לקראת טראנסאלפ 2011

יום שני, 17 בינואר 2011

סיפור פשוט (שם זמני)


זו לה הפעם הראשונה שעומדת רחל לבקר את דודתה, לבד ללא ההורים, ללא אחותה ואחיה הקטן. רק היא לבדה. היא תבלה שם שבועיים מחופשתה. ערב קודם לנסיעה ההתרגשות כבר ישבה כגוש מעיק עמוק בגרונה. על ארוחת הערב היא ויתרה ואבא כעס ושאל אם כך היא תתנהג גם אצל הדודה, שכן עליה לדעת כי אצל הדודה זמנים הם זמנים ולארוחת העב יושבים כולם יחדיו ולא כפי שהתרגלה כאן שכל אחד חוטף כאוות נפשו ואין ארוחה משפחתית משותפת כפי שצריך. טוב, למעט ליל שבת. עמד לה לרחלי על קצה הלשון לומר לאביה שהגורם לארוחות הערב הלא מסודרות זה הוא עצמו שתמיד מגיע מאוחר מהקליניקה שלו ותמיד יש עוד פציינט שדורש את תשומת ליבו וטיפולו ואף פעם אין לן מספיק זמן לילדיו שלו. מבטה הנוקב של אמה הבהיר לרחלי באחת כי מוטב לה לנצור לשונה. לא פעם היא הייתה עדת שמיעה לויכוחים בין אמה ואביה על עניין זה והעדיפה ערב לפני הנסיעה שכה ציפתה לה שלא לריב עם אבא ולהשאיר את הדברים כפי שהם. עם הדודה ובתה אסתר, בת גילה של רחלי, אסתדר היטב, חשבה רחלי בליבה. משהרגישה כי אבא אינו עומד על דעתו בנחישות הרגילה ובעצם נראה כמי שהשלים עם העובדה כי הערב, למרות שהגיע מוקדם יחסית מהקליניקה הם לא ישבו לארוחת ערב משותפת, פרשה רחלי מחדר האוכל ועלתה לחדרה לסדר את מזוודתה וכן לארגן כל שחפצה לקראת הנסיעה לה ציפתה מאוד.

רחלי נשכבה על המיטה לאחר שנעלה את דלת החדר, את זה אמא לא אהבה, והרהרה בינה לבין עצמה כיצד להתארגן, מה לקחת עימה, את הסוודר הצהוב איתו נהגה ללכת לפגישות התנועה או שעדיף את החצאית הכחולה שאמנם הינה קצרה במקצת וחושפת את הברכיים, אבל היא יודעת שבהפסקות בבית הספר הילדים, בעיקר אלו מהכיתה הגבוהה יותר נועצים בה מבטים שלפעמים גורמים לה להסמיק ולרוץ מיד לכיתה חזרה. רחלי כבר יודעת מזה זמן כי הבנים, וגם הבנות מודות, שהיא אחת הילדות היפות בכיתה. זה עושה לה טוב אבל גם מפחיד אותה. הבנות מתלחששות לעיתים כאשר היא מתרחקת. היא הרגישה שהן מנסות לדחוק אותה הצידה מחברתן. חוץ מתמר חברתה הטובה שאינה עוזבת אותה ותמיד תומכת בה, שאר הילדות טוענות שהיא סתם שוויצרית. אז מה אם היא יפה, יש עוד ילדות יפות בכיתה והו לא שוויצריות כמוה. רחלי מעולם לא חשבה שהיא שוויצרית או מתנשאת על האחרים. נכון היא אוהבת להיות נקיה ובגדיה הם ללא רבב. תמיד בגדים נקיים, מגוהצים ואפילו מעומלנים היכן שצריך ולא פעם הדבר גורם לפרצי צחוק מפי חבריה לכיתה. לאחר התלבטות לא קטנה ולאחר שהכניסה למזוודה את ספריה האהובים ואת יומנה שבלעדיו אין היא זזה, שכן הוא החבר הטוב ביותר שלה, לו אין היא מתקשה לספר ככל העולה על רוחה, אפילו את הדברים המביכים ביותר, החליטה כי מחר בנסיעה היא תלבש את החצאית הכחולה. כן, זו שחושפת לה את הברכיים. זו שגורמת לה להיות כה יפה ומושכת.

השינה הייתה חטופה ורחלי התעוררה מוקדם בציפייה מתוחה שיעלה כבר השחר. היא נכנסה בשקט לחדר האמבטיה התקלחה והסתדרה ללא שהשמיעה קול כלשהו כדי שלא להעיר אחרים, וחזרה לחדרה מוכנה לצאת לדרך. מששמעה קולות מהמטבח למטה הבינה כי אמה כבר מכינה את ארוחת הבוקר. רחלי ירדה עם המזוודה בידה כשהיא כבר מוכנה לצאת מיד לדרך.

"מה החיפזון, מה המהירות הזו, רחלי? יש עוד זמן רב עד לשעת הרכבת, אנו נהיה בזמן בתחנה, אל תדאגי"

רחלי לא דאגה אבל היא כבר מאוד רצתה להיות לבד עם עצמה לנשום אוויר של חופש ללא הוריה, ללא אחיה. לבד בתחנת הרכבת, לבד בנסיעה ברכבת ולבד באוטובוס עד לביתה של הדודה.

"את זוכרת את הדרך רחלי?" שאלה אמה.

"וודאי שזוכרת אני" "הרי נסענו יחד פעמים רבות לדודה ולמה שלא אזכור? לאחר הרכבת אקח קו 19 מתחנת הרכבת ואגיע עד לביתה של הדודה"

אבא ירד מבושם היטב עם מי גילוח נעימים, שתה את הקפה שלו בעמידה והצהיר כלפי כולם כי עומד להיות לו יום קשה ביותר עם כמה מאותם פציינטים המנדנדים ביותר ולאו דווקא החולים ביותר.

"את מוכנה, רחלי, לנסיעה?" שאל אבא

"יש לך מספיק דמי כיס מעבר לעלות הנסיעה עצמה?"

"כן" השיבה רחלי קצרות. היא הבחינה כי אביה אמנם מתעניין בנסיעתה, אבל ראשו כבר מצוי הרחק בבעיות שהוא צופה שיהיו בעבודתו.

"אל תדאג אבא, הכל יהיה בסדר"

התרוממה רחלי על קצות אצבעותיה ונישקה את אביה על שתי לחייו כפי שאהב. אבא של רחלי סיים את הקפה של הבוקר נישק את אמה אף הוא על שתי לחייה והוסיף גם נשיקה קלה על פיה ונפרד לשלום משתיהן. אמא עלתה למעלה להכין את אחותה ואחיה לקראת הבוקר ולהתרות בהם שוב ושוב שלא השתוללו כי בסה"כ היא תעדר לשעה קלה בלבד ללוות את רחלי לתחנת הרכבת ומיד היא חוזרת הבייתה. מהלך של חצי שעה בלבד. תתנהגו יפה ולא לריב בבקשה בזמן העדרי. כך אמרה לקטנים ויצאו היא ורחלי מפתח הבית עם המזוודה הקטנה ורחלי בחצאית הכחולה שחושפת את בירכיה הנאות.

תחנת הרכבת המתה אנשים. מוכרי כעכים התרוצצו בצעקות למכירת מרכולתם. חיילים במדים מיהרו לדרכם לרציפים השונים, עם תרמיליהם הכבדים. בחורים צעירים נפרדו מעלמות חן בנשיקה ארוכה ואוהבת. עינה של רחלי לא פסקו להתרוצץ הלוך ושוב כדי לבלוע את התמונה כולה המצטיירת לה בתחנת הרכבת הסואנת. במרחק נראו הרציפים מלאי אנשים עם מזוודות וחבילות עולים לרכבות השונות אשר יובילו אותם למחוזות חפצם. רחלי ואמה ניגשו לקופה לקנות כרטיס נסיעה. "הלוך ושוב" שאלה הקופאית. רחלי התבוננה באמה בשאלה וזו השיבה שכמובן הלוך ושוב זה גם יוזיל לה את המחיר וגם "שלא יעלה על דעתך להישאר שם אצל הדודה?" אמרה אמה בחיוך. הכרטיסים נקנו ורחלי התייצבה ברציף 4 לחכות לרכבת. הרכבת הגיעה בשקשוק גלגליה ולאחר נשיפת קטר כאזהרה לפני עצירה, עצרה הרכבת ורחלי עלתה מיד לקרון תוך שהיא מושכת אחריה את המזוודה.

מחלון הקרון נפנפה רחלי לאמה אשר עדיין עמדה על הרציף ושמעה אותה מנסה להתגבר על הרעש מסביב תוך קריאה "תתנהגי יפה אצל הדודה ולא לשכוח להיות איתנו בקשר". "אני אמות מדאגה" אמרה אמה.

חלפו מספר דקות ושוב נשיפת קטר חזקה המסמנת את היציאה מהתחנה והרכבת החלה לזוז. עוד נפנוף לאמא ורחלי נותרה לבדה. לראשונה בחייה היא אדון לעצמה. תחושת אושר הזדחלה לה במעלה עמוד השדרה כשהיא חשה מן רוגע שכזה, הרגשת שלווה. הרכבת החלה להאיץ. התחנה ועמודי התאורה חלפו להם במהירות הולכת וגדלה. בתי העיר החלו להימוג בערפילי הבוקר הקלים והנה החלו להופיע השדות הירוקים שטופי השמש, שכבר הייתה תלויה למעלה בשמיים. רחלי התרווחה על ספסל הרכבת המרופד פתחה את מזוודתה ושלפה משם את יומנה כדי לכתוב משהו על תחושותיה בנסיעתה הראשונה לבד לדודה.

באחת נפרצה דלת הקרון ולתוכו פרצה בסערה חבורה של כ - 6 או 8 צעירים. הם היו כבני 18, לבושים ברישול רב. צעקותיהם נשמעו למרחוק תוך שהם מתיישבים על ספסלים שונים בתחילת הקרון. רחלי התאבנה במקומה מעולם לא נתקלה בחבורה שכזו. גם בבית הספר אותם ילדים שלעיתים התנכלו לה או הציקו לה לא נהגו באופן בוטה כל כך. אחד מיושבי הספסלים הראשונים של הקרון, אדם מבוגר, חבוש כובע, העיר לחבורה המשתוללת שיורידו את הרגליים מהספסל המרופד ויהיו יותר בשקט כי זה מאוד מפריע. החבורה התכנסה סביבו תוך כדי צעקות מחרישות אוזניים "סבא אם זה מפריע לך אתה יכול לקפוץ מהחלון החוצה". "במילא אף אחד לא יחפש אחריך". אמרו למבוגר תוך פרצי צחוק. אחד הנערים העיף את כובעו של המתלונן מעל ראשו וכל החבורה פרצה בצחוק רם. כל הקרון השתתק. נראה היה שאף אחד לא רוצה להתעמת עם החבורה הזו. תוך כדי השתוללות, צעקות וגידופים של יושבי הקרון, הבחין אחד הנערים ברחלי שישבה מכווצת כולה באחד הספסלים האחוריים של הקרון. "היי, תראו איזו בובולינה יש לנו כאן" צעק בקול. "וואו, איזה רגליים מבצבצות מתחת לחצאית הכחולה הזו". החבורה כולה זינקה ממקומה בספסלים הקדמיים והתקבצה סביב רחלי בקצה הקרון. הפרצופים המאיימים נתקעו מול פניה תוך חריצת לשון ופליטת מילים בוטות כלפי רחלי. אחד הנערים משך את יומנה מידיה ולרחלי לא עמד לה הכח למנוע זאת ממנו. "היי, זה נראה כמו יומן" זעק הפרחח. "אולי היא כותבת סודות?" צעק חברו. שניהם משכו ביומן בכיוונים שונים ובאחת נקרע היומן לחלקים אשר התפזרו על פני הקרון. רחלי פרצה בבכי והחבורה צוהלת ומתגרה בה יותר ויותר.

אף אחד מיושבי הקרון לא רצה להתעמת עם החבורה שנהייתה אלימה מרגע לרגע. אדם מספסל סמוך ביקש לקום להגנתה של רחלי ואחד הנערים חבט בחוזקה בראש וגרם לו להתמוטט חזרה לספסל הרכבת. דם זב מזווית פיהו. האווירה נעשתה קשה מנשוא ואנשים עזבו את הקרון במהירות כדי להימנע מהיתקלות עם החבורה הזו.

דלת הקרון נפתחה והקונדוקטור נכנס לבדוק את כרטיסי הנוסעים. לרגע השתררה דממה. הקונדוקטור הבחין מיד במהומה שהתרחשה בקרון ובאדם זב דם ששכב באחד הספסלים והתקדם במהירות לעברו כדי לוודא את מצבו. אחד הנערים הכשיל את הקונדוקטור בהליכתו וזה נפל על פניו לאורך המעבר שבין הספסלים. פניו נפגעו באחד מידיות מושב הכסא אפו נפגע ודם החל לקלוח לאורך פניו. הנערים משכו את תיקו מעליו והשליכו אותו לאורך הקרון. דממת פחד השתררה בקרון. הנערים פנו שוב להציק לרחלי והם נראו הפעם מאיימים יותר.

רחלי שמה לב שבין כל הנערים המתפרעים ומכים יש נער שנראה לה ביישן יותר. הוא עמד מרוחק במקצת מהחבורה ונראה היה שאין הוא שלם עם מעשיהם. לא הוא לא ניסה למנוע מהם לעשות את שעשו אבל בכל זאת לא היה שותף פעיל למעשים, ולעיתים גם ניסה לומר לחלק מחבריו כי כדאי להפסיק, שזה כבר יותר מידי. שאנשים כבר נפגעו ובתחנה הקרובה יבואו שוטרים. אחד הנערים היותר אלימים התגרה בו ואמר שמי אלו השוטרים, הוא כבר יראה להם מה זה, הם לא יעזו להתערב במה שהיה. הבחור נסוג כמה צעדים אחורנית. הוא הביט ברחלי בעיניים חומות גדולות ולרגע נראה היה לרחלי כי דמעה עומדת לו בזווית העין. מבוהלת ככל שהייתה לא הצליחה רחלי לגרוע עיניה מפניו ולהביט ישר לתוך העיניים שאמרו הכל. אני אמנם שייך לחבורה הזו, אינני מסכים עם מעשיהם אבל אין לי את הכח והיכולת להתנתק מהם.

הרכבת חלפה ביעף על פני תחנה נטושה ורחלי קיוותה כי היא תעצור ומישהו יבוא לעזרתה. הרכבת המשיכה בשקשוק מונוטוני של גלגליה ותוך נשיפת קטר גדולה, הגבירה מהירותה לעבר התחנה הבאה. אחת הנשים בקרון צעקה "תפסיקו כבר" לעבר הנערים ושניים מהם כבר זינקו אליה בצורה מאיימת שאם לא תשב ותשתוק מיד הם יראו גם לה את נחת זרועם. זרועו של הנער הורמה באופן מאיים וכתובת הקעקע בלטה על היד המושטת קדימה. משתשומת הלב של החבורה הופנתה לעבר האישה, הזדחל הקונדוקטור לעבר הדלת שבין הקרונות ויצא באחת לקרון השני תוך שהוא מספיק לסגור את הדלת ולנעול אותה באמצעות מפתח הבריח שהיה בכליו. משהבחינה החבורה בהימלטותו של הקונדוקטור מהקרון התנפלו על דלת המחיצה תוך ניסיון לפתחה או לשברה כדי לרדוף אחר הקונדוקטור. הקונדוקטור הספיק להתרחק מהקרון ולהודיע לנהג הקטר על מה שהתרחש בקרון כדי לעצור את הרכבת ולהזעיק עזרה.

בתוך דקות ספורות נשמעה חריקת בלמים של הרכבת וזו החלה לעצור לקראת תחנה שהייתה על אם הדרך. שוטרים נראו מחלונות הרכבת כשהם רצים לעבר הרכבת עוד לפני עצירתה. חבורת הנערים זינקה לקרון הקודם שהיה פתוח, ומשם קפצה מחוץ לרכבת שהאטה את נסיעתה. החבורה נראתה נעלמת בין העצים שהיו מסביב למקום עצירת הרכבת. אף אחד מנוסעי הרכבת או השוטרים שהגיעו לא רדף אחרי חבורת הנערים. הנוסעים היו נרגשים וביקשו מהשוטרים שבמקום לתחקר אותם על מה שאירע ימהרו לתפוס את החבורה שברחה. השוטרים אמרו שאלו סתם חבורה של פרחחים והם בטח יעלמו בשדות מסביב, וחוץ מזה אם לא יהיה להם תיאור מדוייק של הנערים, כיצד יוכלו לתפוס אותם?

רחלי ירדה בוכה מהרכבת. יומנה הקרוע נמצא רק בחלקו. בגדיה מלוכלכים והמזוודה פתוחה וחלק מחפציה התפזרו לכל עבר. רחלי רצתה רק לחזור הבייתה ומהר. הסתיימה לה החופשה שכה חיכתה לה.

* הערת המחבר: הקורא חופשי לקבוע בעצמו את מקום ההתרחשות וזמן בו התרחש.