לקראת טראנסאלפ 2011

יום שישי, 25 במרץ 2011

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מיומנו של פצוע


תסכול. זו התחושה ששולטת בתחושותיי בימים אלו. מבחינה פיסית הכאבים ברגלי השמאלית נמשכים ואינם מאפשרים לי תנועה חופשית. הרגל מלאה בנוזלים ובדם שגרם לה להכחיל. הצבע הכהה נוזל כלפי מטה ולפי הרופא והפיזיותרפיסט זה יתפוגג לא לפני כ – 10 ימים נוספים של טיפולים ושכיבה ככל שניתן עם רגל למעלה. החלק הקשה יותר של כל ההחלמה. הירידה המהירה מידי למצב של הליכה הגבירה את כמות הנוזלים והדם ברגל והם בעיקר הגורמים לכאבים המתמשכים. אשתדל בימים הקרובים להמעיט בהליכה כדי לזרז את ההחלמה. גם הפיזיותרפיה עושה לי טוב למרות הכאבים שאני סופג בזמן הטיפול. די מבאס כל העניין.
התיישבתי לכתוב כי התסכול היום עוד גדול יותר. חבריי לקבוצת הטראנס אלפ רוכבים היום הגראציות שלי ומחשבותיי כל הזמן הם שם. הרי מכיר אני כל פיתול כל שיפוע  וכל אבן בדרך הגראציות. לעיתים נדמה לי שהלטאות המציצות מבין הסלעים בעצם מברכות אותי לשלום כשאני חולף על פניהם במהירותי האיטית משהו בעליה, הראשונה מיד לאחר צומת אשתאול. היום כשהחבורה תחלוף על פניהן, של הלטאות כמובן, הן יציצו ויראו הנה עולים החברים של רונן מאשכולות, הנה גם גיל חולף ורוני וגדעון וכל התותחים. טוב, מיד יחלפו על פנינו, כך ממש הן אומרות אחת לשניה, גם ערן והדי, הנה בצמוד אליהם מטפסים הצמד ליאור וצביקי, היי אומרת הלטאה השמנמנה לרזונת שהתיישבה על הסלע כדי להתחמם בשמש, שבדיוק החלה להציץ אחרי לילה גשום במיוחד, "מיד אחרי ליאור וצביקי יגיע סימון, נכון שהוא לא היה כבר הרבה זמן על הכביש כאן?" "את חושבת שהוא בגד בגראציות והלך לרעות בשדות זרים?". "אני לא מאמינה על סימון. הוא אחד שלא בוגד" "אז למה הוא לא מגיע?". "שמת לב, הרגע עבר גם אבשי" "אולי קרה לו משהו, לסימון?" "בטח תכף הראל או רונן ירדו לאחור לראות מה קרה לסימון, למה הוא לא מגיע לעליות". "היי, ראית, גם רכב הליווי חלף עבר לו, לא סימון כנראה לא יגיע היום". שמעתי את הלטאות כך מדברות בינן לבין עצמן. העברתי להן מסר בדרכי שלי. נכון לא אגיע היום. אינני יכול עדיין, אך הסירו דאגה מליבכן, עוד אחזור ואטפס במעלה צובה, כמו גם לעין כרם לבר גיורא ובמעלה נס הרים וצור הדסה.
לעומת חבריי לטראנס אלפ חבריי לקבוצת הריצה והטריאתלון משתתפים היום המרתון ירושלים. בשבוע שעבר במרוץ ראשון לא התכוונתי להשתתף. זה היה אחרי מחנה האימונים במצפה רמון וחשבתי שזה לא יהיה חכם להשתתף במרוץ. העדפתי ללוות את הרצים ברכיבה על אופניים ובסיום המרוץ התכוונתי לצאת לרכיבה קלה של שעתיים שלוש כדי לחזור בשבוע שלאחר מכן למשטר אימונים אינטנסיבי. באותו יום שיש קרה מה שקרה והנה אני מושבת כבר שבוע וכנראה שזה יהיה לפחות עוד שבוע או יותר. היום התכוונתי כן לרוץ במרתון ירושלים. כמובן במקצה ל 10 ק"מ. נרשמתי וקיבלתי גם את הצ'יפ והחולצה אבל לרוץ כמובן שאינני יכול. ריצה בירושלים עבורי היא דבר מיוחד. לא נולדתי בירושלים ובסה"כ חייתי בעיר הזו מספר שנים מועט בזמן היותי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי לירושלמית ושלושת בניי נולדו בירושלים. אהבתי ואני עדיין אוהב את ירושלים יותר מכל עיר אחרת בעולם. חקרתי אותה, צילמתי אותה, עשיתי תערוכה על ירושלים. בקיצור ירושלים היא בנשמתי ולעיתים רבות אני אומר שאני ירושלמי, למרות שאינני זכאי לזאת את התואר הזה. אגב, תמיד אני חוזר ואומר שאם יש דבר שכן הייתי משנה במהלך חיי זו ההחלטה לעבור לגור בראשון לציון ולא להישאר בירושלים. אבל אלו החיים וכך הם לקחו אותי לאן שאני מצוי כיום. אז כמובן שלרוץ היום עם כל החברים הטובים ביותר שיש לי, עם אלכס, מארק ויאיר, עם שלום, מוטי ודוד, עם אריה ושאר החבר'ה זה תענוג אמיתי וגם סיבה נוספת לתסכול המוגבר שלי היום.
זהו חברים, אני מניח שבשעה זו חבריי לריצה כבר סיימו והם מתכוננים ליציאה לארוחת הבוקר הדשנה שמתוכננת לאחר הריצה, וחבריי הרוכבים כנראה מצויים בעליה של נס הרים לכיוון מערת הנטיפים. אז לכל חבריי הטובים באשר הם, שיהיה לכם יום נעים עם ריצה ורכיבה מהנים ובעיקר ללא פציעות, חבלות ו/או תקריות חריגות.
שבת שלום לכולם!!!!!!!