לקראת טראנסאלפ 2011

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

בדרך לטראנס אלפ 2011 - פגישת ההכנה ואיך הוריי חצו את האלפים!!!

אמי וחברה עדיין בבוקרשט
הבטתי סביבי ובחנתי את האנשים שהתרכזו באוזון 11 לשמוע על תוכנית האימונים ומה מצפה לנו בדרך לטראנס אלפ. ניסיתי לעמוד על טיבם של האנשים שהתרכזו כאן. ניסיתי לבחון את יכולתם דרך מבנה גוף, הליכה, ישיבה, שפת גוף. ניסיתי לראות האם אני שם במקרה ואין לי בעצם מה לחפש כאן, או אולי המדובר באנשים רגילים העוסקים בספורט ויש להם מוטיבציה אדירה לעשות את זה. לא יודע. אין לי בשלב הזה כל מסקנות. אבל מנגד גם לא התרשמתי, למעט ממספר אנשים, שמדובר בספורטאי על. ואם עסקינן בספורטאים, אני יכול להעיד על עצמי שמעולם לא הייתי ממש ספורטאי במלוא מובן המילה. בבית הספר היסודי הייתי בנבחרת הכדורגל וגם למרבה הפלא בנבחרת הכדורסל למרות שבילדותי כינו אותי במשפחתי "קיבריט". ברומנית משמעותו גפרור. זה מעיד על גובהי ומשקלי אשר כנראה לא השתנו משמעותית במשך השנים. מאוחר יותר בתיכון שיחקתי כדורגל בהפועל תל אביב בקבוצת הנערים והנוער במחזור של שייע פייגנבאום, גוגו מורדכוביץ ואברהם כהן אחיו של שימעל'ה כהן משמשון. אברהם כהן, חברי הטוב ובן כיתתי בבית הספר "הולץ" הוא שסחב אותי לקבוצה. בכתתנו למד גם מישקה לפרדון שחקן הפועל חולון דאז. היינו קבוצה טובה מאוד אבל אני הייתי די בינוני ולבסוף פרשתי מהכדורגל. בצבא החלק הגופני לא היה לי קשה מדי אבל גם שם לא הייתי מהבולטים בתחום הכושר הגופני. לאחר השירות התגייסתי לשירות אחר, מאבטח באל על, או כמו שקראו לזה אז 2C, כך כינו אותנו הדיילות משום שנהגנו לשבת במושב הממוספר כך במטוס. כחלק מהאימונים עוד בתקופתו של "דייב" האגדי כמאמן ראשי ו"ג'ורג'" כמאמן הכושר, היינו אמורים לעמוד בתנאי כשירות כאשר אחד הקריטריונים היה לסיים מסלול בן 3000 מ' בזמן הנמוך מ - 12 דקות. עמדתי בקצב הזה די בקושי. זה לא בא לי בקלות. נשכתי שיניים ועבדתי קשה כדי להמשיך במסגרת הזו. שרדתי שם כעשר שנים בעתודה. תמיד רצתי אבל לעולם התחרויות הכניס אותי חברי צביקה יוז'יק שרבים מכירים אותו מראשוני הטריאתלוניסטים בארץ. צביקה לא היה אתלט אבל רצונו וכושרו בעבודה הקשה היו שם דבר. תמיד אמר לי שאם הוא יכול אז גם אני יכול. בהשראתו רצתי מרתון והתחלתי לרכב על אופניים ולהשתתף בתחרויות הטריאתלון. תמיד זה במאמץ לא קטן עבורי. לצערי בשנים האחרונות נוספו גם כאבי הבירכיים המציקים. עברתי ניתוח בברך ימין, התחלתי לרוץ עם מדרסים, אבל עדיין האימונים והתחרויות הם תמיד תחת כאבים לא קטנים וזה די מתסכל. קשה מאוד אבל אי אפשר כבר בלי זה.

אז לאחר שאתם כבר מכירים אותי במקצת ובטח עוד נכיר בהמשך, מנסה אני במקביל לקרוא בעיניים של החבר'ה היושבים במעגל באוזון 11 בפגישה הראשונה מי הם, עד כמה יהיה לי קשה יותר מאשר להם? איך אוכל לעמוד בקצב? האם יקרה מצב שאשאר רחוק מאחור באיזו עליה תלולה וארוכה. קצת נרגעתי. הבנתי מהשאלות ואולי סתם מהתרשמות שאיננה נכונה ואין לה כל בסיס, כי בעצם מדובר באנשים רגילים אין שם סופרמנים, אולי פרט לכמה, וכנראה שגם להם יהיה קשה.  נאפוליון נהג לומר לכוחותיו כי כאשר יורד גשם, הוא יורד גם על האוייב. יהיה קשה לכולם. 

צילומי האלפים על המסך והמחשבה לעבור את האלפים ברכיבת אופניים ולא ברכב כפי שעשיתי מספר פעמים בעבר גרמו לי להיזכר בסיפורי הורי במסע תלאותיהם בעלייתם ארצה. הורי ילידי בוקרשט שברומניה שרדו את המלחמה ועם סיומה כאשר נכנסו הרוסים לרומניה וגם לבירה בוקרשט נעשה המצב ברחובות קשה ביותר. חיילים רוסיים, שיכורים בד"כ, נהגו להיטפל לנשים ולשדוד גברים. היו לא מעט מעשי אונס ורצח ברחובות והביטחון האישי היה ירוד מאוד. מצבם הנפשי וגם הכלכלי של היהודים לאחר המלחמה והידיעה כי בפלשתינה  הולכת להיות מוקמת מדינה יהודית, גרמו להורי, כמו גם לרבים אחרים, להחליט כי עליהם, כמו על שאר היהודים, לעלות לארץ ישראל. בשנת 1946 התחתנו הורי ובמחצית אותה שנה עזבו את רומניה בדרך לעליה בלתי ליגלית לארץ. הם עזבו את הבית כפי שהוא עם כל הרהיטים והציוד, כדי שהשכנים הרומניים לא ידעו לאן הם נעלמו ולא ידווחו לשלטונות. עם מעט דולרים בכיסם הגיעו לגבול לרומניה הונגריה כדי לחצותו לכיוון אובטריה שהייתה במערב. החציה נעשתה ברגל ובלילה כשהם מעזרים במורה דרך מקומי המכיר את האזור ומבריח את הגבולות בתמורה לשכר לא צנוע. הקבוצה כולה אספה את כל הדולרים שהיו ברשותה וכן תכשיטים ודברי ערך עד אשר התרצה מורה הדרך להעבירם את הגבול. תוך זמן קצר התברר כי מורה הדרך הונה אותם ומסר אותם לידי שומרי הגבול שהחזירו אותם לשטח רומניה. הוא נעלם עם הכסף ולא נותרה להם הברירה ובלילה השני הם חצו  את הגבול לבדם ללא מורה דרך תוך לקיחת כל הסיכונים על עצמם. מהונגריה המשיכו הורי פעם ברכב פעם ברכבת ולרוב ברגל להגיע לאוסטריה ומשם לגבול אוסטריה איטליה כאשר הכוונה הייתה להגיע לאיטליה שם לפי השמועה אורגנו אוניות מעפילים לארץ ישראל. לגבול אוסטריה איטליה באזור הדולומיטים הגיעו הורי כשאימי בהריון מתקדם. הם חצו את הרי האלפים פחות או יותר באותו אזור בו נרכב אנחנו על האופניים למעלה מ - 63 שנים קודם. אימי,  מתקרבת כיום ל - 90 עם זיכרון של אדם בן 20 זוכרת כל פרט מהמסע הזה. הם הלכו ברגל באחד ממעברי ההרים, כאשר השלג מגיע לעיתים עד הבירכיים במסע שערך לילה שלם. היה עליהם לצאת מאוסטריה לחצות את ההרים לתוך איטליה ולהתמקם באחד הכפרים שבו היו אמורים לחכות להם אנשי המוסד לעליה ב'. היה סיכון גדול בחציית הגבול. שומרי הגבול נהגו לפתוח באש חיה ללא שאלות מיותרות. גם תפיסה הייתה יכולה להיות הרת אסון עבורם שכן במקרה כזה יוחזרו מיד לשטח אוסטריה לידי השלטונות ולא תינתן להם האפשרות להגיע לאיטליה. באיטליה פעלו מחנות עקורים ומשם ארגנו אותם בספינות מעפילים להגיע לארץ. חציית האלפים ברגל תוך טיפוס לגובה המירבי במעבר אחד ההרים ובעונת החורף איננה מעשה של מה בכך. בגדיהם היו קלים ברובם ובעיקר עטופים היו בבדים וסמרטוטים שניסו להגן עליהם מהקור העז שהיה מעלות רבות מתחת לאפס. לרגליהם היו נעליים עירוניות קלות ביותר שאינן מתאימות לשלג ואת מעט ציודם האישי נשאו במזוודה מקרטון קשורה בחבל מאחר והסגר כמובן שלא נסגר. את המזוודה היה על אבי לשאת ביד בנוסף לתמיכה באימי ההרה. לא תענוג גדול. כך בהליכה של צעד אחר צעד בשלג העמוק ובקור מקפיא וכאשר ממשיך להשליג כל הלילה, הלכו חבורה של כעשרים וחמישה שלושים יהודים דרך ההרים לכיוון איטליה כשהם מאמינים שמשם יגיעו לארץ המובטחת. בשלב מסויים באפיסת כוחות כמעט הגיעו לביקתת הרים (אולי של "היידי" בת ההרים) וביקשו לנפוש מעט. במרחק נשמעו קולות של בני אדם ונביחות כלבים. בשל פחדם הגדול עזבו מיד את הביקתה ותוך שהחזקים יותר עוזרים ותומכים בחלשים ובנשים, אשר חלקן כמו אימי היו בהריון, כך המשיכו ללא לאות עד לאור הבוקר כאשר מצאו את עצמם בכפר שהיה מרוחק מעט מהגבול ולשם הגיעו אנשי המוסד לעליה ב' שהסתירו אותם מיד וטיפלו בהם בהמשך. כך נמשך מסעם של הורי עם כל הקבוצה שלהם במשך למעלה משנה וחצי עד אשר הגיעו לאיטליה לעיר "פרמו" שם נולדתי ומשם הם הפליגו באניה ארצה. הגענו ארצה באוגוסט 1948.
 

אבי ז"ל ואחיו ז"ל בבוקרשט

בדרך חזרה מהמפגש הראשון של הטראנס אלפ, ברכבי הממוזג ובדרך לראות את סיומו של משחק מכבי, נזכרתי בסיפוריה של אימי על עלייתה ארצה ובעיקר על חציית האלפים כפי שסיפרה לי לא פעם. מודה, היו לי דמעות בעיניים במשך כל הנסיעה ואורות הרמזורים נראו לי מרוחים על שמשת הרכב. אני יודע שיהיה לי מאוד קשה לעשות את הטראנס אלפ, אני מודע למה שאני לוקח על עצמי. אין כל מקום להשוואות ואינני מתכוון לעשות השוואות, אבל באיזה שהוא מקום זה נתן לי איזו שהיא מוטיבציה בלתי מוסברת. אני רוצה להיות שם. זה איזה שהוא סגירת מעגל עבורי.

לא יודע למה אבל לא יכולתי לרכב הבוקר. לא פיסית, נפשית. זה יום שישי ומטבע הדברים ימי שישי ושבת הם המועדפים על הרוכבים אבל הבוקר יצאתי לריצה עם החברים. רציתי להיות איתם. קצת סיפרתי להם על מה שהיה ומה אני מרגיש, קיבלתי עידוד ותמיכה, כמובן בדרך הרגילה שלנו של צחוקים וקצת לגלוג, אבל אני מכיר היטב את הסיגנון. הם מאוד מפרגנים ותומכים עוד אצטרך את תמיכתם ועידודם בעיקר באימונים.

מחר נצא לרכיבה.            



       


5 תגובות:

ניב אמר/ה...

יפה מאוד! מרגש. נראה לי שהידיעה שסבא וסבתא טיפסו על אותם הרים ממש בדרך ארצה תעזור לך מאוד ברגעים הקשים שלך שם.
מה גם שהיית בבטן של סבתא אז אולי זה יעזור לץ בניווט - בטח בשלב הזה של התחרות החושים שלך לא יהיו חדים יותר משל עובר.

סיגל. אמר/ה...

קראתי והתבשמתי ... אכן, הנאה צרופה...כתיבתך מסקרנת ומרגשת מאד!! יש לך היכולת לצייר במילים... המסר עובר חזק מאד והתחושה הדומיננטית כרגע היא סקרנות לגבי ההמשך...
ההיכרות עם סיפור עלייתם של הוריך והתלאות שעברו בדרכם לארץ גרמה לי להבין... שם נטמנו הזרעים מהם צמחת להיות מי שהנך... וכאן, קצרה היריעה מלהכיל שהרי הנך עולם ומלואו!!
יישר כח!

מאיה אמר/ה...

אוי מרגש מאד מאד! התחלתי לקרוא ורציתי רק לקרוא עוד ועוד. דרך הכתיבה שלך אפשר ממש להתחבר לתחושות ורגשות שמלוות אותך בנהלך האימונים. מקסים. אני בטוחה שבזכות כוח הרצון וההתמדה שלך תצליח גם באתגר החדש הזה ואין ספק שסיפור המשפחה שמלווה אותך לאורך האימונים ייתן לך הרבה כוח להתגבר על כל הקשיים ולצלוח את האלפים!!! בהצלחה ותמשיך לכתוב לנו , זה מקסים 

איציק אמר/ה...

מרגש. קשה להבין מהיכן שאב הדור הזה, דור הורינו, את הכוחות לעמוד בתלאות ובמציאות הנוראה שנכפתה עליהם.
איזו סמליות. זה בטח מרגש מאד גם את אמא.
אחי, שיהיה בהצלחה ושמור על הברכיים.

איציק אמר/ה...

מרגש. קשה להבין מהיכן שאב הדור הזה, דור הורינו,את הכוחות לעמוד בתלאות ובמציאות הנוראה שנכפתה עליהם.
איזו סמליות. זה בטח מרגש מאד גם את אמא.
אחי, שיהיה בהצלחה ושמור על הברכיים.