טראנס אלפ 2011 – הגעה ל Sothofen והתארגנות.

נכון, שמתם לב שהכותרת השתנתה. איננו עוד "בדרך" לטראנס אלפ. אנחנו שם. יום חמישי  עבר עליי במעין נירוונה. עד הצהריים הייתי במשרד ובפועל לא עשיתי דבר פרט לכמה עניינים קטנים. התעסקתי בניתוח המסלול לקראת השבוע הבא. פשוט הכנתי תיק שטח מפורט כמו שלמדתי בקורס מ"פ. מהי זווית העלייה בכל ק"מ ומאיזה ק"מ ועד איזה מטפסים או יורדים במורד. בדיעבד אמר לי הראל במטוס שאנחנו מקבלים תיק שטח כזה מהמארגנים. שיט, עבודה לבטלה? לא, ממש לא, למדתי את השטח וזה היווה לי מעיין הכנה מנטאלית נוספת.

אחה"צ נמנמתי קצת מול מסך טלוויזיה שאינני יודע מה שידר ובערב יצאתי לאסוף את אילנה אליי כדי שנצא יחד לכיוון נתב"ג בשעה 03:00 לקראת הטיסה המיועדת ל 06:00. חשבנו שלא נצליח לישון מההתרגשות, השעות הלא נוחות וההשכמה המוקדמת, אבל הופתענו ששנינו נרדמנו והתעוררנו בדיוק בזמן ללא שעון מעורר. עצם המחשבה והחשש שלא נשכים בזמן העיר אותנו, בדיוק בזמן. התארגנות מהירה, קפה של בוקר ובמקום כהרגלי לצאת לגראציות, יצאנו לכיוון נתב"ג. הטרמינל היה מפוצץ בנוסעים בשעה זו של הבוקר. הפתעה נעימה חיכתה לנו שבניי, שלושתם התייצבו בשעה מוקדמת שכזו כדי להיפרד מאיתנו לפני הנסיעה. בניי יקיריי, אני כל כך אוהב אתכם.

בטרמינל פגשנו את כל החבר'ה עם מזוודות האופניים הענקיות. זה בהחלט היה מראה לא שיגרתי. ההתרגשות רק גברה. הטיסה עברה במהירות ובנעימים. נחתנו במינכן אספנו את הציוד והעמסנו אותו על הנגרר לאוטובוס שחיכה לנו. כאן החלה סאגה של המתנה ארוכה. אינני יודע מה הייתה בדיוק הבעיה, משהו בעניין קבלת הרכבים השכורים, אבל נראה לי שעניין הארגון חייב להיות חלק ומשופר יותר. לאנשים אין תמיד את החשק והסבלנות להמתנות ארוכות ומיד מתחילים הקיטורים. אנחנו מכירים את זה היטב מהצבא.

לאחר נסיעה של כשעתיים הגענו ל Sothofen עיירה חמודה למרגלות האלפים. רואים כבר את ההרים עליהם נתחיל לטפס ביום ראשון. מזג האוויר נעים. לא קר מידי. טמפרטורות של בין 14 – 20 מעלות וגשם קליל לפרקים. לפי התחזית ביום ראשון זה  אמור להשתפר. פחות גשם וקצת יותר חם. הציוד הגיע, פרקנו את האופניים והרכבתי אותם חזרה כאילו ומעולם לא פורקו. כל החוויה הזו של הנסיעה בקבוצת ספורט עם האופניים והאינטראקציה החברתית הזו היא נהדרת ועושה לי ממש טוב. אהבתי את ההתארגנות, את הכנת האופניים והעזרה של אחד לשני בהרכבה, בעצה או בהגשת כלי שחסר. פשוט אני נהנה מכל רגע. החבר'ה מבודחים ומחליפים צחוקים וחוויות ונראה לי שלפחות בשלב הזה, ההנאה של כולם פשוט מושלמת.

בארוחת הערב חדר האוכל היה מלא מפה לפה בעיקר ברוכבים. גם כאן לדעתי היה קצת פספוס של ארגון. נכון שחדר האוכל גדול ומשמש את כולם, אבל עם התארגנות נכונה מבעוד מועד אפשר היה לרכז את כל הקבוצה בשולחן אחד או שניים נפרדים מכל השאר, להתחיל את הארוחה עם כמה מילים לפתיחה וקידוש, הרי ליל שבת עכשיו, ואח"כ להמשיך כרגיל. החלק הזה קצת חסר, לפחות לי אישית, וחבל. טוב אבל לא ניתן לזוטות להעיב על ההרגשה הכללית הטובה ונקווה שכך זה גם ימשיך.

אחרי הארוחה יצאנו, אילנה ואנוכי לצעידה של כשעתיים למרכז העיירה, חזרו עייפים אך מרוצים והתיישבתי לכתוב כמה מילים לבלוג. אינני יודע איך זה יהיה בימים הבאים מבחינת העייפות והחשק לכתיבה בשעות מאוחרות שכאלה, כאשר צריך לנצל אותן לשינה ואגירת כוחות ליום הבא. נראה איך יהיה ואם אצליח לכתוב כל יום או שאשאיר את הכתיבה לאחר הטור. ימים יגידו.

מחר מצפה לנו רכיבה קלה בבוקר של כשעתיים כדי להיכנס לעניינים ואח"כ המשך התארגנות, הרשמה וכל ההכנות הדרושות. בערב מתקיימת מסיבת הפסטה המסורתית עם כל ה 1200 משתתפי הטור. זו אמורה להיות חוויה מדהימה. מחר ובכל ימי התחרות מתוכננת שינה מוקדמת, עד 21:00 כולם במיטות כדי להתחיל רעננים ביום שלאחר מכן. שיהיה לכולם בהצלחה!

עוד אני מגיע ללובי של המלון כדי להתחבר לאינטרנט ולהעלות את הכתוב לאוויר והנה המסיבה כאן של רוכבים גרמניים בעיצומה עם הרבה בירה וריקודים. החבר'ה האלה באו ממש ליהנות מהטור הזה.    

בדרך לטראנס אלפ 2001 – על תמיכה ופירגון. תודה.

ככל שמתקרב מועד היציאה אני יותר ויותר חש בתמיכה ובפירגון שאני מקבל מכל עבר. חברים, מכרים, ידידים, כל מי ששמע ו/או יודע שעומד אני בפני המשימה הזו של הטראנס אלפ, מעודד, תומך ומפרגן. זה כיף גדול, אבל זה גם במידה לא מעטה מכניס ללחץ. לא נותרה לי  הברירה, חייבים לעמוד במשימה. כשאני מגלה סימני חשש כלשהם מיד אומרים לי שאין ספק שאסיים. כן, זה מלחיץ שבעתיים. לא נותרו ברירות, חייבים לסיים.

תמיכה ורוח גבית חזקה אני מקבל מבניי ויחד איתם גם מכל צוות המשרד שלי. שלושת בניי הם התומכים הגדולים שלי. הם פירגנו לי לאורך כל ימי האימונים קשים. הם תמכו ודחפו אותי קדימה. התעניינו כל הזמן איך האימונים מתקדמים ומה קורה עם התזונה הנכונה, כל הלו"ז המשפחתי נגזר בראש וראשונה מימי האימון שלי ושאר עיסוקיי סביב האופניים וההכנות לטור. אז אם בעניין בניי הייתי אומר שזה אולי טבעי שיפרגנו, סה"כ בניי הם, הרי אין מילים בפי לגבי שתי כלותיי. רויטל ומאיה הטובות והנהדרות, בראש ובראשונה לבעליהם ומשפחותיהן, אבל גם כלפיי. הן התעניינו לאורך כל החודשים הארוכים הללו. לא הייתה שיחה איתן שלא נפתחה בנושא האימונים והטראנס אלפ. התמיכה והפירגון שקיבלתי מהן נתנו לי הרבה דחף וחשק להמשיך יום אחר יום, עליה אחר עליה, גראציה אחר גראציה. אני מכיר תודה עמוקה לתמיכה שקיבלתי ממאיה ומרויטל.

ואם התחלתי בהכרת תודה על התמיכה והפירגון אין כל ספק שבראש וראשונה עלי להכיר תודה עמוקה ביותר לבת זוגתי דהיום, לאילנה. אין זה פשוט להמשיך איתנו, כל הרוכבים השרוטים. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו במערכת יחסים בסה"כ כשנתיים ימים. כל כך הרבה פעמים נאלצה אילנה לוותר על כל מיני אירועים בשל האימונים הרבים. כל כך הרבה פעמים פשוט נפלה עליי התרדמה בשעות שאנשים מתחילים בבילויים. כל כך הרבה פעמים עשינו דברים בצל האימונים ולפי תוכנית האימונים. ואף פעם לא התלוננה, ולו פעם אחת לא אמרה טוב תוותר על אימון, אף פעם. לעיתים כבר הרגשתי שזה לא פייר, אז ויתרתי מיוזמתי על אימון באחת השבתות ויצאנו לטיול עם כל החבר'ה לנחל קטלב ונחל שורק, גם שם חיפשתי כל הדרך בעיניי את חבריי הרוכבים. חלק נכבד מהשיחות נסבו על אופניים ועל אימונים, על מערכת "שימנו" ועל הסבריו של אייבי איך נותנים כבוד לעליה, אגב, אייבי עצמו אחד התומכים והמפרגנים הגדולים. וואהו, זה לא בהכרח מעניין את מי שלא רוכב, אבל אנחנו הרוכבים, כנראה שכל כך מרגישים שנושאי הרכיבה צצים לתוך השיחה, מכל אסוציאציה מכל סיבה או תירוץ יעלה ויצוץ איך הייתה העליה לצובה או מהירות ה"טיסה" למטה מצומת הצ'לנג'ר לכיוון מחסיה.

כבר מהיום הראשון בו רעיון הטראנס אלפ רק צץ ועדיין לא הבשיל אילנה מיד אמרה לי "עשה זאת. אני איתך". אני חייב להתוודות שאם לא אילנה כנראה שלא הייתי מתחיל כלל. היא לא דחפה אותי לעשות את הטראנס אלפ, היא תמכה ופירגנה וזה מה שהחזיק אותי כל הזמן. רק בשלב מאוחר הבנתי שהצטרפותה לטראנס אלפ הוא קורבן לא קטן מבחינתה. שבעה ימים של תחרות כאשר עליה לנסוע ברכב הליווי ולעבור ממלון למלון איננו תענוג גדול. החלטנו שאחרי הטראנס אלפ אנו נשארים עוד שבוע ימים לטייל באיטליה. אני חייב חייב לה הרבה יותר על כל התקופה הארוכה של האימונים וכמובן על השבוע של התחרות עצמה. תודה רבה אילנה על אהבתך, על התמיכה ועל הפירגון הגדול.

עבורי ההחלטה לצאת בגיל 63 לאתגר שכזה לא הייתה קלה, היא נבעה, לפחות בחלקה מצורך כלשהוא בהיזקקות אישית. במין מסע קשה שיעצים לי דברים אישיים. מין תקופה שאהיה בה הרבה זמן עם עצמי. שאוכל לבחון דברים לעצמי רק עם עצמי. מין מסע אישי שהקושי שבו מעלה ומדגיש את תחושותיי. לפני כשנתיים ימים בלבד התגרשתי מאשתי איתה חייתי 34 שנים. לא הסתדרנו והחלטנו להיפרד. אהבתי אותה והפרידה הייתה קשה לי. היחסים ביננו נותרו טובים. הרגשתי צורך לעשות הבחנה בין העבר לעתיד.

מערכת יחסיי עם אילנה לא הייתה קלה בתחילה, לדעתה לא הייתי פנוי רגשית למערכת יחסים חדשה. היה בזה מן האמת. היה עליי לנתק משהו מהעבר כדי לבנות משהו חדש. האימונים הקשים, הרכיבה של שעות ארוכות עם עצמי בגראציות וסתם עליות, שיחות הנפש שהיו לי בדרכים עם הלטאות, נתנו לי את הזיקוק שכל כך הייתי צריך. את ההבנה שאת העבר אין להשיב. שאנחנו יכולים להישאר חברים וידידים, אבל עכשיו עליי לבנות את החיים החדשים.

עם הזמן הועמקה האהבה שלי לאילנה. יותר ויותר חשתי כי אני מתפנה רגשית ויכול לבנות את מערכת היחסים החדשה שלנו. זה מסע ההיזקקות האישי שלי, מסע שהחל אי שם בנובמבר 2010 כאשר קיבלתי את ההחלטה להצטרף לקבוצת הטראנס אלפ, לאורך כל חודשי האימונים ומחנות האימון, ואשר יסתיים שם ב Arco אשר על גדת ה Lago de Garda .

אני מקבל תמיכה ופירגון מחבריי בקאנטרי. אין ריצה או רכיבה או סתם קפה של בוקר בפרלמנט הקאנטרי שעניין הטראנס אלפ לא עולה על השולחן. גם הנשים המסבות איתנו בפרלמנט של בוקר עם הקפה של פרץ מתעניינות, תומכות ומפרגנות. התמיכה הזו מכל עבר עושה מאוד טוב. מלחיצה, אבל גם מגבירה מאוד את המוטיבציה. נראה לי שמהסוג הזה אהיה זקוק לכמויות נכבדות כדי לטפס את הסטלוויו. אינני זוכר עוד תקופה בחיי שקיבלתי כל כך הרבה תמיכה, עידוד ופירגון על משהו שאני הולך לעשות. כיף גדול, לפעמים אני מאלץ עצמי למחוק את החיוך האווילי מפניי כאשר מתחילים עם הסופרלטיביים כמו "תותח" וכו'. די מספיק, קודם שאסיים!

באוזון 11 התאמנתי לא מעט וגם שם קיבלתי עידוד ותמיכה מהמנהלים ובעיקר מהמאמנים, משרון שעברה כזה אסון עם מותו של בעלה גיא תמרי ז"ל, מצחי המאמן הקשוח ומניב ליבנר שעכשיו מתחרה בחו"ל ואני מקווה מאוד שיצליח. מעמוס שכיוון את אופניי בצורה מושלמת ולא ויתר עד אשר לפחות הרכיבה על האופניים תהיה מקצועית כמו רוכב בטור דה פראנס. ולבסוף באמת תודה מיוחדת לאייל רהט, רוכב עילית בפני עצמו ובחור מקסים שטיפל באופניי ודאג לרכוש לי אופניים חדשים ולכוון ולכוון ולשנות ולהחליף ולא לוותר עד שיהיה מושלם. פשוט חבריי מקסימים שאני מודה להם מכל הלב. עושים עבודה נהדרת ואדירה שם באוזון 11 בראשותם של קרן, אייתור ועמוס. אני מאחל לכם הצלחה מכל הלב.     

וכמובן שאינני יכול לסיים פוסט כזה ללא תודה ענקית למפרגנים ולתומכים מהקבוצה עצמה. הראל ורונן, איילה וחבריי הרוכבים כולם מליאור וצביקי, הדי וערן, רייצ'י ורמה וכל השאר פשוט קבוצה נהדרת שהייתי שמח לו היינו רוכבים יותר ביחד, לו היה לפחות עוד מחנה אימון אחד יחדיו, פשוט הרכיבות המשותפות היו תענוג צרוף וכמובן שעוד לפנינו הטור עצמו שיחד עם הסבל צריך ליהנות. זאת המטרה.

אז השבוע הוקדש לאימונים קלים לשמר את מה שיש. אני מחכה כבר בקוצר רוח לפגישה בשבת, לתדריך האחרון, לקבל את הביגוד של הקבוצה, דבר שכבר יעלה את המתח ויזרים מנה נוספת של אדרנלין לדם. לא שזה חסר שם. השבוע הבא יוקדש להכנת הציוד, בדיקת האופניים, אריזה, בדיקה חוזרת ועוד אחת. חברים עוד מעט והמסך יעלה, עוד רגע קט ואנו על קו הזינוק. אני מתרגש. ותודה לכל התומכים והמפרגנים גם אלו שלא הוזכרו בשמם לכולכם אני מקיר תודה עמוקה על התמיכה ואהבה שהענקתם לי אשר תעזור ולו במטר גובה נוסף בעליה. תודה! 

   

בדרך לטראנס אלפ 2011 – ההתרגשות מחלחלת

ההתרגשות הולכת ומחלחלת לכל אברי הגוף. אני מתחיל לחוש אותה בקצות אצבעותיי ולעיתים, כאשר אני מדמיין את העלייה לסטלוויו אני אף מרגיש שזיעה מציפה אותי. קראתי שגם הראל המנוסה מתחיל לחוש את ההתרגשות ככל שהזמן מתקרב, אז אני מניח שזה נחלת כולנו.

השבוע עמד בסימון חג השבועות ויום הולדתי ה – 63 שחל בחג עצמו. קיבלתי איחולים מימין ומשמאל מחברים, מכירים, בני משפחה כמובן וגם מחבריי החדשים מזה כחצי שנה וקצת למעלה מזה, חבריי למשלחת הטראנס אלפ שהפכו בחודשים הנ"ל למעין משפחה שנייה. אמנם לא מתראים מספיק אבל קשורים מאוד במשימה המשותפת העומדת לפנינו. ביום שישי האחרון, למשל, פגשתי למעלה בבר בהר את החברים ליאור, ערן, הדי, צביקי וגל, הייתם צריכים לראות איזו פגישה מרגשת הייתה עם חיבוקים ונשיקות כמו בין חברים של עשרות בשנים. נראה שזו עומדת להיות חוויה חזקה שאקח אותה לשארית חיי. ממרומי גילי אינני יודע אם אוכל לקחת חלק בעתיד בעוד משימות בסדר גודל שכזה. ימים יגידו.

ובינתיים, היה עליי להמשיך בתוכנית האימונים של רונן גם במהלך השבוע הזה. אני מוכרח לציין שלא תמיד עמדתי בתוכנית האימונים ככתבה וכלשונה. נתחיל בזה שנפצעתי באותה תאונת דרכים מטופשת שהשביתה אותי מפעילות במשך כחודש וחצי, בדיוק לאחר מחנה אימון דרום כאשר הייתי בכושר טוב. לעיתים, היו אלה גורמים חיצוניים ששיבשו לי את תוכנית האימון. ולפעמים, בקרים שפשוט קשה היה לי לשלוף עצמי מהמיטה לאחר אימון מפרך ביום הקודם והכי גרוע, מה שרבץ לי במיוחד על המצפון היו ימים שפשוט לא היה לי חשק לעלות על האופניים. שנאתי עצמי לאחר ימים כאלה. היכן המוטיבציה? היכן הדבקות במשימה? אוי, כמה עלוב אתה!!! אבל זה עבר לי. אני חושב שבאופן כללי תוכנית האימונים של רונן הייתה טובה מאוד ונדמה לי שנבנתה במיוחד בעבור רוכבים כמוני שגם אם פספסו פה ושם ימי אימון, הרי בסופו של יום נגיע למספיק כושר כדי לעשות ולסיים את הטראנס אלפ.

את אימוני השבוע, כהכנה באמת לקראת סוף ההכנות, התחלתי באימון ביום שני באוזון 11. בתוכנית שלי היה לבצע אימון אינטרוולים שיהיה טוב אך לא קשה מידי. צחי הכין לי אימון עם 8 אינטרוולים של 4 דקות כל אחד בשיפוע של 4% ו – 5 דקות התאוששות בין האינטרוולים. נראה אימון סביר לתקופה. עבדתי באינטרוול על ממוצע של 320 וואט. הרגשתי טוב באינטרוול הראשון והשני והנה באינטרוול השלישי אני מתחיל להרגיש כאבים בשריר ארבעת הראשים של רגל ימין. הכאבים הלכו והתגברו. הורדתי קצב וסיימתי איך שהוא את האינטרוול. גם במהלך ההתאוששות שבין האינטרוולים, בסיבובי רגליים ללא התנגדות חשתי כאב חד בשריר. ירדתי מהאופניים לבצע קצת מתיחות והחלטתי לנסות שוב את האינטרוול הרביעי. עליתי על האופניים והכאבים חזרו וביתר עוצמה. זהו, מפסיקים את האימון. צחי ניסה לשכנע אותי לעבור למשהו קל ביותר רק לסובב רגליים, אבל אני החלטתי שבשלב הזה, כמצוותו של הראל לא אעשה שטויות. חזרתי הבייתה למריחות של ג'ל וולטרן ומסג' של השריר. הייתי קצת בלחץ, בכל חודשי האימון שעברתי עד היום לא חשתי כאבים מסוג זה בשריר ארבעת הראשים. בערב השריר נרגע וגם אני. למחרת היום בערב החג יצאתי עם דוד לרכיבה קלה. דוד הוא רץ אולטרה שלא מפסיק, לאחרונה היה בן 4 הרצים הבודדים שעשו את המרוץ מהר לעמק לבד כל הדרך. ריצה של 212 ק"מ ב – 37 שעות ריצה רצופים. ועוד אומרים עלינו שאנחנו שרוטים? השריר תפקד היטב והביטחון העצמי שלי, שגם כך ככל שמועד התחרות מתקרב הוא הולך ודועך, חזר במקצת לנורמל. רכבנו סיבוב של 85 ק"מ בקצב נינוח ללא עליות משמעותיות וזה היה לי מצויין. בקטע אחד בלבד, לקראת סופה של הרכיבה, ניסיתי קצת ללחוץ כדי לבדוק את מצבו של השריר, אבל זה אותת לי שאניח לו בשלב זה וכל עשיתי.

בחג שוב יצאתי עם דוד צביקה ועינת לרכיבה דומה. השריר תפקד כראוי, למרות שעדיין לא אימצתי אותו במיוחד ורק בעלייה להראל עשיתי ניסיון עם קצת יותר כוח ואני מקווה שהבעיה מאחורי. אינני יודע בדיוק מה עבר על השריר ומדוע החליט לכאוב בשלב הזה של האימונים, כמעט סופם למעשה, אבל בכל מקרה אין לי כל כוונות לאמץ אותו במיוחד בשבועיים שנותרו. תהיה לו עוד די עבודה לשריר הזה בעוד כשבועיים ימים ויש לשמור עליו היטב כיום.

יום שישי, אני יוצא להיפרד מהגראציות ומהלטאות. אימון אחרון שלי בעליות. הרגשה קצת מוזרה לאחר שבששת החודשים האחרונים הגראציות היו ביתי השני, אולי הראשון. שוב אני יוצא עם דוד וצביקה. שניהם אנשי ברזל ורוכבים טובים אבל נראה שהאימונים בששת החודשים האחרונים בכל זאת הקפיצו את כושרי ככל שמדובר באופניים בדרגה קדימה ואוליי אף יותר מזה. רכבתי בקלילות כשאני משתדל לשמור על דופק E1 ו- E2 ללא כל חריגות למעט ממש בקירות של צובה שהדופק טיפס קצת לכיוון ה – 80%. לא נורא ובכ"ז הקצב היה די סביר. בעליה לצובה אני פוגש את גדעון כמובן, כמו שרוני תיאר, אין מצב שמישהו מסתובב בגראציות ואינו פוגש את גדעון מספר פעמים בדרך. נראה שיש כמה גדעונים.

לאחר ככר עין כרם דהירה מהירה לעליה של בר גיורא ולאחר טיפוס שהפעם נראה לי קל יותר מפעמים אחרות, חנינו בבר בהר. הו! איזו פגישה מרגשת עם החברים. חיבוקים ונשיקות כאילו ולא התראינו מזה שנים. השמחה הייתה גדולה. השיחה נסבה כמובן סביב הטור וגל הראה לנו את הכתובת Stelvio על אופנייו. אין כל ספק שהחשש קיים וככל שמתקרב המועד הוא נעשה מוחשי יותר. אני מקווה שהחשש הזה יתורגם לכוח בעליות. בסרט "רוקי בלבואה" שואל רוקי את יריבו השחור והגדול בזמן שנפגשו להישקל בטרם הקרב, "תגיד אתה מפחד?" המתאגרף האימתני מסתכל עליו בעיניים מזרות אימה ואומר לו "אני לא מפחד מאף אחד". לאחר שנפרדו והתרחקו זה מזה, שואל העוזר של רוקי את רוקי "למה שאלת אותו אם הוא מפחד?" ורוקי ענה לו "מי שמפחד מתאמץ יותר!" ובכן אני מפחד לקראת הטראנס אלפ ואני מכוון שזה יתורגם כמו שרוקי אמר.

יום שבת יצאנו לרכב לזכרו של גיא תמרי. כמעט כל קבוצת הטריאתלון עמותת ליאור בראשל"צ התייצבה בתלבושת הקבוצה ורכבנו יחד מראשון לבן שמן ולאחר מכן ברכיבה לזכרו לצומת בילו וחזרה לראשון. כבר לא היה מצב רוח לאימון וחזרנו לקאנטרי. הגיעו לדעתי כמה אלפי רוכבים. נקווה שקרבנם של גיא תמרי שניאור חשין ועוד רוכבים רבים וטובים לא היה לשווא ומשהו יקרה לטובת רוכבי הכביש. אני מברך על יוזמתו של הראל וחבריו לדף הפייסבוק שנטלו יוזמה לשינוי המצב בכבישים כיום בעניין רכיבת האופניים. מכל מקום, נראה שספורט רכיבת אופני הכביש תפס בישראל מקום של כבוד בין ענפי הספורט של כאלו שעושים ספורט ולא רק צופים בו בערוץ 5.

זהו סיימנו את שבוע האימונים הלפני אחרון, בשבוע הבא רכיבות קלות לשמור על סיבובי הרגליים כדי שהרגליים לא ישכחו לאיזה צורך הם נועדו ואני מתחיל בהכנת הציוד. לא רוצה להגיע לערב האחרון ולגלות שלא קניתי ג'ל למריחת הישבן. מעולם לא מרחתי אבל אמרו לי שכדאי לקחת לרכיבה של 7 ימים בעליות שכאלה. אז חברים להשתמע בפוסט הבא!     

בדרך לטראנס אלפ 2011 – 3 Weeks to go

זהו, אצלי החלה ההתרגשות לחלחל פנימה. כמובן לא כל הזמן, יש עבודה יש התחייבויות, יש עוד דברים בעולם חוץ מהטראנס אלפ, אבל אני מוצא עצמי יותר ויותר חושב על התחרות ומתחיל והריץ תסריטים שונים בראשי. כמובן שאחד התסריטים שחוזרים הלוך וחזור זה העלייה ל – Stelvio על 48 הסרפנטינות שלו. זה מפחיד ברמות. חיפשתי קצת מידע על המעבר הרים הזה וזה מה שמצאתי:- The Stelvio Pass (Italian: Passo dello Stelvio; German: Stilfser Joch), located in Italy, at 2757 m (9045 feet) is the highest paved mountain pass in the Eastern Alps, and the second highest in the Alps, slightly below the Col de l'Iseran (2770 m, 9088 feet). אז החששות גברו עוד יותר. אולי מוטב היה להשאיר את זה בגדר הלא ידוע במקצת.

לאחרונה אני מוצא עצמי שוב ושוב נכנס לאתר של הטור ומנסה לנתח לעצמי את ימי התחרות השונים. נראה לי שאת היומיים הראשונים אחצה, במידה ולא יהיו אירועים חריגים, ללא קושי מיוחד. אנסה להתחיל לאט, לשמור על דופק נמוך ככל האפשר וגם על חשבון שעת רכיבה נוספת לחצות את היומיים הללו כאשר כוחי עדיין במותניי. היום השלישי עם ה – 160 ק"מ מתחיל להיות כבר יותר משמעותי. רכיבה ארוכה ומתישה ובעיקר צריך לשמור כוחות ליום הרביעי שהוא כנראה היום הקשה ביותר עם העלייה ל  Stelvio. טיפוס של כ – 3600 מ' גובה אינו הולך ברגל בשום מקרה ועל אחת כמה וכמה לאחר 3 ימי תחרות מתישים בהם צברנו עד לתחילתו של היום הרביעי כ 7,800 מ' גובה מצטבר וכ – 530 ק"מ. זה מפחיד אותי לראות את המספרים האלה וכל זה לפני תחילתו של היום הרביעי. נראה שאם אצליח לעבור את היום הרביעי בשלום, יש סיכויי סביר שאגיע גם לקו הגמר.

הרבה תלוי בצד המנטלי. בתרמיל האישי שלי, אותו אני סוחב כל חיי, שמתי לי כמה מודלים לתמיכה בצד המנטלי בהם אני מתכוון לעשות שימוש באותם רגעים קשים שיהיו כנראה לא מעטים. אחד המודלים החזקים ביותר שלי, היא השחיינית הנכה קרן לייבוביץ. ספורטאית למופת, בעלת 4 מדליות זהב ועוד מדליות כסף וארד, אליפויות למכביר ורצון מפלדה. לקרן שני זוגות תאומים קטנים אותם היא מגדלת לבדה. אישה מדהימה שעבורי היא מופת להתמדה, לרצון ליכולת שלא להישבר ולהמשיך ללכת קדימה יחד עם כל הקשיים ולגבור עליהם. לוואי ואוכל לקבל מדמותה השראה שתהיה לי לעזר בתחרות המפרכת.

השבוע קצת זייפתי באימונים. בשל סיבות שונות ומשונות, בחלקן כאלה שלא יכולתי לשנות ועם חלקם פשוט השלמתי מתוך כניעה מסויימת למצב. מצאתי עצמי מתאמן רק פעמיים ובסה"כ כ 5 שעות רכיבה שבועיות בלבד. זה גרם לי לתסכול רב ולמחשבה שאולי לא עשיתי די בהכנותיי לקראת הטור. מצד שני 3 שבועות לקראת שריקת הזינוק ממילא מה שיש יש ותוספת רבה בכושרי כבר לא אצליח לרכוש בשלושת השבועות שנותרו. הפנמתי את האמירה של רונן ש"עדיף אימון אחד פחות מאשר אימון אחד יותר מידי". אז המנוחה השבוע הייתה לי טובה מאוד. במהלך האימונים ומחנות האימונים איבדתי כשני ק"ג ממשקלי. לא משהו היסטרי אבל מאחר וגם ככה אינני מעבי הבשר שמעתי רבים אומרים לי "מה קורה איתך, רזית מאוד". משפט שאני לא כל כך אוהב לשמוע. בשבוע האחרון, בלי אימונים רבים ועם אכילה מרובה שוב העמסתי עליי איזה ק"ג או קצת יותר ממה שהורדתי. גם זה נתן לי הרגשה טובה, מאין צורה של התחזקות שכנראה אצטרך אותה מאוד בעתיד.

היום שבת, אולי מזה כחצי שנה שלא רכבתי. בכ"ז עשיתי את הדרך מנס הרים עד מערת הנטיפים במשך כ 4 שעות הליכה דרך נחל קטלב ונחל שורק. הליכה על צלע ההר עם הרבה חברים. טיולים שבחודשים האחרונים הייתי משאיר לאילנה ללכת לבדה, החלטתי שאני יכול לוותר על רכיבה אחת ולהצטרף לטיול. היה כיף וגם מוזר. האזור הוא אזור הגראציות המוכרות כל כך. המבטים רצו, לאורך כל הנסיעה לכיוון נס הרים, ימינה ושמאלה כדי לראות אם אני מזהה חברים רוכבים. בהליכה בוואדי הלטאות כמובן הביעו פליאתם על המצב המוזר שסימון מתגלגל בוואדיות ואיננו על האופניים בכבישים. הסבר קצר והשמועה פשטה בחורשות כמו אש בשדה קוצים. קוצים אגב היו כל הדרך וחזרנו עם ידיים ורגליים מלאי שריטות אבל עם הנאה גדולה. סיימנו בחוות היערן עם גבינות העיזים שלהם. עברתי עשרות פעמים בירידה למערה ובחזרה ממנה ליד השלט "חוות היערן", אני חושב שכולנו עברנו שם אבל מעולם לא ביקרנו בחווה. היום ביקרנו וגם רכשנו גבינות טעימות. מומלץ לכל החברים המסתובבים בגראציות, עזבו פעם את האופניים, קחו את בנות הזוג ו/או בני הזוג ועלו לבר בהר עם הרכב, תהינו מקפה או ארוחת בוקר טעימה על המרפסת המשקיפה לנוף היפיפה של נחל קטלב ונחל שורק, תרדו לחוות היערן ותטעמו מגבינותיהם המשובחות והיוגורט הטעים וכן גם אפשר לטייל ולכייף באזור ולהריץ את העליות רק בראש. היה כיף ואני מחכה לתוכנית של רונן ל -3 השבועות האחרונים.