בדרך לטראנס אלפ 2011 - היינו גם בגלבוע

לקום ב – 4 לפנות בוקר זה אף פעם לא כיף. לנסוע מיד לאחר ההשכמה כשעה וחצי צפונה הייתי אומר שזה די מבאס. אבל בדרך חזרה כשחשבתי על הרכיבה שהייתה לנו היום עלה חיוך על שפתיי ואמרתי, כדאי היה.

אז ככה התחיל החמשוש שלי. יום חמישי החלטתי לערוך מקדימון לרכיבת יום השישי המשותפת. אני חייב להתחיל להדביק ימיי אימונים ברצף, כי כפי שנוכחתי בגלבוע יש לזה משמעות עצומה לקראת הטראנס אלפ. רכבתי ביום חמישי 103 ק"מ. גובה מצטבר 2052 מ'. וכך השכמתי בבוקר ונסעתי לכיוון נקודת המפגש בבית השיטה.

לאחר התארגנות והתלבטות אם יהיה קר או חם בהמשך היום יצאנו לדרך לכיוון צומת התענכים משם עלינו כל הדרך לכיוון מעלה גלבוע. בעליה התחילו כמובן הפערים אבל סה"כ החזקתי מעמד כך שהייתי בקשר עין עם אלו שלפניי.

אני חייב לעצור כאן מתיאור סתמי של הרכיבה עצמה. התפתח יום נפלא. מזג אוויר נעים לרכיבה, אמנם בעליות היה קצת חם אבל לאחר מכן "תופסים" אוויר נפלא בירידות שעוד נחזור אליהם בהמשך. והנוף פשוט משגע. גווני הירוק השונים מרחיבים את הלב והנשמה. עם כל העייפות פשוט העיניים לא יכולות להינתק מהנוף וכמובן שמעת לעת נפתח הנוף כלפי העמק. אין מספיק מילים מרגשות באמתחתי כדי לתאר את הנוף הנפלא המתגלה למטה. הייתי בגלבוע לא מעט פעמים ונשמתי את הנוף הזה עמוק לריאותיי, אבל זו הפעם הראשונה שאני מדווש למעלה במעלה הגלבוע, קשה מתנשם, שומר על דופק E2  E3, זה בסדר, לא רונן? ולא מפסיק להתפעל מהנוף. אין ספק שזה עוזר מאוד בעליות, או כך נדמה לי.

ממעלה גלבוע המשכנו לכיוון כפר הנוער לגמילה "מלכישוע". הדרך מזכירה לי נשכחות, במילואים שכבנו מארבים מול הכפר הערבי "פקועה" לא פעם ולא פעמיים. המקום מוכר היטב אבל העליה קשה, במילואים עלינו באמצעות קומנדקר או כפי שזה היה מכונה אז נ.נ. מסתובבים ויורדים בירידה מטורפת עד כביש הבקעה באזור שדי תרומות. מהירויות מדהימות, אצלי נרשמה מהירות מקסימלית מעל 70 קמ"ש ואני מניח שהיו חבר'ה שעברו את המהירות המותרת בהרבה. אבל בסוף "הפתעה"...בשביל מה ירדנו? כי מיד הסתובבנו וטיפסנו חזרה. עליה ארוכה ומתישה שגוזלת לא מעט אנרגיות שדי נגמרו לי בשלב הזה. מודה, בעליה חזרה לכיוון מעלה גלבוע כבר פחות הסתכלתי בנוף ויותר בדקתי את השעון, מה הזוית וכמה טיפסנו ואיזה מהירות אני מחזיק. לא שנתונים אלו חשובים או משנים משהו. סתם מן הרגל שכזה. החבר'ה אמרו שהעליה הזו היא פחותה מצובה או נס הרים, אינני יודע, ייתכן שבשלב הזה כבר הרגשתי את ההשפעה של יום חמישי, אבל בעיניי אם צובה ונס הרים הן גראציות אזי העליה מכביש הבקעה חזרה למעלה גלבוע היא "בובולינה". זהו.

שוב ירידה מטורפת עם סיבובים מדהימים לכיוון המחצבה של בית אלפא. התחלתי לאהוב את הירידות המטורפות הללו, את המהירות, הכניסה לתוך הסיבוב והיציאה ממנו. התחלתי לחוש שהטכניקה שלי משתפרת בסיבובים ובירידות...אבל מה יהיה בעליות.

בהתייעצות עם הראל נראה היה שאולי אוותר על העליה שוב לכיוון צומת מעלה גלבוע, אבל כאשר הסתובבתי במחצבה של בית אלפא וראיתי שהחבר'ה מטפסים שוב למעלה, שיניתי דעתי והחלטתי לשוב ולטפס עד אשר אפגוש את החבר'ה שכבר יורדים. כך היה ולדעתי פגשתי בהם כ 100 – 150 מ' גובה לפני הצומת. הסתובבנו וירדנו שוב חזרה למחצבות ומשם כולם יחד לסיום בבית השיטה.

סה"כ לפי הגרמין שלי רכבו 4:10 ש', עשינו 83.2 ק"מ. טיפסתי 1,866 מ' והמהירות הממוצעת...אוי לאותה בושה...20 קמ"ש בלבד. נראה לי שאסרב להזמנה שקיבלתי להשתתף בטור ד'פראנס השנה כי בקצב הזה יסגרו לי את המסלול.

אז בחמשוש הזה, ולפני מירוץ עין גדי שיהיה מחר, עשיתי 185 ק"מ וטיפסתי מעל – 3,900 מ'. אהבתי את חיבור ימי האימון. זה הוציא ממני יותר אנרגיות מעוד סתם אימון. מאוד נהניתי מהגלבוע ואין לי ספק שעוד אשוב לרכב שם.

אז מעבר לאימונים ומטרות והישגים, אנחנו גם תרים את הארץ ונהנים מיופיה. שבת שלום חברים!!!

   

אין חובה שבסוף תהיה נקודה.

זה זמן מה לא ראיתיו מגיע לבריכה. כך מכונה הקאנטרי אצלנו. לא שאין עוד דברים חוץ מבריכה, אבל זו דרכם של בני האדם, משנתפסו לביטוי לשוני אין הם ממהרים לשנותו. כך שגור הקאנטרי בפיהם של הבריות, לא של כולם, אלא שלנו המגיעים מידי יום לבריכה. מגיע היה בהליכתו האיטית משהו. הייתי אומד את גובהו כגבוה מעל הממוצע למרות שהייתה בו גם מין שחיחות קומה משונה שמעולם לא ידעתי אם לסווגה לאופיו או לאיזו כפיפות שבאה עם השנים. צעדיו היו מדודים, כאילו ונזהר מלעשות צעד מהיר ומיותר. צעידתו הייתה כולה בכובד ראש, כאשר ראשו מוטה מעט לפנים והצידה כאומר כבוד לזולת. לא יכולתי להעתיק עיניי מהליכתו זו כשהוא נושא בידו את תיק הבריכה שלא נראה היה כי יש בו דברים הרבה. כך היה צועד לאיטו במעלה המדרגות ונכנס מבעד לדלת הראשית של הבריכה המקורה. קיץ וחורף היה הוא מגיע לאותו הכיסא בפינת הבריכה המקורה מניח את תיקו על אחד הכיסאות ומתיישב בכיסא הסמוך. מעולם לא מיהר, מעולם לא עשה תנועות מיותרות ומעולם לא ראיתיו נכנס לשיחה כלשהי עם מאן דהוא בבריכה. כך לפחות נראו הדברים בעיניי. למעט שיחותיו הערניות משהו עם ילד כבן שלוש, ואולי אינני אומד נכון את גילו והיה הוא בן ארבע.

פעמים הייתי מבחין מרחוק, כי מעולם לא התקרבתי אליו כמטחווי שמיעה, בילד שעדיין מתקשה אני לאמוד את גילו, אשר היה רץ לכיוונו בכל פעם שראה אותו ישב בכיסא אשר בפינת הבריכה. הילד צנום ובעל מרץ רב היה רץ כתזזית בבריכה כולה כשאמו מתקשה לרסנו. ילד מלא משובת חיים. שערו כצבע הפשתן ואורכו מגיע לעורפו ומתנופף לכל כיוון תוך כדי ריצתו. שובב קטן המשמח עיניי כל הסובבים. שאיננו יודע מנוח ממעשה קונדסות והשתובבות. הנה הוא מסביב לבריכה בריצה מהירה והנה הוא רץ במעלה המדרון המדשיא שמחוץ לבריכה כאשר אמו אינה יודעת נפשה מדאגה לשובב הקטן, תוך שעסוקה היא עם תינוקה המצוי בחיקה או מונח בעגלה ועליה להישאר בקרבתו.

כך משתובב הילד עד שהיה מבחין בו, והוא יושב בפינתו הקבועה בבריכה המקורה. בריצה מהירה היה מתקרב לפינה ואולם משקרב כדי מטרים ספורים ממקום ישיבתו, מיד היה מאט צעדיו עד כדי הליכה אטית מחושבת משהו ונעמד לפניו קרוב מאוד. מרחוק ראיתי את המבטים והחיוכים שהוחלפו בינו לבין הילד. ראיתי את תנועות השפתיים בשיחה המתפתחת ביניהם. ראיתי את החיוך המתפשט על פניו ואת תנועות הידיים של הילד בהסברו דבר מה הנראה מרחוק כמסובך או מעניין. כך יכלו לעמוד זה מול זה דקות ארוכות בשיחה שקטה ורכה. ראיתי את אמו של הילד כשהיא לפתע נרגעת. שוב אין עיניה מתרוצצות אחר השובב לאן הוא רץ ומה הוא עומד לעולל. שקועה היא במין שלווה ומנוחה בטיפולה בתינוקה. עושה הרושם, שבטוחה היא כי עכשיו עסוק ילדה במשהו שדבר לא יזיזו ממנו ועל כן מוצאת גם היא את מנוחתה השקטה ואת טיפולה בתינוק ללא צורך בחיפוש התמידי אחר הילד ומשובותיו.

כך פעמים רבות ראיתים בפינת הבריכה המקורה בשיחה השקטה שבינם כשעשרות בשנים מבדילות בין השחים. אינני יודע על מה שוחחו השניים. למרות סקרנותי הרבה לא העזתי לצרף עצמי למפגש האינטימי הזה. היה נראה לי, כך מרחוק, שאין הם רוצים התערבות בשיחה שניהלו. ממבט באמו הבנתי שאף היא נמנעה מהתערבות במפגש הזה. גם לאחר שנפרד הילד ממנו לא רץ לאימו לספר לה על מה שוחחו הם. גם לא הבחנתי שאמו, כדרך כל אם, תקרא לו כדי לתשאל ולהבין במה דברים ועל מה שוחחו. נראה היה שחשה היא כי עניין זה, להם הוא בלבד, ואין אחר הרשאי להתערב בכך.

בתחילה חשבתי כי סבו הוא. אך הייתכן? ומדוע אין אמו מעולם ניגשת לפינה שם ישב. ובכל זאת שיערתי, כדרך אנשים הרואים מצבים חולפים ברחוב ומדמיינים לעצמם סיטואציות, כי ייתכן וסבו הוא אך דבר סכסוך נפל בינו לבין אמו של הילד. כפי שעלה הדבר במחשבתי כך הסירותי אותו מיד שכן לא יכולתי לראות בו כמי שמצוי בסכסוך כלשהו. 

כך חלפו להם הימים ומצאתי עצמי הולך לבריכה להציץ האם מצוי הוא בפינתו הקבועה בפינת הבריכה והאם הילד ניצב מולו לאותה שיחת רעים, שצופה הייתי בה ממרחק מבטיח, שלא אמצא, חלילה, כמי שמאזין לשיחתם של אחרים. אולם כדרכם של בריות הסקרנות הציקה לי. 

והנה דרך מקרה נפלה לידי ההזדמנות לגלות מי האיש והאם קשור הוא לילד וזאת מבלי שאצטרך להתקרב אליהם ולהחריד אותם משיחתם הרגילה. חשתי כי התערבות קרובה מידי שלי אליהם כמוה כהתקרבות שלא במקומה לזוג ציפורים העומדות זו מול זו ומנהלות מעין שיחה, לעיתים רצינית, או סתם שירה ולפעמים אנו מדמיינים כי מעשה אהבה נעשה. משנתקרב אליהן יפרחו באחת וניוותר כך בוהים בחלל שכן אנו נשארים באי ידיעתנו ואותם החרדנו ופסקו ממעשיהם. כך חשתי אף אני. והנה כאמור יום אחד הבחנתי כי מכונית הביאה אותו עד לפתח הקאנטרי. כלומר, יש לו קרובים ומסיעים אותו הנה ומן הסתם אף לוקחים אותו חזרה לביתו, כך חשבתי ביני לבין עצמי. הנה נפלה לידי ההזדמנות לשאול שאלות אחדות לגביו. לא רבות הרהרתי ביני לבין עצמי. לא אינני רוצה להיות חטטן או סתם רכלן. זו סקרנותי הרבה. רק לדעת האם יש קשר בינו לבין הילד ומהו אותו קשר הגורם להם לאותן שיחות שקטות, בנחת, ביישוב הדעת ואין זה הולם ילד מלא במשובות ילדות. הכיצד, אני לא מפסיק לתהות.

חשבתי לארוב להם בהגיעם לפתח הקאנטרי. נראה היה לי מגוחך שכך אשב בכניסה, ואולי בתחנת המוניות ואשאל מה בדיוק מעשיי בישיבה בטלה בתחנה. לא, העניין הורד מיד כדרך לא ראויה ואמרתי לעצמי כי ההזדמנות בוודאי שתיפול לידיי כאשר הם יגיעו לקאנטרי ויוריד אותו, אני אפנה לכיוון הרכב המסיע ואאותת לו כדי לומר לו דבר מה שאז אוכל לשאול את המסיע אודותיו. כך הרהרתי ביני לבין עצמי.

והנה מזה זמן אין אני רואה אותו עוד. הפינה בבריכה נותרה כמיותמת משהו. לא, לא שאין אנשים שם בפינה המתיישבים להם בנחת לפני השחייה או לאחריה. ולא שהילדים הפסיקו להתרוצץ מסביב לבריכה להשפריץ מים לכל עבר בצעקות ולעתים אף בצרחות מחרישות אוזניים. כן העולם כמנהגו נוהג אבל אני מחפש אותו. את הילד רואה אני ממשיך להשתובב כמעשיהם של ילדים בני גילו. שמחים מאושרים ואין צל צלה של דאגה בפניהם. אבל היכן הוא. מדוע נעלם והשאירני כך בסקרנותי ומדוע אין הוא מגיע עוד. הקרה לו דבר מה, ואינני רוצה לחשוב מחשבות רעות. אבל הוא איננו מופיע עוד בקאנטרי וגם את הרכב שהיה מביאו אין אני רואה עוד מגיע לקאנטרי.

חלף זמן והנה עומד אני בתור לקבל דבר דואר רשום בסניף הדואר שליד ביתי ומאחורי מתייצב בחור כבן ארבעים. נראה לי מוכר הבחור אך משאין דרכי לפנות לאנשים שאינני יודע בוודאות מי הם ניסיתי להתעלם ממנו. הדבר הציק לי. שוב ושוב הפניתי מבטי אחור כדי לנסות ולהיזכר מדוע פניו כה מוכרות לי ומהיכן אני מכירו. משהעליתי חרס בידי ניסיתי להתרכז בהתקדמות התור כדי לסיים את הדבר לשמו הגעתי לסניף הדואר. קיבלתי את דבר הדואר הרשום שלא היה אלא תשלום כלשהו שלא שולם כנראה במועדו ויצאתי לכיוון חניית רכבי. ליד חניית הרכב עמדה מכונית כחולה, ואז באחת נזכרתי מי הבחור שעמד אחריי בתור בסניף הדואר, זהו הבחור שברכב הכחול הזה היה מסיע אותו לקאנטרי. הפעם לא אתן שההזדמנות הזו תישמט מידיי. המתנתי.

הבחור הגיע  ונכנס לרכבו. ניגשתי לחלון הרכב ושאלתיו אם יכול אני להפריע לו למספר דקות, שכן רוצה אני לשאול אותו דבר מה וכמובן שאם אין חפצו להשיב רשאי הוא כמובן להשיב פניי ריקם. מיהרתי לספר לו בקצרה כיצד עד הייתי לפגישותיו עם הילד בפינת הבריכה ועל שיחתם התמה המתארכת לעיתים. האם אביו של הילד הוא? והאם סבו הוא זה שמשוחח עם הילד שהוא נכדו?

ראיתי בתדהמה שאין הבחור מבין בדיוק במה דברים אמורים. משהוספתי כי ראיתיו מסיע אותו לקאנטרי ומוריד אותו בכניסה, נראה היה שפתאום אורו עיניו וקלט מה מבקש אני ועל מי מדובר.

לא, צחק הבחור. הוא לא אבי ואינני יודע מי הילד ועל מה אתה מדבר, אבל לא נראה לי שהוא סבו. לא, גם אינני יודע מה שמו ולא הכרתיו כלל. אכן פעם עצרתי לידו בכניסה לבית האבות הבולגרי, שכן גר אני בשכנות למקום ושאל אם נוסע אני לכיוון הקאנטרי לשם חפץ להגיע. האמת תיאמר שכלל לא היה בדעתי לנסוע לקאנטרי מאחר ואינני מנוי שם. אינני יודע מדוע, אבל השבתי מיד שכמובן שאני בדרך לשם ואקח אותו בשמחה. עיניו האפורות העמוקות, גבו השחוח משהו, עמידתו הרגועה וטון דיבורו השקט גרמו לי להזמינו לרכב ולהסיעו לקאנטרי. זה כלום בסך הכל נסיעה של שתי דקות ושמחתי לקחת אותו. ומאז כמעט מידי יום באותה השעה הוא היה ממתין לי על המדרכה בכניסה לבית האבות הבולגרי ואני שימשתי לו כהסעה עד לפתח הקאנטרי. לא, מעולם לא הסעתי אותו חזרה ואינני יודע איך הוא היה חוזר. דיברנו מעט מאוד, הנסיעה הקצרה לא אפשרה לפתח שיחה. האמת, אינני איש שיחה ולא ניסיתי לברר מיהו. בסך הכל הסעתי אותו למרחק של שתי דקות נסיעה. אינני יודע דבר אודותיו פרט לכך שפגשתי אותו בפתח בית האבות הבולגרי. ונכון שמזה זמן אינני פוגש אותו עוד. בתחילה עברתי מספר פעמים בפתח בית האבות הבולגרי בשעות הרגילות שבהם הייתי פוגש אותו, אבל הוא לא הופיע עוד. לא אינני יודע אם קרה לו דבר.

הודיתי לו ופניתי לדרכי. עצבות מה ירדה עליי. אינני מכירו, אינני יודע דבר אודותיו. אבל קשה היה לי לנתק את הקשר שכלל לא היה קיים עם האיש הזה. פעמים מספר הגעתי עד הכניסה לבית האבות הבולגרי. רציתי להיכנס לשאול מי הוא, המתגורר הוא כאן? ומה שלומו? הקרה לו דבר מה? החולה הוא? אם חי? מזה במיוחד חששתי. לא נכנסתי. הסתובבתי על עקביי והלכתי לדרכי. ביקשתי להשאיר את זיכרונותיי כפי שהם. אין חובה שבסוף תהיה נקודה, החלטתי שהפעם אשאיר סימן שאלה.     

בדרך לטראנס אלפ 2011 - סובבנו את הכנרת

יום חמישי,הרצאת תזונה במדיקס אשר במרכז האולימפי שבהדר יוסף. מעט חבר'ה הגיעו, וחבל. ייתכן ולכל האחרים הדברים ברורים אינני יודע. אצלי זה הכל חדש. מודה, אני מתאמן כמעט כל החיים. עשיתי טריאתלונים רצתי מרתון רכבתי רוכב ישראל ושאר מירעין בישין, אבל תמיד זה היה בגדר חובבנות לחלוטין. פשוט מתאמנים ומה שיוצא, זה מה שיש. בפעם הראשונה שאני חש מקצוענות. זה ברמת האימונים, זה בתוכניות האימונים המקצועיות, זה בטכניקה המשתפרת ועכשיו גם בנושא התזונה. על כל אלה אני רוצה להודות, כן, כבר בשלב הזה ולא משנה לאן אגיע, להראל ולרונן שהצליחו לטעת בי את המעבר מחובבנות למקצוענות. וייתכן חברים, שלא יהיה שינוי בהישגים, זה בכלל לא משנה. הגישה שלי בזכותם שינתה פזה.

אז כאמור שמענו את הרצאתה של יעל בעניין התזונה הנכונה לספורט עצים, בטווח זמן ארוך ומידי יום ביומו. ראשית, מרצה נאה, מעבירה את ההרצאה בנעימות, ברורה ביותר בלי סיבוכים. פשוט היה נעים לשמוע, קצת להתבדח, והרבה ללמוד ולהפנים. ממש נהניתי. אני תקווה שהראל ימסור לה את רשמיי האישיים, אבל העיקר הוא שהפנמתי ואני בהחלט מתחיל לאמץ את שלמדתי.

טוב, סוף השבוע הזה לא היה משהו מבחינת אימונים אבל הוא עבר לי בנעימים עם הנאה גדולה וייתכן שזה לא פחות חשוב. היה שווה, ואני בהחלט מבטיח לעצמי שאשלים כבר את החסר בעליות לגראציות, לעזאזל. אז יום שישי הקדשתי לבת זוגתי והצטרפתי לסיור של החבר'ה שלה, שהם כבר, גם קצת החבר'ה שלי, לסיור גלריות ביפו, באזור הנמל. היה סיור מעניין תרבותי, אמנים צעירים ומוכשרים וגם אומנים שכבר ביססו את מעמדם באומנות הישראלית וחלקם גם העולמית והם מציגים בניו יורק ובשאר בירות העולם הנחשבות מבחינה אמנותית. היה יום שישי נעים, שטוף שמש והייתה לי מן תחושה כייפית של יום חופשי.

למחרת, שבת, קבענו לעשות את סובב כנרת עם החבר'ה שאני רוכב איתם באופן קבוע מזה שנים. חלקנו טריאתלתים וכמעט בכל תחרות חלקנו מתברגים בין המקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלנו. ובכ"ז אנחנו כולנו בבחינת חובבים. לא עברנו, כפי שתיארתי לעיל, לפזה המקצוענית. אבל אנחנו בהחלט מאוד מאוד נהנים יחדיו, כל בוקר בריצה המשותפת, הבדיחות והצחוקים לאורך כל אימון וכמובן שגולת הכותרת זו רכיבת השבת שלעולם אינה פוסחת על הפסקת קפה, בד"כ בלטרון. אז אימוני  הרכיבה בשבת יהיו פחות חדים להשגת המטרה שהצבתי לעצמי, אינני יכול, ואינני רוצה לוותר על רכיבת השבת עם החברים שלי.

אז יצאנו לכנרת והתאספנו במגרש החניה של בנדל (שטח החילוף של טריאתלון נגב עמק הירדן) בשעה שמונה בבוקר. לנסיעה הגיעו רק 10 רוכבים (שניים נעדרו בשל ישראמן ואחרים סתם ככה) וכן הגענו נשותינו (או בנות הזוג) ועוד מצטרפים, חברינו לריצות, ולאחר התארגנות יצאנו לסובב כנרת. יזהר ברכב הליווי דאג לשלט מתאים והרגשנו בטוחים ומאושרים, בעיקר בשל מזג האוויר שכל כך האיר פניו אלינו. הייתה התעכבות קלה בהתחלה בשל פנצ'ר ולאחר מכן הרכיבה זרמה בקצב לא רע לאורך כל הדרך ללא הפסקות לחלוטין עד חזרה לצומת צמח. סה"כ רכיבה כ - 62 ק"מ סה"כ זמן 2:21 שעות. קצב של כ- 26.7 קמ"ש, לא הכי מהיר בעולם אבל די סביר בהתחשב בחלק היותר חלשים שמעת לעת היה עלינו להמתין ולאסוף אותם חזרה לפלוטון.

סיימנו בצמח בשעה 11:00 לערך, אחרי התארגנות בסיום וכו' ואז החל החלק התרבותי של היום. יצאנו, הפעם במכוניות לסוסיתא. נמצאת ממש מעל לעין גב. אתר עתיקות, שבו עיר שהוקמה בתקופה ההלניסטית המשכה בתקופה הרומית והביזנטית וסופה ברעידת אדמה שהתרחשה באזור ב - 749 לספירה וגרמה לחורבנה של העיר. המעניין הוא שבחפירות הארכאולוגיים שנעשו במקום התגלתה העיר ממש בשלמותה. אין צורך בדמיון רב כדי לראות את הרחובות, הבתים, הכנסיות, כיכר העיר וצנרת המים שהובילה מים ממעיינות מרמת הגולן. הכל קיים בצורה מדהימה ללא כל שחזור וזה פשוט מדהים. מאוד נהנינו מהסיור ומהנוף המדהים המתגלה מהר סוסיתא המשקיף על עין גב, על כל הכנרת ועל טבריה השזורה פנינים ממול.

כמובן שסיור שכזה מגביר מאוד את התיאבון ולכן קינחנו את היום הנפלא הזה בארוחה דשנה וטעימה מאוד במסעדת "צל תמר". ממש מומלץ. הדרך חזרה כבר הייתה כבדה יותר לאחר הארוחה הטובה.
ובכ"ז ללא סיפור קטן אי אפשר. תוך כדי נסיעה חזרה חלפנו על פני שני המושבים הצמודים "ירדנה" ו"בית יוסף". נזכרתי בקשר המשפחתי שלנו למושב ירדנה. הוריי לאחר שעלו לארץ ב - 1948 התיישבו, או נכון יותר הושיבו אותם, בכפר סלמה, לימים כפר שלם אשר בדרום תל אביב. בשנים הראשונות בהשראת ההתיישבות היהודית, הסוכנות וכו' ביקשו לעניין אותם לעבור לאחד המושבים. הוריי, עירוניים מבוקרשט שברומניה לא הבינו אפילו על מה מדובר. בעינייהם חקלאים הנקראים ברומנית צ'ראן, כאלו הבאים מהצ'ארה. כלומר "מהארץ", הם אנשים נחותים חסרי השכלה וכיצד הם רומנים מבוקרשט ילכו להיות צ'ראן. זה לא היה מובן להם. אנשי הסוכנות לחצו ששם יהיה להם טוב ויהיה להם עבודה ופרנסה, דבר שהיה חסר מאוד בסלמה של אותם ימים, אבי עבד בבניין בעשיית בלוקים יום כן וכמה ימים לא. הסבתא שלי שהייתה היותר אמיצה במשפחה, היא גם זו שדחפה את כולם לעזוב את רומניה ולעלות לפלשתינה, החליטה שצריך לראות במה מדובר במושב הזה. אינני יודע אם זה ממש זיכרון ילדות שלי, או זיכרון מסיפורי המשפחה שחזרו וחזרו על הסיפור הזה, אבל בזיכרוני חרוטה היטב הנסיעה למושב "ירדנה". הייתי בן 4 או 5, משאית לקחה אותנו ועוד כמה מתושבי סלמה ונסענו שעות ארוכות בנסיעת ייסורים בארגז של משאית גדולה בה ישבו הנוסעים בשני ספסלים לאורכה. הימים ימי קיץ לוהטים וכאשר ירדנו במושב, נראה היה שהוכנסנו לתוך כבשן. עמק הירדן של אותם ימים היה צחיח. במושב היו בתי סוכנות קטנים עם גגות אסבסט וללא טיפת ירק סביב. איש הסוכנות הסביר כי נקבל בית כזה לכל משפחה וכן פרה אחת, כמה תרנגולות, שטחים לגידולים שונים וכמובן שיבוא מדריך שילמד את ההורים איך להיות חקלאים. הוריי כמעט כמעט והתעלפו ברגע שירדו מהמשאית ואמא שלי כבר ביקשה לעלות חזרה ולחזור לסלמה. היחיד שהעניין מצא חן בעיניו הייתי אני הקטן. חזרתי ואמרתי שאני מאוד אוהב את ריח הפרות ואני רוצה להישאר כאן ולגדל פרות. מאז במשפחתנו חזרה ונישנתה הבדיחה שאני אוהב ריח פרות. למען האמת כנראה שהאהבה הזו חלפה לה גם אצלי.     

אז מה היה לנו, הרצאה מעניינת ביום חמישי. סיור גלריות תרבותי ביום שישי. רכיבה קלילה ומהנה עם סיור ארכיאולוגי וארץ ישראלי בשבת. סיום בארוחה טובה, אז אפשר לסכם שהיה סוף שבוע נהדר.    

סיפור פשוט (שם זמני)

זו לה הפעם הראשונה שעומדת רחל לבקר את דודתה, לבד ללא ההורים, ללא אחותה ואחיה הקטן. רק היא לבדה. היא תבלה שם שבועיים מחופשתה. ערב קודם לנסיעה ההתרגשות כבר ישבה כגוש מעיק עמוק בגרונה. על ארוחת הערב היא ויתרה ואבא כעס ושאל אם כך היא תתנהג גם אצל הדודה, שכן עליה לדעת כי אצל הדודה זמנים הם זמנים ולארוחת העב יושבים כולם יחדיו ולא כפי שהתרגלה כאן שכל אחד חוטף כאוות נפשו ואין ארוחה משפחתית משותפת כפי שצריך. טוב, למעט ליל שבת. עמד לה לרחלי על קצה הלשון לומר לאביה שהגורם לארוחות הערב הלא מסודרות זה הוא עצמו שתמיד מגיע מאוחר מהקליניקה שלו ותמיד יש עוד פציינט שדורש את תשומת ליבו וטיפולו ואף פעם אין לן מספיק זמן לילדיו שלו. מבטה הנוקב של אמה הבהיר לרחלי באחת כי מוטב לה לנצור לשונה. לא פעם היא הייתה עדת שמיעה לויכוחים בין אמה ואביה על עניין זה והעדיפה ערב לפני הנסיעה שכה ציפתה לה שלא לריב עם אבא ולהשאיר את הדברים כפי שהם. עם הדודה ובתה אסתר, בת גילה של רחלי, אסתדר היטב, חשבה רחלי בליבה. משהרגישה כי אבא אינו עומד על דעתו בנחישות הרגילה ובעצם נראה כמי שהשלים עם העובדה כי הערב, למרות שהגיע מוקדם יחסית מהקליניקה הם לא ישבו לארוחת ערב משותפת, פרשה רחלי מחדר האוכל ועלתה לחדרה לסדר את מזוודתה וכן לארגן כל שחפצה לקראת הנסיעה לה ציפתה מאוד.

רחלי נשכבה על המיטה לאחר שנעלה את דלת החדר, את זה אמא לא אהבה, והרהרה בינה לבין עצמה כיצד להתארגן, מה לקחת עימה, את הסוודר הצהוב איתו נהגה ללכת לפגישות התנועה או שעדיף את החצאית הכחולה שאמנם הינה קצרה במקצת וחושפת את הברכיים, אבל היא יודעת שבהפסקות בבית הספר הילדים, בעיקר אלו מהכיתה הגבוהה יותר נועצים בה מבטים שלפעמים גורמים לה להסמיק ולרוץ מיד לכיתה חזרה. רחלי כבר יודעת מזה זמן כי הבנים, וגם הבנות מודות, שהיא אחת הילדות היפות בכיתה. זה עושה לה טוב אבל גם מפחיד אותה. הבנות מתלחששות לעיתים כאשר היא מתרחקת. היא הרגישה שהן מנסות לדחוק אותה הצידה מחברתן. חוץ מתמר חברתה הטובה שאינה עוזבת אותה ותמיד תומכת בה, שאר הילדות טוענות שהיא סתם שוויצרית. אז מה אם היא יפה, יש עוד ילדות יפות בכיתה והו לא שוויצריות כמוה. רחלי מעולם לא חשבה שהיא שוויצרית או מתנשאת על האחרים. נכון היא אוהבת להיות נקיה ובגדיה הם ללא רבב. תמיד בגדים נקיים, מגוהצים ואפילו מעומלנים היכן שצריך ולא פעם הדבר גורם לפרצי צחוק מפי חבריה לכיתה. לאחר התלבטות לא קטנה ולאחר שהכניסה למזוודה את ספריה האהובים ואת יומנה שבלעדיו אין היא זזה, שכן הוא החבר הטוב ביותר שלה, לו אין היא מתקשה לספר ככל העולה על רוחה, אפילו את הדברים המביכים ביותר, החליטה כי מחר בנסיעה היא תלבש את החצאית הכחולה. כן, זו שחושפת לה את הברכיים. זו שגורמת לה להיות כה יפה ומושכת.

השינה הייתה חטופה ורחלי התעוררה מוקדם בציפייה מתוחה שיעלה כבר השחר. היא נכנסה בשקט לחדר האמבטיה התקלחה והסתדרה ללא שהשמיעה קול כלשהו כדי שלא להעיר אחרים, וחזרה לחדרה מוכנה לצאת לדרך. מששמעה קולות מהמטבח למטה הבינה כי אמה כבר מכינה את ארוחת הבוקר. רחלי ירדה עם המזוודה בידה כשהיא כבר מוכנה לצאת מיד לדרך.

"מה החיפזון, מה המהירות הזו, רחלי? יש עוד זמן רב עד לשעת הרכבת, אנו נהיה בזמן בתחנה, אל תדאגי"

רחלי לא דאגה אבל היא כבר מאוד רצתה להיות לבד עם עצמה לנשום אוויר של חופש ללא הוריה, ללא אחיה. לבד בתחנת הרכבת, לבד בנסיעה ברכבת ולבד באוטובוס עד לביתה של הדודה.

"את זוכרת את הדרך רחלי?" שאלה אמה.

"וודאי שזוכרת אני" "הרי נסענו יחד פעמים רבות לדודה ולמה שלא אזכור? לאחר הרכבת אקח קו 19 מתחנת הרכבת ואגיע עד לביתה של הדודה"

אבא ירד מבושם היטב עם מי גילוח נעימים, שתה את הקפה שלו בעמידה והצהיר כלפי כולם כי עומד להיות לו יום קשה ביותר עם כמה מאותם פציינטים המנדנדים ביותר ולאו דווקא החולים ביותר.

"את מוכנה, רחלי, לנסיעה?" שאל אבא

"יש לך מספיק דמי כיס מעבר לעלות הנסיעה עצמה?"

"כן" השיבה רחלי קצרות. היא הבחינה כי אביה אמנם מתעניין בנסיעתה, אבל ראשו כבר מצוי הרחק בבעיות שהוא צופה שיהיו בעבודתו.

"אל תדאג אבא, הכל יהיה בסדר"

התרוממה רחלי על קצות אצבעותיה ונישקה את אביה על שתי לחייו כפי שאהב. אבא של רחלי סיים את הקפה של הבוקר נישק את אמה אף הוא על שתי לחייה והוסיף גם נשיקה קלה על פיה ונפרד לשלום משתיהן. אמא עלתה למעלה להכין את אחותה ואחיה לקראת הבוקר ולהתרות בהם שוב ושוב שלא השתוללו כי בסה"כ היא תעדר לשעה קלה בלבד ללוות את רחלי לתחנת הרכבת ומיד היא חוזרת הבייתה. מהלך של חצי שעה בלבד. תתנהגו יפה ולא לריב בבקשה בזמן העדרי. כך אמרה לקטנים ויצאו היא ורחלי מפתח הבית עם המזוודה הקטנה ורחלי בחצאית הכחולה שחושפת את בירכיה הנאות.

תחנת הרכבת המתה אנשים. מוכרי כעכים התרוצצו בצעקות למכירת מרכולתם. חיילים במדים מיהרו לדרכם לרציפים השונים, עם תרמיליהם הכבדים. בחורים צעירים נפרדו מעלמות חן בנשיקה ארוכה ואוהבת. עינה של רחלי לא פסקו להתרוצץ הלוך ושוב כדי לבלוע את התמונה כולה המצטיירת לה בתחנת הרכבת הסואנת. במרחק נראו הרציפים מלאי אנשים עם מזוודות וחבילות עולים לרכבות השונות אשר יובילו אותם למחוזות חפצם. רחלי ואמה ניגשו לקופה לקנות כרטיס נסיעה. "הלוך ושוב" שאלה הקופאית. רחלי התבוננה באמה בשאלה וזו השיבה שכמובן הלוך ושוב זה גם יוזיל לה את המחיר וגם "שלא יעלה על דעתך להישאר שם אצל הדודה?" אמרה אמה בחיוך. הכרטיסים נקנו ורחלי התייצבה ברציף 4 לחכות לרכבת. הרכבת הגיעה בשקשוק גלגליה ולאחר נשיפת קטר כאזהרה לפני עצירה, עצרה הרכבת ורחלי עלתה מיד לקרון תוך שהיא מושכת אחריה את המזוודה.

מחלון הקרון נפנפה רחלי לאמה אשר עדיין עמדה על הרציף ושמעה אותה מנסה להתגבר על הרעש מסביב תוך קריאה "תתנהגי יפה אצל הדודה ולא לשכוח להיות איתנו בקשר". "אני אמות מדאגה" אמרה אמה.

חלפו מספר דקות ושוב נשיפת קטר חזקה המסמנת את היציאה מהתחנה והרכבת החלה לזוז. עוד נפנוף לאמא ורחלי נותרה לבדה. לראשונה בחייה היא אדון לעצמה. תחושת אושר הזדחלה לה במעלה עמוד השדרה כשהיא חשה מן רוגע שכזה, הרגשת שלווה. הרכבת החלה להאיץ. התחנה ועמודי התאורה חלפו להם במהירות הולכת וגדלה. בתי העיר החלו להימוג בערפילי הבוקר הקלים והנה החלו להופיע השדות הירוקים שטופי השמש, שכבר הייתה תלויה למעלה בשמיים. רחלי התרווחה על ספסל הרכבת המרופד פתחה את מזוודתה ושלפה משם את יומנה כדי לכתוב משהו על תחושותיה בנסיעתה הראשונה לבד לדודה.

באחת נפרצה דלת הקרון ולתוכו פרצה בסערה חבורה של כ - 6 או 8 צעירים. הם היו כבני 18, לבושים ברישול רב. צעקותיהם נשמעו למרחוק תוך שהם מתיישבים על ספסלים שונים בתחילת הקרון. רחלי התאבנה במקומה מעולם לא נתקלה בחבורה שכזו. גם בבית הספר אותם ילדים שלעיתים התנכלו לה או הציקו לה לא נהגו באופן בוטה כל כך. אחד מיושבי הספסלים הראשונים של הקרון, אדם מבוגר, חבוש כובע, העיר לחבורה המשתוללת שיורידו את הרגליים מהספסל המרופד ויהיו יותר בשקט כי זה מאוד מפריע. החבורה התכנסה סביבו תוך כדי צעקות מחרישות אוזניים "סבא אם זה מפריע לך אתה יכול לקפוץ מהחלון החוצה". "במילא אף אחד לא יחפש אחריך". אמרו למבוגר תוך פרצי צחוק. אחד הנערים העיף את כובעו של המתלונן מעל ראשו וכל החבורה פרצה בצחוק רם. כל הקרון השתתק. נראה היה שאף אחד לא רוצה להתעמת עם החבורה הזו. תוך כדי השתוללות, צעקות וגידופים של יושבי הקרון, הבחין אחד הנערים ברחלי שישבה מכווצת כולה באחד הספסלים האחוריים של הקרון. "היי, תראו איזו בובולינה יש לנו כאן" צעק בקול. "וואו, איזה רגליים מבצבצות מתחת לחצאית הכחולה הזו". החבורה כולה זינקה ממקומה בספסלים הקדמיים והתקבצה סביב רחלי בקצה הקרון. הפרצופים המאיימים נתקעו מול פניה תוך חריצת לשון ופליטת מילים בוטות כלפי רחלי. אחד הנערים משך את יומנה מידיה ולרחלי לא עמד לה הכח למנוע זאת ממנו. "היי, זה נראה כמו יומן" זעק הפרחח. "אולי היא כותבת סודות?" צעק חברו. שניהם משכו ביומן בכיוונים שונים ובאחת נקרע היומן לחלקים אשר התפזרו על פני הקרון. רחלי פרצה בבכי והחבורה צוהלת ומתגרה בה יותר ויותר.

אף אחד מיושבי הקרון לא רצה להתעמת עם החבורה שנהייתה אלימה מרגע לרגע. אדם מספסל סמוך ביקש לקום להגנתה של רחלי ואחד הנערים חבט בחוזקה בראש וגרם לו להתמוטט חזרה לספסל הרכבת. דם זב מזווית פיהו. האווירה נעשתה קשה מנשוא ואנשים עזבו את הקרון במהירות כדי להימנע מהיתקלות עם החבורה הזו.

דלת הקרון נפתחה והקונדוקטור נכנס לבדוק את כרטיסי הנוסעים. לרגע השתררה דממה. הקונדוקטור הבחין מיד במהומה שהתרחשה בקרון ובאדם זב דם ששכב באחד הספסלים והתקדם במהירות לעברו כדי לוודא את מצבו. אחד הנערים הכשיל את הקונדוקטור בהליכתו וזה נפל על פניו לאורך המעבר שבין הספסלים. פניו נפגעו באחד מידיות מושב הכסא אפו נפגע ודם החל לקלוח לאורך פניו. הנערים משכו את תיקו מעליו והשליכו אותו לאורך הקרון. דממת פחד השתררה בקרון. הנערים פנו שוב להציק לרחלי והם נראו הפעם מאיימים יותר.

רחלי שמה לב שבין כל הנערים המתפרעים ומכים יש נער שנראה לה ביישן יותר. הוא עמד מרוחק במקצת מהחבורה ונראה היה שאין הוא שלם עם מעשיהם. לא הוא לא ניסה למנוע מהם לעשות את שעשו אבל בכל זאת לא היה שותף פעיל למעשים, ולעיתים גם ניסה לומר לחלק מחבריו כי כדאי להפסיק, שזה כבר יותר מידי. שאנשים כבר נפגעו ובתחנה הקרובה יבואו שוטרים. אחד הנערים היותר אלימים התגרה בו ואמר שמי אלו השוטרים, הוא כבר יראה להם מה זה, הם לא יעזו להתערב במה שהיה. הבחור נסוג כמה צעדים אחורנית. הוא הביט ברחלי בעיניים חומות גדולות ולרגע נראה היה לרחלי כי דמעה עומדת לו בזווית העין. מבוהלת ככל שהייתה לא הצליחה רחלי לגרוע עיניה מפניו ולהביט ישר לתוך העיניים שאמרו הכל. אני אמנם שייך לחבורה הזו, אינני מסכים עם מעשיהם אבל אין לי את הכח והיכולת להתנתק מהם.

הרכבת חלפה ביעף על פני תחנה נטושה ורחלי קיוותה כי היא תעצור ומישהו יבוא לעזרתה. הרכבת המשיכה בשקשוק מונוטוני של גלגליה ותוך נשיפת קטר גדולה, הגבירה מהירותה לעבר התחנה הבאה. אחת הנשים בקרון צעקה "תפסיקו כבר" לעבר הנערים ושניים מהם כבר זינקו אליה בצורה מאיימת שאם לא תשב ותשתוק מיד הם יראו גם לה את נחת זרועם. זרועו של הנער הורמה באופן מאיים וכתובת הקעקע בלטה על היד המושטת קדימה. משתשומת הלב של החבורה הופנתה לעבר האישה, הזדחל הקונדוקטור לעבר הדלת שבין הקרונות ויצא באחת לקרון השני תוך שהוא מספיק לסגור את הדלת ולנעול אותה באמצעות מפתח הבריח שהיה בכליו. משהבחינה החבורה בהימלטותו של הקונדוקטור מהקרון התנפלו על דלת המחיצה תוך ניסיון לפתחה או לשברה כדי לרדוף אחר הקונדוקטור. הקונדוקטור הספיק להתרחק מהקרון ולהודיע לנהג הקטר על מה שהתרחש בקרון כדי לעצור את הרכבת ולהזעיק עזרה.

בתוך דקות ספורות נשמעה חריקת בלמים של הרכבת וזו החלה לעצור לקראת תחנה שהייתה על אם הדרך. שוטרים נראו מחלונות הרכבת כשהם רצים לעבר הרכבת עוד לפני עצירתה. חבורת הנערים זינקה לקרון הקודם שהיה פתוח, ומשם קפצה מחוץ לרכבת שהאטה את נסיעתה. החבורה נראתה נעלמת בין העצים שהיו מסביב למקום עצירת הרכבת. אף אחד מנוסעי הרכבת או השוטרים שהגיעו לא רדף אחרי חבורת הנערים. הנוסעים היו נרגשים וביקשו מהשוטרים שבמקום לתחקר אותם על מה שאירע ימהרו לתפוס את החבורה שברחה. השוטרים אמרו שאלו סתם חבורה של פרחחים והם בטח יעלמו בשדות מסביב, וחוץ מזה אם לא יהיה להם תיאור מדוייק של הנערים, כיצד יוכלו לתפוס אותם?

רחלי ירדה בוכה מהרכבת. יומנה הקרוע נמצא רק בחלקו. בגדיה מלוכלכים והמזוודה פתוחה וחלק מחפציה התפזרו לכל עבר. רחלי רצתה רק לחזור הבייתה ומהר. הסתיימה לה החופשה שכה חיכתה לה.

* הערת המחבר: הקורא חופשי לקבוע בעצמו את מקום ההתרחשות וזמן בו התרחש.

רכיבת שבת "לא גשומה"

הקבוצה שלי לרכיבה קצת התפרקה. לאחרונה הולך ופוחת הדור והשיא היה בשבת האחרונה. למועד היציאה מהקאנטרי התייצב שלום גרוסמן ועבדכם הנאמן בלבד. נראה שהחבר'ה קצת התחמקו בשל תחזיות מזג האוויר כפי שדווחו באמצעי התקשורת. קשה להאשים את החבר'ה שלי בלבד שכן לאורך ציר המשולש שזה המגרש הביתי שלנו, היו רוכבים מעטים בלבד, כנראה שהתחזיות השפיעו על מרבית הרוכבים ורק האמיצים או השרוטים, איך שאתם מעדיפים לראותם, החליטו לצאת לרכיבה בשבת הזו, וגרוסמן עדי שהייתה זו פשוט רכיבה מדהימה.

בשבע בבוקר יצאה חבורת הרצים לריצת השבת שלהם והנה חלק מהרוכבים פשוט הצטרפו לרצים בשבת הזו. דקות ספורות לאחר השעה שבע יצאנו לדרך, גרוסמן ואנכי בלבד. מזג האוויר היה נפלא. בשל העננות הנמוכה לדעתי היה פחות קר מיום שישי ועל כן גם נעים יותר ובתוך דקות לא ארוכות עברנו משלב החימום לקצב רכיבה סביר כאשר אנחנו מתקדמים לכיוון כרמי יוסף. שוב הנוף עוצר הנשימה מלווה אותנו לאורך כל הדרך. השדות הירוקים עם עטרת ירוק בעלת גוון עמוק יותר לראשם, של עצים שבאופק, ומעליהם משתרעים שמים אפורים המתאימים עצמם לנוף הירוק וגרמו לנו לקריאות התפעלות לאורך כל הדרך. חיפשנו את הרוכבים הממלאים את כבישי המשולש והמרובע בהמוניהם מידי שבת, אבל כאמור רק אמיצים בודדים נראו בדרכים. למען האמת גם מכוניות בודדות חלפו על פנינו כך שהרכיבה הייתה מהנה ביותר ובעיקר שקטה. רק רחשי רוח וקריאות עורבים נשמעו לאורך הציר.

לאחר משימת יום שישי, עם קבוצת הטראנס אלפ, שעבורי לא הייתה קלה כלל וכלל, הייתי חייב לעצמי לקום בשבת בבוקר ולשוב לעלות לאוכף האופניים ולדווש מספר שעות. לא היה חשוב לי הקצב וגם לא העליות אם הן מרובות או פחותות. חשובה הייתה לי ההמשכיות של רכיבה מיום ליום. הרגשתי מצויין. רכבתי כל הזמן בסל"ד גבוה יחסי ובנוחיות מרובה. 85 90 היה הסל"ד לאורך כל הרכיבה, למעט בעליות ששוב חזרתי על התרגיל של יום שישי כאשר אני נועל על הילוך קשה ומנסה בסל"ד נמוך לעלות במשך 6 דקות רצופות. את העליה להראל עשיתי בסט אחד כזה בלבד, אז ההתאוששות הייתה כבר בירידה.

נדמה היה לי שגרוסמן קצת התקשה לעמוד בקצב ומעת לעת המתנתי לו, תוך שאני מעביר בראשי את תחושותיו כפי שהן מופיעות אצלי כאשר אני רוכב עם החבר'ה של הטראנס אלפ. צריך להשלים עם הבדלי היכולת בין הרוכבים. בעצם הכתיבה שלי על הבדלי היכולות, זו מן הפנמה לעצמי להמשך הדרך. אני מי שאני וכנראה שלא אוכל להתמודד כשווה מול שווים עם החבר'ה שבקבוצה, אבל אמשיך להתאמן ובעידודם של הראל ורונן אני מקווה לעמוד במשימה ולסיים את התחרות, בהתאם ליכולותיי. 

לקראת לטרון תקר באופניי. תרגול טוב בפעם השניה השבוע. חילוף הפנימי כבר לוקח פחות זמן.  התרגול הפעם היה מעולה מאחר ותרגלתי פעמיים את חילוף הפנימי. לאחר שהחלפתי בפעם הראשונה התברר כי הצמיג אינו מתנפח. שוב פתחתי, בעזרתו האדיבה של גרוסמן, והתברר כי בסגירת הצמיג על הפנימי נצבט הפנימי וגרם לתקר נוסף. שוב הוצאנו ולמזלנו היה לגרוסמן פנימי נוסף כך שהעניין תוקן והגענו ללטרון, שם רכשנו פנימי נוסף, ניפחנו כראוי ואף שטפנו את האופניים מהבוץ הרב שנדבק עליהם לאורך הדרך. מסקנה תמיד לרכב עם שתי פנימיות לפחות.

צריך לומר מילה טובה לחנות האופניים בלטרון, למטה מתחת לקפה. חבר'ה נהדרים וחביבים. לא פעם החבר'ה שלנו היו צריכים עזרה ולא תמיד היה כסף בכיסם. תמיד בחנות תיקנו ועזרו לזקוקים, והתשלום? יבוא אחר כך. אין כל בעיה. גם ביום כה סגרירי שכזה כאשר מעט מאוד רוכבים היו בסביבה ובעלי החנות יכלו לוותר על ההכנסה המעטה, אם בכלל, הצפויה להם מיום שכזה, פתחו החבר'ה האלה את החנות כדי לעזור גם לאותם בודדים במידה ויתקעו ויהיו זקוקים לדבר מה.

לאחר הקפה של לטרון שאיננו מוותרים עליו, ניגשנו לנג"ש המסורתי שלנו מלטרון דרך בסיס הימ"מ בואכה נשר. הייתה רוח פנים ומשכנו היטב במהירות יחסית גבוהה עד נשר. למרות שהיינו רק שניים ולכן היו מעט חילופים נרשמה מהירות ממוצעת של 38 קמ"ש שזה די יפה בעיקר לאור העובדה שהייתה לנו שהכבידה על הקצב.

הגענו חזרה לקאנטרי מאושרים. טבלנו להנאתנו בג'קוזי ונפרדנו כשחיוך ענקי מרוח על פרצופנו. רכיבת שבת לא גשומה ומאוד מהנה הייתה.

בדרך לטראנס אלפ 2011 עברנו באדרת ובצור הדסה

היה קר. זו הייתה ההתחלה של היום לרכיבה המשותפת השניה. זו הייתה ההתרשמות הראשונה של מירב הרוכבים. לבשתי היטב ואפילו קצת התביישתי שיראו בי חנון, אבל כשהתקרבתי לחבורה הסתבר לי שכולם לבשו הפעם היטב. לא ויתרתי אפילו על ההרדליים וטוב עשיתי. בהמשך התחמם כמעה.

יצאנו לחמום בפוטון מסודר וזו הייתה לי הזדמנות ראשונה להתחיל להתוודא לחבר'ה בקבוצה. בגדול נראית לי אחלה קבוצה שמניח אני כי תלך ותתגבש. ברכיבת החימום רכבתי לצידה של רמה ותוך כדי פטפוט הכרנו קצת וגם את חברתה ושותפתה לרכיבה רייצ'ל. כאן המקום לציין שאני כותב הכל, כל מה שמספרים לי, כל מה שאני שומע וגם מה שאני מסיק בעצמי. אז הבנתי שרייצ'ל עושה את הטראנס אלפ לקראת שנת ה - 50 שלה. היי, ואני הייתי בטוח שמדובר בנשים בשנות השלושים המאוחרות שלהן. גם נאות וגם רוכבות, חבל על הזמן. לידיעתך עינת. רמה כחברה טובה הבטיחה לרייצ'ל שיחד הן יעשו את הטראנס אלפ. מי יודע מה שתי האנרגטיות האלה מתכננות לאחר הטראנס אלפ!!!

בקטע מראם לעזקה התחיל הפלוטן לעבוד חזק יותר ויותר. קטע מסויים הצלחתי למשוך והרגשתי ממש מצויין. בירידה אחורית נפתח פער לעומת הקבוצה הקדמית והיה לי קשה מאוד להדביק אותה שוב. עבדתי קשה עד שהגעתי לקבוצת ביניים שם רכבו הצמד רמה ורייצ'ל ויחד איתן וןעוד כמה רוכבים ובכוחות משותפים חברנו שוב לקבוצה הקדמית, ממש בצומת עזקה. עצירה ראשונה להכניס דבר מאכל לפינו לפני המשך הדרך לכיוון אשרת.

למדתי מרונן והכנתי מבעוד מועד רבעי פיתה עם טחינה גולמית ודבש. מה אומר לכם כבר אכלתי בחיי דברים טעימים יותר. הדבש נדבק לאצבעות עם הטחינה הנוזלת מצידי הרבע פיתה. חיפשתי מפית לנגב את ידיי ולבסוף הן חזרו כפי שהן לתוך הכפפות. תוך כדי אכילת החטיף הזה נזכרתי בארוחה שונה לחלוטין.

בין יתר משימותינו במהלך עבודתי כמאבטח באל על (זה היה לפני עשרות שנים) היה להתמקם למשך כחודש ימים בערים בהם היו משרדי אל על ולאבטח אותם. זה היה מכונה בייס. את אחד הבייסים שלי עשיתי באתונה. למיטב זכרוני זה היה בשנה שלפני מלחמת יום כיפור. בנמל פיראוס שליד אתונה עגנה באותה התקופה נושאת מטוסים של הצי השישי, שוב למיטב זכרוני שמה היה "אמריקה". תוך כדי שוטטות באתונה בשעותינו הפנויות, בין הפלאקה לבין סינטגמה סקוור, ובין זלילת סופלקי לאכילת סזיקי הכרנו שתי נערות קנדיות והתחברנו אליהן לבילויים משותפים. באחד האמשים, כמאמר המשורר, יצאנו יחד לבר ושם פגשנו קצין מהצי השישי ששתה ושתה ושתה ושתה ונתן עינו באחת הקנדיות, שלא במקום הכוס שהמשיכה להתמלא פעם אחר פעם. למזלי הוא נתן עינו בקנדית של חברי כך שנותרנו שתי הקנדיות הקצין השיכור ועבדכם הנאמן. הקצין היה כה שיכור שלא ידענו מה לעשות עימו ולאן להחזירו ולבסוף החלטנו לקחתו לחדרי שם ילון ובבוקר כאשר יתפכח כמעה יוכל להמשיך בדרכו. למחרת כאשר הקצין התעורר והבין היכן הוא נמצא החוירו פניו תחילה אבל משיתאושש לא ידע כיצד להודות לנו. התברר שהוא היה קצין הלוגיסטיקה של הנושאת מטוסים. תפקיד בכיר ביותר. כמחווה של תודה הזמין אותי ואת שתי הקנדיות לביקור וארוחת צהריים על נושאת המטוסים אמריקה. לא אלאה אתכם בכל הסיפור כיצד הגיע סירת מנוע מיוחדת ולקחה אותנו לנושאת המטוסים, היא לא יכולה לעגון במזח. כיצד מכריזים על עליית קצין בכיר לנושאת המטוסים, שלא נדבר על גודלה. משרתים עליה כחמש אלפים מלחים. יש בה בתי קולנוע אולמות ספורט קניונים וחנויות דיוטי פרי ומה לא. אפילו מטוסים....הייתם מאמינים? ולבסוף לאחר סיור של כשעתיים מזמין אותנו הקצין שהיה כבר פיכח לחלוטין לארוחת צהריים בחדר האוכל של קפטן האוניה. חדר אוכל ל - 12 הקצינים הבכירים של נושאת המטוסים, כולם בדרגת אדמירל או משהו דומה. כולם לבושים לבן. מסביבנו היו מלצרים, מלחים של הספינה שזה תפקידם, אף הם לבושים לבן ולידיהם כפפות לבנות בוהקות. המנות הוכנסו בזו אחר זו תוך הכרזת כל מנה ממה היא עשויה ומה המרכיבים שלה. השולחן היה ערוך בכלים מוזהבים כאשר סביב הצלחות היו מספר מערכים של סכום לכל מנה סכו"ם מיוחד וכמובן סכו"ם לדגים. זה היה לי הפעם הראשונה שפגשתי סכין עקומה. הקנדית הסבירה לי בלחישה מה זו הסכין העקומה הזו. שתינו יין איכותי וככל שאני זוכר הוגשו שם לפחות 4 או 5 מנות למעט הליפתן והמנות האחרונות. תחילת הארוחה נפתחה בתפילה של הקפטן ורק לאחר מכן החלה הארוחה וגם במהלכה השיחות החלו סביב השולחן רק לאחר שהחל בהם הקפטן. הנימוס וכללי השולחן היו כמו של מלוכה וכה זרים לי עד שהתקשיתי לבלוע את האוכל. זה פשוט עמד לי בגרון. כמו הרבע פיתה עם טחינה ודבש לפי המתכון של רונן.

מצומת עזקה פנינו לכיוון אדרת. בעליה של אדרת ביצענו את התרגיל הראשון על הילוך קבוע בסל"ד נמוך למשך 6 דקות לאחריהם התאוששות של 3 דקות. די עמדתי בתרגיל הזה ככל שמדובר בעליה לאדרת. הצלחתי לבצע אותה בעליה לאדרת פעמיים. לא עמדתי בתרגיל הזה בעליה לצור הדסה. שם כבר נפתחו פערי האיכות. בשלב כלשהו באמצע העליה לערך כבר לא היה מקום להתאוששות כי כבר במילא הייתי על ההילוך הנמוך ביותר שיש לי בינתיים זה 25 ואני עובד על זה שיהיה לי 28. זה בתכנון. שמרתי על דופק 140 בערך שזה דופק שנוח לי פחות או יותר וטיפסתי לאט לאט בקצב שלי עד אשר הצטרפתי לחבר'ה שחיכו בצומת צור הדסה. אני מקווה שלא חיכו לי הרבה שעות.

הירידה דרך נס הרים מוכרת לי. רק לפני יומיים ירדתי משם, אבל כדי להרויח את הירידה צריך לעלות את העליה לנס הרים והנה הפעם קיבלתי ירידה מנס הרים ללא העליה לנס הרים. כיף. בירידה הבנתי שיש כמה חבר'ה שרוטים חזק בקבוצה. אני רשמתי 78.7 קמ"ש בירידה כמובן שהשתמשתי במעצורים מידי פעם כי חששתי לראות 80 בשעון. למטה סיפרו חבר'ה שרכבו 85 קמ"ש וכאשר הבעתי את התפעלותי, רונן סיפר על מישהו שרכב כבר 104 קמ"ש. זה נורמלי? צריך שריטה עמוקה למהירויות כאלה.

המעבר דרך בית שמש מגעיל כרגיל וזה לא זר לי. הפלוטון משך חזק עד צומת שמשון והצלחתי להחזיק בקבוצה. העליה ליער הנשיא קצת שברה אותי לקראת סופה ונפתח לי פער שלא הצלחתי לסגור לאחר מכן בשל המהירויות הגבוהות שהחבר'ה רכבו בירידות של יער הנשיא והראל. חבל זה המגרש הבייתי שלי ודווקא כאן קצת נשברתי. עבדתי ממש קשה לבד עד אשר הצלחתי לסגור על רמה ורייצ'ל בקטע העליה האחרונה בכביש נחשון לטרון. כשהן שאלו מי הצטרף אלינו מאחור השבתי כי הזקן הגיע. הן כעסו עליי ואמרו שמי שחושב צעיר גם יתנהג צעיר ולא הגיל הכרונולוגי קובע. האמת שאני מאוד מקבל את מה שהן אומרות ובעצם גם חושב כך, אבל אני גם נהנה לעיתים להתחפר בעמדת הזקן כמפלט מהעובדה המצערת משהו שאינני יכול להמשיך ולהשתוות לצעירים ממני, או להגיע להישגים שפעם היו בטווח הביצועים שלי, לאו דווקא באופניים. החבר'ה שלי לריצה ולטריאתלונים יודעים בדיוק על מה אני מדבר, אבל אני שמח שנמצא אני בחבר'ה צעירה ואני מאוד נהנה לראות את ההישגים של החבר'ה הצעירים גם אם אני מגיע לראותם כאשר הם כבר סיימו.

אז מה היה לנו רכיבה טובה אימון לדעתי טוב וברמה טובה והשך התחזקות לקראת האתגרים שבדרך. בלטרון ישבנו לקפה, כרגיל ופגשנו את עינת ודודי שסיימו את המרובע. עינת בחנה את הקובצה לאורך ולרוב והכרתי לה את הראל אולי ידליק אותה להצטרף לטראנס אלפ. היא יכולה להיות תוספת חברתית מדהימה לקבוצה. נעבוד על זה.

כרגע די מאוחר בלילה ויורד גשם שוטף בחוץ כנאה שזה יפגע ברכיבה של מחר למרות שבכוונתי לעשות שוב את המרובע מחר. נראה מה יהיה ומי יהיו המצטרפים לחוויה של המרובע בגשם.

בדרך לטראנס אלפ 2011 - צובה + נס הרים + פנצ'ר

שנים אני רוכב על אופניים, בבחינת עולה על האוכף ומדווש ברגליים. לראשונה, כאשר הצטרפתי לשיגעון הזה שנקרא טראנס אלפ, התחלתי לטעום קצת מהטכניקה, אימונים יותר מסודרים ותוכניות אימונים שונות. האמת אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני מחפש כאן עם כאלה שאני קורא עליהם שרכבו השבוע 450 ק"מ (שבוע גשום כמובן, אחרת, אלוהים יודע מה היו עושים!!!). ביום שבת האחרון אייבי קצת העיר לי על שגיאות עקרוניות אחדות והנה כבר המצב השתנה. האמת נהיה הרבה יותר קשה. להוציא את כל הכוח מהמותניים ללא תזוזה של הכתפיים, שזה כל כך מתבקש, זה ממש קשה. המשכתי לעבוד על הטריינר באוזון11 כשאני מנסה לשמור על חוסר תנועה בכתפיים ורק הרגליים עובדות תוך כדי שמירה על הסל"ד לפי התוכנית של רונן. הרגשתי בסטים האחרונים כיצד אני שוקע. נכון, כנראה שאני לא בכושר מספיק ומקווה שעד סוף יוני אשתפר ואצליח לחצות את האלפים הארורים, לעזאזל למה יצרו אותם כל כך גבוה, אבל בכ"ז נראה לי שעדיין יש לי די זמן כדי לעבוד עכשיו יותר על טכניקה ושיפור יכולות בסיסיות, תוך תקווה שהכושר יגיע כבר עם הזמן. אני מקווה בכל אופן וימים יגידו.

כפי שהבטחתי ביום 11.1.11 החלטתי שאני עושה את שתי הגרציות. את העליות לצובה, נס הרים ולמנזר בית ג'מאל אני מכנה שלושת הגרציות. בעתיד אנסה לעלות את שלושת הגרציות ברכיבה אחת. יש לזכור שבין גרציה לגרציה יש עוד כמה "זוטות" כמו יער הנשיא וזכריה, אבל מי סופר כאלה זוטות. ובכן השכמתי קום כמובטח, לעצמי כמובן, שפתתי מים לקפה שחור של בוקר והכל בנחת. במילא אני מתכוון לרכב לבדי, במילא ויתרתי על יום עבודתי, במילא הזמן הוא כולו שלי, אז החלטתי שאני עושה את היום בנחת. בחוץ היה קר, כך לפחות הרגשתי ולכן התלבשתי בהתאם. לא הצטערתי על כך בירידות המטורפות של הגרציות. השלמתי את הכנותי ויצאתי לכיוון לטרון שנקבע בראשי כבסיס היציאה להיום. האמת שבדיעבד אפשר היה לצאת כבר מראשון ולהרוויח עוד כ - 50 ק"מ של רכיבת מישור. אולי בפעם הבאה. הכבישים היו די רטובים אבל מזג האוויר היה נפלא. הגבעות הירוקות שטופות בגשם שירד אמש והשאיר ניצני טיפות מבהיקות באור השמש העולה, פשוט נפלא. הייתה לי התרוממות רוח ותקווה שלא תשקע עם העליה. 

הדרך לכיוון צומת שמשון הייתה נפלאה. לא פסקתי להביט ימינה ושמאלה על הנוף עד שאפילו את רעשי המשאיות של אמצע השבוע הפסקתי לשמוע. הייתי מרותק בדיווש נוח, כאשר אני חוזר ומזכיר לעצמי את הערותיו של אייבי משבת באוזון11 ומנסה לדווש ללא תזוזה של הכתפיים. רק הרגליים עובדות ומיצרות סל"ד של 85 עד 95. ממש אידיאלי, עד אשר הכל התפרק לי בעליות. את יער הנשיא עוד עליתי בסגנון נאה, אבל התחלתי להרגיש איך הכח בורח לי מהרגליים והדופק מטפס מעל המידה המתאימה לזוטא, זו אפילו לא גרציה. מה הולך? הבנתי כמה חשוב לעבור לקסטה 28. אני עדיין רוכב עם 25. פעם כלל לא ידעתי מה ההבדל, אבל כיום קצת החכמתי ואני מקווה שאיל ידאג לי בהקדם לגלגלים חדשים טובים יותר ולקסטה של 28 שכנראה תשפר במשהו את האפשרויות להמשיך בטכניקה טובה גם במעלה העליות הכבדות יותר, בגרציות וכמובן שלבסוף באלפים עצמם.

עצירה קטנטנה בשמשון לריקון מכלים מיותרים, נגיסת מזון וריקון ג'ל לקיבה וקדימה לגרציה הראשונה, צובה. הטיפוס החל טוב אבל הבנתי לאחר ניסיון יער הנשיא שלא אוכל לשמור על סל"ד גבוה בעליה. אתפרק עוד קודם לסיומה. הורדתי סל"ד כמובן שגם הקצב והמהירות ירדו, אבל בו זמנית ירד גם הדופק והתחלתי להרגיש נוח יותר כאשר אני מפעיל יותר כח ופחות מהירות ברגליים. אולי כך זה מתאים לי יותר? ימים יגידו. אנסה באוזון11 על הטריינר לעבוד יותר על הסיגנון עם סל"ד יותר גבוה ולאט לאט ייתכן וזה יהיה ישים גם בחוץ. כביש צובה היה רטוב והיה עליי להיזהר. בקטעי עליה מסויימים כאשר הזווית עברה גם את  18 מעלות נאלצתי לדווש בעמידה ואז בכל פעם שהפעלתי כח קצת יותר מהיר הרגשתי את פרפור הגלגל האחורי בכביש הרטוב. גם מסוכן וגם מקשה על העליה. קטע שוויצריה הקטנה מדהים ביופיו. כאשר ילדיי היו קטנים הם היו דורשים ועומדים על כך שבכל חזרה מסבתא ירושלים, נחזור דרך "היער", כך הם כינו את הדרך הזו שכל כולה הנאה צרופה. כילדים הם היו אוהבים את הנסיעה באפלוליות החורש המשרה אווירה מיוחדת של מיסתורין כלשהו, ואולי יצא דב מהיער? אהבנו מאוד את הנסיעות הללו. והנה אני ממש באותה הדרך מדווש וחושב שנמצא אני בשוויץ. הכביש הרטוב היער האפלולי הרטוב מהגשם והריח הטרי של אדמה ועצים בריאים. פשוט תענוג. 

כך תוך כדי הנאה שלמה, וכמובן במאמץ לא קטן, לא לשכוח אני לא ברכב 1600 סמ"ק אני בסה"כ על אופניי שגם הם לא פאר היצירה, אבל זה מתקדם. והנה אני כבר ליד מושב רמת רזיאל, כמעט כבר על במת ההר. עוד אני עוקף את הכיכר החדשה בכניסה המערבית למושב ו....תקר. ממש באמצע העליה שלאחר הכיכר. זו עליה די תלולה. אינני מיומן דיי בחילוף הפנימי וכנראה שגם זה אימון טוב. אגב, למזלי רק אתמול רכשתי משאבת יד קטנה שלא היה לי עד היום, מתוך החשש שארכב לבד ולא יהיה מי שיעזור לי. חילוף הפנימי לקח מספר דקות לא קטן, להערכתי כעשר דקות שכנראה למי שמיומן יקח מחצית מהזמן הזה. אבל לבסוף סיימתי ואני מנסה לשוב ולעלות על האופניים. "וואי דה מינה", ובתרגום חופשי מרומנית הוי והווי לי. העליה תלולה, אני לא מצליח לייצר דיווש ונופל מהאופניים. קצת נחבל בברך, לא משהו שימנע ממני את ההמשך אבל איך ממשיכים לעזאזל מתוך עליה כה חדה. נאחזתי במעקה וכשאני על האופניים ונותן שני דיוושים הצלחתי לייצר קצת מהירות כדי להמשיך. לו ניסיון זה לא היה צולח החלטתי כבר כי אתחיל בירידה ואסתובב כאשר יש לי כבר מהירות מסויימת.

צובה, מסתובבים ומתחילים לרדת בירידה כאשר הכביש עדיין די רטוב בחלקו הגדול, בעיקר בחלקים המוצלים וכאלו יש רבים בכביש צובה. המהירויות גוברות בירידה ואני יושב נמוך על הכידון, כפי שרונן מבקש, והמעצורים עובדים חליפות כמו ברכב, לחיצות מתונות וסדירות כדי שלא לאפשר לאופניים לפתח מהירויות גבוהות מידי. יש לי מקצת מההרפתקנות הזו. בקטעים יבשים וישרים נרשמו מהירויות די גבוהות כאשר המהירות המירבית שנרשמה הייתה 75.6 קמ"ש. מעולם לא רכבתי במהירות שכזו על אופניי.

אינני יודע אם זה בדיוק יצר הרפתקנות, אבל לעיתים אני בוחן את הגבולות. למשל בנסיעה ברוורס ברכב תמיד אחשוב שיש לי עוד מטר והנה נגעתי בקיר, אופס. היו מספר מקרים יותר בולטים בעבר, מאז החלטתי לרסן עצמי מעט. זמן לא רב לאחר נישואיי ירדנו לאילת כאשר בכוונתנו לערוך טיול בסיני. השנה הייתה 1975 סיני עדיין שלנו, אני מלא ביטחון לאחר ששרדתי את המלחמה הקשה והארורה ההיא, וכמובן אין כמוני בניווט והתמצאות בשטח. כקצין שיריון הייתי גם מומחה לעבירות. המסלול היה אמור לקחת אותנו דרך בקעת הירח להתחבר לוואדי פירדאן ולהגיע לסנטה קטרינה. ממש נהדר רק שהרכב עימו ביקשנו לעשות את המסלול האתגרי הזה, שמתאים רק לרכב 4X4 , היה בסה"כ פורד אסקורט בת מספר שנים לא קטן. הצטיידנו כראוי, טלפונים לא היו וגם אמצעי קשר אחרים לא היו בנמצא, גם אינני יודע אם מישהו בעולם ידע לאן אנו יוצאים, ויצאנו לדרך. בשעות אחה"צ כאשר אנחנו כבר בעומק סיני, גלשנו לתוך ואדי והנה הפורד אסקורט נתקע בתחתית הוואדי ללא יכולת לחלץ עצמו. כ"מומחה לחילוץ" מיד התחלתי לסדר אבנים תחת הגלגלים ולהוריד מעט אוויר ודבר לא עזר, רק שקענו יותר ויותר. תוך כדי ניסיונות חילוץ והנה גם האגזוז נפל ואת רעש המנוע שמעו כנראה בשארם אל שיח. שרה התחילה להילחץ כאשר אני כמובן מבטיח שיהיה בסדר ועד חשיכה נהיה במקום מבטחים, אבל החשיכה הייתה כבר קרובה ופיתרון אין. חששתי להוציא יותר מידי אוויר מהגלגלים כי לא היה לנו כל אמצעי ניפוח חזרה וזה בכלל היה יכול לתקוע אותנו שם. נראה לי שכבר אז שרה הבינה ולמדה עליי דבר או שניים שהתבטאו 34 שנים מאוחר יותר בגירושינו.

ופתאום כאילו משום מקום צץ בדואי לידנו כשהו נושא רובה תורכי ארוך קנה ולובש חולצה של החברה להגנת הטבע. כנראה שומר כלשהו. בסימני ידיים הסברנו לו את הבעיה, שהייתה ברורה כשמש העומדת לשקוע ויחד תוך דחיפה משותפת הצלחנו לחלץ את הרכב מתוך הוואדי. הבדואי הסביר שהמאהל שלו אינו רחוק משם, כבר היינו בתוך וואדי פירדאן ושניקח אותו למאהל שלו. חששתי לסרב והכנסנו את הבדוואי למושב האחורי. יש לציין שברכב הזה היו שתי דלתות בלבד. הוא ישב מאחוריי. לקחתי מברג גדול שהיה לי ברגז הכלים ואמרתי לשרה שלא תסיט את עיניה ממנו והתזוזה הקלה ביותר שיעשה לכיוון שלנו שתתן מיד צעקה והמברג שבידי ימצא דרכו מיד אל בטנו או חזהו של הבדואי. גיבור, מתנה לאשתך קנית??? המשכנו לנסוע כל אותו לילה כאשר המנוע מחריש אוזניים ונשמע למרחקים בשקט המדברי. לקראת הבוקר הגענו לשארם אל שיח וליד שפת הים פרשנו אוהל והלכנו לישון לאחר 24 שעות ללא שינה ועם מריטת עצבים לא קטנה. הרפתקאות הא?

סיימתי את גרציה צובה והתחלתי לטפס את גרציה נס הרים. אומרים שצובה קשה יותר, תלולה יותר, לי נראית דווקא נס הרים קשה יותר. אולי פסיכולוגית הכביש הישר שאינו נגמר. עליה קבועה שלא משתנה. אין מה לדבר היה קשה. אבל שוב בשיטה של לאט לאט סל"ד נמוך וכך גם הדופק, עבודת רגליים חזקה וכן, אייבי, גם הכתפיים השתתפו מעת לעת בעבודה. השתדלתי, באמת השתדלתי, לשחרר אותם מהמטלה הזו אבל לא תמיד הצלחתי. אז הסגנון אולי עדיין דרוש שיפור אבל אני כבר בבר בהר. שמח ומאושר כי עכשיו נותרה רק הדרך חזרה. נכון שמצוות השיר היא שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל בעניינו נותרו רק זוטות, סתם, יער הנשיא וקצת הראל  ואני כבר בלטרון.

חברים, פשוט הרגשתי תענוג אמיתי. סיפוק אמיתי שעשיתי את זה. נכון זה מעט מידי בדרך הארוכה לטראנס אלפ אבל בכ"ז זה היה 90 ק"מ עם עליה מצטברת של 2,000 מ'. נמשיך לעבוד חזק ואולי בכל זאת אצליח לסיים את הטראנס אלפ 2011.

להתראות ביום שישי ברכיבה המשותפת. 

בדרך לטראנס אלפ 2011 - רכיבה קבוצתית משותפת ראשונה.

אז הנה הגיע המועד לרכיבה הקבוצתית הראשונה. כמו לפני הרבה דברים משמעותיים התקשיתי לישון בלילה. הראש כנראה שלא הפסיק לעבוד ולחשוב על יום המחרת ולא נתן מנוח לישון. אין לי בעיה לקום מוקדם ובכל יום רגיל שעת ההשכמה שלי באופן טבעי לחלוטין הנה בחמש בבוקר לעיתים קרובות עוד קודם. אבל, כאשר צריכים להתעורר בארבע, מתגנב החשש שלא אצליח להתעורר, למרות השעון שכיוונתי ליתר ביטחון. חשש זה גורם לחוסר שקט וחוסר שינה רגועה כך שהבטתי מתוך מיטתי לכיוון השעון בכל כ 15 דקות החל מהשעה שלוש.

הדברים כולם היו מוכנים ערב קודם ומיד עם ההשכמה והכנת הקפה השחור, התלבשתי, הכנתי את הדברים לאחר פעמיים בדיקה כפולה (דהיינו ארבע פעמים) שלא חסר דבר, העמסתי את האופניים ויצאתי לדרך לכיוון תחנת הדלק בצומת חריש. נסיעה של כשעה דרך כביש 6. בדרך ירד מעט גשם, אבל די שמחתי וקיוויתי לרכיבה גשומה במידה כזו או אחרת שכן מעולם לא רכבתי בגשם. לרוץ רצתי באין סוף ריצות גשומות, ונחבר'ה בקאנטרי יודעים כמה אני אוהב את הריצות הגשומות. אופניים בכ"ז זה עניין אחר ובהחלט רציתי להתנסות בחוויה של רכיבה גשומה. קיבלתי ממנה במנה גדושה.

מיד עם הגיעי למקום המפגש ראיתי קבוצת רוכבים גדולה המצויים בשלבים האחרונים של התארגנות לתחילת רכיבה וכבר המאמן שם מנסה לקבץ את כולם סביבו. הופתעתי כי חשבתי שאני עוד לפני הזמן המיועד אבל מיד התארגנתי במהירות ורצתי להצטרף לקבוצה ורק אז התברר לי שאין זו הקבוצה שלי. מזלי. החבר'ה האלה היו קבוצת "איש ברזל" המתאמנים לקראת הישראמן. ביניהם זיהיתי את נינה פקרמן ועוד אנשי ברזל מוכרים. בטח שאין לי מה לחפש שם. לאט לאט התקבצו חברי קבוצת הטראנס אלפ, ההתארגנות כבר הייתה יותר רגועה. לקחתי אוויר, שתיתי קצת, נרגעתי והייתי מוכן לצאת לרכיבה הקבוצתית הראשונה.

היציאה הייתה בקצב חימום ורגועה לחלוטין. פלוטון שני טורים מסודר עד שהגענו לעליות הראשונות. השתדלתי לשמור על הקצב עם הקבוצה הראשונה אבל כבר לקראת סוף העליה הראשונה הבנתי שאני עושה טעות של טירון. הדופק עלה ל - 160 שזה דופק מקסימלי ואפוא ה - E1 וה - E2 שרונן מדבר עליו, דהיינו דופק אצלי בין 116 ל - 125, הייתי הרבה מעבר לזה. לאט לאט ייצבתי את עצמי בעליות רכבתי רגוע בדופק של 140 שזה בערך קצת מעבר ל E3 וזה כבר לא נורא. שמתי לב שבדופק כזה אני יכול להחזיק מעמד בעליות. הבנתי כבר שבחבורת החוד אין לי מה לחפש, אבל רוצה אני להאמין שלא הגיע אחרון. עוד עבודה קשה לפנינו.

באופן כללי טיפסנו בכ- 3 שעות רכיבה גובה מצטבר של מעל 1,400 מ' שזה די יפה עבורי. את הקבוצה עדיין אינני מכיר כך שקשה לי להתייחס לכאלו או אחרים. הרשימו אותי מאוד שתי הנשים שבחבורה. רוכבות מנוסות שכמעט תמיד היו בחבורת החוד ושמתי לב לעבודת הרגליים הטובה של שתיהן. עבודה חלקה סיבובית עם דיווש בקאדנס גבוה דבר המביא אותן במעלה העליה בקלות יחסית וללא מאמץ רב. אני מקווה שאצליח להגיע לטכניקה כזו כדי לחסוך המאמץ לקראת האתגר הגדול.

וכמובן שלאחר כל עליה ישנה גם ירידה. עד היום טועה אני האם יש יותר עליות בארץ או יותר ירידות. אם תשאלו רוכבי אופניים כמובן שהתשובה תהיה שיש יותר עליות. בירידה אפשרתי לאופניים לרוץ. הרגשתי שאני די שולט באופניים ובירידות יותר ישרות יחסית הגעתי למהירויות של כ - 70 קמ"ש כאשר המהירות המקסימלית שנרשמה לי בשעון הרכיבה הייתה 75 קמ"ש. מפחיד. אגב באחת הירידות עם כביש רטוב לחצתי לקראת אחת הפניות קצת חזק מידי על הבלמים והרגשתי זריקה זנב מפחידה אשר הצלחתי להשתלט עליה למזלי. זה היה לא רחוק מהחלקה. בסוף הרכיבה ראיתי את אחד מאותם "איש ברזל" מטופל בכתפו לאחר החלקה שכזו בכביש הרטוב. מה שאומר שכולנו מועדים לנפילות שכאלה ויש להיזהר היטב.

לקראת סופה של הרכיבה בדרך חזרה לצומת חריש החל גשם שוטף. ממש שבר ענן של כ - 10 דקות לא יותר אבל גשם חזק ביותר, הפריע מאוד לראות וגרם לסכנה ממשית. הקטע היה ירידה לקראת חריש וצומת חריש וחייב יציבות וזהירות שבעתיים. הבעיה המרכזית בגשם היא בפניות. כל עוד אתה רוכב ישר ניתן להגדיל את מהירות הרכיבה ללא חשש גדול, יש להיזהר לפני פניות להאט ולקחת את הפניה במתינות כדי להימנע מהחלקה.

סוף טוב הכל טוב. כך נאמר. הייתה לי רכיבת התנסות ראשונה ודי נהניתי. הרגשתי עייף בסופה אבל לא בהחלט לא גמור. מחר אני מתכוון לרכב שוב עם החבר'ה ברכיבת השבת שלנו. אין בכלל שאלה בעניין. הקבוצה נראית לי די מעניינת, היו קצת דיבורים עם החבר'ה, הראל ורונן תיפקדו נהדר, שמרו על הקבוצה העירו הערות, עודדו ונתנו תחושה, לי לפחות, שיש בעל בית. זה בהחלט מעודד לגבי ההמשך, לגבי ההתארגנות למחנות האימונים המתוכננים וכמובן לנסיעה עצמה שמלאה בלוגיסטיקה לא פשוטה וטוב לדעת שאפשר להיות רגועים כי שי מי שידאג שהדברים ידפקו כמו שצריך.

אז הפעם ויתרתי על הסיפורים אותם נוהג אני לשבץ לתוך תיאורי הרכיבה, מהאסוציאציות שמופיעות בראשי תוך כדי האימונים הרכיבה והכתיבה. ולא שהפעם לא עלו בראשי כל מיני סיפורים שאמורים היו להתחבר לרכיבה הראשונה הזו. ויתרתי כי אני מצפה לקהל קוראים חדש, חברי הקבוצה עצמה. ביקשתי להישאר במה שנדמה לי שחוו כולם. נמצא עוד מספיק זמן והזדמנויות לכתוב את אותם דברים שעולים בראשי.

עשינו קצת שחרור בסוף הרכיבה כל אחד אכל את מה שהביא מהבית והתפזרנו איש איש לדרכו. דרכי הייתה די ארוכה לראשון לציון וגם את זה יש לקחת בחשבון. לא קל לנהוג למעלה משעה לאחר הרכיבה. רשמתי לפניי לדאוג לחטיפים או כל מעורר אחר שישמש אותי בנסיעות חזרה כדי לשמור הערנות הנדרשת בכבישים.

חזרנו עייפים אך מרוצים ולאחר שינה קצרה, לא הצלחתי לישון יותר משעה, אני מרגיש חדש לגמרי, ממתין לארוחת הערב של השנה האזרחית החדשה אליה אילנה, בת זוגתי ואני מוזמנים. נבלה הערב ומחר שוב על האופניים.    

    

בדרך לטראנס אלפ 2011...עברתי בעין כרם !!!

סוף שבוע מקסים. מזג האוויר האביבי השרה תחושת נעימות בעצמות. אביבי אמרנו, אבל לא שכחתי לרגע שמצויים אנו בסוף דצמבר. ברחבי העולם הנוצרי חוגגים את הכריסמס תחת מעטה של לובן ואילו אנחנו נראה כי קפצנו בקפיצה קלה מהסתיו, שלא היה, ישירות לאביב שאמור להגיע רק בעוד חודשים מספר.

ליום שישי הזמינה לנו אילנה, בת זוגתי, ארוחת בוקר בעין כרם. מיד קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב והודעתי לה שאני מגיע ברכיבה על אופניי. מצומת שמשון כק"מ לצומת אשתאול, משם במעלה הדרך לכסלון ורמת רזיאל, דרך צובה והסטף בואכה לעין כרם. בדקתי במפה ומדובר בסה"כ כ - 65 ק"מ מראשון לציון, לא משהו שצריך להרתיע אותי. אכן אני רק בתחילת האימונים ועדיין לא צברתי צבר עליות מרשים, למרות שבשבוע שעבר עליתי את נס הרים, החלטתי שאני עולה את מה שמכונה בפי החבר'ה, רוכבי האופניים הותיקים, מעלה צובה. הבנתי כבר ביני לבין עצמי כי עד אשר לא אבחן את עצמי מספר פעמים בכל מיני עליות, לא אהיה רגוע במסגרת תכנית האימונים שהוכתבה לנו ע"י רונן. אז החלטתי כבר בתחילת השבוע כי ביום שישי אני הולך על צובה.

ישנתי רע מאוד בליל שישי. ייתכן שזה בשל התרגשות מסויימת? לחץ מהאי וודאות? אינני יודע. התעוררתי מספר פעמים רב במשך הלילה ובשעה 04:30 קצתי בהמשך השכיבה במיטה ללא שינה והחלטתי לשתות את הקפה השחור של הבוקר ולהתחיל בהכנותיי. זמן היה לי למכביר. לא היה בכוונתי בכל מקרה לצאת בחשיכה. אינני מוכן לקחת סיכונים של רכיבה בחושך. גם כך, הזהירו אותי חבריי מפני רכיבה ביום שישי שהינה רכיבה מסוכנת יותר מרכיבת השבת. שניים הצטרפו אליי לרכיבה הזו. עם דוד נפגשתי ביציאה מראשון לציון ואת צביקה אספנו לצוות מנשר. משם המשכנו יחדיו לכיוון צומת שמשון לקראת צומת נחשון ותחילת העליה. דוד וצביקה קבעו להיפרד ממני בסטף ולחזור חזרה בעוד אני אמשיך לארוחת הבוקר שלי בעין כרם.

הכנות לרכיבת אופניים דורשות כ- 20 דקות ועליי היה לשרוף כשעתיים. לבסוף הגיע זמן היציאה. ביציאה מהחניון העולם היה עדיין די חשוך. רכבתי בזהירות הן בשל חשיכה שעדיין נחה על העיר כמין וילון דק וחצי שקוף ובשל קרירות הבוקר שעדיין שרתה באוויר. ביציאה מהעיר נפרסו לעיניי שמיים ענבריים של אור ראשון שעולה על העולם. הרגשה נהדרת. תענוג צרוף.

דוד וצביקה חזרו והדגישו כי צובה איננה נס הרים, היא ארוכה יותר יש בה מתלולים תלולים יותר והיא קשה הרבה יותר לטיפוס. כבר בתחילת העליה מיד לאחר צומת אשתאול התחלתי להבין עד כמה הם צדקו. הוי לאן הכנסתי עצמי. נזכרתי בטבלה שהציג לנו רונן לגבי מה מצפה לנו בטראנס אלפ וכי ביום השלישי או הרביעי כמדומני נטפס משהו המקביל ל - 7 פעמים צובה, ואני לא יודע כיצד אסיים ולו את הפעם הראשונה. כבר בתחילה העליה היא תלולה ביותר עם פיתולי דרך אשר גורמים, בהגיעך לפיתול, למתלול  חד יותר המחייב לעבור לרכיבת עמידה למספר דקות, מוצץ את שאריות האנרגיה מהרגליים ושוב לחזור לרכיבה רגילה בהמשך המתלול כאשר ברגליים, בעיקר באבע ראשים, מצוי מלאי אנרגיה מוקטן לאחר קטע העמידה. התעודדתי מאחר והבחנתי שאין הדופק מזנק קדימה בטירוף ואני מצליח לשמרו על תחום סביר של כ - 140 עד 150 פעימות לדקה, אצלי זה משהו בסביבות השמונים שמונים וחמישה אחוזים מהדופק המקסימלי. זה הקנה לי ביטחון מסוים שבכ"ז הגיע לעין כרם. הבעיה כפי שהבנתי במעלה הדרך ביני לבין עצמי שאצטרך לעבוד חזק מאוד בחדר הכושר ולחזק את שריריי הרגליים. ארבע ראשים חייבים להיות חזקים. קשה לומר שהם במיטבם אצלי בשלב הזה של האימונים. היה קשה מאוד וסחבתי עצמי למעלה תוך מחשבה על הקשיים שעבר אבי ז"ל בהגיעו לארץ. על עבודתו הקשה ללא כל תלונה או טרוניה. זה היה גורלו וכך חי.

הוריי, כזכור, הגיעו לארץ ב - 1948 עם תינוק בן כחודשיים (אני) והתיישבו בכפר סלמה אשר במבואות ת"א. כפר שלם דהיום. אבי היה פקיד בארץ הולדתו. באותם ימים, שנות השלושים ברומניה, מי שלמד בבית ספר תיכון, ואפילו לא סיים, נחשב היה כבעל השכלה ועל כן עבד בפקידות ולא בעבודת כפיים. ברומניה לא הכיר אבי את עבודת הכפיים. ידיו היו עדינות בהגיעו לארץ. מורגלות היו בכתיבה, אולם במהרה יהפכו למיובלות ומסוקסות. בארץ באותם ימים של מדינה שאך זה נוסדה העבודה היחידה שבה הייתה דרישה לידיים עובדות הייתה בבנין. בלית ברירה וכמו עולים חדשים רבים התקבל אבי צנום הגוף וקטן הקומה לעבוד בבנין. לא בדיוק בבניה עצמה, שכן מיומנות של עבודת בניה לא הייתה לו. אתה יכול להכין בלוקים אמר לו הקבלן, נתנו לו שני שקי מלט שאבי התקשה מאוד להרים כי כל אחד שקל 50 ק"ג, הנה לך ערימת חול וערימת חצץ, מים תיקח עם הדלי מהברז שמצוי היה בקצה השני של המגרש ותכין תערובת בטון. את הבטון אתה יוצק לתוך תבנית הבלוק דוחס היטב עם מהדק ידני ואח"כ מוציא את הבלוק מהתבנית ומניחו שורות שורות בשמש שיתייבשו עד שיהיו ראויים לשמש לבניית הבנין. כך עבד אבי במשך למעלה מעשרים שנה עד אשר נפצע קשה מאוד בתאונת עבודה, ועל עניין זה בטח אספר בהזדמנות אחרת, ונאלץ לעזוב את עבודת הבנין.

עבודה קשה הייתה מנת חלקו של אבי במשך כל שנות ילדותי ונערותי, עד לגיוסי לצבא. תאונת העבודה שקרתה לו הייתה כאשר אני הייתי כבר בקורס קצינים בשנת 1968. תמיד אזכור את יציאתו לעבודה בטרם עלות השחר. את עמידתו עם כוס הקפה השחור, ואני ילד קטן מביט בו ממיטתי, כשהוא עומד ליד חלון המטבח ובוחן את החשיכה שבחוץ. אינני יודע על מה היה אבי מהרהר באותם בקרים, אבל אין ספק בליבי כי ביכה את מר גורלו ואת עבודתו הקשה שגם היא לא תמיד הייתה בנמצא. בקולו מעולם לא נשמעה תלונה. לא פעם כאשר עבד לא רחוק מהבית ראיתיו בזמן עבודתו. למותניו חגר סינר עור  כמגן מפני הבטון והמים, נוהג היה מפעם לפעם לירוק לתוך כפות ידיו המיובלות ושוב ושוב להפוך את התערובת עם את החפירה או לדחוס אותה לתוך התבנית. כפפות עבודה לא היו לו וזוכרני את מיני המשחות והשמן שאימי הייתה מורחת על ידיו כדי למנוע ככל שניתן את פיצוצי העור היבש אשר גרמו לו לכאבי תופת בידיו. מעולם לא החמיץ אבי יום עבודה אפשרי. אפשרי אמרתי, שכן לא מעטים היו הימים שלא הייתה בהם עבודה והוא נאלץ לחזור הבייתה בשעת צהריים מוקדמת עם מבט של כישלון בעיניו על שלא עלה בידיו למצוא עבודה באותו היום. המשמעות הייתה מידית, אין מספיק אוכל באותו השבוע. זה יהיה עוד שבוע ללא בשר. והיו כמובן גם ימי החורף הגשומים שבהם לא ניתן היה לעבוד בבניין. ימים שבילה שעות מול החלון במטבח עם כוס התה אחוזה בשתי ידיו כדי לחממם ומביט בוהה בגשם הזלעפות היורד בחוץ ומונע פרנסה למשפחתו. באותם ימים ארוכים נהג אבי לכתוב מעת לעת פואמות מדהימות, ברומנית כמובן, וכתב ידו הישר, הנאה והמסולסל, פשוט מדהים את כל הרואה את כתיבתו, גם אם אין מבין דבר וחצי דבר בשפה הרומנית.  

בימים יפים בהם לא מצא אבי עבודה, תמיד עשה לביתנו. הבית, בית ערבי בין חדר בתחילה הורחב לימים לחדר נוסף ששימש אותי ואת אחי ז"ל, נבנו תריסים שלא היו בחדרים. מטבח מאולתר בנה אבי. הכניסה לכל הדירונת שלנו הייתה דרך המטבח. שירותים היו בחצר כשהם משותפים לכל השכנים שהתגוררו יחד איתנו באותה החצר. השירותים כמובן שלא היו מחוברים לביוב אלא לבור ספיגה. את הבור בנה אבי במו ידיו 2 מ' קוטרו ו - 2 מ' עומקו וריפד אותו במין בלוקים מיוחדים קשתיים שנועדו באותם הימים לרפד בורות ספיגה. נראה לי שאין כיום בנמצא בלוקים שכאלה שכן אינני חושב שעדיין קיימים בורות ספיגה. זוכר אני את אבי עמוק עמוק בתוך הבור משליך את האדמה שגרף באמצעות את החפירה אל מחוץ לבור לגובה של כשני מטרים, הרבה מעל קומתו הנמוכה. אינני חושב שגובהו היה מעל למטר ושישים, ואולי אף פחות. עבודה קשה ללא כל תלונה. אז מה לי כי הלין כאשר אני עסוק בסה"כ בתחביבי. המשכתי לדווש במעלה הדרך.
כבר באזור רמת רזיאל הרגשתי שעשיתי את זה. העליות התמתנו מעט, האוויר נעשה חמים יותר, התחלתי להרגיש במעלה עמוד השידרה שלי תחושת נעימות המתגלגלת לשם עם סיפוק לא קטן. מודה. את הירידה מאיתנים לכיוון צובה שטפתי בדהרה ונראה שמכוח האנרציה עליתי לככר הסטף. שם חיכיתי לחבריי שהגיעו מספר דקות אחריי וגם הם מלאי סיפוק. הם פנו חזרה לכיוון השפלה ואני לכיוון עין כרם ולארוחת הבוקר שלי.
הרעיון לעלות ברכיבה ולהנות מארוחת בוקר טובה היה נהדר. אינני יודע אם הרכיבות הבאות יהיו מהנות שכן מניח אני שהאימונים יהיו קשים יותר ויותר ועוד נכונו לי ימי משבר לא מעטים, אבל אין ספק שהמחשבה על העבודה הקשה הנדרשת כדי להגיע למטרה ייתנו את המוטיבציה הנדרשת במעלה ההר. נקווה שנעמוד בזה.

           

הרצל רוקח איננו...

חזרתי מהלווייתו של הרצל רוקח. חבר. רוצה אני לכתוב מעט על הרצל ומתקשה. בוהה אני במסך ואצבעותיי מסרבות להקיש על מקשי המקלדת. קשה להאמין, למרות שזה היה מאוד צפוי. הרצל רוקח איננו.


את הרצל הכרתי לפני שנים רבות, למיטב זכרוני קרוב לשלושים. זוכר אני את פגישתנו הראשונה, הרצל הגיע אליי למדוד שיש למטבח. משיחה לשיחה נקשרה ידידות שנמשכה לאורך השנים. ההמשך היה בקאנטרי שם שתינו את קפה הבוקר אחרי פעילות ספורטיבית כזו או אחרת שכל אחד עשה. שם פטפטנו והחלפנו דעות, חוויות ורשמים. עם החברים מהקאנטרי יצאנו לטיולים ולעתים לסופי שבוע. הכרנו את סבינה ז"ל. אישה מלאת מרץ עם חיוך ענקי על שפתיה וחוש הומור שהדהים את כולנו. שמחת החיים אפיינה את סבינה עד אשר מחלה קשה פגעה בה והיא נפרדה מהרצל ומילדיהם, משאירה את הרצל להתמודד לבד עם מחלתו שלו. היינו עדים להתמודדותו הקשה של הרצל ללא סבינה. היא הייתה משענתו האיתנה ופתאום הוא נותר לבד.


פרשת השבוע מתחילה במילים "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". "ויחי" בגימטריה 34. שבע עשרה שנים חי יעקב בארץ מצרים עם יוסף בנו האהוב ושבע עשרה שנים חי עד שיוסף נחטף ונמכר ע"י אחיו לשיירה שהורידה אותו מצריימה. יעקב ספר את שנות האיכות שלו בלבד, השנים שהיה עם יוסף בנו האהוב. לשאר לא הייתה חשיבות בעיניו שנות חייו הטובות של הרצל היו עם סבינה אשתו שאהב. 

הרצל אדם חם וטוב לב. איש משפחה ואוהב הבריות. בנה עסק לתפארת שבו ממשיכים בניו הנהדרים. גאה היה מאוד בביתו ובדרך החיים שבחרה לחיות בה יחד עם משפחתה. הרצל כיבד מאוד את דרך החיים שלה גם אם שונה היא מסגנון חייו. 


הערכתי מאוד את הרצל על היכולת שלו ללמוד דברים שונים מסביב לשולחן הפרלמנט שלנו ואין לי כל ספק שהשולחן הזה תרם לא מעט לאישיותו ולאיכות חייו, לאו דווקא בצד הפיסי אלא בפן האינטלקטואלי. לאורך השנים ראיתי לא פעם איך הרצל משנה דעותיו, מפנים נושאים שונים ורואה דברים אחרת ממה שהיה מורגל להם קודם לכן.


בחודשים האחרונים היינו עדים לדעיכתו. הקפדנו, החברים הקרובים, לבקרו בבית החולים ובבית. המצב נראה קשה מרגע לרגע. הרצל גדל הגוף איבד ממשקלו, אבל לא איבד עד הרגע האחרון את האופטימיות. אפילו בימים האחרונים ממש המשיך לדבר על התרופה החדשה אשר ייתכן ותשפר את מצבו וחיכה להשתלה חוזרת אשר קיווה תשנה את המציאות בה היה שרוי. זה לא קרה.


צר לי מאוד על חבר שהלך לעולמו בטרם עת. וכואב, יחד עם כל חבריי, את כאבה של משפחתו. 


יהי זכרו ברוך!
  

בדרך לטראנס אלפ 2011......ואמונות טפלות

עדיין אני מחפש את עצמי. עוד לא הצלחתי לעבור למוד של רכיבה באמצע השבוע. ממש בכוח אני מצליח להגיע ליום רכיבה נוסף על רכיבת השבת. כמובן שזה לא יספיק. אני חייב להסדיר את הנושא כבר מהתחלה ולא להיכנס לפיגורי אימונים. השבוע, הן בשל פגעי מזג האוויר והן בשל סיבות אישיות שונות, וזה כמובן לא תירוץ, לא הצלחתי לרכב. נכון רצנו כל השבוע ואפילו רצנו בקצב לא רע, כל יום 10 ק"מ ומעלה, מרחק שאני כבר לא כל כך מורגל אליו לרוץ מידי יום, שוב התחלתי להרגיש את כאבי הברכיים שלי. זה עשה לי מצב רוח רע והחלטתי שמחר, יום שישי אצא לרכיבה ויהי מה. יכול להיות שכאבי הברכיים החלו בשל "עין רעה" כזו או אחרת. הרי רבים שאלוני לאחרונה, מה אתה הולך לעבור את האלפים עם אופניים? מה אין לך כבר מה לעשות בגילך? למה אתה לא יוצא לפנסיה! ומה עם הנכדים שלך? אתה לא שומר עליהם? לא מוציא אותם מהגן? ובכלל אתה לא חושש מנפילה? בעיקר שם בגובה כזה? ומה יקרה כל יום ברכיבה על הכבישים? ועוד ועוד שאלות שרואי השחורות הצליחו להציב בפניי את כל ארסנל המרעין בישין הידועים במקומותינו.

בין חבריי לריצה יש כמה הידועים באמונתם כי עיניו של אחד מאיתנו יכולים לחולל נפלאות, או יש לומר צרות. לדעתם יש לייחסם את כל הנפילות לאמירה כזו או אחרת של יעקב. אין נפילות סתם. לכל נפילה יש את המשמעות שלה ואת סיבתה האמיתית. אין זה המכשול שהיה בפני הנופל, גם לא המעידה שקרתה לו בשל תנאי הדרך או הפנצ'ר שהיה או לא היה לאופניו. לנפילה, או לפנצ'ר מייחסים אצלנו משמעות רבה. זה לא סתם ככה. יש המחמירים וכדי להימנע מכניסה לצרה, בבחינת "היה חכם ולא פיקח" מקדימים ורצים עם שום בנעליים. נראה שזה עובד לא רע. בעיקר זה מונע ריח רגליים של אחרי ריצה. תשאלו את משה. אבל, בעניין אמונות טפלות הרי אין כמו הרומנים, כך שלמדתי מאימי שאין להתרגש מאמונות טפלות. כאשר אמרתי לה שהיא עצמה מלאה באמנות טפלות מיד השיבה, אני? אמונות טפלות? חס וחלילה ונקשה שלוש פעמים על מסעד הכיסא, שעשוי מעץ כמובן.

אז כמו שכבר הבנתם אין סוף לאמונות הטפלות של הרומנים, ואימי כמובן אחת מהאלופות בתחום זה. לא נולד ילד במשפחתנו מבלי שמיד נקשר לידו, הימנית כמובן, סרט אדום. לא היה כדבר הזה בביתנו שמישהו יעבור מעל רגלו של אחד הילדים מבלי לחזור בו ומיד ובאותה הדרך חזרה, שהרי ידוע הוא שמעשה שכזה מונע את צמיחתו של הילד. לא הייתה יציאה מהבית למאורע חשוב, בחינה, יציאה לצבא, או כל דבר אחר שלא החלה בחציית מפתן הדלת ברגל ימין. כמובן שאין ממשיכים בדרך כאשר חתול שחור חצה את דרכנו. אסור היה לנו לפתוח מטריה בבית וכמובן שאסור היה לשרוק בבית. אבל אמא אומרת שאלו אינן אמונות טפלות ויש לה מאות דוגמאות של דברים שקרו כאשר מאן דהוא לא קיים את הכללים הללו.

אבל למיטב זכרוני האמונה החזקה ביותר שהייתה מושרשת אצל רומנים רבים, לפחות אלו שאני הכרתי, עסקה בענייני.....לא נעים לומר.....חרא!!! ממש כך. כפי שתראו מיד אצל הרומנים חרא זה דבר חיובי. אם מתלכלכים מחרא כנראה שעומדים לקבל כסף. אם חולמים על חרא אז פשוט יש סיכוי סביר להתעשרות קלה ומהירה. ובכלל בר מזל הוא מי שחרא נופל עליו משמים, למשל ציפור חולפת שעשתה את מעשיה בדיוק על ראשו של בר המזל.

והנה מעשה שהיה כך היה. הימים ימי שנות החמישים והמקום סלמה, היא כפר שלם של היום. לשם הגיעו הורי עם עוד עולים רבים מיד עם הגיעם ארצה בשנת 1948 ושיכנו אותם בבתים ערביים נטושים. אנו קיבלנו דירת חדר בבית ערבי שכזה. בחצר הבית היו עוד מספר חדרים כאלה והתגוררנו עם עוד מספר משפחות של עולים חדשים.  השירותים כמובן שהיו בחוץ, כך גם ברז המים היחיד לכל החצר ומקלחת אחת ששמשה את כולם. אותנו הילידים היו מקלחים בגיגית ורק בסוף שבוע היינו הולכים עם אבי ז"ל לבית מרחץ ציבורי שם היו מים חמים. משפחת אבי, אחותו בעלה ובנם הגיעו מרומניה כשנה וחצי אחרינו, בתים נטושים כבר לא היו בנמצא ואותם שיכנו במעברה א'. מעברת עולים בה כל משפחה קיבלה צריף אחד וכמובן שהשירותים היו במרחק של כמאה מטרים מהצריף. שירותים זו מילה מאוד מכובדת למה שהיה שם. מדובר בבור המכונה בור ספיגה, עליו היה מונח לוח עץ עם חור, זוכרים "בול פגיעה" מהצבא? ומעל החור היתה בנויה בקתה עשויה מסגרת עץ וסגורה בפחים. גודלו של המקום המכונה שירותים היה כשמונים על שמונים ס"מ. השירותים היו נסגרים ע"י דלת עשויה גם היא ממסגרת עץ מכוסה בפח ועל אחד מקרשי המסגרת ניתן היה להניח נר דולק בשעות החשיכה. כמובן שלא בלילות החורף בהן הרוח שרקה בחוזקה ולא היה סיכוי שהנר ישרוד בדלת הפח הרעועה. משתיארנו את המקום נגיע לסיפור המעשה. דודי ליאו ז"ל, בעלה של אחות אבי, כולם כבר אינם בחיים אבל הסיפור נותר, יצא באחד מאותם לילות חורף קרים גשומים וחשוכים, לעשות את צרכיו בבית השימוש האמור. אחר כמובן שלא היה בנמצא. משחזר לאחר שסיים לעשות מרכיו לצריפו הבחין כי בכיסו האחורי חסר ארנקו. כסף כמובן שלא היה בארנק. באותם ימים נהוג היה שהבעלים עובדים כל השבוע, אגב עבודתו כמו גם עבודתו של אבי הייתה בבניית בלוקים המשמשים לבניית בנינים, ואת משכורתם השבועית היו מיד נותנים ביד האישה שהיא זו שניהלה את כלכלת הבית. לעצמם היו מותירים אך ורק לצרכי רכישת סיגריות. אבל לליאו באותן מועד היה כרטיס מפעל הפיס בארנקו. עם נר דולק, ברוח העזה תוך ניסיון נואש לשמרו דולק הלך ליאו פעמים מספר בשביל מהצריף לבית השימוש וחזרה כדי למצוא את הארנק ובו כרטיס מפעל הפיס. משיתייאש ליאו למצוא את הארנק בשביל, חלפה המחשבה בראשו שייתכן והארנק מצא את מקומו באותו בור ספיגה לשם שילשל ליאו את ארוחתו האחרונה. היכול היות כדבר הזה? ומשחלפה מחשבה זו בראשו לא מצא מנוח לנפשו עד שחזר לבית השימוש ולאור הנר כשהוא מאמץ את עיניו ישירות לתוך החור שברצפה, הנה נח לו ארנקו בשלווה ובנחת על ראש המדמנה הממלאת את בור הספיגה כמעט עד גדותיו. הנה זה מזלי חשב ליאו, שכן בהושטת יד ניתן היה לשלוף את הארנק ממקום רביצתו על ראשה של המדמנה. אין זה דבר של מה בכך להושיט את היד עמוק לתוך החומר הרך ולשלוף את הארנק. אין ספק שדרושה סיבה רצינית ביותר כדי לעשות זאת. אבל כמו שסיפרנו, חרא אצל הרומנים מתקשר לכסף ובמקרה הנ"ל כאשר בארנק מונח כרטיס מפעל הפיס והארנק כולו טובל כדת וכדין בתוך ה....חרא, אין כל ספק ספיקא שכסף רב מצוי שם. ליאו כבר דימיין כיצד כרטיס הפיס הזה מוציא אותו ואת משפחתו מכל החרא הזה. הארנק נשלף אחר כבוד, נשטף ונרחץ היטב היטב, הכרטיס הרטוב הונח לייבוש משני צדדיו והכל היה מוכן לבוקר לביקור בדוכן מפעל הפיס שמצוי היה בקיוסק, בכניסה למעברה א'.

מה הופתע ליאו למחרת בבוקר כאשר הודיע לו הקיוסקאי כי הכרטיס איננו כרטיס זוכה. לא יכול להיות אמר לו ליאו, תבדוק היטב שוב הכיצד זה לא זכה הכרטיס הזה? הקיוסקאי בדק וחזר ובדק ואמר לו שהכרטיס לא זכה, אבל למה אתה מתעקש שזה כרטיס זוכה, התעניין הקיוסקאי. כי הכרטיס הזה היה בחרא, אמר לו ליאו.

נראה לי שאני אהיה חייב לאמץ כמה אמונות טפלות שכן אחרת אני לא רואה איך אצליח לחצות את האלפים האלה לעזאזל. אולי ארכיב איזה חלק מעץ על אופניי? מה דעתכם? 

MMS Message

חוצפה ישראלית לשמה. מגיע אני הערב חזרה הבייתה ומזמין את המעלית בקומת מרתף החניה כדי לעלות לקומה השמינית שם דירתי. המתנתי מספר דקות והמעלית אינה מגיעה. שמתי לב כי מעלית אחת מסמנת כי היא יורדת למרתף החניה ואילו המעלית השניה פשוט חונה בקומת הכניסה. המעליות תקועות, חלפה המחשבה בראשי. לא בא לי לטפס בשעה לילה מאוחרת לקומה השמינית. רגליי עדיין כבדות מריצת הבוקר, ומחר בבוקר שוב מצפה לי ריצה ארוכה. אבל אין ברירה אינני יכול להישאר במרתף החניה. התחלתי לעלות והנה אני מגיע לקומת הכניסה ופשוט הייתי בהלם. אחת השכנות, זו שנוסעת בג׳יפ השחור, נשענת על דלת המעלית ומונעת ממנה להיסגר תוך כדי שיחה בטלפון הסלולרי שלה. כאשר הערתי/שאלתי למה היא מונעת מהמעלית לנוע, היא בקושי הפנתה מבט אליי ואמרה בבקשה תיכנס. נראה שהיא אפילו לא הבינה מה אני רוצה ממנה. פשוט חוצפה ישראלית וחוסר התחשבות בזולת. לא יכולתי ללכת לישון למרות עייפותי הרבה והשעה המאוחרת עד אשר לא רשמתי שורות אלו.

בדרך לטראנס אלפ 2011 - פגישת ההכנה ואיך הוריי חצו את האלפים!!!

אמי וחברה עדיין בבוקרשט

הבטתי סביבי ובחנתי את האנשים שהתרכזו באוזון 11 לשמוע על תוכנית האימונים ומה מצפה לנו בדרך לטראנס אלפ. ניסיתי לעמוד על טיבם של האנשים שהתרכזו כאן. ניסיתי לבחון את יכולתם דרך מבנה גוף, הליכה, ישיבה, שפת גוף. ניסיתי לראות האם אני שם במקרה ואין לי בעצם מה לחפש כאן, או אולי המדובר באנשים רגילים העוסקים בספורט ויש להם מוטיבציה אדירה לעשות את זה. לא יודע. אין לי בשלב הזה כל מסקנות. אבל מנגד גם לא התרשמתי, למעט ממספר אנשים, שמדובר בספורטאי על. ואם עסקינן בספורטאים, אני יכול להעיד על עצמי שמעולם לא הייתי ממש ספורטאי במלוא מובן המילה. בבית הספר היסודי הייתי בנבחרת הכדורגל וגם למרבה הפלא בנבחרת הכדורסל למרות שבילדותי כינו אותי במשפחתי "קיבריט". ברומנית משמעותו גפרור. זה מעיד על גובהי ומשקלי אשר כנראה לא השתנו משמעותית במשך השנים. מאוחר יותר בתיכון שיחקתי כדורגל בהפועל תל אביב בקבוצת הנערים והנוער במחזור של שייע פייגנבאום, גוגו מורדכוביץ ואברהם כהן אחיו של שימעל'ה כהן משמשון. אברהם כהן, חברי הטוב ובן כיתתי בבית הספר "הולץ" הוא שסחב אותי לקבוצה. בכתתנו למד גם מישקה לפרדון שחקן הפועל חולון דאז. היינו קבוצה טובה מאוד אבל אני הייתי די בינוני ולבסוף פרשתי מהכדורגל. בצבא החלק הגופני לא היה לי קשה מדי אבל גם שם לא הייתי מהבולטים בתחום הכושר הגופני. לאחר השירות התגייסתי לשירות אחר, מאבטח באל על, או כמו שקראו לזה אז 2C, כך כינו אותנו הדיילות משום שנהגנו לשבת במושב הממוספר כך במטוס. כחלק מהאימונים עוד בתקופתו של "דייב" האגדי כמאמן ראשי ו"ג'ורג'" כמאמן הכושר, היינו אמורים לעמוד בתנאי כשירות כאשר אחד הקריטריונים היה לסיים מסלול בן 3000 מ' בזמן הנמוך מ - 12 דקות. עמדתי בקצב הזה די בקושי. זה לא בא לי בקלות. נשכתי שיניים ועבדתי קשה כדי להמשיך במסגרת הזו. שרדתי שם כעשר שנים בעתודה. תמיד רצתי אבל לעולם התחרויות הכניס אותי חברי צביקה יוז'יק שרבים מכירים אותו מראשוני הטריאתלוניסטים בארץ. צביקה לא היה אתלט אבל רצונו וכושרו בעבודה הקשה היו שם דבר. תמיד אמר לי שאם הוא יכול אז גם אני יכול. בהשראתו רצתי מרתון והתחלתי לרכב על אופניים ולהשתתף בתחרויות הטריאתלון. תמיד זה במאמץ לא קטן עבורי. לצערי בשנים האחרונות נוספו גם כאבי הבירכיים המציקים. עברתי ניתוח בברך ימין, התחלתי לרוץ עם מדרסים, אבל עדיין האימונים והתחרויות הם תמיד תחת כאבים לא קטנים וזה די מתסכל. קשה מאוד אבל אי אפשר כבר בלי זה.

אז לאחר שאתם כבר מכירים אותי במקצת ובטח עוד נכיר בהמשך, מנסה אני במקביל לקרוא בעיניים של החבר'ה היושבים במעגל באוזון 11 בפגישה הראשונה מי הם, עד כמה יהיה לי קשה יותר מאשר להם? איך אוכל לעמוד בקצב? האם יקרה מצב שאשאר רחוק מאחור באיזו עליה תלולה וארוכה. קצת נרגעתי. הבנתי מהשאלות ואולי סתם מהתרשמות שאיננה נכונה ואין לה כל בסיס, כי בעצם מדובר באנשים רגילים אין שם סופרמנים, אולי פרט לכמה, וכנראה שגם להם יהיה קשה.  נאפוליון נהג לומר לכוחותיו כי כאשר יורד גשם, הוא יורד גם על האוייב. יהיה קשה לכולם. 

צילומי האלפים על המסך והמחשבה לעבור את האלפים ברכיבת אופניים ולא ברכב כפי שעשיתי מספר פעמים בעבר גרמו לי להיזכר בסיפורי הורי במסע תלאותיהם בעלייתם ארצה. הורי ילידי בוקרשט שברומניה שרדו את המלחמה ועם סיומה כאשר נכנסו הרוסים לרומניה וגם לבירה בוקרשט נעשה המצב ברחובות קשה ביותר. חיילים רוסיים, שיכורים בד"כ, נהגו להיטפל לנשים ולשדוד גברים. היו לא מעט מעשי אונס ורצח ברחובות והביטחון האישי היה ירוד מאוד. מצבם הנפשי וגם הכלכלי של היהודים לאחר המלחמה והידיעה כי בפלשתינה  הולכת להיות מוקמת מדינה יהודית, גרמו להורי, כמו גם לרבים אחרים, להחליט כי עליהם, כמו על שאר היהודים, לעלות לארץ ישראל. בשנת 1946 התחתנו הורי ובמחצית אותה שנה עזבו את רומניה בדרך לעליה בלתי ליגלית לארץ. הם עזבו את הבית כפי שהוא עם כל הרהיטים והציוד, כדי שהשכנים הרומניים לא ידעו לאן הם נעלמו ולא ידווחו לשלטונות. עם מעט דולרים בכיסם הגיעו לגבול לרומניה הונגריה כדי לחצותו לכיוון אובטריה שהייתה במערב. החציה נעשתה ברגל ובלילה כשהם מעזרים במורה דרך מקומי המכיר את האזור ומבריח את הגבולות בתמורה לשכר לא צנוע. הקבוצה כולה אספה את כל הדולרים שהיו ברשותה וכן תכשיטים ודברי ערך עד אשר התרצה מורה הדרך להעבירם את הגבול. תוך זמן קצר התברר כי מורה הדרך הונה אותם ומסר אותם לידי שומרי הגבול שהחזירו אותם לשטח רומניה. הוא נעלם עם הכסף ולא נותרה להם הברירה ובלילה השני הם חצו  את הגבול לבדם ללא מורה דרך תוך לקיחת כל הסיכונים על עצמם. מהונגריה המשיכו הורי פעם ברכב פעם ברכבת ולרוב ברגל להגיע לאוסטריה ומשם לגבול אוסטריה איטליה כאשר הכוונה הייתה להגיע לאיטליה שם לפי השמועה אורגנו אוניות מעפילים לארץ ישראל. לגבול אוסטריה איטליה באזור הדולומיטים הגיעו הורי כשאימי בהריון מתקדם. הם חצו את הרי האלפים פחות או יותר באותו אזור בו נרכב אנחנו על האופניים למעלה מ - 63 שנים קודם. אימי,  מתקרבת כיום ל - 90 עם זיכרון של אדם בן 20 זוכרת כל פרט מהמסע הזה. הם הלכו ברגל באחד ממעברי ההרים, כאשר השלג מגיע לעיתים עד הבירכיים במסע שערך לילה שלם. היה עליהם לצאת מאוסטריה לחצות את ההרים לתוך איטליה ולהתמקם באחד הכפרים שבו היו אמורים לחכות להם אנשי המוסד לעליה ב'. היה סיכון גדול בחציית הגבול. שומרי הגבול נהגו לפתוח באש חיה ללא שאלות מיותרות. גם תפיסה הייתה יכולה להיות הרת אסון עבורם שכן במקרה כזה יוחזרו מיד לשטח אוסטריה לידי השלטונות ולא תינתן להם האפשרות להגיע לאיטליה. באיטליה פעלו מחנות עקורים ומשם ארגנו אותם בספינות מעפילים להגיע לארץ. חציית האלפים ברגל תוך טיפוס לגובה המירבי במעבר אחד ההרים ובעונת החורף איננה מעשה של מה בכך. בגדיהם היו קלים ברובם ובעיקר עטופים היו בבדים וסמרטוטים שניסו להגן עליהם מהקור העז שהיה מעלות רבות מתחת לאפס. לרגליהם היו נעליים עירוניות קלות ביותר שאינן מתאימות לשלג ואת מעט ציודם האישי נשאו במזוודה מקרטון קשורה בחבל מאחר והסגר כמובן שלא נסגר. את המזוודה היה על אבי לשאת ביד בנוסף לתמיכה באימי ההרה. לא תענוג גדול. כך בהליכה של צעד אחר צעד בשלג העמוק ובקור מקפיא וכאשר ממשיך להשליג כל הלילה, הלכו חבורה של כעשרים וחמישה שלושים יהודים דרך ההרים לכיוון איטליה כשהם מאמינים שמשם יגיעו לארץ המובטחת. בשלב מסויים באפיסת כוחות כמעט הגיעו לביקתת הרים (אולי של "היידי" בת ההרים) וביקשו לנפוש מעט. במרחק נשמעו קולות של בני אדם ונביחות כלבים. בשל פחדם הגדול עזבו מיד את הביקתה ותוך שהחזקים יותר עוזרים ותומכים בחלשים ובנשים, אשר חלקן כמו אימי היו בהריון, כך המשיכו ללא לאות עד לאור הבוקר כאשר מצאו את עצמם בכפר שהיה מרוחק מעט מהגבול ולשם הגיעו אנשי המוסד לעליה ב' שהסתירו אותם מיד וטיפלו בהם בהמשך. כך נמשך מסעם של הורי עם כל הקבוצה שלהם במשך למעלה משנה וחצי עד אשר הגיעו לאיטליה לעיר "פרמו" שם נולדתי ומשם הם הפליגו באניה ארצה. הגענו ארצה באוגוסט 1948.

 



אבי ז"ל ואחיו ז"ל בבוקרשט



בדרך חזרה מהמפגש הראשון של הטראנס אלפ, ברכבי הממוזג ובדרך לראות את סיומו של משחק מכבי, נזכרתי בסיפוריה של אימי על עלייתה ארצה ובעיקר על חציית האלפים כפי שסיפרה לי לא פעם. מודה, היו לי דמעות בעיניים במשך כל הנסיעה ואורות הרמזורים נראו לי מרוחים על שמשת הרכב. אני יודע שיהיה לי מאוד קשה לעשות את הטראנס אלפ, אני מודע למה שאני לוקח על עצמי. אין כל מקום להשוואות ואינני מתכוון לעשות השוואות, אבל באיזה שהוא מקום זה נתן לי איזו שהיא מוטיבציה בלתי מוסברת. אני רוצה להיות שם. זה איזה שהוא סגירת מעגל עבורי.

לא יודע למה אבל לא יכולתי לרכב הבוקר. לא פיסית, נפשית. זה יום שישי ומטבע הדברים ימי שישי ושבת הם המועדפים על הרוכבים אבל הבוקר יצאתי לריצה עם החברים. רציתי להיות איתם. קצת סיפרתי להם על מה שהיה ומה אני מרגיש, קיבלתי עידוד ותמיכה, כמובן בדרך הרגילה שלנו של צחוקים וקצת לגלוג, אבל אני מכיר היטב את הסיגנון. הם מאוד מפרגנים ותומכים עוד אצטרך את תמיכתם ועידודם בעיקר באימונים.

מחר נצא לרכיבה.            



       



הדרך לטראנס אלפ 2011 עוברת "כנראה" גם דרך תקלות....קטנות

אז סוף סוף אספתי את עצמי והחלטתי ביום שני בבוקר שזה היום בו אצא לרכיבת בוקר באמצע השבוע. זה שינוי מהותי מבחינתי. עד היום רכבתי רק בסופי שבוע. זה לוגיסטיקה, זה לא לרוץ עם החבר'ה, זה לפספס את פרלמנט הבוקר ואת הקפה של "אחרי" עם כל החבר'ה בקאנטרי. מבחינתי זו הקרבה לא קטנה ורק למי שמצוי בחבורה כזו מגובשת יבין במה דברים אמורים. זה קשה מאוד עבורי. התלבשתי בהתאם, העמסתי את האופנים באוטו ויצאתי בשעה 05:30 לקאנטרי כאשר ברור לי שלא אוכל לצאת לרכיבה לפני 06:30 בשל החשיכה ששררה בחוץ. אינני מתכוון לרכב בחשיכה. כבר ביציאה מהחניון בבית התברר לי כי מזג האוויר אינו מטיב עימדי הפעם. העננים בחוץ נראו די כבדים ותלויים נמוך מאוד בשמיים. מה שמצביע לדעתי על אפשרות ממשית לגשם. כבר במהלך הנסיעה התחיל לטפטף. הגעתי לקאנטרי ולהפתעתי בשעה היעודה ליציאה לריצה, שזה 05:45 לא היה אף אחד מהרצים. בבריכה מצאתי את מאיר הנמר שוחה בקצב רצחני ובקושי הצלחתי לעצור אותו כדי לברר במה דברים אמורים. עוד אנו מדברים וגשם זלעפות ניתח ארצה. גג הבריכה העשוי חומר פלסטי כלשהו שקוף למחצה, העצים את רעש הגשם הניתח ארצה ונדמה היה לי כי ארובות השמים נפתחו. ישבתי בחוסר סבלנות בבריכה תוך שממתין אני שהתבהר כמעה ושהגשם ייחלש. שני הדברים לא קרו. בשעה שבע לערך משנוכחתי לאכזבתי כי רבה שכנראה הבוקר לא אצא לרכיבה, שחיתי קצת, כחצי שעה, והצטרפתי למאיר לכוס קפה. התברר כי עוד כמה מהחבר'ה הגיעו ובחרו לרוץ על המסילה בחדר הכושר. מהלך שכמעט ואינו קורה אצלנו. נראה שדוקא הגשם הראשון הרתיע את האנשים מריצה בגשם כאשר בד"כ אנחנו מאוד נהנים מריצה כזו.

הגעתי למשרד ולא הייתי שקט. כעסתי על עצמי. ולבסוף החלטתי שלא אוותר היום על הרכיבה. בשעה 13:30 עזבתי את המשרד, חזרתי הביתה, התארגנתי עם האופניים וכל הציוד הנלווה, ויצאתי לכיוון הקאנטרי לחנות שם ולצאת לכיוון פלמחים. סיבוב פלמחים הוא כ - 22 ק"מ עד הים וחזרה. הוא אזור נוח לרכיבה, כביש עם שוליים רחבים ומיעוט יחסי של התנועה, מגרעתו העיקרית שהמסלול איננו די מאתגר. ואז עלה רעיון במוחי. במקום לעשות סבבים של 22 ק"מ, דהיינו כל הדרך, עם השיעמום של רכיבה לבד ועם ה"שקיעה" הטבעית בקצב כאשר רוכבים לבד לאורך מסלול ארוך ולא מאתגר במיוחד, החלטתי לעשות סבבים קצרים מהקיבוץ לכניסה לבסיס פלמחים וחזרה. בקטעים הללו ישנן עליות קצת יותר משמעותיות בכל אזור פלמחים. כל סבב כזה, התברר לי שהוא כ-4.7 ק"מ. יש בו כשלושים ומשהו מ' גובה מצטבר והוא עורך כ - 10.5 עד 11 דקות לסיבוב. החלטתי שאני עושה 10 סבבים כאלה תוך שאני מנסה לשמור כל הזמן על אותו הזמן פר סיבוב. היה די קשה ולקראת הסבבים האחרונים הזמן התארך במקצת. לא בהרבה לשמחתי. ספרתי את הסבבים (גם בשעון ב Laps כמובן) וגם בעזרתו האדיבה של הש.ג. בבסיס פלמחים שנהנה לספור לי את הסבבים ושאל אם אני מתכוון להמשיך עד סוף המשמרת שלו. שאלתי מתי זה אמור לקרות, והוא אמר לי שבחצות!!!

http://connect.garmin.com/activity/59021235 אלו תוצאות הרכיבה את מי שזה מעניין (בבקשה לא ללעוג לי אני לא ילד)

עשרת הסבבים הסתיימו קרוב ל 16:30 והדימדומים הפכו למשהו קצת יותר חשוך. גשם התחיל שוב לטפטף, וגרם עוד קצת להחשיך. הגברתי קצב בדרך חזרה. רשמתי לפני שבתקופת החורף צריך לצאת לרכיבת אחה"צ קצת יותר מוקדם. הקצב חזרה היה טוב ועם קצת רוח גבית רכבתי בקטע המישורי, מה שאנו מכנים "המישורים הגדולים" (ראה ערך "וינטו ויד הנפץ" - קרל מאי) שם בד"כ אנחנו מנסים לשמור על קצב שלא ירד מ - 30 קמ"ש, רכבתי בקצב של 35 קמ"ש את כל הקטע. לי זה לא קל. הייתי מאוד מרוצה. עד שהגעתי מתחת לגשר 431 ופתאום פנצ'ר. אני במרחק 2 ק"מ מהקאנטרי. לא הייתה לי משאבת יד (עוד לקח לעתיד, אין לצאת לבד ללא משאבת יד) וכך העמסתי את האופניים על הגב, כדי שלא לפגוע בצמיג האחורי ועם נעלי הרכיבה לרגליי, צעדתי, חצי רצתי את שני הק"מ תוך גשם שהולך ומתגבר, עד הקאנטרי. וואלה קאדר אמיתי...נזכרתי בשירות הצבאי, וזה היה די מזמן.

אז היה אימון טוב וגם חוויה נחמדה ובלילה השכמות והצוואר כאבו. אבל בבוקר התחיל יום חדש ורצתי עם כל החבר'ה בריצה של יום ג', ציר הנפט. שתינו קפה בפרלמנט של הקאנטרי ועל הפרק היה עניין הכבאות, האם היה מחדל או לא?

אז שיהיה לכולם יום טוב ונעים!!!