לא כיף. <o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-25669322694910477292011-03-25T09:43:00.000+02:002011-03-25T09:43:08.454+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - מיומנו של פצוע<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">תסכול. זו התחושה ששולטת בתחושותיי בימים אלו. מבחינה פיסית הכאבים ברגלי השמאלית נמשכים ואינם מאפשרים לי תנועה חופשית. הרגל מלאה בנוזלים ובדם שגרם לה להכחיל. הצבע הכהה נוזל כלפי מטה ולפי הרופא והפיזיותרפיסט זה יתפוגג לא לפני כ – 10 ימים נוספים של טיפולים ושכיבה ככל שניתן עם רגל למעלה. החלק הקשה יותר של כל ההחלמה. הירידה המהירה מידי למצב של הליכה הגבירה את כמות הנוזלים והדם ברגל והם בעיקר הגורמים לכאבים המתמשכים. אשתדל בימים הקרובים להמעיט בהליכה כדי לזרז את ההחלמה. גם הפיזיותרפיה עושה לי טוב למרות הכאבים שאני סופג בזמן הטיפול. די מבאס כל העניין.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התיישבתי לכתוב כי התסכול היום עוד גדול יותר. חבריי לקבוצת הטראנס אלפ רוכבים היום הגראציות שלי ומחשבותיי כל הזמן הם שם. הרי מכיר אני כל פיתול כל שיפוע<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>וכל אבן בדרך הגראציות. לעיתים נדמה לי שהלטאות המציצות מבין הסלעים בעצם מברכות אותי לשלום כשאני חולף על פניהם במהירותי האיטית משהו בעליה, הראשונה מיד לאחר צומת אשתאול. היום כשהחבורה תחלוף על פניהן, של הלטאות כמובן, הן יציצו ויראו הנה עולים החברים של רונן מאשכולות, הנה גם גיל חולף ורוני וגדעון וכל התותחים. טוב, מיד יחלפו על פנינו, כך ממש הן אומרות אחת לשניה, גם ערן והדי, הנה בצמוד אליהם מטפסים הצמד ליאור וצביקי, היי אומרת הלטאה השמנמנה לרזונת שהתיישבה על הסלע כדי להתחמם בשמש, שבדיוק החלה להציץ אחרי לילה גשום במיוחד, "מיד אחרי ליאור וצביקי יגיע סימון, נכון שהוא לא היה כבר הרבה זמן על הכביש כאן?" "את חושבת שהוא בגד בגראציות והלך לרעות בשדות זרים?". "אני לא מאמינה על סימון. הוא אחד שלא בוגד" "אז למה הוא לא מגיע?". "שמת לב, הרגע עבר גם אבשי" "אולי קרה לו משהו, לסימון?" "בטח תכף הראל או רונן ירדו לאחור לראות מה קרה לסימון, למה הוא לא מגיע לעליות". "היי, ראית, גם רכב הליווי חלף עבר לו, לא סימון כנראה לא יגיע היום". שמעתי את הלטאות כך מדברות בינן לבין עצמן. העברתי להן מסר בדרכי שלי. נכון לא אגיע היום. אינני יכול עדיין, אך הסירו דאגה מליבכן, עוד אחזור ואטפס במעלה צובה, כמו גם לעין כרם לבר גיורא ובמעלה נס הרים וצור הדסה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לעומת חבריי לטראנס אלפ חבריי לקבוצת הריצה והטריאתלון משתתפים היום המרתון ירושלים. בשבוע שעבר במרוץ ראשון לא התכוונתי להשתתף. זה היה אחרי מחנה האימונים במצפה רמון וחשבתי שזה לא יהיה חכם להשתתף במרוץ. העדפתי ללוות את הרצים ברכיבה על אופניים ובסיום המרוץ התכוונתי לצאת לרכיבה קלה של שעתיים שלוש כדי לחזור בשבוע שלאחר מכן למשטר אימונים אינטנסיבי. באותו יום שיש קרה מה שקרה והנה אני מושבת כבר שבוע וכנראה שזה יהיה לפחות עוד שבוע או יותר. היום התכוונתי כן לרוץ במרתון ירושלים. כמובן במקצה ל 10 ק"מ. נרשמתי וקיבלתי גם את הצ'יפ והחולצה אבל לרוץ כמובן שאינני יכול. ריצה בירושלים עבורי היא דבר מיוחד. לא נולדתי בירושלים ובסה"כ חייתי בעיר הזו מספר שנים מועט בזמן היותי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי לירושלמית ושלושת בניי נולדו בירושלים. אהבתי ואני עדיין אוהב את ירושלים יותר מכל עיר אחרת בעולם. חקרתי אותה, צילמתי אותה, עשיתי תערוכה על ירושלים. בקיצור ירושלים היא בנשמתי ולעיתים רבות אני אומר שאני ירושלמי, למרות שאינני זכאי לזאת את התואר הזה. אגב, תמיד אני חוזר ואומר שאם יש דבר שכן הייתי משנה במהלך חיי זו ההחלטה לעבור לגור בראשון לציון ולא להישאר בירושלים. אבל אלו החיים וכך הם לקחו אותי לאן שאני מצוי כיום. אז כמובן שלרוץ היום עם כל החברים הטובים ביותר שיש לי, עם אלכס, מארק ויאיר, עם שלום, מוטי ודוד, עם אריה ושאר החבר'ה זה תענוג אמיתי וגם סיבה נוספת לתסכול המוגבר שלי היום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">זהו חברים, אני מניח שבשעה זו חבריי לריצה כבר סיימו והם מתכוננים ליציאה לארוחת הבוקר הדשנה שמתוכננת לאחר הריצה, וחבריי הרוכבים כנראה מצויים בעליה של נס הרים לכיוון מערת הנטיפים. אז לכל חבריי הטובים באשר הם, שיהיה לכם יום נעים עם ריצה ורכיבה מהנים ובעיקר ללא פציעות, חבלות ו/או תקריות חריגות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שבת שלום לכולם!!!!!!! <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-29785748513638092792011-03-19T14:19:00.000+02:002011-03-19T14:19:11.896+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - פגשתי את האספלט<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">זה היה אמור להיות שבוע קל של התאוששות לאחר מחנה האימון במצפה רמון. חזרתי ממחנה האימון כאשר 4 הראשים בשני רגליי כואבים. כנראה ניו מלאים בחומצת חלב. יש אומרים שייתכן ולא שתיתי מספיק, יש אומרים שככה זה לאחר 3 ימי אימון אינטנסיביים. לקחתי יום חופש וביום שני ימאתי לריצה קלה של 12 ק"מ. הרגשתי טוב. ביום שלישי הייתי במסאג' טוב אצל המאסג'יסטית שלי ולאחריו פשוט הרגשתי כמו חדש. מוכן להיכנס שוב למשטר אימונים. ביום חמישי כבר עשיתי אימון סיבולת של שעתיים באוזון בהדרכת ה"קילרים" צחי ואסף והרגשתי מצויין.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">תכננתי ליום שישי ללוות את החברים שלי במרוץ ראשון על האופניים ולאחר מכן לצאת לרכיבה של שעתיים שלוש לקראת שבת שהתכונית הייתה לחזור לגראציות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">המרוץ שלהם היה נהדר. צילמתי את החבר'ה לאורך המסלול, עודדתי אותם וממש היה לי כיף ללוות אותם על אופניי. לא ידעתי מה צופן לי העתיד הקרוב. בסיום הריצה שלהם נפרדנו החבר'ה החלו להתפזר ואני עליתי על אופניי לרכב לכיוון דרום. יצאתי מהגן ששם הסתיים המרוץ ולאחר רכיבה של כמאה מ' בלבד חציתי צומת מצפון לדרום ממש מול הבית שלי. צומת די צדדי יש לומר עם מעט מאוד כלי רכב ורק בשל המרוץ היו קצת יותר רכבים מהרגיל על הכביש הזה. ממולי הגיעה מכונית במסלול של פניה שמאלה לגביה. הבחנתי במכונית וברור היה לי שהיא תאפשר לי לעבור כמו שצריך עפ"י חוקי התנועה. הרכב פשוט המשיך בנסיעה שמאלה לתוך הצומת ובדיוק כאשר אני הגעתי מולה הבנתי המכונית נכנסת בי!! זה שבריר של שניה שמבזיק במוחך שאתה הולך בעוד אלפית השנייה להיפגע.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לא הספקתי לעכל את העובדה והמכה כבר הכתה בי בחוזקה בצידי השמאלי. הרגל השמאלית ספגה את עוצמת המכה. הרגשתי שאני מתרומם באוויר ובהבזק של אינסטינקט התגלגלתי על מכסה המנוע שלה. הגלגול הזה כנראה עזר לבלימת עוצמת המכה. ממכסה המנוע התגלגלתי לרצפה, את זה אני זוכר כאילו בהילוך איטי. הגלגול ערך זמן ארוך מאוד, כך זה נראה בעיניי. כמו סרט המורץ בהילוך איטי ואתה צופה את מה שעומד להתרחש בעוד שניה, או אלפית השני ואז החבטה עם הקרקע והאינסטינקט לשמור על הראש. לא התנגדתי לתת לראש את תנועת הצניחה אבל שמרתי איך שהוא ולא ברור לי איך שהמכה תיבלם קצת עד שהרגשתי את חבטת הקסדה באספלט. זהו אני על הרצפה ועיניי נעוצות למטה בשחור של האספלט. הסבתא הזקנה לפחות בת 75 אם לא יותר, גרמה לי לפגוש את האספלט עין בעין. הוא היה שחור ולא מלבב במיוחד. התגלגלתי על גבי. מישהו רץ אליי בריצת עמוק וצעקות ואני ניסיתי להרגיעו שאני בסדר. לא איבדתי את ההכרה ולו לשנייה. ניסיתי לקום אבל אנשים שהתאספו סביב מקום התאונה אמרו לי להישאר במקומי וכך נשארתי מספר דקות. משהבנתי שאני בסך הכל בסדר ביקשתי מאנשים שיעזרו לי לקום והתיישבתי לצד המדרכה ל אבן השפה נשען על עמוד. יזהר חברי הגיע מיד עם התרחש התאונה וסייע בידי לייצב את תחושותיי, את מצבי, השקה אותי במים והרגשתי השתפרה<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עניתי לשאלות השוטרים שהגיעו למקום ובחניתי את מצבם של אופניי. נכון אין הם מהטובים בעולם אבל אני מאוד קשור אליהם. יש האומרים שהם גרוטאה, הא ליאור, והם זקוקים לשימון וכו' אבל לי מאוד נוח על אופניי. ההתאמה שעשה לי עמוס וולף מאוזון כל כך מתאימה לי שאני לא רוצה להחליף אותם, למרות שאין ספק שהשוק מוצף בעשרות דגמים טובים יותר מהטרק הזה. לי הוא הטוב בעולם! בתחילה חשבתי שהם מרוסקות לחלוטין, טוטאל לוסט. מאוחר יותר הבחנתי שבעצם מה שנשבר זה המזלג הקדמי. אולי עוד אתקן אותם. לא החלטתי עדיין. נראה בהמשך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ואז הגיע אמבולנס שהוזמן. בתחילה לא רציתי להתפנות באמבולנס אבל במחשבה שניה ובעצת הפרמדיק שאמר שרצוי לעבור בדיקה כללית פוניתי לאסף הרופא.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התחושה לשכב על אלונקה כאשר רואים מלמעלה את השמיים היא מוזרה ביותר. הצמידו לצווארי מגן צוואר דבר שמנע ממני תזוזת ראש לצדדים וכך על אלונקה קשיחה הרימו אותי לאלונקה המתנייעת. כל הזמן אני שומע קולות מסביב של האנשים ואינני רואה אותם. אמנם השבתי לשאלות וגם ביקשתי כל מיני בקשות, צלצלתי לבן שלי גב שיביא לי כל מיני דברים לבית החולים וכו'. אפשר לומר שתפקדתי לחלוטין. הייתה לי תחושה מוזרה לשכב על האלונקה ולהביט רק למעלה. הוכנסתי לאמבולנס ומעליי אור ניאון. לא התנסיתי בנסיעה על גבי כאשר אתה רואה רק את תקרת הרכב ומטלטל בסיבובים ימינה ושמאלה קדימה ואחורה. זה ממש לא נעים. פתאום מרגישים פצוע. עדיין לא היו כאבים עזים. הם עוד יגיעו בהמשך. הכניסה לחדר המיון על אלונקה הייתה בשבילי טראומה. קשה לי לעכל שאני פצוע. גם כשאני חש שלא בטוב זה גורם לי לתחושות לא נעימות ולא טובות. החלוקים הלבנים, אורות הניאון מסביב, הקור של מיזוג אוויר והריחות המאוד מיוחדים של חדר המיון החדירו לי באחת להכרה שאני פצוע. מחשבות חלפו בראשי, מה אם בכל זאת קרה משהו? מה אם לא זה ימנע ממני להמשיך באימונים לטראנס אלפ שאני עסוק בהם כבר מספר חודשים והם ממלאים את כולי כיום. הרגשתי כנכנס לתוך עולם בלתי נודע. בדיקת לחץ דם הראתה שיש לי קצת לחץ דם גבוה. נחרדתי. הרופא צחק ואמר שזה ממש טבעי שלחץ הדם עולה במקצת בעקבות פגיעה כזו. אני ניסיתי להירגע כדי שלחץ הדם ירד. ואז אני שומע את הרופא מסביר לרופא מתמחה שהיה איתו, "אתה רואה לבחור יש דופק 52 רואים שהוא ספורטאי" המתמחה צחק ואמר שאפילו במנוחה המוחלטת ביותר הדופק שלא לא יורד מ 64. הרופא אמר לו ידידי, תתחיל להתאמן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בניי שי וגב הגיעו לחדר המיון ולאחר למעלה משעתיים השתחררתי הביתה. הדבר הראשון שהלכתי לבדוק כאשר הגעתי הביתה היה את מצבם של אופניי. מצאתי אותם במחסן היכן שגב הניח אותם וגיליתי שמצבם אינו ממש טוטאל לוסט ובעצם החלק שנפגע קשות, למעשה נשבר לשניים, זה המזלג של הגלגל הקדמי. נראה שניתן להחלפה עוד אחליט בעניין האופניים. בת זוגתי החמודה והאהובה הביאה לי ולגב אוכל לדירתי כי לא היה לנו כלום בבית כך שיכולנו לבלות את השבת בנחת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בערב עוד יצאתי לביתו של בני שי לחגוג את פורים איתם ועם הנכד המקסים שלי. בדרך כמובן שאספנו את אימי בת ה – 90 לחגוג אתנו את פורים עם הנכד והנין שלה. מוזר, או אולי לא מוזר, אני כבר עוד רגע קט בן 63 ועדיין נזהר מאימא כמו כשהייתי בן 14. קשה מצד אחד להסתיר ממנה דבר כי בכל מקרה אין היא מאמינה לאף אחד והיא תמשיך לחקור ולחקור עד אשר תאמת את העובדות לשביעות רצונה. כבר מראש דאגתי לעדכן את כל משתתפי ערב הפורים שלא ידברו ליד אימי על התאומה שהייתה לי. זה אחר כך מתכון בדוק לנדנוד אין סופי שאפסיק כבר עם הספורט הזה ולמה צריך לרכב באלפים עם אופניים? גם מכוניות זה מסוכן שם בגלל הסרפנטינות. היא חצתה את האלפים ברגל לפני 65 שנים, אבל אז זה היה משהו אחר. כך לדעתה. מיד שיצאנו מו המכונית היא הבחינה שאני צולע על הרגל. החקירות החלו. ניסיתי ככל יכולתי ולמרות הכאבים העזים ללכת כמה שאני יכול יותר ישר, כשאני מתרץ את הצליעה בנקיעת הרגל בריצה. שוב גערה בי כמו בילד קטן, שוב הספורט הזה, מתי כבר תפסיק עם הספורט הזה שלך!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הלילה היה נורא. הכאבים בברך ימין הלכו וגברו ולא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. השחר האיר ועמו התחושה המוזרה של שבת בבוקר ללא רכיבה. קמתי עצוב, כואב וגם קצת מדוכא. רבים רבים עודדו אותי שאחזור מהר חזרה ואני חש את כאביי בברך ויודע שזה דורש זמן עד אשר אוכל לשוב ולעלות על אופניי. הייתי בכושר לא רע בעקבות מחנה האימון האחרון במצפה רמון. הרגשתי שהמחנה נתן לי פוש קדימה, הן מבחינת הכושר והן מבחינת ההתנהלות של רוכב אופניים. הרגשתי טוב מנטאלית וגופנית. למדתי הרבה בעניין תזונה נכונה וכמה זה חשוב התחברתי מאוד למקצוע ולאופניים. אין ספק שפסק זמן עכשיו ייקח אותי אחורנית. תלוי כמובן באורכו של פסק הזמן הזה. מקווה שהוא לא יהיה ארוך מידי ואחזור מהר לאימונים ולשגרה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אני רוצה להודות לחברים הרבים שבירכו אותי וחזקו את ידיי הן בטלפון הן בפייסבוק והן בהודעות אישיות לכולם אני מודה מאוד וכמובן להראל ורונן שמיד התקשרו ודאגו לשלומי. תודה רבה לכל החברים!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-23634734204689338862011-03-12T20:27:00.000+02:002011-03-12T20:27:42.299+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 3 וסיכום המחנה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום השלישי נפתח בירידה החדה של מעלה העצמאות ומיד ציינתי לעצמי לא לשמוח כל כך כי כל זה יהיה לנו בדרך חזרה. היום יצאנו דרומה לכיוון נחל פארן. רכבנו בדיוק 50 ק"מ עד למעלה ביציאה מנחל פארן וחזרה למצפה. כאמור ירידה מדהימה, התארגנות קלה במינסרה ויצאנו בשני פלוטונים לכיוון מעלה פארן. הפלוטון הקדמי עם החבר'ה המוטרפים מאשכולות דהר ודי מהר נעלמו לנו מהעיניים. הפלוטון השני, עם כ – 25 רוכבים, היה יותר שפוי, כמובן לטעמי. בתחילה איבדתי אותו כמעה בשל התעכבות מיותרת בתחנה, גם זה יש ללמוד, להשיג פלוטן דוהר זה לא עניין של מה בכך. הדי וערן הגיעו מאחור ובעזרתם הרבה הצטרפנו לפלוטון "השפוי". מאוד נהניתי. לגבי הדי וערן כבר אמרתי את כל הדברים הטובים, העבודה המשותפת שלהם העזרה ההדדית וגם לאחרים, זה דבר שצריך ללמוד ממנו ולהוות סמן ימני לכל הקבוצה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">רכבנו בפלוטון לאורך של כ – 35 ק"מ בקצב, לפי הגרמין שלי 33 קמ"ש בממוצע שזה יפה מאוד. הרוח הייתה גבית כולם משכו באופן שווה ופשוט היה כיף לעבוד בפלוטון כזה. כך עבדנו כולנו עד ממש לפני מעלה פארן ואפילו צעקותיי לשמור על המבנה גם בירידה האחרונה לתוך הוואדי לא הועילו. החבר'ה צריכים גם קצת להתפרק והגענו שם למהירות של מעל 70 קמ"ש. לי נרשמה מהירות של 76.5 קמ"ש. העלייה מתוך הוואדי במעלה פארן לא הייתה קשה במיוחד ולמעלה עצרנו לטעימה קלה, התארגנות וצרכים אישיים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לפני כמעט עשור, אולי יותר רכבתי את ראשון – אילת עם צביקה יוז'יק, שכבר הוזכר בכתבה של אתמול, היום ה 2. לאורך כל הדרך כמעט רכבתי לצידה של מירי רוזנפלד. משפחת טריאתלטים מצטיינת. אח שלה, אופיר היה מבחירי הטריאתלטים בארץ, אמא שלה שלומית, עדיין לוקחת גביעים ומקומות ראשונים בכל תחרות, וגם מירי היא טריאתלטית בכירה שאוספת מדליות וגביעים בשפע. אני זוכר שאת מעלה נפחא עלינו בקושי רב ועצרנו למעלה להינפש כמעה ואני זוכר שאת מעלה פארן כינו כל הרוכבים דאז "הקיר". נראה לי שלמרות השנים הרבות שחלפו מאז, האימונים בשלושת החודשים האחרונים עשו משהו. את מעלה נפחא עליתי אתמול בקצב סביר, עבורי כמובן, ומעלה פארן ממש לא נראה היום מפחיד במיוחד. הגראציות הקבועות שלי, נס הרים וצובה הן הרבה יותר קשות ממעלה נפחא או פארן, וגם הן כבר לא מפחידות. הכנסתי לראשי את הביטוי "בקצב שלי" וזה ממש עובד. אני לא שם לב לסובבים אותי, אני מטפס בקצב שלי ומסתבר שאני שורד את העליות למרות הקשיים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הקרבה לבה"ד 1 הזכירה לי כל מיני נשכחות. בין היתר נזכרתי באחד מאותם פתגמים צה"ליים המושרשים כל כך חזק בכל אחד מאיתנו. שם בבה"ד 1 למדתי ש"קשה יש רק בלחם, וגם את זה אוכלים". אז נכון יש קשיים אבל בעבודה נכונה ונחישות מספקת, גם את העליות של הטראנס אלפ נעלה. לא ככה הראל?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הדרך חזרה הייתה סיפור שונה לחלוטין. רוח פנים עזה לאורך כל ה – 50 ק"מ עד למצפה הייתה מתישה ביותר. רכבתי עם צביקי וליאור ושתי הבנות היפות והמדהימות האלו, רייצי ורמה. ליאור וצביקי משכו לאורך ק"מ רבים ברוח העזה ועזרו לכולנו לשרוד עד העליה למצפה. שאפו גדול לחברות ולעזרה ההדדית שהפגינו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אני חושב שלמחנה האימון היה גם ערך נוסף של הכרת האנשים, החיבור בין כולם, טוב אז קשה להתחבר כולם עם כולם, אבל בהחלט נוצרו קשרים של חברויות וזה מתבטא בעיקר בעזרה האחד לשני ברגעים הקשים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הסיום היה כמובן העלייה המפרכת של מעלה העצמאות. אין כל ספק שזו עלייה קשה. אם היינו עושים אותה על הבוקר אני מאמין שהייתי עושה אותה לפחות פעמיים. אבל, לאחר 100 ק"מ ברוח וכאשר מריחים כבר החלק הכי טוב של מצפה רמון, שזה הכביש לצפון, אז לי, כמו גם לצביקי וליאור ולרייצי ורמה לא היה כבר את הדרייב הנדרש לעוד סיבוב במעלה העצמאות. סליחה רונן. אבל שאפו גדול לכל אלו שלא התעצלו כמונו ועשו את המעלה פעמיים ואף שלוש. יש בקבוצה בהחלךט חבר'ה עם יכולות על שאני לחלוטין לא בליגה שלהם. נכון גם לא בגיל שלהם! <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז אם אני רוצה לסכם בקצרה את מחנה האימון דרום הייתי אומר שבעיקר שני דברים לקחתי ממחנה האימון הזה. ראשית, עבודה מתמשכת ע"פ מספר ימים כאשר מתחילה עייפות מצטברת, לא מצליחים להגיע לאותו דופק כמו ביום הראשון ובמילא הקצבים הולכים ויורדים, חברים צריך לשמור על השפיות ולשמור על כוחות לכל השבוע. הדבר השני נקרא התארגנות. למדתי להכין את עצמי ואת האופניים לדאוג לכל פרט שיהיה מוכן לבוקר המחרת. שתהיה שוב חולצה יבשה ואפילו נוכחתי שלא הבאתי איתי מהבית שקיות ניילון לעטיפת הכריכים ליום המחרת. כמובן שגם יש לנו נתבך נוסף בכושר הכללי ועוד כל מיני תובנות שעכבר עמדתי עליהם בעבר, אבל שני הדברים הללו הם חשובים לכל רוכב וכמובן למי שמתכונן לתחרות ארוכה שכזו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ואי אפשר לסיים ללא מספר מילים על הארגון ועל הראל את רונן. הכל דפק כשורה כמכונה משומנת היטב. ארגון לעילא ולעילא ומגיע לשניהם ח.ח. גדול. אני רוצה לציין לטובה את איילה. פגשנו אותה פעם או פעמיים בסה"כ באוזון, אבל מאחורי הקלעים היא עושה עבודה מדהימה. כל שאלה שאני מפנה אליה יש לי תשובה מיידית. חשבוניות, קבלות, תיאומים, הכל דופק כמו שעון שוויצרי. כל הכבוד איילה ותודה רבה על הכל.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ובכל זאת שלא תחשבו שאני רק מפרגן ולא גם ביקורתי. מרונן המאמן הייתי מצפה לקצת יותר תמיכה ועזרה מאחור ולא תמיד לרוץ לראש הטור. אין לנו כל ספק ביכולות האישיות שלך. אני מבין שגם אתה מנצל את המחנה לאימון, אבל בכ"ז אתה המאמן וצריך להדריך, לעזור לתת עצה גם לאלו שמאחור. אז קבל זאת ברוח טובה ואנו האחרונים מצפים לך.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היה מדהים נהניתי מאוד, אני מרגיש שהתקדמתי עוד מספר צעדים לכיוון המטרה. להתראות במחנה צפון, ועוד קודם בעוד רכיבות משותפות! <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-10846793828932841052011-03-11T18:26:00.000+02:002011-03-11T18:26:31.613+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 2<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אם היום הראשון התאפיין בקור וברוח המטורפת, אז חלקו הראשון של היום השני התאפיין מבחינתי "בבדידותו של הרוכב למרחקים ארוכים". אני טוב בזה. זכורים לי האימונים עם צביקה יוז'יק לקראת המרתון. ריצות ארוכות, לו לא היה אלוהים, של עשרות קילומטרים בבדידות מזהירה. היינו מתחילים יחד ולאחר כחצי שעה הייתי מוצא עצמי לבד לעוד שלוש שעות ריצה אין סופיות. עוד משהו שנותר לי מאז, לא, בירכיים לא נותרו וכיום אני בקושי מסיים </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">K</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>10, אבל נותר העניין המנטלי. היינו רצים מקאנטרי גלי הדר בראשון עד הים וחזרה 22 ק"מ ואז מגיעים לצומת שלפני הקאנטרי ויוז'יק שהמתין לי בצומת, היה אומר, יופי ריצה טובה, עכשיו מסתובבים וחזרה לים. זה מטורף. לחזור שוב לעוד סיבוב של 22 ק"מ, כאשר היינו כבר בבית. מארק מהקבוצה שלי היה מספר לי שצביקה היה מגיע בריצה ממקום עבודתו ביפו עד לתעשיה האווירית שם עבד מארק ויחד היו רצים הביתה לראשון. כאשר היו מגיעים לפניה הביתה, יוז'יק היה אומר למארק שרצים עוד עד הקאנטרי. זו הייתה השיטה שלו לעבודה מנטלית. כיום זה עוזר לי מאוד בעליות. נכון אני לא עושה אותם פעמיים כמו גיל או אחרים אבל בקצב שלי אני מסיים עליות עם רגליים מספיק טריות לעליה הבאה. תודה צביקה, לצערנו לצביקה הייתה תאונת אופנוע ממנה נותר נכה בידו ואין הוא יכול עוד לעשות ספורט. עוד דבר קטן לגבי צביקה יוז'יק שהיה מראשוני הטריאתלטים בישראל, הוא היה זה שארגן לראשונה את רוכב ישראל, תחילה מראשון לאילת ובהמשך מהצפון. מגיע לו הרבה כבוד!!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז התחלנו בפלוטון יותר רגוע היום, אבל אני מראש אמרתי לעצמי אני לא במשחק הזה ולא שוחק את עצמי כבר ב 35 ק"מ הראשונים. כך מצאתי עצמי לאחר 3 חבורות של פלוטון שונים ואני עם עצמי בבדידות מזהירה של הרוכב למרחקים ארוכים. לעסתי כל מה שהיה לי והג'לים נטחנו בקצב. הרכיבה, אמנם לבד אבל התקדמה בקצב משביע רצון מבחינתי. הרוח הייתה סבירה שלא כמו אתמול וגם הקור היה נסבל לחלוטין ולאט לאט אף התחמם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום רכבנו לכיוון צפון לעבר ירוחם. כאשר התקרבתי לשדה בוקר הבחנתי מרחוק בחבורת רוכבים ואני כל הזמן סוגר עליהם. חייכתי לעצמי כמה שהטקטיקה שלי עובדת נפלא. אני בקצב שלי, לא הורג את עצמי והנה עוד רגע קט אני סוגר עליהם. הרגשתי מצויין<span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ומצב רוחי עלה. הוי מה התאכזבתי כאשר הגעתי לחבורת הרוכבים וגיליתי שאלו הבחורות שיצאו שעתיים לפנינו וחלקן רוכבות עם נעלי התעמלות. יופי סימון ניצחת אותן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הפסקה קלה בכניסה לירוחם לקראת הירידה למכתש הגדול. ירוחם זה בסוף העולם שמאלה. אם אתה מגיע לשם על אופניים אז זה אחרי סוף העולם וצריך גם שמאלה וגם ימינה מספר פעמים. אבל הופתעתי לטובה, לפחות מהרחוב הראשי בו עברנו. עיירה נקיה ומטופחת גינון וכיכרות נעים ורחוב ראשי שוקק חיים, כנראה מאחר והיה יום שישי. וכן, נתנו כבוד לרוכבי האופניים, מה שלא מקובל במקומותינו, מכוניות לא צפרו ונתנו לנו לעבור והיו גם עמה אנשים בצידי הדרך שמחאו לנו כפיים. שאפו לירוחם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הירידות התחילו להתחבב עליי. ישיבה נמוכה, ברך פנימית של העיקול פונה למעלה וקצת קדימה, נותנת איזון מצויין לגוף ולאופניים, אלמנט הפחד ירד משמעותית, אוליי זה לא כל כך טוב, והאופניים רצו בעיקולים, היה כיף. בתחתית המכתש הסתובבנו וחזרה לטפס את מעלה ירוחם, למעלה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אייבי יקירי, נראה לי שלעולם לא אוהב עליות. מה לעשות הן טיפוסיות כאלה שלא אוכל לאהוב אותן. זה ביננו. אבל כבוד! אני נותן לכל עליה את הכבוד שמגיע לה. אני לעולם לא נלחם בעליה. אני אומר לה כבר מלמטה, את חזקה ממני, אין לי שום יומרות לנצח אותך. בסה"כ אני רוצה להגיע למעלה עם רגליים מספיק טריות בשביל אחותך, העליה הבאה המחכה לי בהמשך. אז בבקשה תני לי לעלות, לאט לאט בקצב לי בדופק נוח יחסי ואז אני גם מגיע, כי אייבי אמר שאין עליה שאינה ניתנת לטיפוס.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עוד אני מטפס והנה מגיעים הדי וערן מאחוריי. בבוקר רונן אמר שהיום הזה מוקדש לעבודה בזוגות. לי אין זוג כך שעבדתי די לבד, אבל הדי וערן הם זוג שממש עובד יחד. ערן לא עוזב את הדי לשנייה וזה ממש יפה ומרגש. בעליה הוא תומך בה מעודד ואף עוזר כאשר הוא מסייע לה לעיתים בדחיפה עם יד אחת. היי, לא ראיתי עוד זוגות שעובדים ככה בצוות. כל הכבוד להדי וערן.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">יצאנו מהמכתש והתארגנו לפלוטון ביציאה מירוחם. קבוצת הקילרים של רוכבי אשכולות כבר מזמן נעלמו ונותרו כשלושים רוכבים, אולי היותר שפויים שבין הקבוצה ולפי בקשת החברים, ביקשנו מהמובילים בפלוטון שלא להכתיב קצב רצחני כמקובל במחוזותינו. הראל עמד על כך ובעיקר כאשר במובילים מצוי גיל החמוד, ידעתי שלא יקרעו אותנו. ואכן כך היה. רכבנו בפלוטון כ – 35 ק"מ בקצב סביר וממש נהניתי מכל רגע. רן לא הפסיק לעלות בדרך על כל עיניי החתול המצויים בין ירוחם לשה בוקר ובאחד מהם אף החליק והיה קרוב לנפילה, אבל שליטתו המדהימה באופניים הצילה את הפלוטון כולו מנפילה כללית. לא כך רן? <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בכניסה לעבדת הייתה אי הבנה קטנה. היו שרצו לעצור להפסקה קלה, אחרים כבר הריחו את האורווה. כך הפלוטון פורק והמשכנו בבודדים או בחבורות קטנות יותר לכיוון מעלה בית הסוהר נפחא.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בקטע זה שוב חבר אליי זיגפריד הגרמני. גם את העלייה של מעלה ירוחם עלינו יחד. בחור נחמד החלפנו דברים בדרך ונבדוק אם זה מעשי שנהיה זוג בטראנס אלפ. עלינו את העלייה לכלא נפחא ומשם כבר התגלגלנו לכיוון מצפה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סה"כ יום הרבה יותר נוח מיום אתמול. החשוב מכל זה הימים הרצופים של הרכיבה. יש לזה משמעות רבה. לעלות יום אחרי יום על האוכף ולשבת עליו שעות על שעות, גם עניין זה דורש אימון כמו כל דבר אחר. ההתארגנות עם אוכל ושאר הדברים הנדרשים וצריך לזכור שאנחנו לא יוצאים מהבית והכל צריך להיות מתוכנן מראש. כך למשל לא ארגנתי לעצמי שקיות אוכל לצורך עטיפת הכריכים שאני מכין בבוקר. הערה לפעם הבאה. כמה שחשבתי על הכל, נשכחים דברים וזו ההזדמנות ללמוד ולהפנים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">נהניתי מאוד מיום הרכיבה השני ועכשיו מתכוננים לקבלת שבת וקידוש. נשתמע בהמשך! <span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-51930208238498992822011-03-11T08:21:00.000+02:002011-03-11T08:21:31.660+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 1<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היום הראשון של מחנה האימון במצפה רמון התאפיין בקור העז וברוח המטורפת. למצפה הגענו לפני 9 בבוקר אבל מספר חבר'ה פיספסו את הדרך כך שהיציאה לרכיבת היום הראשון התעכבה במקצת. לדעתי זה היה לטובה. נכנסנו לאווירה של הטראנס אלפ, לדעתי לפחות. ההכנות לרכיבה הם חיוניות ביותר. שמתי לב להתלבטויות, מה ללבוש מה לקחת החבר'ה מתייעצים זה עם זה. מכינים בניחותה את האופניים ואת עצמם. צריך ללמוד גם מזה. לא להשאיר את ההכנות לרגע האחרון. ללמוד שכל דבר יהיה במקומו והדברים יהיו מובנים. שלא במקרה בערב חזר על עניין זה הראל יותר מפעם אחת. זה חשוב מאוד גם לרוגע האישי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז אם בעניין הרוגע האישי מדובר עליי לספר לכם שבדרך למצפה רמון היו לי לא מעט פרפרים בבטן לפני יום הרכיבה הראשון, איך אעמוד בלחץ ובקצב, איך אתגבר על העליות ועדיין לשמור את עצמי טרי ליום המחרת. זו בעצם הדאגה הגדולה ביותר, ובעצם הבנתי משיחות עם החברים כי זו דאגתם של רבים. גם טובים ממני.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">במצפה ציפה לנו קור מקפיא של 6 מעלות. כמובן שהתלבשנו בהתאם אבל לאחר תחילת הרכיבה זה היה הדבר שפחות הפריע. הגורם המשפיע ביותר הייתה הרוח. היום הבנתי שלא סתם מכונה האזור שליד בה"ד 1 מישור הרוחות וצומת בה"ד 1 נקראת צומת הרוחות. הרוחות כאן מטורפות. אינני יודע לאיזה מהירויות הגיעו אבל בירידות מסויימות פשוט הרגשתי שהרוח מעיפה אותי יחד עם האופניים למטה לתהום. הדי הקטנטונת עם ה 45 ק"ג שלה סיפרה לי כי סבלה מאותה התחושה.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">יצאנה ממצפה בפלוטון מרשים של קרוב ל -50 רוכבים. עם הפניה ימינה בצומת הרוחות הפלוטון הגביר קצב ובשל רוח הפנים החזקה שחטפנו שמרתי על מקום בפלוטון כדי להימנע מקבלת הרוח ישירות. כך נותרתי בפלוטון הקדמי במשך כ - 15 ק"מ כשהקצב היה פשוט מטורף וממש לא התאים לי. הראל חלף על פניי והזכיר לי שיש גם מחר. הורדתי קצב וחברתי לפלוטון מאחור שהיה לי הרבה יותר נוח וגם אותו נטשתי כשהגענו לעליות של הר חריף. חזרתי לעצמי על התובנות שלי ואת העליות אני עושה בקצב שלי ושומר כוחות.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לא יכולתי שלא להיזכר בבה"ד 1 כאשר חלפנו על פניו. הייתי כאן כחניך לפני למעלה מ - 43 שנים. הבנים שלי שגם הם עברו כאן, גם זה היה כבר לפני שנים רבות. אין סוף זכרונות יש לי מהמקום הזה. אוליי בהזדמנות אכתוב קצת על כך. חלפנו ע"פ המטווחים ונזכרתי איך היינו חוזרים מהמטווחים עם סחיבת פצועיים אחד על אחד עד הבסיס. פתאום הבסיס נראה כל כך רחוק, איך עשינו את זה. בן זוגי דאז היה מאיר זמיר, לימים תת אלוף שהתפרסם במלמחת יום הכיפורים ככח טייגר וקיבל צל"ש. מאיר היה חזק מאוד הוא היה לוקח אותי הקטן על הגב, צועק שאנחנו לא מתחלפים ורץ איתי כל הדרך עד הבסיס כשאני מבכה נואשות לאורך כל הדרך על מצבם של אשכיי שהתחבטות על כתפו.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הר חריף הוא גבוה אבל העליה החלה בעצם כבר מהצומת ולכן לא הייתה תלולה במיוחד. מהר חריף ירדנו לאורך גבול מצריים לכיוון הר שגיא. רכבנו כ 20 ק"מ וחזרנו להר חריף. מכיוון דרום העליה להר חריף מכיוון דרום קשה הרבה יותר. עבדתי בקצה שלי וקיבלתי עידוד מבורך מאייבי שהצטרף אילנו למחנה האימון ותרם רבות מהידע שלו מהמקצועיות ומהניסיון להבין את העליות לכבד אותן ולא להילחם בהם. הפנמתי מאוד את הרצאתו המאלפת שהייתה בערב.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בדרך חזרה הייתה לנו רוח גב ורכבנו בפלוטון קטן של ערן, הדי, רן וצביקי והבחור הנחמד גיל. אני חייב לציין את גיל. בחורצ'יק צעיר לדעתי בשנות ה - 20 שלו. רוכב מעולה בעל יכולות אבל בעיקר ממש חבר. רכב איתנו המבוגרים יותר והאיטיים יותר, עזר לנו כל הזמן, ירד לאחרונים בעליות משך ועודד. בקלות היה יכול להיות מקדימה אבל נשאר עם החבורה הקטנה הזו עד מצפה ואני חייב לומר לו כאן, יישר כוח. חבר אימיתי. </span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בפניה בצומת הרוחות ימינה לכיוון מצפה שוב חטפנו רוח פנים עזה ביותר והורדתי קצת קצב עד מצפה כדי לשמור על כוחותיי למחרת היום.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הערב התאפיין בשיחה קבוצתית וחוויות שהחלפנו מיום הרכיבה הראשון. שוב אני מניח שזו תהיה גם האווירה בטראנס אלפ ולדעתי המחנה אימון הזה חשוב ביותר לא רק לצורך האימון עצמו שכמובן חשוב הוא בפני עצמו, אלא גם מבחינת הכניסה לאווירת הטור וכל הסובב אותו שזה לא פחות חשוב.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז מה היה לנו היום? כ - 120 ק"מ, עליה מצטברת של כ - 2000 מ' ורוחות מטורפות כל היום. מתכוננים ליום השני.</span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-86888308921087412342011-03-07T16:23:00.000+02:002011-03-07T16:23:09.542+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - לקראת מחנה האימונים הראשון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני לא יודע איך אתם, אבל לי כבר יש פרפרים בבטן לקראת סוף השבוע. התאמנתי בשלושת החודשים האחרונים כמו שלא התאמנתי, באופניים, מימיי. אני מרגיש הרבה יותר חזק ומוכן ממה שהייתי בתחילת האימונים. אין כל ספק שהתוכניות המובנות של רונן והפסיכולוגיה, שלא בגרוש, של הראל, עשו את העבודה. לפחות עליי. אם בעבר הייתי עולה פעם בכמה זמן את נס הרים, הרי היום בכל אימון אני עולה פעמיים ולעיתים שלוש גראציות באימון אחד. כמובן שזה מקנה, מעבר לכושר שהולך וגדל מכל אימון, זה מעלה את הביטחון האישי ביכולות, זה מלמד, אותי לפחות, מהם היכולות האישיות שלי, לשמור על כוחות, לדאוג לדופק שיישאר בתחום ה – E2 מקסימום E3 ושלא ישתולל מעבר לזה. בעבר הלא רחוק חשבתי ש – E2 זה סימון של כביש מהיר או משהו דומה. אני ממש מתחיל להרגיש בקהילת רוכבי האופניים, לפחות מתחיל להבין את המושגים, והמינוחים המקצועיים. אני כבר יודע גם מה זה פלוטון. אגב, אני מאוד אוהב את קטע הישיבה בתוך הפלוטון, הבעיה היא שכאשר אני חובר לפלוטון חזק, אני מאבד בתוך זמן קצר אנרגיות שמיד משלמים על זה במזומן בעליה הראשונה. אז עליי כל הזמן להזהיר את עצמי ולשמור על מקומי הטבעי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">החששות הללו, הם אלו שגורמים לפרפרים בבטן. אני מנסה להוציא אותם בכתיבה. אינני יודע אם זה מרפא, אבל אין ספק שזה לא מזיק. בראשי, בכל רגע פנוי אני מנסה לערוך רשימות מלאי וציוד, מה אני צריך? מה אצטרך? מריץ סיטואציות ותרחישים שונים כדי לבדוק ולבחון כל פריט נדרש שלא נהיה במצב שאין לי לדוגמא מגן זיעה והאף נוטף ואני לא מצליח לנגב. זה מעצבן. שלא נדבר על דברים ממש מהותיים.</span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">זה מזכיר לי את הצבא. את ההכנות לכל פעולה, או מבצע או לפעמים לסתם אימון. מריצים עוד ועוד תרחישים ורושמים כל פרט וכל ציוד כדי שבתדריך שאחרי קבוצת הפקודות לא נפספס משהו. היינו, לעיתים, מגיעים לכמויות ולמשקל, שמתחילים לראות על מה אפשר לוותר, מה אפשר להוריד מבלי לפגוע בצרכים. אני לא רוצה להגיע עם מזוודות מלאות ציוד וכמובן שגם חושש מחוסר כלשהו, אז גם עניין זה די מטריד ואני מנסה להתגבר עליו.</span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מה אני מצפה ממחנה האימונים? ראשית, אני מקווה שהמחנה יקנה לי את הביטחון הנדרש למספר ימי רכיבה רצופים. אני כבר יודע שיש ביכולתי, בקצב שלי כמובן, לעלות על האופניים ולרכב מספר שעות לא קטן ביום נתון. לעשות כ – 130 ואף יותר לטפס גובה של כ – 2,500 מ' ויותר. אבל, מה קורה למחרת? האם אני יכול לעשות כמה ימים כאלה ברציפות. זו אחת המטרות שלי, וכנראה של כולם, במחנה הזה. מטרה נוספת, כפי שתיארתי לעיל, הינה עניין ההצטיידות המתאימה לפרק רכיבה של מספר ימים. הבנתי בשלב כלשהוא מהראל, או שהיה נדמה לי, שעוד נקבל לעניין זה סיוע של רשימות מסודרות לגבי הציוד וההתנהלות בטור עצמו. מקווה שזה יעזור ויעבוד כראוי.</span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">השבת האחרונה הייתה נפלאה. יום קסום עם שמש אביבית ונעימה. הרכיבה עם החבר'ה שלי הייתה כייפית, לא קשה, למרות שסיימנו כ – 70 ק"מ בקצב ממוצא של כ – 27 קמ"ש, אבל ללא עליות גדולות. חזרנו לקאנטרי בראשל"צ בשעה 11:00 בערך. אספתי את אילנה חברתי האהובה ושוב, איך ניחשתם נסענו לעליות שהפכו בחודשים האחרונים לבית השני שלי. הפעם בנסיעה ברכב, כמובן. חברים, אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני עצמי, פשוט לא האמנתי לעצמי, שאני עולה את העליות של צובה, נס הרים וצור הדסה....באופניים. מהרכב זה נראה הרבה יותר מפחיד, לפעמים בלתי נתפס. כאשר אנו רואים עליה מתחתיתה, היא נראית הרבה יותר מפחידה ממה שהיא באמת. </span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">האזור, הרי ירושלים, הוא פשוט מקסים בעונה זו של השנה. קטע הדרך, מצומת עין כרם בואכה למעלה לצומת בר גיורא, שבד"כ אנו חולפים עליו ביעף ברכיבת טמפו, עד העליה כמובן, הוא מטריף חושים. צבעי הלבן והוורוד של השקדיות המשתלבות בגווני הירוק השונים שצובעים את נחל שורק המתפתל בין ההרים, גורם לי התרוממות רוח. בעיקר שאת קטע הנסיעה הזה עשינו לאחר ארוחת צהריים טובה מאוד בפונדק עין כרם. מאוד מומלץ, אנטריקוט "מדיום" עם חצי ליטר בירה ומנה כפולה של פירה תפו"א מטובל בבצל מטוגן...אני לא יודע אם זה עומד בדיוק בסטנדרטים של רונן את הראל את, מה שמה של התזונאית ההיא? אבל זה היה טעים בטירוף. את הקפה לקחנו במרפסת של "בר-בהר". ישבנו בשמש החמימה לאחר ארוחה דשנה ונוף מדהים, מה צריך האדם יותר? סיום אדיר לשבת מופלאה. נותן כח להיכנס לשבוע נוסף. </span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">את החלק הראשון של השבוע עד ליציאה דרומה ביום חמישי אני מעביר באימונים קלים, שלא על האופניים. היום בבוקר חזרתי קצת לרוץ, אני מתכוון לשחות פעמיים ואולי גם פעמיים חדר כושר ברמה סבירה, לא לקרוע את עצמי. במשרד גם ככה אני מבקר פחות ופחות בתקופה האחרונה ובמילא מבקשים ממני רק לא להפריע להם בעבודה, אז אני משתדל שלא להפריע וממעט להגיע.</span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני כבר מוכן נפשית למחנה ביום חמישי. מחכה בקוצר רוח.</span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><div style="text-align: justify;"><br />
</div></span></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-23438330059312360012011-03-04T22:38:00.000+02:002011-03-04T22:38:28.208+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - תובנות חדשות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בעצם התובנות החדשות החל לצוץ אצלי כבר בשבוע שעבר. זה החל ברכיבה עם רוני קרת וקבוצתו טים פוקוס. יצאנו ביום שישי לסיבוב עליה לצובה דרך צומת עין כרם למעלה לבר גיורא, יורדים דרך צור הדסה לכביש המחצבה ומגיעים למחסיה. שוב מטפסים לנס הרים וחזרה דרך צומת עין כרם לצובה, ירידה לשמשון ומשם חזרה ללטרון. הם קראו לסיבוב הזה שמיניה. אני קורא לו שתי גראציות. בעתיד נוסיף לזה גרציה שלישית, כלומר עוד עליה אחת של צור הדסה. מכל מקום סיבוב כזה הוא כ – 135 ק"מ עם טיפוס של מעל 2,600 מ'. סיבוב רציני.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">את הסיבוב הזה עשיתי כבר ביום חמישי לבד עם עצמי. קצב נינוח דופק במסגרת </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">E2 </span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span>ו </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">E3</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>, פשוט כדי שלא לעצבן את רונן, ובסה"כ זה עבד לא רע. והנה למחרת יום שישי יצאתי עם קבוצת פוקוס בהזמנתו של רוני קרת לאותו הסיבוב. התחלנו בלטרון כאשר הקבוצה בכללותה יצאה משמשון. נזכיר עוד שאבשלום ספיר יצא אתנו מלטרון אבל "איבדנו" אותו בהמשך הדרך. לאחר חימום בעליה להראל, הקצב גבר והפולוטן שלהם החל למשוך חזק בעליה ליער הנשיא. הרגשתי שהדופק מזנק קדימה ויהיה לי קשה מאוד לשמור על קצב כזה לאורך כל העלייה. השתרכתי קצת מאחור וכך כאשר הקבוצה עצרה לזמן מה בתחנת הדלק לפני הפניה בצומת אשתאול, תפסתי מקדמה מסוימת בעליה לצובה. המקדמה נסגרה ע"י הקבוצה כבר ברמת רזיאל ושוב נאלצתי לרוץ אחריהם בקצב מטורף כאשר במישורים אני איך שהוא מחזיק בפולוטון אבל מיד בעליות אני "שופך לגר" ומזדנב מאחור. לא אפרט את כל פרטי הרכיבה שהייתה נהדרת כשלעמה, אבל כאשר הגעתי לצומת מחסיה, הרגשתי שרגלי כבדות, עייפות מצטברת, הקצב היה מעל ליכולותיי ופשוט חתכתי לכיוון בית שמש וחזרתי ללטרון. רשמתי לפניי את המסקנות שעלו בראשי מהרכיבה הזו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">השבוע החל בשני אימונים באוזון 11, אימון סיבולת ואימון קאדנס. אין לי ספק שהאימונים באוזון קידמו אותי מאוד. צוות המאמנים/מדריכים המצויים שם הם מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, רובם ככולם רוכבי עילית מהבכירים ביותר שישנם בארץ כיום ואחד מהם, ניב ליבנר התקבל לקבוצה איטלקית מקצוענית ומתחרה בהצלחה רבה באירופה. לאחר שני האימונים עליתי ביום רביעי לאותו סיבוב של השמינייה. שוב לבדי, שוב בקצב שלי ושוב הרגשתי טוב לאורך כל הדרך. חזרתי הביתה עייף אך לא תשוש ולא גמור. בערב יצאנו, עם בת זוגתי לערב התרמה לילדים פגועי מח וחזרנו לאחר חצות. שרדתי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">להשלמת התובנות שמיד אפרט אותן יצאתי היום, יום שישי, לאותו הסיבוב עם אבשלום ספיר. בשבוע שעבר כאמור אבשלום נעלם לנו והסתבר שהוא פניה לסטף להצטייד במים ונראה שבזמן הזה חלפנו עם הפולוטון על פניו ושוב לא נפגשנו. ידעתי שאבשלום איטי יותר, בעיקר בעליות, זה לא הפריע לי ויצאנו יחדיו לדרך. בהמשך התברר שאבשלום עדיין לא עשה ימי רכיבה כה אינטנסיביים ובעצם עדיין לא רכב יותר מכ – 70 ק"מ ברכיבה אחת.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התאמתי עצמי לקצב שלו תוך כדי שאני חוזר מעת לעת אחורנית ושוב חובר אליו כדי שלא יישאר בדד. הזמן הזדחל לאיטו וכך גם אנחנו. למעלה בצור הדסה פגשנו את צביקי וליאור, הדי וערן. גם הם באותה השמינייה אבל בכיוון הפוך. קצת צחוקים ותקיעות כף וממשיכים למטה בירידה של צור הדסה. ירידה מדהימה, רונן והראל הייתם גאים בתלמידים שלכם. ידיים למטה, סיבובים עם ברך פנימית מוגבהת ונוטה פנימה, גלישה במהירות מדהימה, אחד מהחב'רה, מצטער שלא זוכר עדיין את כל השמות, אבל מהיותר חזקים, מגיח מאחור ואנחנו גולשים יחד. פשוט חוויה. חיכיתי בסוף הגלישה לאבשי ויחד פנינו לכיוון נס הרים לעליה חזרה. כאן החל משברו של אבשי. העלייה הייתה קשה עליו וכל כמה מאות מטרים שוב ירדתי לעודדו שלא נותר הרבה ועוד קצת מאמץ, והנה אנו כבר לפני מערת הנטיפים ובעצם זה חלק העלייה הקשה יותר, ומשם זה כבר כלום. עוד ועוד פסיכולוגיה הבאתי את אבשי עד לצומת נס הרים ועצרנו לחניה קצרה בבר בהר. אבשי היה תשוש, פשוט רחמנות. הוא הציע שנרד חזרה את נס הרים לכיוון בית שמש וחזרה ללטרון. לאחר התאוששות קצרה ובדברי חלקות וקצת כזבים לגבי אופי הדרך חזרה שכנעתי אותו שלא מוותרים, חייבים לעמוד במשימה כי דבקות במשימה היא מעל לכל, כך חינכו אותי בצה"ל לפני עשרות שנים. גייסתי את כל מיומנויות השכנוע שלי. הם הרי כליי העבודה שלי ביום יום, לשכנע. גם אבשי השתכנע והמשכנו לפי התוכנית לכיוון צומת עין כרם. בחלק הזה של הדרך אבשי כבר לא דיבר. הוא היה על אוטומט. אני כל הזמן קירקרתי סביבו, פעם מקדימה ופעם מאחור, פעם מצד זה ופעם מהצד השני, כל הזמן דחפתי אותו קדימה שהנה עוד עליה או שתיים ואנו מסיימים. בשלב מסוים, בעליה לאיתנים לאחר שבפעם המי יודע כמה אמרתי לו שזו העלייה האחרונה לפני הירידה הכיפית מכיסלון לצומת אשתאול, הוא כבר הפסיק להאמין לי. "די סימון, אתה סתם מבלף". מבלף או לא הבאתי אותו כך עד לטרון. עשינו מעל 135 ק"מ וגובה מצטבר של מעל 2,600 מ'. מעניין מה מצבו בשעת לילה מאוחרת זו, כאשר אני כותב שורות אלו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז ככה, הרכיבה עם אבשי לקחה לנו כשעה וארבעים יותר מהזמן שרכבתי את אותו הסיבוב לבד. יתר על כן, אני רכבתי את כל ה – 135 ק"מ ללא כל עצירה, למעט לחצי דקה לצורך הטלת מימיי. אכלתי תוך כדי רכיבה ושתיתי רק את מה שהיה עלי. בנושא השתייה קצת היה לי חסר ולא אקח עוד סיכון כזה. לעומת זאת עם אבשי עצרנו מספר פעמים בעיקר כדי למצוא מים כי הוא צורך כמויות עצומות של מים וכנראה שזה טוב מאוד. בקיצור הרכיבה שהחלה ב – 07:00 הסתיימה קרוב לשעה 16:00. קצת ארוך הייתי אומר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אבל למדתי מזה מספר תובנות חשובות. למדתי שאפשר לשבת באוכף שעות ארוכות וזה מעודד אותי לקראת ההמשך. הבנתי, את מה שהראל אומר לנו כל הזמן, שאין מה לרוץ ואת אותו הקטע אם עושים באופן קצת יותר נינוח, זה יעזור להמשך הרכיבה למחרת היום. והלקח העיקרי, שלי אישית היה די קשה להפנים, זה לדכא במקצת את יצר התחרותיות הטבוע בדמי. בכל תחרות, ריצה טריאתלון ואפילו בסתם אימון מתחיל היצר הזה לעבוד. היום זה כבר די קשה לי. בירכיי הן ללא סחוס וגורמות ללא מעט כאבים ועד כל מיני מרעין בישין שזה לא המקום להתבכיין, אבל אם לא ארוץ אחרי רוני קרת או חבורתו ולא אנסה לשמור מקום בפולוטון שאיננו מתאים לי מבחינת הקצב, אני מתחיל להבין ולהאמין שקיים סיכויי שאוכל להתחיל ולסיים את הטור. הא? מה אתה אומר על זה סימון?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז נכון אין בזה כל חידוש והרי במיוחד הראל וגם רונן, מנסים להחדיר לנו את זה מ – </span><span dir="LTR" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;">Day one</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>, אבל חברים אתם לא מכירים את זה? גם לילדים שלנו, התכוונתי לנכדים, אנחנו אומרים הרבה דברים ועד שהם לא מפנימים בעצמם, דיבורים והסברים אינם עוזרים. אז הפנמתי והבנתי, בין היתר דווקא תודות לרכיבה, הקצת מייגעת יש לומר (אבשי, אל תכעס עליי), שהייתה לנו היום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הא, ועוד עניין בכל זאת אני מרגיש נהדר שסייעתי לחבר להתמודד ולהתגבר, אני תקווה, על הרבה חששות ופחדים ולעשות מסלול שהוא יכול להוות כבר סימולציה ליום בטראנס אלפ, פחות או יותר. אז מה שנשאר זה בסה"כ לעשות 7 כאלה (פיס אוף קייק). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">טוב אז השעה כבר אחרי חצות ומחר שבת יש עוד יום רכיבה עם חבריי הקרובים מהקאנטרי בראשון. אנסה למשוך אותם לסיבוב גדול יותר מהרגיל, אבל אני חושב שעשיתי את הנדרש השבוע ואין טעם להיכנס לאובר טריינינג. סה"כ היום אני מרגיש מצויין, לא עייף מדי ובהחלט מוכן לרכיבה מחר. מעניין מאוד איך אבשי מרגיש אחרי היום הזה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br />
</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לילה טוב חברים!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><br />
</div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-45243394189852040972011-02-18T15:47:00.002+02:002011-02-18T15:47:53.545+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - היינו גם בגלבוע<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br />
<div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לקום ב – 4 לפנות בוקר זה אף פעם לא כיף. לנסוע מיד לאחר ההשכמה כשעה וחצי צפונה הייתי אומר שזה די מבאס. אבל בדרך חזרה כשחשבתי על הרכיבה שהייתה לנו היום עלה חיוך על שפתיי ואמרתי, כדאי היה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז ככה התחיל החמשוש שלי. יום חמישי החלטתי לערוך מקדימון לרכיבת יום השישי המשותפת. אני חייב להתחיל להדביק ימיי אימונים ברצף, כי כפי שנוכחתי בגלבוע יש לזה משמעות עצומה לקראת הטראנס אלפ. רכבתי ביום חמישי 103 ק"מ. גובה מצטבר 2052 מ'. </span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">וכך השכמתי בבוקר ונסעתי לכיוון נקודת המפגש בבית השיטה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לאחר התארגנות והתלבטות אם יהיה קר או חם בהמשך היום יצאנו לדרך לכיוון צומת התענכים משם עלינו כל הדרך לכיוון מעלה גלבוע. בעליה התחילו כמובן הפערים אבל סה"כ החזקתי מעמד כך שהייתי בקשר עין עם אלו שלפניי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אני חייב לעצור כאן מתיאור סתמי של הרכיבה עצמה. התפתח יום נפלא. מזג אוויר נעים לרכיבה, אמנם בעליות היה קצת חם אבל לאחר מכן "תופסים" אוויר נפלא בירידות שעוד נחזור אליהם בהמשך. והנוף פשוט משגע. גווני הירוק השונים מרחיבים את הלב והנשמה. עם כל העייפות פשוט העיניים לא יכולות להינתק מהנוף וכמובן שמעת לעת נפתח הנוף כלפי העמק. אין מספיק מילים מרגשות באמתחתי כדי לתאר את הנוף הנפלא המתגלה למטה. הייתי בגלבוע לא מעט פעמים ונשמתי את הנוף הזה עמוק לריאותיי, אבל זו הפעם הראשונה שאני מדווש למעלה במעלה הגלבוע, קשה מתנשם, שומר על דופק </span><span dir="LTR">E2</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> <span style="mso-spacerun: yes;"> </span></span><span dir="LTR">E3</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>, זה בסדר, לא רונן? ולא מפסיק להתפעל מהנוף. אין ספק שזה עוזר מאוד בעליות, או כך נדמה לי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ממעלה גלבוע המשכנו לכיוון כפר הנוער לגמילה "מלכישוע". הדרך מזכירה לי נשכחות, במילואים שכבנו מארבים מול הכפר הערבי "פקועה" לא פעם ולא פעמיים. המקום מוכר היטב אבל העליה קשה, במילואים עלינו באמצעות קומנדקר או כפי שזה היה מכונה אז נ.נ. מסתובבים ויורדים בירידה מטורפת עד כביש הבקעה באזור שדי תרומות. מהירויות מדהימות, אצלי נרשמה מהירות מקסימלית מעל 70 קמ"ש ואני מניח שהיו חבר'ה שעברו את המהירות המותרת בהרבה. אבל בסוף "הפתעה"...בשביל מה ירדנו? כי מיד הסתובבנו וטיפסנו חזרה. עליה ארוכה ומתישה שגוזלת לא מעט אנרגיות שדי נגמרו לי בשלב הזה. מודה, בעליה חזרה לכיוון מעלה גלבוע כבר פחות הסתכלתי בנוף ויותר בדקתי את השעון, מה הזוית וכמה טיפסנו ואיזה מהירות אני מחזיק. לא שנתונים אלו חשובים או משנים משהו. סתם מן הרגל שכזה. החבר'ה אמרו שהעליה הזו היא פחותה מצובה או נס הרים, אינני יודע, ייתכן שבשלב הזה כבר הרגשתי את ההשפעה של יום חמישי, אבל בעיניי אם צובה ונס הרים הן גראציות אזי העליה מכביש הבקעה חזרה למעלה גלבוע היא "בובולינה". זהו.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שוב ירידה מטורפת עם סיבובים מדהימים לכיוון המחצבה של בית אלפא. התחלתי לאהוב את הירידות המטורפות הללו, את המהירות, הכניסה לתוך הסיבוב והיציאה ממנו. התחלתי לחוש שהטכניקה שלי משתפרת בסיבובים ובירידות...אבל מה יהיה בעליות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בהתייעצות עם הראל נראה היה שאולי אוותר על העליה שוב לכיוון צומת מעלה גלבוע, אבל כאשר הסתובבתי במחצבה של בית אלפא וראיתי שהחבר'ה מטפסים שוב למעלה, שיניתי דעתי והחלטתי לשוב ולטפס עד אשר אפגוש את החבר'ה שכבר יורדים. כך היה ולדעתי פגשתי בהם כ 100 – 150 מ' גובה לפני הצומת. הסתובבנו וירדנו שוב חזרה למחצבות ומשם כולם יחד לסיום בבית השיטה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">סה"כ לפי הגרמין שלי רכבו 4:10 ש', עשינו 83.2 ק"מ. טיפסתי 1,866 מ' והמהירות הממוצעת...אוי לאותה בושה...20 קמ"ש בלבד. נראה לי שאסרב להזמנה שקיבלתי להשתתף בטור ד'פראנס השנה כי בקצב הזה יסגרו לי את המסלול. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז בחמשוש הזה, ולפני מירוץ עין גדי שיהיה מחר, עשיתי 185 ק"מ וטיפסתי מעל – 3,900 מ'. אהבתי את חיבור ימי האימון. זה הוציא ממני יותר אנרגיות מעוד סתם אימון. מאוד נהניתי מהגלבוע ואין לי ספק שעוד אשוב לרכב שם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז מעבר לאימונים ומטרות והישגים, אנחנו גם תרים את הארץ ונהנים מיופיה. שבת שלום חברים!!!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: justify;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><span style="mso-spacerun: yes;"> </span><o:p></o:p></span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-5339344317184657592011-01-31T18:04:00.001+02:002011-02-02T16:02:03.883+02:00אין חובה שבסוף תהיה נקודה.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">זה זמן מה לא ראיתיו מגיע לבריכה. כך מכונה הקאנטרי אצלנו. לא שאין עוד דברים חוץ מבריכה, אבל זו דרכם של בני האדם, משנתפסו לביטוי לשוני אין הם ממהרים לשנותו. כך שגור הקאנטרי בפיהם של הבריות, לא של כולם, אלא שלנו המגיעים מידי יום לבריכה. מגיע היה בהליכתו האיטית משהו. הייתי אומד את גובהו כגבוה מעל הממוצע למרות שהייתה בו גם מין שחיחות קומה משונה שמעולם לא ידעתי אם לסווגה לאופיו או לאיזו כפיפות שבאה עם השנים. צעדיו היו מדודים, כאילו ונזהר מלעשות צעד מהיר ומיותר. צעידתו הייתה כולה בכובד ראש, כאשר ראשו מוטה מעט לפנים והצידה כאומר כבוד לזולת. לא יכולתי להעתיק עיניי מהליכתו זו כשהוא נושא בידו את תיק הבריכה שלא נראה היה כי יש בו דברים הרבה. כך היה צועד לאיטו במעלה המדרגות ונכנס מבעד לדלת הראשית של הבריכה המקורה. קיץ וחורף היה הוא מגיע לאותו הכיסא בפינת הבריכה המקורה מניח את תיקו על אחד הכיסאות ומתיישב בכיסא הסמוך. מעולם לא מיהר, מעולם לא עשה תנועות מיותרות ומעולם לא ראיתיו נכנס לשיחה כלשהי עם מאן דהוא בבריכה. כך לפחות נראו הדברים בעיניי. למעט שיחותיו הערניות משהו עם ילד כבן שלוש, ואולי אינני אומד נכון את גילו והיה הוא בן ארבע.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">פעמים הייתי מבחין מרחוק, כי מעולם לא התקרבתי אליו כמטחווי שמיעה, בילד שעדיין מתקשה אני לאמוד את גילו, אשר היה רץ לכיוונו בכל פעם שראה אותו ישב בכיסא אשר בפינת הבריכה. הילד צנום ובעל מרץ רב היה רץ כתזזית בבריכה כולה כשאמו מתקשה לרסנו. ילד מלא משובת חיים. שערו כצבע הפשתן ואורכו מגיע לעורפו ומתנופף לכל כיוון תוך כדי ריצתו. שובב קטן המשמח עיניי כל הסובבים. שאיננו יודע מנוח ממעשה קונדסות והשתובבות. הנה הוא מסביב לבריכה בריצה מהירה והנה הוא רץ במעלה המדרון המדשיא שמחוץ לבריכה כאשר אמו אינה יודעת נפשה מדאגה לשובב הקטן, תוך שעסוקה היא עם תינוקה המצוי בחיקה או מונח בעגלה ועליה להישאר בקרבתו.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כך משתובב הילד עד שהיה מבחין בו, והוא יושב בפינתו הקבועה בבריכה המקורה. בריצה מהירה היה מתקרב לפינה ואולם משקרב כדי מטרים ספורים ממקום ישיבתו, מיד היה מאט צעדיו עד כדי הליכה אטית מחושבת משהו ונעמד לפניו קרוב מאוד. מרחוק ראיתי את המבטים והחיוכים שהוחלפו בינו לבין הילד. ראיתי את תנועות השפתיים בשיחה המתפתחת ביניהם. ראיתי את החיוך המתפשט על פניו ואת תנועות הידיים של הילד בהסברו דבר מה הנראה מרחוק כמסובך או מעניין. כך יכלו לעמוד זה מול זה דקות ארוכות בשיחה שקטה ורכה. ראיתי את אמו של הילד כשהיא לפתע נרגעת. שוב אין עיניה מתרוצצות אחר השובב לאן הוא רץ ומה הוא עומד לעולל. שקועה היא במין שלווה ומנוחה בטיפולה בתינוקה. עושה הרושם, שבטוחה היא כי עכשיו עסוק ילדה במשהו שדבר לא יזיזו ממנו ועל כן מוצאת גם היא את מנוחתה השקטה ואת טיפולה בתינוק ללא צורך בחיפוש התמידי אחר הילד ומשובותיו.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כך פעמים רבות ראיתים בפינת הבריכה המקורה בשיחה השקטה שבינם כשעשרות בשנים מבדילות בין השחים. אינני יודע על מה שוחחו השניים. למרות סקרנותי הרבה לא העזתי לצרף עצמי למפגש האינטימי הזה. היה נראה לי, כך מרחוק, שאין הם רוצים התערבות בשיחה שניהלו. ממבט באמו הבנתי שאף היא נמנעה מהתערבות במפגש הזה. גם לאחר שנפרד הילד ממנו לא רץ לאימו לספר לה על מה שוחחו הם. גם לא הבחנתי שאמו, כדרך כל אם, תקרא לו כדי לתשאל ולהבין במה דברים ועל מה שוחחו. נראה היה שחשה היא כי עניין זה, להם הוא בלבד, ואין אחר הרשאי להתערב בכך.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בתחילה חשבתי כי סבו הוא. אך הייתכן? ומדוע אין אמו מעולם ניגשת לפינה שם ישב. ובכל זאת שיערתי, כדרך אנשים הרואים מצבים חולפים ברחוב ומדמיינים לעצמם סיטואציות, כי ייתכן וסבו הוא אך דבר סכסוך נפל בינו לבין אמו של הילד. כפי שעלה הדבר במחשבתי כך הסירותי אותו מיד שכן לא יכולתי לראות בו כמי שמצוי בסכסוך כלשהו. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כך חלפו להם הימים ומצאתי עצמי הולך לבריכה להציץ האם מצוי הוא בפינתו הקבועה בפינת הבריכה והאם הילד ניצב מולו לאותה שיחת רעים, שצופה הייתי בה ממרחק מבטיח, שלא אמצא, חלילה, כמי שמאזין לשיחתם של אחרים. אולם כדרכם של בריות הסקרנות הציקה לי. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">והנה דרך מקרה נפלה לידי ההזדמנות לגלות מי האיש והאם קשור הוא לילד וזאת מבלי שאצטרך להתקרב אליהם ולהחריד אותם משיחתם הרגילה. חשתי כי התערבות קרובה מידי שלי אליהם כמוה כהתקרבות שלא במקומה לזוג ציפורים העומדות זו מול זו ומנהלות מעין שיחה, לעיתים רצינית, או סתם שירה ולפעמים אנו מדמיינים כי מעשה אהבה נעשה. משנתקרב אליהן יפרחו באחת וניוותר כך בוהים בחלל שכן אנו נשארים באי ידיעתנו ואותם החרדנו ופסקו ממעשיהם. כך חשתי אף אני. והנה כאמור יום אחד הבחנתי כי מכונית הביאה אותו עד לפתח הקאנטרי. כלומר, יש לו קרובים ומסיעים אותו הנה ומן הסתם אף לוקחים אותו חזרה לביתו, כך חשבתי ביני לבין עצמי. הנה נפלה לידי ההזדמנות לשאול שאלות אחדות לגביו. לא רבות הרהרתי ביני לבין עצמי. לא אינני רוצה להיות חטטן או סתם רכלן. זו סקרנותי הרבה. רק לדעת האם יש קשר בינו לבין הילד ומהו אותו קשר הגורם להם לאותן שיחות שקטות, בנחת, ביישוב הדעת ואין זה הולם ילד מלא במשובות ילדות. הכיצד, אני לא מפסיק לתהות.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">חשבתי לארוב להם בהגיעם לפתח הקאנטרי. נראה היה לי מגוחך שכך אשב בכניסה, ואולי בתחנת המוניות ואשאל מה בדיוק מעשיי בישיבה בטלה בתחנה. לא, העניין הורד מיד כדרך לא ראויה ואמרתי לעצמי כי ההזדמנות בוודאי שתיפול לידיי כאשר הם יגיעו לקאנטרי ויוריד אותו, אני אפנה לכיוון הרכב המסיע ואאותת לו כדי לומר לו דבר מה שאז אוכל לשאול את המסיע אודותיו. כך הרהרתי ביני לבין עצמי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">והנה מזה זמן אין אני רואה אותו עוד. הפינה בבריכה נותרה כמיותמת משהו. לא, לא שאין אנשים שם בפינה המתיישבים להם בנחת לפני השחייה או לאחריה. ולא שהילדים הפסיקו להתרוצץ מסביב לבריכה להשפריץ מים לכל עבר בצעקות ולעתים אף בצרחות מחרישות אוזניים. כן העולם כמנהגו נוהג אבל אני מחפש אותו. את הילד רואה אני ממשיך להשתובב כמעשיהם של ילדים בני גילו. שמחים מאושרים ואין צל צלה של דאגה בפניהם. אבל היכן הוא. מדוע נעלם והשאירני כך בסקרנותי ומדוע אין הוא מגיע עוד. הקרה לו דבר מה, ואינני רוצה לחשוב מחשבות רעות. אבל הוא איננו מופיע עוד בקאנטרי וגם את הרכב שהיה מביאו אין אני רואה עוד מגיע לקאנטרי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">חלף זמן והנה עומד אני בתור לקבל דבר דואר רשום בסניף הדואר שליד ביתי ומאחורי מתייצב בחור כבן ארבעים. נראה לי מוכר הבחור אך משאין דרכי לפנות לאנשים שאינני יודע בוודאות מי הם ניסיתי להתעלם ממנו. הדבר הציק לי. שוב ושוב הפניתי מבטי אחור כדי לנסות ולהיזכר מדוע פניו כה מוכרות לי ומהיכן אני מכירו. משהעליתי חרס בידי ניסיתי להתרכז בהתקדמות התור כדי לסיים את הדבר לשמו הגעתי לסניף הדואר. קיבלתי את דבר הדואר הרשום שלא היה אלא תשלום כלשהו שלא שולם כנראה במועדו ויצאתי לכיוון חניית רכבי. ליד חניית הרכב עמדה מכונית כחולה, ואז באחת נזכרתי מי הבחור שעמד אחריי בתור בסניף הדואר, זהו הבחור שברכב הכחול הזה היה מסיע אותו לקאנטרי. הפעם לא אתן שההזדמנות הזו תישמט מידיי. המתנתי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הבחור הגיע ונכנס לרכבו. ניגשתי לחלון הרכב ושאלתיו אם יכול אני להפריע לו למספר דקות, שכן רוצה אני לשאול אותו דבר מה וכמובן שאם אין חפצו להשיב רשאי הוא כמובן להשיב פניי ריקם. מיהרתי לספר לו בקצרה כיצד עד הייתי לפגישותיו עם הילד בפינת הבריכה ועל שיחתם התמה המתארכת לעיתים. האם אביו של הילד הוא? והאם סבו הוא זה שמשוחח עם הילד שהוא נכדו?</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ראיתי בתדהמה שאין הבחור מבין בדיוק במה דברים אמורים. משהוספתי כי ראיתיו מסיע אותו לקאנטרי ומוריד אותו בכניסה, נראה היה שפתאום אורו עיניו וקלט מה מבקש אני ועל מי מדובר.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לא, צחק הבחור. הוא לא אבי ואינני יודע מי הילד ועל מה אתה מדבר, אבל לא נראה לי שהוא סבו. לא, גם אינני יודע מה שמו ולא הכרתיו כלל. אכן פעם עצרתי לידו בכניסה לבית האבות הבולגרי, שכן גר אני בשכנות למקום ושאל אם נוסע אני לכיוון הקאנטרי לשם חפץ להגיע. האמת תיאמר שכלל לא היה בדעתי לנסוע לקאנטרי מאחר ואינני מנוי שם. אינני יודע מדוע, אבל השבתי מיד שכמובן שאני בדרך לשם ואקח אותו בשמחה. עיניו האפורות העמוקות, גבו השחוח משהו, עמידתו הרגועה וטון דיבורו השקט גרמו לי להזמינו לרכב ולהסיעו לקאנטרי. זה כלום בסך הכל נסיעה של שתי דקות ושמחתי לקחת אותו. ומאז כמעט מידי יום באותה השעה הוא היה ממתין לי על המדרכה בכניסה לבית האבות הבולגרי ואני שימשתי לו כהסעה עד לפתח הקאנטרי. לא, מעולם לא הסעתי אותו חזרה ואינני יודע איך הוא היה חוזר. דיברנו מעט מאוד, הנסיעה הקצרה לא אפשרה לפתח שיחה. האמת, אינני איש שיחה ולא ניסיתי לברר מיהו. בסך הכל הסעתי אותו למרחק של שתי דקות נסיעה. אינני יודע דבר אודותיו פרט לכך שפגשתי אותו בפתח בית האבות הבולגרי. ונכון שמזה זמן אינני פוגש אותו עוד. בתחילה עברתי מספר פעמים בפתח בית האבות הבולגרי בשעות הרגילות שבהם הייתי פוגש אותו, אבל הוא לא הופיע עוד. לא אינני יודע אם קרה לו דבר.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הודיתי לו ופניתי לדרכי. עצבות מה ירדה עליי. אינני מכירו, אינני יודע דבר אודותיו. אבל קשה היה לי לנתק את הקשר שכלל לא היה קיים עם האיש הזה. פעמים מספר הגעתי עד הכניסה לבית האבות הבולגרי. רציתי להיכנס לשאול מי הוא, המתגורר הוא כאן? ומה שלומו? הקרה לו דבר מה? החולה הוא? אם חי? מזה במיוחד חששתי. לא נכנסתי. הסתובבתי על עקביי והלכתי לדרכי. ביקשתי להשאיר את זיכרונותיי כפי שהם. אין חובה שבסוף תהיה נקודה, החלטתי שהפעם אשאיר סימן שאלה. </span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-6573962258911679892011-01-22T19:37:00.003+02:002011-01-23T10:53:21.070+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - סובבנו את הכנרת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">יום חמישי,הרצאת תזונה במדיקס אשר במרכז האולימפי שבהדר יוסף. מעט חבר'ה הגיעו, וחבל. ייתכן ולכל האחרים הדברים ברורים אינני יודע. אצלי זה הכל חדש. מודה, אני מתאמן כמעט כל החיים. עשיתי טריאתלונים רצתי מרתון רכבתי רוכב ישראל ושאר מירעין בישין, אבל תמיד זה היה בגדר חובבנות לחלוטין. פשוט מתאמנים ומה שיוצא, זה מה שיש. בפעם הראשונה שאני חש מקצוענות. זה ברמת האימונים, זה בתוכניות האימונים המקצועיות, זה בטכניקה המשתפרת ועכשיו גם בנושא התזונה. על כל אלה אני רוצה להודות, כן, כבר בשלב הזה ולא משנה לאן אגיע, להראל ולרונן שהצליחו לטעת בי את המעבר מחובבנות למקצוענות. וייתכן חברים, שלא יהיה שינוי בהישגים, זה בכלל לא משנה. הגישה שלי בזכותם שינתה פזה.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז כאמור שמענו את הרצאתה של יעל בעניין התזונה הנכונה לספורט עצים, בטווח זמן ארוך ומידי יום ביומו. ראשית, מרצה נאה, מעבירה את ההרצאה בנעימות, ברורה ביותר בלי סיבוכים. פשוט היה נעים לשמוע, קצת להתבדח, והרבה ללמוד ולהפנים. ממש נהניתי. אני תקווה שהראל ימסור לה את רשמיי האישיים, אבל העיקר הוא שהפנמתי ואני בהחלט מתחיל לאמץ את שלמדתי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">טוב, סוף השבוע הזה לא היה משהו מבחינת אימונים אבל הוא עבר לי בנעימים עם הנאה גדולה וייתכן שזה לא פחות חשוב. היה שווה, ואני בהחלט מבטיח לעצמי שאשלים כבר את החסר בעליות לגראציות, לעזאזל. אז יום שישי הקדשתי לבת זוגתי והצטרפתי לסיור של החבר'ה שלה, שהם כבר, גם קצת החבר'ה שלי, לסיור גלריות ביפו, באזור הנמל. היה סיור מעניין תרבותי, אמנים צעירים ומוכשרים וגם אומנים שכבר ביססו את מעמדם באומנות הישראלית וחלקם גם העולמית והם מציגים בניו יורק ובשאר בירות העולם הנחשבות מבחינה אמנותית. היה יום שישי נעים, שטוף שמש והייתה לי מן תחושה כייפית של יום חופשי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">למחרת, שבת, קבענו לעשות את סובב כנרת עם החבר'ה שאני רוכב איתם באופן קבוע מזה שנים. חלקנו טריאתלתים וכמעט בכל תחרות חלקנו מתברגים בין המקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלנו. ובכ"ז אנחנו כולנו בבחינת חובבים. לא עברנו, כפי שתיארתי לעיל, לפזה המקצוענית. אבל אנחנו בהחלט מאוד מאוד נהנים יחדיו, כל בוקר בריצה המשותפת, הבדיחות והצחוקים לאורך כל אימון וכמובן שגולת הכותרת זו רכיבת השבת שלעולם אינה פוסחת על הפסקת קפה, בד"כ בלטרון. אז אימוני הרכיבה בשבת יהיו פחות חדים להשגת המטרה שהצבתי לעצמי, אינני יכול, ואינני רוצה לוותר על רכיבת השבת עם החברים שלי.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז יצאנו לכנרת והתאספנו במגרש החניה של בנדל (שטח החילוף של טריאתלון נגב עמק הירדן) בשעה שמונה בבוקר. לנסיעה הגיעו רק 10 רוכבים (שניים נעדרו בשל ישראמן ואחרים סתם ככה) וכן הגענו נשותינו (או בנות הזוג) ועוד מצטרפים, חברינו לריצות, ולאחר התארגנות יצאנו לסובב כנרת. יזהר ברכב הליווי דאג לשלט מתאים והרגשנו בטוחים ומאושרים, בעיקר בשל מזג האוויר שכל כך האיר פניו אלינו. הייתה התעכבות קלה בהתחלה בשל פנצ'ר ולאחר מכן הרכיבה זרמה בקצב לא רע לאורך כל הדרך ללא הפסקות לחלוטין עד חזרה לצומת צמח. סה"כ רכיבה כ - 62 ק"מ סה"כ זמן 2:21 שעות. קצב של כ- 26.7 קמ"ש, לא הכי מהיר בעולם אבל די סביר בהתחשב בחלק היותר חלשים שמעת לעת היה עלינו להמתין ולאסוף אותם חזרה לפלוטון. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">סיימנו בצמח בשעה 11:00 לערך, אחרי התארגנות בסיום וכו' ואז החל החלק התרבותי של היום. יצאנו, הפעם במכוניות לסוסיתא. נמצאת ממש מעל לעין גב. אתר עתיקות, שבו עיר שהוקמה בתקופה ההלניסטית המשכה בתקופה הרומית והביזנטית וסופה ברעידת אדמה שהתרחשה באזור ב - 749 לספירה וגרמה לחורבנה של העיר. המעניין הוא שבחפירות הארכאולוגיים שנעשו במקום התגלתה העיר ממש בשלמותה. אין צורך בדמיון רב כדי לראות את הרחובות, הבתים, הכנסיות, כיכר העיר וצנרת המים שהובילה מים ממעיינות מרמת הגולן. הכל קיים בצורה מדהימה ללא כל שחזור וזה פשוט מדהים. מאוד נהנינו מהסיור ומהנוף המדהים המתגלה מהר סוסיתא המשקיף על עין גב, על כל הכנרת ועל טבריה השזורה פנינים ממול.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כמובן שסיור שכזה מגביר מאוד את התיאבון ולכן קינחנו את היום הנפלא הזה בארוחה דשנה וטעימה מאוד במסעדת "צל תמר". ממש מומלץ. הדרך חזרה כבר הייתה כבדה יותר לאחר הארוחה הטובה.</span><br />
<span style="font-family: Arial;">ובכ"ז ללא סיפור קטן אי אפשר. תוך כדי נסיעה חזרה חלפנו על פני שני המושבים הצמודים "ירדנה" ו"בית יוסף". נזכרתי בקשר המשפחתי שלנו למושב ירדנה. הוריי לאחר שעלו לארץ ב - 1948 התיישבו, או נכון יותר הושיבו אותם, בכפר סלמה, לימים כפר שלם אשר בדרום תל אביב. בשנים הראשונות בהשראת ההתיישבות היהודית, הסוכנות וכו' ביקשו לעניין אותם לעבור לאחד המושבים. הוריי, עירוניים מבוקרשט שברומניה לא הבינו אפילו על מה מדובר. בעינייהם חקלאים הנקראים ברומנית צ'ראן, כאלו הבאים מהצ'ארה. כלומר "מהארץ", הם אנשים נחותים חסרי השכלה וכיצד הם רומנים מבוקרשט ילכו להיות צ'ראן. זה לא היה מובן להם. אנשי הסוכנות לחצו ששם יהיה להם טוב ויהיה להם עבודה ופרנסה, דבר שהיה חסר מאוד בסלמה של אותם ימים, אבי עבד בבניין בעשיית בלוקים יום כן וכמה ימים לא. הסבתא שלי שהייתה היותר אמיצה במשפחה, היא גם זו שדחפה את כולם לעזוב את רומניה ולעלות לפלשתינה, החליטה שצריך לראות במה מדובר במושב הזה. אינני יודע אם זה ממש זיכרון ילדות שלי, או זיכרון מסיפורי המשפחה שחזרו וחזרו על הסיפור הזה, אבל בזיכרוני חרוטה היטב הנסיעה למושב "ירדנה". הייתי בן 4 או 5, משאית לקחה אותנו ועוד כמה מתושבי סלמה ונסענו שעות ארוכות בנסיעת ייסורים בארגז של משאית גדולה בה ישבו הנוסעים בשני ספסלים לאורכה. הימים ימי קיץ לוהטים וכאשר ירדנו במושב, נראה היה שהוכנסנו לתוך כבשן. עמק הירדן של אותם ימים היה צחיח. במושב היו בתי סוכנות קטנים עם גגות אסבסט וללא טיפת ירק סביב. איש הסוכנות הסביר כי נקבל בית כזה לכל משפחה וכן פרה אחת, כמה תרנגולות, שטחים לגידולים שונים וכמובן שיבוא מדריך שילמד את ההורים איך להיות חקלאים. הוריי כמעט כמעט והתעלפו ברגע שירדו מהמשאית ואמא שלי כבר ביקשה לעלות חזרה ולחזור לסלמה. היחיד שהעניין מצא חן בעיניו הייתי אני הקטן. חזרתי ואמרתי שאני מאוד אוהב את ריח הפרות ואני רוצה להישאר כאן ולגדל פרות. מאז במשפחתנו חזרה ונישנתה הבדיחה שאני אוהב ריח פרות. למען האמת כנראה שהאהבה הזו חלפה לה גם אצלי. </span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז מה היה לנו, הרצאה מעניינת ביום חמישי. סיור גלריות תרבותי ביום שישי. רכיבה קלילה ומהנה עם סיור ארכיאולוגי וארץ ישראלי בשבת. סיום בארוחה טובה, אז אפשר לסכם שהיה סוף שבוע נהדר. </span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-70396906774155284082011-01-17T18:39:00.001+02:002011-01-20T10:14:48.068+02:00סיפור פשוט (שם זמני)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div align="justify"><span style="font-family: Arial;"><br />
זו לה הפעם הראשונה שעומדת רחל לבקר את דודתה, לבד ללא ההורים, ללא אחותה ואחיה הקטן. רק היא לבדה. היא תבלה שם שבועיים מחופשתה. ערב קודם לנסיעה ההתרגשות כבר ישבה כגוש מעיק עמוק בגרונה. על ארוחת הערב היא ויתרה ואבא כעס ושאל אם כך היא תתנהג גם אצל הדודה, שכן עליה לדעת כי אצל הדודה זמנים הם זמנים ולארוחת העב יושבים כולם יחדיו ולא כפי שהתרגלה כאן שכל אחד חוטף כאוות נפשו ואין ארוחה משפחתית משותפת כפי שצריך. טוב, למעט ליל שבת. עמד לה לרחלי על קצה הלשון לומר לאביה שהגורם לארוחות הערב הלא מסודרות זה הוא עצמו שתמיד מגיע מאוחר מהקליניקה שלו ותמיד יש עוד פציינט שדורש את תשומת ליבו וטיפולו ואף פעם אין לן מספיק זמן לילדיו שלו. מבטה הנוקב של אמה הבהיר לרחלי באחת כי מוטב לה לנצור לשונה. לא פעם היא הייתה עדת שמיעה לויכוחים בין אמה ואביה על עניין זה והעדיפה ערב לפני הנסיעה שכה ציפתה לה שלא לריב עם אבא ולהשאיר את הדברים כפי שהם. עם הדודה ובתה אסתר, בת גילה של רחלי, אסתדר היטב, חשבה רחלי בליבה. משהרגישה כי אבא אינו עומד על דעתו בנחישות הרגילה ובעצם נראה כמי שהשלים עם העובדה כי הערב, למרות שהגיע מוקדם יחסית מהקליניקה הם לא ישבו לארוחת ערב משותפת, פרשה רחלי מחדר האוכל ועלתה לחדרה לסדר את מזוודתה וכן לארגן כל שחפצה לקראת הנסיעה לה ציפתה מאוד.<br />
<br />
רחלי נשכבה על המיטה לאחר שנעלה את דלת החדר, את זה אמא לא אהבה, והרהרה בינה לבין עצמה כיצד להתארגן, מה לקחת עימה, את הסוודר הצהוב איתו נהגה ללכת לפגישות התנועה או שעדיף את החצאית הכחולה שאמנם הינה קצרה במקצת וחושפת את הברכיים, אבל היא יודעת שבהפסקות בבית הספר הילדים, בעיקר אלו מהכיתה הגבוהה יותר נועצים בה מבטים שלפעמים גורמים לה להסמיק ולרוץ מיד לכיתה חזרה. רחלי כבר יודעת מזה זמן כי הבנים, וגם הבנות מודות, שהיא אחת הילדות היפות בכיתה. זה עושה לה טוב אבל גם מפחיד אותה. הבנות מתלחששות לעיתים כאשר היא מתרחקת. היא הרגישה שהן מנסות לדחוק אותה הצידה מחברתן. חוץ מתמר חברתה הטובה שאינה עוזבת אותה ותמיד תומכת בה, שאר הילדות טוענות שהיא סתם שוויצרית. אז מה אם היא יפה, יש עוד ילדות יפות בכיתה והו לא שוויצריות כמוה. רחלי מעולם לא חשבה שהיא שוויצרית או מתנשאת על האחרים. נכון היא אוהבת להיות נקיה ובגדיה הם ללא רבב. תמיד בגדים נקיים, מגוהצים ואפילו מעומלנים היכן שצריך ולא פעם הדבר גורם לפרצי צחוק מפי חבריה לכיתה. לאחר התלבטות לא קטנה ולאחר שהכניסה למזוודה את ספריה האהובים ואת יומנה שבלעדיו אין היא זזה, שכן הוא החבר הטוב ביותר שלה, לו אין היא מתקשה לספר ככל העולה על רוחה, אפילו את הדברים המביכים ביותר, החליטה כי מחר בנסיעה היא תלבש את החצאית הכחולה. כן, זו שחושפת לה את הברכיים. זו שגורמת לה להיות כה יפה ומושכת.<br />
<br />
השינה הייתה חטופה ורחלי התעוררה מוקדם בציפייה מתוחה שיעלה כבר השחר. היא נכנסה בשקט לחדר האמבטיה התקלחה והסתדרה ללא שהשמיעה קול כלשהו כדי שלא להעיר אחרים, וחזרה לחדרה מוכנה לצאת לדרך. מששמעה קולות מהמטבח למטה הבינה כי אמה כבר מכינה את ארוחת הבוקר. רחלי ירדה עם המזוודה בידה כשהיא כבר מוכנה לצאת מיד לדרך.<br />
<br />
"מה החיפזון, מה המהירות הזו, רחלי? יש עוד זמן רב עד לשעת הרכבת, אנו נהיה בזמן בתחנה, אל תדאגי"<br />
<br />
רחלי לא דאגה אבל היא כבר מאוד רצתה להיות לבד עם עצמה לנשום אוויר של חופש ללא הוריה, ללא אחיה. לבד בתחנת הרכבת, לבד בנסיעה ברכבת ולבד באוטובוס עד לביתה של הדודה.<br />
<br />
"את זוכרת את הדרך רחלי?" שאלה אמה.<br />
<br />
"וודאי שזוכרת אני" "הרי נסענו יחד פעמים רבות לדודה ולמה שלא אזכור? לאחר הרכבת אקח קו 19 מתחנת הרכבת ואגיע עד לביתה של הדודה"<br />
<br />
אבא ירד מבושם היטב עם מי גילוח נעימים, שתה את הקפה שלו בעמידה והצהיר כלפי כולם כי עומד להיות לו יום קשה ביותר עם כמה מאותם פציינטים המנדנדים ביותר ולאו דווקא החולים ביותר. <br />
<br />
"את מוכנה, רחלי, לנסיעה?" שאל אבא<br />
<br />
"יש לך מספיק דמי כיס מעבר לעלות הנסיעה עצמה?"<br />
<br />
"כן" השיבה רחלי קצרות. היא הבחינה כי אביה אמנם מתעניין בנסיעתה, אבל ראשו כבר מצוי הרחק בבעיות שהוא צופה שיהיו בעבודתו.<br />
<br />
"אל תדאג אבא, הכל יהיה בסדר"<br />
<br />
התרוממה רחלי על קצות אצבעותיה ונישקה את אביה על שתי לחייו כפי שאהב. אבא של רחלי סיים את הקפה של הבוקר נישק את אמה אף הוא על שתי לחייה והוסיף גם נשיקה קלה על פיה ונפרד לשלום משתיהן. אמא עלתה למעלה להכין את אחותה ואחיה לקראת הבוקר ולהתרות בהם שוב ושוב שלא השתוללו כי בסה"כ היא תעדר לשעה קלה בלבד ללוות את רחלי לתחנת הרכבת ומיד היא חוזרת הבייתה. מהלך של חצי שעה בלבד. תתנהגו יפה ולא לריב בבקשה בזמן העדרי. כך אמרה לקטנים ויצאו היא ורחלי מפתח הבית עם המזוודה הקטנה ורחלי בחצאית הכחולה שחושפת את בירכיה הנאות.<br />
<br />
תחנת הרכבת המתה אנשים. מוכרי כעכים התרוצצו בצעקות למכירת מרכולתם. חיילים במדים מיהרו לדרכם לרציפים השונים, עם תרמיליהם הכבדים. בחורים צעירים נפרדו מעלמות חן בנשיקה ארוכה ואוהבת. עינה של רחלי לא פסקו להתרוצץ הלוך ושוב כדי לבלוע את התמונה כולה המצטיירת לה בתחנת הרכבת הסואנת. במרחק נראו הרציפים מלאי אנשים עם מזוודות וחבילות עולים לרכבות השונות אשר יובילו אותם למחוזות חפצם. רחלי ואמה ניגשו לקופה לקנות כרטיס נסיעה. "הלוך ושוב" שאלה הקופאית. רחלי התבוננה באמה בשאלה וזו השיבה שכמובן הלוך ושוב זה גם יוזיל לה את המחיר וגם "שלא יעלה על דעתך להישאר שם אצל הדודה?" אמרה אמה בחיוך. הכרטיסים נקנו ורחלי התייצבה ברציף 4 לחכות לרכבת. הרכבת הגיעה בשקשוק גלגליה ולאחר נשיפת קטר כאזהרה לפני עצירה, עצרה הרכבת ורחלי עלתה מיד לקרון תוך שהיא מושכת אחריה את המזוודה.<br />
<br />
מחלון הקרון נפנפה רחלי לאמה אשר עדיין עמדה על הרציף ושמעה אותה מנסה להתגבר על הרעש מסביב תוך קריאה "תתנהגי יפה אצל הדודה ולא לשכוח להיות איתנו בקשר". "אני אמות מדאגה" אמרה אמה.<br />
<br />
חלפו מספר דקות ושוב נשיפת קטר חזקה המסמנת את היציאה מהתחנה והרכבת החלה לזוז. עוד נפנוף לאמא ורחלי נותרה לבדה. לראשונה בחייה היא אדון לעצמה. תחושת אושר הזדחלה לה במעלה עמוד השדרה כשהיא חשה מן רוגע שכזה, הרגשת שלווה. הרכבת החלה להאיץ. התחנה ועמודי התאורה חלפו להם במהירות הולכת וגדלה. בתי העיר החלו להימוג בערפילי הבוקר הקלים והנה החלו להופיע השדות הירוקים שטופי השמש, שכבר הייתה תלויה למעלה בשמיים. רחלי התרווחה על ספסל הרכבת המרופד פתחה את מזוודתה ושלפה משם את יומנה כדי לכתוב משהו על תחושותיה בנסיעתה הראשונה לבד לדודה.<br />
<br />
באחת נפרצה דלת הקרון ולתוכו פרצה בסערה חבורה של כ - 6 או 8 צעירים. הם היו כבני 18, לבושים ברישול רב. צעקותיהם נשמעו למרחוק תוך שהם מתיישבים על ספסלים שונים בתחילת הקרון. רחלי התאבנה במקומה מעולם לא נתקלה בחבורה שכזו. גם בבית הספר אותם ילדים שלעיתים התנכלו לה או הציקו לה לא נהגו באופן בוטה כל כך. אחד מיושבי הספסלים הראשונים של הקרון, אדם מבוגר, חבוש כובע, העיר לחבורה המשתוללת שיורידו את הרגליים מהספסל המרופד ויהיו יותר בשקט כי זה מאוד מפריע. החבורה התכנסה סביבו תוך כדי צעקות מחרישות אוזניים "סבא אם זה מפריע לך אתה יכול לקפוץ מהחלון החוצה". "במילא אף אחד לא יחפש אחריך". אמרו למבוגר תוך פרצי צחוק. אחד הנערים העיף את כובעו של המתלונן מעל ראשו וכל החבורה פרצה בצחוק רם. כל הקרון השתתק. נראה היה שאף אחד לא רוצה להתעמת עם החבורה הזו. תוך כדי השתוללות, צעקות וגידופים של יושבי הקרון, הבחין אחד הנערים ברחלי שישבה מכווצת כולה באחד הספסלים האחוריים של הקרון. "היי, תראו איזו בובולינה יש לנו כאן" צעק בקול. "וואו, איזה רגליים מבצבצות מתחת לחצאית הכחולה הזו". החבורה כולה זינקה ממקומה בספסלים הקדמיים והתקבצה סביב רחלי בקצה הקרון. הפרצופים המאיימים נתקעו מול פניה תוך חריצת לשון ופליטת מילים בוטות כלפי רחלי. אחד הנערים משך את יומנה מידיה ולרחלי לא עמד לה הכח למנוע זאת ממנו. "היי, זה נראה כמו יומן" זעק הפרחח. "אולי היא כותבת סודות?" צעק חברו. שניהם משכו ביומן בכיוונים שונים ובאחת נקרע היומן לחלקים אשר התפזרו על פני הקרון. רחלי פרצה בבכי והחבורה צוהלת ומתגרה בה יותר ויותר.<br />
<br />
אף אחד מיושבי הקרון לא רצה להתעמת עם החבורה שנהייתה אלימה מרגע לרגע. אדם מספסל סמוך ביקש לקום להגנתה של רחלי ואחד הנערים חבט בחוזקה בראש וגרם לו להתמוטט חזרה לספסל הרכבת. דם זב מזווית פיהו. האווירה נעשתה קשה מנשוא ואנשים עזבו את הקרון במהירות כדי להימנע מהיתקלות עם החבורה הזו.<br />
<br />
דלת הקרון נפתחה והקונדוקטור נכנס לבדוק את כרטיסי הנוסעים. לרגע השתררה דממה. הקונדוקטור הבחין מיד במהומה שהתרחשה בקרון ובאדם זב דם ששכב באחד הספסלים והתקדם במהירות לעברו כדי לוודא את מצבו. אחד הנערים הכשיל את הקונדוקטור בהליכתו וזה נפל על פניו לאורך המעבר שבין הספסלים. פניו נפגעו באחד מידיות מושב הכסא אפו נפגע ודם החל לקלוח לאורך פניו. הנערים משכו את תיקו מעליו והשליכו אותו לאורך הקרון. דממת פחד השתררה בקרון. הנערים פנו שוב להציק לרחלי והם נראו הפעם מאיימים יותר.<br />
<br />
רחלי שמה לב שבין כל הנערים המתפרעים ומכים יש נער שנראה לה ביישן יותר. הוא עמד מרוחק במקצת מהחבורה ונראה היה שאין הוא שלם עם מעשיהם. לא הוא לא ניסה למנוע מהם לעשות את שעשו אבל בכל זאת לא היה שותף פעיל למעשים, ולעיתים גם ניסה לומר לחלק מחבריו כי כדאי להפסיק, שזה כבר יותר מידי. שאנשים כבר נפגעו ובתחנה הקרובה יבואו שוטרים. אחד הנערים היותר אלימים התגרה בו ואמר שמי אלו השוטרים, הוא כבר יראה להם מה זה, הם לא יעזו להתערב במה שהיה. הבחור נסוג כמה צעדים אחורנית. הוא הביט ברחלי בעיניים חומות גדולות ולרגע נראה היה לרחלי כי דמעה עומדת לו בזווית העין. מבוהלת ככל שהייתה לא הצליחה רחלי לגרוע עיניה מפניו ולהביט ישר לתוך העיניים שאמרו הכל. אני אמנם שייך לחבורה הזו, אינני מסכים עם מעשיהם אבל אין לי את הכח והיכולת להתנתק מהם. <br />
<br />
הרכבת חלפה ביעף על פני תחנה נטושה ורחלי קיוותה כי היא תעצור ומישהו יבוא לעזרתה. הרכבת המשיכה בשקשוק מונוטוני של גלגליה ותוך נשיפת קטר גדולה, הגבירה מהירותה לעבר התחנה הבאה. אחת הנשים בקרון צעקה "תפסיקו כבר" לעבר הנערים ושניים מהם כבר זינקו אליה בצורה מאיימת שאם לא תשב ותשתוק מיד הם יראו גם לה את נחת זרועם. זרועו של הנער הורמה באופן מאיים וכתובת הקעקע בלטה על היד המושטת קדימה. משתשומת הלב של החבורה הופנתה לעבר האישה, הזדחל הקונדוקטור לעבר הדלת שבין הקרונות ויצא באחת לקרון השני תוך שהוא מספיק לסגור את הדלת ולנעול אותה באמצעות מפתח הבריח שהיה בכליו. משהבחינה החבורה בהימלטותו של הקונדוקטור מהקרון התנפלו על דלת המחיצה תוך ניסיון לפתחה או לשברה כדי לרדוף אחר הקונדוקטור. הקונדוקטור הספיק להתרחק מהקרון ולהודיע לנהג הקטר על מה שהתרחש בקרון כדי לעצור את הרכבת ולהזעיק עזרה.<br />
<br />
בתוך דקות ספורות נשמעה חריקת בלמים של הרכבת וזו החלה לעצור לקראת תחנה שהייתה על אם הדרך. שוטרים נראו מחלונות הרכבת כשהם רצים לעבר הרכבת עוד לפני עצירתה. חבורת הנערים זינקה לקרון הקודם שהיה פתוח, ומשם קפצה מחוץ לרכבת שהאטה את נסיעתה. החבורה נראתה נעלמת בין העצים שהיו מסביב למקום עצירת הרכבת. אף אחד מנוסעי הרכבת או השוטרים שהגיעו לא רדף אחרי חבורת הנערים. הנוסעים היו נרגשים וביקשו מהשוטרים שבמקום לתחקר אותם על מה שאירע ימהרו לתפוס את החבורה שברחה. השוטרים אמרו שאלו סתם חבורה של פרחחים והם בטח יעלמו בשדות מסביב, וחוץ מזה אם לא יהיה להם תיאור מדוייק של הנערים, כיצד יוכלו לתפוס אותם?<br />
<br />
רחלי ירדה בוכה מהרכבת. יומנה הקרוע נמצא רק בחלקו. בגדיה מלוכלכים והמזוודה פתוחה וחלק מחפציה התפזרו לכל עבר. רחלי רצתה רק לחזור הבייתה ומהר. הסתיימה לה החופשה שכה חיכתה לה.<br />
<br />
<span style="font-size: x-small;">* הערת המחבר: הקורא חופשי לקבוע בעצמו את מקום ההתרחשות וזמן בו התרחש.</span><br />
<br />
<br />
<br />
<br />
</span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-36147694483316928702011-01-16T15:45:00.000+02:002011-01-16T15:45:04.605+02:00רכיבת שבת "לא גשומה"<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הקבוצה שלי לרכיבה קצת התפרקה. לאחרונה הולך ופוחת הדור והשיא היה בשבת האחרונה. למועד היציאה מהקאנטרי התייצב שלום גרוסמן ועבדכם הנאמן בלבד. נראה שהחבר'ה קצת התחמקו בשל תחזיות מזג האוויר כפי שדווחו באמצעי התקשורת. קשה להאשים את החבר'ה שלי בלבד שכן לאורך ציר המשולש שזה המגרש הביתי שלנו, היו רוכבים מעטים בלבד, כנראה שהתחזיות השפיעו על מרבית הרוכבים ורק האמיצים או השרוטים, איך שאתם מעדיפים לראותם, החליטו לצאת לרכיבה בשבת הזו, וגרוסמן עדי שהייתה זו פשוט רכיבה מדהימה.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בשבע בבוקר יצאה חבורת הרצים לריצת השבת שלהם והנה חלק מהרוכבים פשוט הצטרפו לרצים בשבת הזו. דקות ספורות לאחר השעה שבע יצאנו לדרך, גרוסמן ואנכי בלבד. מזג האוויר היה נפלא. בשל העננות הנמוכה לדעתי היה פחות קר מיום שישי ועל כן גם נעים יותר ובתוך דקות לא ארוכות עברנו משלב החימום לקצב רכיבה סביר כאשר אנחנו מתקדמים לכיוון כרמי יוסף. שוב הנוף עוצר הנשימה מלווה אותנו לאורך כל הדרך. השדות הירוקים עם עטרת ירוק בעלת גוון עמוק יותר לראשם, של עצים שבאופק, ומעליהם משתרעים שמים אפורים המתאימים עצמם לנוף הירוק וגרמו לנו לקריאות התפעלות לאורך כל הדרך. חיפשנו את הרוכבים הממלאים את כבישי המשולש והמרובע בהמוניהם מידי שבת, אבל כאמור רק אמיצים בודדים נראו בדרכים. למען האמת גם מכוניות בודדות חלפו על פנינו כך שהרכיבה הייתה מהנה ביותר ובעיקר שקטה. רק רחשי רוח וקריאות עורבים נשמעו לאורך הציר.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לאחר משימת יום שישי, עם קבוצת הטראנס אלפ, שעבורי לא הייתה קלה כלל וכלל, הייתי חייב לעצמי לקום בשבת בבוקר ולשוב לעלות לאוכף האופניים ולדווש מספר שעות. לא היה חשוב לי הקצב וגם לא העליות אם הן מרובות או פחותות. חשובה הייתה לי ההמשכיות של רכיבה מיום ליום. הרגשתי מצויין. רכבתי כל הזמן בסל"ד גבוה יחסי ובנוחיות מרובה. 85 90 היה הסל"ד לאורך כל הרכיבה, למעט בעליות ששוב חזרתי על התרגיל של יום שישי כאשר אני נועל על הילוך קשה ומנסה בסל"ד נמוך לעלות במשך 6 דקות רצופות. את העליה להראל עשיתי בסט אחד כזה בלבד, אז ההתאוששות הייתה כבר בירידה.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">נדמה היה לי שגרוסמן קצת התקשה לעמוד בקצב ומעת לעת המתנתי לו, תוך שאני מעביר בראשי את תחושותיו כפי שהן מופיעות אצלי כאשר אני רוכב עם החבר'ה של הטראנס אלפ. צריך להשלים עם הבדלי היכולת בין הרוכבים. בעצם הכתיבה שלי על הבדלי היכולות, זו מן הפנמה לעצמי להמשך הדרך. אני מי שאני וכנראה שלא אוכל להתמודד כשווה מול שווים עם החבר'ה שבקבוצה, אבל אמשיך להתאמן ובעידודם של הראל ורונן אני מקווה לעמוד במשימה ולסיים את התחרות, בהתאם ליכולותיי. </span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לקראת לטרון תקר באופניי. תרגול טוב בפעם השניה השבוע. חילוף הפנימי כבר לוקח פחות זמן. התרגול הפעם היה מעולה מאחר ותרגלתי פעמיים את חילוף הפנימי. לאחר שהחלפתי בפעם הראשונה התברר כי הצמיג אינו מתנפח. שוב פתחתי, בעזרתו האדיבה של גרוסמן, והתברר כי בסגירת הצמיג על הפנימי נצבט הפנימי וגרם לתקר נוסף. שוב הוצאנו ולמזלנו היה לגרוסמן פנימי נוסף כך שהעניין תוקן והגענו ללטרון, שם רכשנו פנימי נוסף, ניפחנו כראוי ואף שטפנו את האופניים מהבוץ הרב שנדבק עליהם לאורך הדרך. מסקנה תמיד לרכב עם שתי פנימיות לפחות.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">צריך לומר מילה טובה לחנות האופניים בלטרון, למטה מתחת לקפה. חבר'ה נהדרים וחביבים. לא פעם החבר'ה שלנו היו צריכים עזרה ולא תמיד היה כסף בכיסם. תמיד בחנות תיקנו ועזרו לזקוקים, והתשלום? יבוא אחר כך. אין כל בעיה. גם ביום כה סגרירי שכזה כאשר מעט מאוד רוכבים היו בסביבה ובעלי החנות יכלו לוותר על ההכנסה המעטה, אם בכלל, הצפויה להם מיום שכזה, פתחו החבר'ה האלה את החנות כדי לעזור גם לאותם בודדים במידה ויתקעו ויהיו זקוקים לדבר מה.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">לאחר הקפה של לטרון שאיננו מוותרים עליו, ניגשנו לנג"ש המסורתי שלנו מלטרון דרך בסיס הימ"מ בואכה נשר. הייתה רוח פנים ומשכנו היטב במהירות יחסית גבוהה עד נשר. למרות שהיינו רק שניים ולכן היו מעט חילופים נרשמה מהירות ממוצעת של 38 קמ"ש שזה די יפה בעיקר לאור העובדה שהייתה לנו שהכבידה על הקצב.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">הגענו חזרה לקאנטרי מאושרים. טבלנו להנאתנו בג'קוזי ונפרדנו כשחיוך ענקי מרוח על פרצופנו. רכיבת שבת לא גשומה ומאוד מהנה הייתה.</span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-32546272411835898792011-01-14T22:34:00.001+02:002011-01-14T22:37:47.697+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 עברנו באדרת ובצור הדסה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היה </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">קר. זו הייתה ההתחלה של היום לרכיבה המשותפת השניה. זו הייתה ההתרשמות הראשונה של מירב הרוכבים. לבשתי היטב ואפילו קצת התביישתי שיראו בי חנון, אבל כשהתקרבתי לחבורה הסתבר לי שכולם לבשו הפעם היטב. לא ויתרתי אפילו על ההרדליים וטוב עשיתי. בהמשך התחמם כמעה. </span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">יצאנו לחמום בפוטון מסודר וזו הייתה לי הזדמנות ראשונה להתחיל להתוודא לחבר'ה בקבוצה. בגדול נראית לי אחלה קבוצה שמניח אני כי תלך ותתגבש. ברכיבת החימום רכבתי לצידה של רמה ותוך כדי פטפוט הכרנו קצת וגם את חברתה ושותפתה לרכיבה רייצ'ל. כאן המקום לציין שאני כותב הכל, כל מה שמספרים לי, כל מה שאני שומע וגם מה שאני מסיק בעצמי. אז הבנתי שרייצ'ל עושה את הטראנס אלפ לקראת שנת ה - 50 שלה. היי, ואני הייתי בטוח שמדובר בנשים בשנות השלושים המאוחרות שלהן. גם נאות וגם רוכבות, חבל על הזמן. לידיעתך עינת. רמה כחברה טובה הבטיחה לרייצ'ל שיחד הן יעשו את הטראנס אלפ. מי יודע מה שתי האנרגטיות האלה מתכננות לאחר הטראנס אלפ!!!</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">בקטע מראם לעזקה התחיל הפלוטן לעבוד חזק יותר ויותר. קטע מסויים הצלחתי למשוך והרגשתי ממש מצויין. בירידה אחורית נפתח פער לעומת הקבוצה הקדמית והיה לי קשה מאוד להדביק אותה שוב. עבדתי קשה עד שהגעתי לקבוצת ביניים שם רכבו הצמד רמה ורייצ'ל ויחד איתן וןעוד כמה רוכבים ובכוחות משותפים חברנו שוב לקבוצה הקדמית, ממש בצומת עזקה. עצירה ראשונה להכניס דבר מאכל לפינו לפני המשך הדרך לכיוון אשרת.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">למדתי מרונן והכנתי מבעוד מועד רבעי פיתה עם טחינה גולמית ודבש. מה אומר לכם כבר אכלתי בחיי דברים טעימים יותר. הדבש נדבק לאצבעות עם הטחינה הנוזלת מצידי הרבע פיתה. חיפשתי מפית לנגב את ידיי ולבסוף הן חזרו כפי שהן לתוך הכפפות. תוך כדי אכילת החטיף הזה נזכרתי בארוחה שונה לחלוטין.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">בין יתר משימותינו במהלך עבודתי כמאבטח באל על (זה היה לפני עשרות שנים) היה להתמקם למשך כחודש ימים בערים בהם היו משרדי אל על ולאבטח אותם. זה היה מכונה בייס. את אחד הבייסים שלי עשיתי באתונה. למיטב זכרוני זה היה בשנה שלפני מלחמת יום כיפור. בנמל פיראוס שליד אתונה עגנה באותה התקופה נושאת מטוסים של הצי השישי, שוב למיטב זכרוני שמה היה "אמריקה". תוך כדי שוטטות באתונה בשעותינו הפנויות, בין הפלאקה לבין סינטגמה סקוור, ובין זלילת סופלקי לאכילת סזיקי הכרנו שתי נערות קנדיות והתחברנו אליהן לבילויים משותפים. באחד האמשים, כמאמר המשורר, יצאנו יחד לבר ושם פגשנו קצין מהצי השישי ששתה ושתה ושתה ושתה ונתן עינו באחת הקנדיות, שלא במקום הכוס שהמשיכה להתמלא פעם אחר פעם. למזלי הוא נתן עינו בקנדית של חברי כך שנותרנו שתי הקנדיות הקצין השיכור ועבדכם הנאמן. הקצין היה כה שיכור שלא ידענו מה לעשות עימו ולאן להחזירו ולבסוף החלטנו לקחתו לחדרי שם ילון ובבוקר כאשר יתפכח כמעה יוכל להמשיך בדרכו. למחרת כאשר הקצין התעורר והבין היכן הוא נמצא החוירו פניו תחילה אבל משיתאושש לא ידע כיצד להודות לנו. התברר שהוא היה קצין הלוגיסטיקה של הנושאת מטוסים. תפקיד בכיר ביותר. כמחווה של תודה הזמין אותי ואת שתי הקנדיות לביקור וארוחת צהריים על נושאת המטוסים אמריקה. לא אלאה אתכם בכל הסיפור כיצד הגיע סירת מנוע מיוחדת ולקחה אותנו לנושאת המטוסים, היא לא יכולה לעגון במזח. כיצד מכריזים על עליית קצין בכיר לנושאת המטוסים, שלא נדבר על גודלה. משרתים עליה כחמש אלפים מלחים. יש בה בתי קולנוע אולמות ספורט קניונים וחנויות דיוטי פרי ומה לא. אפילו מטוסים....הייתם מאמינים? ולבסוף לאחר סיור של כשעתיים מזמין אותנו הקצין שהיה כבר פיכח לחלוטין לארוחת צהריים בחדר האוכל של קפטן האוניה. חדר אוכל ל - 12 הקצינים הבכירים של נושאת המטוסים, כולם בדרגת אדמירל או משהו דומה. כולם לבושים לבן. מסביבנו היו מלצרים, מלחים של הספינה שזה תפקידם, אף הם לבושים לבן ולידיהם כפפות לבנות בוהקות. המנות הוכנסו בזו אחר זו תוך הכרזת כל מנה ממה היא עשויה ומה המרכיבים שלה. השולחן היה ערוך בכלים מוזהבים כאשר סביב הצלחות היו מספר מערכים של סכום לכל מנה סכו"ם מיוחד וכמובן סכו"ם לדגים. זה היה לי הפעם הראשונה שפגשתי סכין עקומה. הקנדית הסבירה לי בלחישה מה זו הסכין העקומה הזו. שתינו יין איכותי וככל שאני זוכר הוגשו שם לפחות 4 או 5 מנות למעט הליפתן והמנות האחרונות. תחילת הארוחה נפתחה בתפילה של הקפטן ורק לאחר מכן החלה הארוחה וגם במהלכה השיחות החלו סביב השולחן רק לאחר שהחל בהם הקפטן. הנימוס וכללי השולחן היו כמו של מלוכה וכה זרים לי עד שהתקשיתי לבלוע את האוכל. זה פשוט עמד לי בגרון. כמו הרבע פיתה עם טחינה ודבש לפי המתכון של רונן.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">מצומת עזקה פנינו לכיוון אדרת. בעליה של אדרת ביצענו את התרגיל הראשון על הילוך קבוע בסל"ד נמוך למשך 6 דקות לאחריהם התאוששות של 3 דקות. די עמדתי בתרגיל הזה ככל שמדובר בעליה לאדרת. הצלחתי לבצע אותה בעליה לאדרת פעמיים. לא עמדתי בתרגיל הזה בעליה לצור הדסה. שם כבר נפתחו פערי האיכות. בשלב כלשהו באמצע העליה לערך כבר לא היה מקום להתאוששות כי כבר במילא הייתי על ההילוך הנמוך ביותר שיש לי בינתיים זה 25 ואני עובד על זה שיהיה לי 28. זה בתכנון. שמרתי על דופק 140 בערך שזה דופק שנוח לי פחות או יותר וטיפסתי לאט לאט בקצב שלי עד אשר הצטרפתי לחבר'ה שחיכו בצומת צור הדסה. אני מקווה שלא חיכו לי הרבה שעות.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">הירידה דרך נס הרים מוכרת לי. רק לפני יומיים ירדתי משם, אבל כדי להרויח את הירידה צריך לעלות את העליה לנס הרים והנה הפעם קיבלתי ירידה מנס הרים ללא העליה לנס הרים. כיף. בירידה הבנתי שיש כמה חבר'ה שרוטים חזק בקבוצה. אני רשמתי 78.7 קמ"ש בירידה כמובן שהשתמשתי במעצורים מידי פעם כי חששתי לראות 80 בשעון. למטה סיפרו חבר'ה שרכבו 85 קמ"ש וכאשר הבעתי את התפעלותי, רונן סיפר על מישהו שרכב כבר 104 קמ"ש. זה נורמלי? צריך שריטה עמוקה למהירויות כאלה.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">המעבר דרך בית שמש מגעיל כרגיל וזה לא זר לי. הפלוטון משך חזק עד צומת שמשון והצלחתי להחזיק בקבוצה. העליה ליער הנשיא קצת שברה אותי לקראת סופה ונפתח לי פער שלא הצלחתי לסגור לאחר מכן בשל המהירויות הגבוהות שהחבר'ה רכבו בירידות של יער הנשיא והראל. חבל זה המגרש הבייתי שלי ודווקא כאן קצת נשברתי. עבדתי ממש קשה לבד עד אשר הצלחתי לסגור על רמה ורייצ'ל בקטע העליה האחרונה בכביש נחשון לטרון. כשהן שאלו מי הצטרף אלינו מאחור השבתי כי הזקן הגיע. הן כעסו עליי ואמרו שמי שחושב צעיר גם יתנהג צעיר ולא הגיל הכרונולוגי קובע. האמת שאני מאוד מקבל את מה שהן אומרות ובעצם גם חושב כך, אבל אני גם נהנה לעיתים להתחפר בעמדת הזקן כמפלט מהעובדה המצערת משהו שאינני יכול להמשיך ולהשתוות לצעירים ממני, או להגיע להישגים שפעם היו בטווח הביצועים שלי, לאו דווקא באופניים. החבר'ה שלי לריצה ולטריאתלונים יודעים בדיוק על מה אני מדבר, אבל אני שמח שנמצא אני בחבר'ה צעירה ואני מאוד נהנה לראות את ההישגים של החבר'ה הצעירים גם אם אני מגיע לראותם כאשר הם כבר סיימו.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">אז מה היה לנו רכיבה טובה אימון לדעתי טוב וברמה טובה והשך התחזקות לקראת האתגרים שבדרך. בלטרון ישבנו לקפה, כרגיל ופגשנו את עינת ודודי שסיימו את המרובע. עינת בחנה את הקובצה לאורך ולרוב והכרתי לה את הראל אולי ידליק אותה להצטרף לטראנס אלפ. היא יכולה להיות תוספת חברתית מדהימה לקבוצה. נעבוד על זה.</span></div><div style="text-align: justify;"><br />
</div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial;">כרגע די מאוחר בלילה ויורד גשם שוטף בחוץ כנאה שזה יפגע ברכיבה של מחר למרות שבכוונתי לעשות שוב את המרובע מחר. נראה מה יהיה ומי יהיו המצטרפים לחוויה של המרובע בגשם.</span></div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5423243723884261974.post-67385176420126259972011-01-11T19:45:00.001+02:002011-01-11T19:47:07.226+02:00בדרך לטראנס אלפ 2011 - צובה + נס הרים + פנצ'ר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">שנים אני רוכב על אופניים, בבחינת עולה על האוכף ומדווש ברגליים. לראשונה, כאשר הצטרפתי לשיגעון הזה שנקרא טראנס אלפ, התחלתי לטעום קצת מהטכניקה, אימונים יותר מסודרים ותוכניות אימונים שונות. האמת אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני מחפש כאן עם כאלה שאני קורא עליהם שרכבו השבוע 450 ק"מ (שבוע גשום כמובן, אחרת, אלוהים יודע מה היו עושים!!!). ביום שבת האחרון אייבי קצת העיר לי על שגיאות עקרוניות אחדות והנה כבר המצב השתנה. האמת נהיה הרבה יותר קשה. להוציא את כל הכוח מהמותניים ללא תזוזה של הכתפיים, שזה כל כך מתבקש, זה ממש קשה. המשכתי לעבוד על הטריינר באוזון11 כשאני מנסה לשמור על חוסר תנועה בכתפיים ורק הרגליים עובדות תוך כדי שמירה על הסל"ד לפי התוכנית של רונן. הרגשתי בסטים האחרונים כיצד אני שוקע. נכון, כנראה שאני לא בכושר מספיק ומקווה שעד סוף יוני אשתפר ואצליח לחצות את האלפים הארורים, לעזאזל למה יצרו אותם כל כך גבוה, אבל בכ"ז נראה לי שעדיין יש לי די זמן כדי לעבוד עכשיו יותר על טכניקה ושיפור יכולות בסיסיות, תוך תקווה שהכושר יגיע כבר עם הזמן. אני מקווה בכל אופן וימים יגידו.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span><br />
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כפי שהבטחתי ביום 11.1.11 החלטתי שאני עושה את שתי הגרציות. את העליות לצובה, נס הרים ולמנזר בית ג'מאל אני מכנה שלושת הגרציות. בעתיד אנסה לעלות את שלושת הגרציות ברכיבה אחת. יש לזכור שבין גרציה לגרציה יש עוד כמה "זוטות" כמו יער הנשיא וזכריה, אבל מי סופר כאלה זוטות. ובכן השכמתי קום כמובטח, לעצמי כמובן, שפתתי מים לקפה שחור של בוקר והכל בנחת. במילא אני מתכוון לרכב לבדי, במילא ויתרתי על יום עבודתי, במילא הזמן הוא כולו שלי, אז החלטתי שאני עושה את היום בנחת. בחוץ היה קר, כך לפחות הרגשתי ולכן התלבשתי בהתאם. לא הצטערתי על כך בירידות המטורפות של הגרציות. השלמתי את הכנותי ויצאתי לכיוון לטרון שנקבע בראשי כבסיס היציאה להיום. האמת שבדיעבד אפשר היה לצאת כבר מראשון ולהרוויח עוד כ - 50 ק"מ של רכיבת מישור. אולי בפעם הבאה. הכבישים היו די רטובים אבל מזג האוויר היה נפלא. הגבעות הירוקות שטופות בגשם שירד אמש והשאיר ניצני טיפות מבהיקות באור השמש העולה, פשוט נפלא. הייתה לי התרוממות רוח ותקווה שלא תשקע עם העליה. </span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הדרך לכיוון צומת שמשון הייתה נפלאה. לא פסקתי להביט ימינה ושמאלה על הנוף עד שאפילו את רעשי המשאיות של אמצע השבוע הפסקתי לשמוע. הייתי מרותק בדיווש נוח, כאשר אני חוזר ומזכיר לעצמי את הערותיו של אייבי משבת באוזון11 ומנסה לדווש ללא תזוזה של הכתפיים. רק הרגליים עובדות ומיצרות סל"ד של 85 עד 95. ממש אידיאלי, עד אשר הכל התפרק לי בעליות. את יער הנשיא עוד עליתי בסגנון נאה, אבל התחלתי להרגיש איך הכח בורח לי מהרגליים והדופק מטפס מעל המידה המתאימה לזוטא, זו אפילו לא גרציה. מה הולך? הבנתי כמה חשוב לעבור לקסטה 28. אני עדיין רוכב עם 25. פעם כלל לא ידעתי מה ההבדל, אבל כיום קצת החכמתי ואני מקווה שאיל ידאג לי בהקדם לגלגלים חדשים טובים יותר ולקסטה של 28 שכנראה תשפר במשהו את האפשרויות להמשיך בטכניקה טובה גם במעלה העליות הכבדות יותר, בגרציות וכמובן שלבסוף באלפים עצמם.</span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">עצירה קטנטנה בשמשון לריקון מכלים מיותרים, נגיסת מזון וריקון ג'ל לקיבה וקדימה לגרציה הראשונה, צובה. הטיפוס החל טוב אבל הבנתי לאחר ניסיון יער הנשיא שלא אוכל לשמור על סל"ד גבוה בעליה. אתפרק עוד קודם לסיומה. הורדתי סל"ד כמובן שגם הקצב והמהירות ירדו, אבל בו זמנית ירד גם הדופק והתחלתי להרגיש נוח יותר כאשר אני מפעיל יותר כח ופחות מהירות ברגליים. אולי כך זה מתאים לי יותר? ימים יגידו. אנסה באוזון11 על הטריינר לעבוד יותר על הסיגנון עם סל"ד יותר גבוה ולאט לאט ייתכן וזה יהיה ישים גם בחוץ. כביש צובה היה רטוב והיה עליי להיזהר. בקטעי עליה מסויימים כאשר הזווית עברה גם את 18 מעלות נאלצתי לדווש בעמידה ואז בכל פעם שהפעלתי כח קצת יותר מהיר הרגשתי את פרפור הגלגל האחורי בכביש הרטוב. גם מסוכן וגם מקשה על העליה. קטע שוויצריה הקטנה מדהים ביופיו. כאשר ילדיי היו קטנים הם היו דורשים ועומדים על כך שבכל חזרה מסבתא ירושלים, נחזור דרך "היער", כך הם כינו את הדרך הזו שכל כולה הנאה צרופה. כילדים הם היו אוהבים את הנסיעה באפלוליות החורש המשרה אווירה מיוחדת של מיסתורין כלשהו, ואולי יצא דב מהיער? אהבנו מאוד את הנסיעות הללו. והנה אני ממש באותה הדרך מדווש וחושב שנמצא אני בשוויץ. הכביש הרטוב היער האפלולי הרטוב מהגשם והריח הטרי של אדמה ועצים בריאים. פשוט תענוג. </span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">כך תוך כדי הנאה שלמה, וכמובן במאמץ לא קטן, לא לשכוח אני לא ברכב 1600 סמ"ק אני בסה"כ על אופניי שגם הם לא פאר היצירה, אבל זה מתקדם. והנה אני כבר ליד מושב רמת רזיאל, כמעט כבר על במת ההר. עוד אני עוקף את הכיכר החדשה בכניסה המערבית למושב ו....תקר. ממש באמצע העליה שלאחר הכיכר. זו עליה די תלולה. אינני מיומן דיי בחילוף הפנימי וכנראה שגם זה אימון טוב. אגב, למזלי רק אתמול רכשתי משאבת יד קטנה שלא היה לי עד היום, מתוך החשש שארכב לבד ולא יהיה מי שיעזור לי. חילוף הפנימי לקח מספר דקות לא קטן, להערכתי כעשר דקות שכנראה למי שמיומן יקח מחצית מהזמן הזה. אבל לבסוף סיימתי ואני מנסה לשוב ולעלות על האופניים. "וואי דה מינה", ובתרגום חופשי מרומנית הוי והווי לי. העליה תלולה, אני לא מצליח לייצר דיווש ונופל מהאופניים. קצת נחבל בברך, לא משהו שימנע ממני את ההמשך אבל איך ממשיכים לעזאזל מתוך עליה כה חדה. נאחזתי במעקה וכשאני על האופניים ונותן שני דיוושים הצלחתי לייצר קצת מהירות כדי להמשיך. לו ניסיון זה לא היה צולח החלטתי כבר כי אתחיל בירידה ואסתובב כאשר יש לי כבר מהירות מסויימת.</span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">צובה, מסתובבים ומתחילים לרדת בירידה כאשר הכביש עדיין די רטוב בחלקו הגדול, בעיקר בחלקים המוצלים וכאלו יש רבים בכביש צובה. המהירויות גוברות בירידה ואני יושב נמוך על הכידון, כפי שרונן מבקש, והמעצורים עובדים חליפות כמו ברכב, לחיצות מתונות וסדירות כדי שלא לאפשר לאופניים לפתח מהירויות גבוהות מידי.</span> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">יש לי מקצת מההרפתקנות הזו. בקטעים יבשים וישרים נרשמו מהירויות די גבוהות כאשר המהירות המירבית שנרשמה הייתה 75.6 קמ"ש. מעולם לא רכבתי במהירות שכזו על אופניי.</span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">אינני יודע אם זה בדיוק יצר הרפתקנות, אבל לעיתים אני בוחן את הגבולות. למשל בנסיעה ברוורס ברכב תמיד אחשוב שיש לי עוד מטר והנה נגעתי בקיר, אופס. היו מספר מקרים יותר בולטים בעבר, מאז החלטתי לרסן עצמי מעט. זמן לא רב לאחר נישואיי ירדנו לאילת כאשר בכוונתנו לערוך טיול בסיני. השנה הייתה 1975 סיני עדיין שלנו, אני מלא ביטחון לאחר ששרדתי את המלחמה הקשה והארורה ההיא, וכמובן אין כמוני בניווט והתמצאות בשטח. כקצין שיריון הייתי גם מומחה לעבירות. המסלול היה אמור לקחת אותנו דרך בקעת הירח להתחבר לוואדי פירדאן ולהגיע לסנטה קטרינה. ממש נהדר רק שהרכב עימו ביקשנו לעשות את המסלול האתגרי הזה, שמתאים רק לרכב 4X4</span> , <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היה בסה"כ פורד אסקורט בת מספר שנים לא קטן. הצטיידנו כראוי, טלפונים לא היו וגם אמצעי קשר אחרים לא היו בנמצא, גם אינני יודע אם מישהו בעולם ידע לאן אנו יוצאים, ויצאנו לדרך. בשעות אחה"צ כאשר אנחנו כבר בעומק סיני, גלשנו לתוך ואדי והנה הפורד אסקורט נתקע בתחתית הוואדי ללא יכולת לחלץ עצמו. כ"מומחה לחילוץ" מיד התחלתי לסדר אבנים תחת הגלגלים ולהוריד מעט אוויר ודבר לא עזר, רק שקענו יותר ויותר. תוך כדי ניסיונות חילוץ והנה גם האגזוז נפל ואת רעש המנוע שמעו כנראה בשארם אל שיח. שרה התחילה להילחץ כאשר אני כמובן מבטיח שיהיה בסדר ועד חשיכה נהיה במקום מבטחים, אבל החשיכה הייתה כבר קרובה ופיתרון אין. חששתי להוציא יותר מידי אוויר מהגלגלים כי לא היה לנו כל אמצעי ניפוח חזרה וזה בכלל היה יכול לתקוע אותנו שם. נראה לי שכבר אז שרה הבינה ולמדה עליי דבר או שניים שהתבטאו 34 שנים מאוחר יותר בגירושינו. </span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">ופתאום כאילו משום מקום צץ בדואי לידנו כשהו נושא רובה תורכי ארוך קנה ולובש חולצה של החברה להגנת הטבע. כנראה שומר כלשהו. בסימני ידיים הסברנו לו את הבעיה, שהייתה ברורה כשמש העומדת לשקוע ויחד תוך דחיפה משותפת הצלחנו לחלץ את הרכב מתוך הוואדי. הבדואי הסביר שהמאהל שלו אינו רחוק משם, כבר היינו בתוך וואדי פירדאן ושניקח אותו למאהל שלו. חששתי לסרב והכנסנו את הבדוואי למושב האחורי. יש לציין שברכב הזה היו שתי דלתות בלבד. הוא ישב מאחוריי. לקחתי מברג גדול שהיה לי ברגז הכלים ואמרתי לשרה שלא תסיט את עיניה ממנו והתזוזה הקלה ביותר שיעשה לכיוון שלנו שתתן מיד צעקה והמברג שבידי ימצא דרכו מיד אל בטנו או חזהו של הבדואי. גיבור, </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מתנה לאשתך קנית??? המשכנו לנסוע כל אותו</span> <span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לילה כאשר המנוע מחריש אוזניים ונשמע למרחקים בשקט המדברי. לקראת הבוקר הגענו לשארם אל שיח וליד שפת הים פרשנו אוהל והלכנו לישון לאחר 24 שעות ללא שינה ועם מריטת עצבים לא קטנה. הרפתקאות הא?</span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">סיימתי את גרציה צובה והתחלתי לטפס את גרציה נס הרים. אומרים שצובה קשה יותר, תלולה יותר, לי נראית דווקא נס הרים קשה יותר. אולי פסיכולוגית הכביש הישר שאינו נגמר. עליה קבועה שלא משתנה. אין מה לדבר היה קשה. אבל שוב בשיטה של לאט לאט סל"ד נמוך וכך גם הדופק, עבודת רגליים חזקה וכן, אייבי, גם הכתפיים השתתפו מעת לעת בעבודה. השתדלתי, באמת השתדלתי, לשחרר אותם מהמטלה הזו אבל לא תמיד הצלחתי. אז הסגנון אולי עדיין דרוש שיפור אבל אני כבר בבר בהר. שמח ומאושר כי עכשיו נותרה רק הדרך חזרה. נכון שמצוות השיר היא שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל בעניינו נותרו רק זוטות, סתם, יער הנשיא וקצת הראל ואני כבר בלטרון.</span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">חברים, פשוט הרגשתי תענוג אמיתי. סיפוק אמיתי שעשיתי את זה. נכון זה מעט מידי בדרך הארוכה לטראנס אלפ אבל בכ"ז זה היה 90 ק"מ עם עליה מצטברת של 2,000 מ'. נמשיך לעבוד חזק ואולי בכל זאת אצליח לסיים את הטראנס אלפ 2011.</span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial;">להתראות ביום שישי ברכיבה המשותפת. </span></div><br />
<div style="text-align: justify;"><br />
</div></div>Yitzhak Simonhttp://www.blogger.com/profile/04528923897521106744noreply@blogger.com1