בדרך לטראנס אלפ 2011 - רכיבה קבוצתית משותפת ראשונה.

אז הנה הגיע המועד לרכיבה הקבוצתית הראשונה. כמו לפני הרבה דברים משמעותיים התקשיתי לישון בלילה. הראש כנראה שלא הפסיק לעבוד ולחשוב על יום המחרת ולא נתן מנוח לישון. אין לי בעיה לקום מוקדם ובכל יום רגיל שעת ההשכמה שלי באופן טבעי לחלוטין הנה בחמש בבוקר לעיתים קרובות עוד קודם. אבל, כאשר צריכים להתעורר בארבע, מתגנב החשש שלא אצליח להתעורר, למרות השעון שכיוונתי ליתר ביטחון. חשש זה גורם לחוסר שקט וחוסר שינה רגועה כך שהבטתי מתוך מיטתי לכיוון השעון בכל כ 15 דקות החל מהשעה שלוש.

הדברים כולם היו מוכנים ערב קודם ומיד עם ההשכמה והכנת הקפה השחור, התלבשתי, הכנתי את הדברים לאחר פעמיים בדיקה כפולה (דהיינו ארבע פעמים) שלא חסר דבר, העמסתי את האופניים ויצאתי לדרך לכיוון תחנת הדלק בצומת חריש. נסיעה של כשעה דרך כביש 6. בדרך ירד מעט גשם, אבל די שמחתי וקיוויתי לרכיבה גשומה במידה כזו או אחרת שכן מעולם לא רכבתי בגשם. לרוץ רצתי באין סוף ריצות גשומות, ונחבר'ה בקאנטרי יודעים כמה אני אוהב את הריצות הגשומות. אופניים בכ"ז זה עניין אחר ובהחלט רציתי להתנסות בחוויה של רכיבה גשומה. קיבלתי ממנה במנה גדושה.

מיד עם הגיעי למקום המפגש ראיתי קבוצת רוכבים גדולה המצויים בשלבים האחרונים של התארגנות לתחילת רכיבה וכבר המאמן שם מנסה לקבץ את כולם סביבו. הופתעתי כי חשבתי שאני עוד לפני הזמן המיועד אבל מיד התארגנתי במהירות ורצתי להצטרף לקבוצה ורק אז התברר לי שאין זו הקבוצה שלי. מזלי. החבר'ה האלה היו קבוצת "איש ברזל" המתאמנים לקראת הישראמן. ביניהם זיהיתי את נינה פקרמן ועוד אנשי ברזל מוכרים. בטח שאין לי מה לחפש שם. לאט לאט התקבצו חברי קבוצת הטראנס אלפ, ההתארגנות כבר הייתה יותר רגועה. לקחתי אוויר, שתיתי קצת, נרגעתי והייתי מוכן לצאת לרכיבה הקבוצתית הראשונה.

היציאה הייתה בקצב חימום ורגועה לחלוטין. פלוטון שני טורים מסודר עד שהגענו לעליות הראשונות. השתדלתי לשמור על הקצב עם הקבוצה הראשונה אבל כבר לקראת סוף העליה הראשונה הבנתי שאני עושה טעות של טירון. הדופק עלה ל - 160 שזה דופק מקסימלי ואפוא ה - E1 וה - E2 שרונן מדבר עליו, דהיינו דופק אצלי בין 116 ל - 125, הייתי הרבה מעבר לזה. לאט לאט ייצבתי את עצמי בעליות רכבתי רגוע בדופק של 140 שזה בערך קצת מעבר ל E3 וזה כבר לא נורא. שמתי לב שבדופק כזה אני יכול להחזיק מעמד בעליות. הבנתי כבר שבחבורת החוד אין לי מה לחפש, אבל רוצה אני להאמין שלא הגיע אחרון. עוד עבודה קשה לפנינו.

באופן כללי טיפסנו בכ- 3 שעות רכיבה גובה מצטבר של מעל 1,400 מ' שזה די יפה עבורי. את הקבוצה עדיין אינני מכיר כך שקשה לי להתייחס לכאלו או אחרים. הרשימו אותי מאוד שתי הנשים שבחבורה. רוכבות מנוסות שכמעט תמיד היו בחבורת החוד ושמתי לב לעבודת הרגליים הטובה של שתיהן. עבודה חלקה סיבובית עם דיווש בקאדנס גבוה דבר המביא אותן במעלה העליה בקלות יחסית וללא מאמץ רב. אני מקווה שאצליח להגיע לטכניקה כזו כדי לחסוך המאמץ לקראת האתגר הגדול.

וכמובן שלאחר כל עליה ישנה גם ירידה. עד היום טועה אני האם יש יותר עליות בארץ או יותר ירידות. אם תשאלו רוכבי אופניים כמובן שהתשובה תהיה שיש יותר עליות. בירידה אפשרתי לאופניים לרוץ. הרגשתי שאני די שולט באופניים ובירידות יותר ישרות יחסית הגעתי למהירויות של כ - 70 קמ"ש כאשר המהירות המקסימלית שנרשמה לי בשעון הרכיבה הייתה 75 קמ"ש. מפחיד. אגב באחת הירידות עם כביש רטוב לחצתי לקראת אחת הפניות קצת חזק מידי על הבלמים והרגשתי זריקה זנב מפחידה אשר הצלחתי להשתלט עליה למזלי. זה היה לא רחוק מהחלקה. בסוף הרכיבה ראיתי את אחד מאותם "איש ברזל" מטופל בכתפו לאחר החלקה שכזו בכביש הרטוב. מה שאומר שכולנו מועדים לנפילות שכאלה ויש להיזהר היטב.

לקראת סופה של הרכיבה בדרך חזרה לצומת חריש החל גשם שוטף. ממש שבר ענן של כ - 10 דקות לא יותר אבל גשם חזק ביותר, הפריע מאוד לראות וגרם לסכנה ממשית. הקטע היה ירידה לקראת חריש וצומת חריש וחייב יציבות וזהירות שבעתיים. הבעיה המרכזית בגשם היא בפניות. כל עוד אתה רוכב ישר ניתן להגדיל את מהירות הרכיבה ללא חשש גדול, יש להיזהר לפני פניות להאט ולקחת את הפניה במתינות כדי להימנע מהחלקה.

סוף טוב הכל טוב. כך נאמר. הייתה לי רכיבת התנסות ראשונה ודי נהניתי. הרגשתי עייף בסופה אבל לא בהחלט לא גמור. מחר אני מתכוון לרכב שוב עם החבר'ה ברכיבת השבת שלנו. אין בכלל שאלה בעניין. הקבוצה נראית לי די מעניינת, היו קצת דיבורים עם החבר'ה, הראל ורונן תיפקדו נהדר, שמרו על הקבוצה העירו הערות, עודדו ונתנו תחושה, לי לפחות, שיש בעל בית. זה בהחלט מעודד לגבי ההמשך, לגבי ההתארגנות למחנות האימונים המתוכננים וכמובן לנסיעה עצמה שמלאה בלוגיסטיקה לא פשוטה וטוב לדעת שאפשר להיות רגועים כי שי מי שידאג שהדברים ידפקו כמו שצריך.

אז הפעם ויתרתי על הסיפורים אותם נוהג אני לשבץ לתוך תיאורי הרכיבה, מהאסוציאציות שמופיעות בראשי תוך כדי האימונים הרכיבה והכתיבה. ולא שהפעם לא עלו בראשי כל מיני סיפורים שאמורים היו להתחבר לרכיבה הראשונה הזו. ויתרתי כי אני מצפה לקהל קוראים חדש, חברי הקבוצה עצמה. ביקשתי להישאר במה שנדמה לי שחוו כולם. נמצא עוד מספיק זמן והזדמנויות לכתוב את אותם דברים שעולים בראשי.

עשינו קצת שחרור בסוף הרכיבה כל אחד אכל את מה שהביא מהבית והתפזרנו איש איש לדרכו. דרכי הייתה די ארוכה לראשון לציון וגם את זה יש לקחת בחשבון. לא קל לנהוג למעלה משעה לאחר הרכיבה. רשמתי לפניי לדאוג לחטיפים או כל מעורר אחר שישמש אותי בנסיעות חזרה כדי לשמור הערנות הנדרשת בכבישים.

חזרנו עייפים אך מרוצים ולאחר שינה קצרה, לא הצלחתי לישון יותר משעה, אני מרגיש חדש לגמרי, ממתין לארוחת הערב של השנה האזרחית החדשה אליה אילנה, בת זוגתי ואני מוזמנים. נבלה הערב ומחר שוב על האופניים.    

    

בדרך לטראנס אלפ 2011...עברתי בעין כרם !!!

סוף שבוע מקסים. מזג האוויר האביבי השרה תחושת נעימות בעצמות. אביבי אמרנו, אבל לא שכחתי לרגע שמצויים אנו בסוף דצמבר. ברחבי העולם הנוצרי חוגגים את הכריסמס תחת מעטה של לובן ואילו אנחנו נראה כי קפצנו בקפיצה קלה מהסתיו, שלא היה, ישירות לאביב שאמור להגיע רק בעוד חודשים מספר.

ליום שישי הזמינה לנו אילנה, בת זוגתי, ארוחת בוקר בעין כרם. מיד קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב והודעתי לה שאני מגיע ברכיבה על אופניי. מצומת שמשון כק"מ לצומת אשתאול, משם במעלה הדרך לכסלון ורמת רזיאל, דרך צובה והסטף בואכה לעין כרם. בדקתי במפה ומדובר בסה"כ כ - 65 ק"מ מראשון לציון, לא משהו שצריך להרתיע אותי. אכן אני רק בתחילת האימונים ועדיין לא צברתי צבר עליות מרשים, למרות שבשבוע שעבר עליתי את נס הרים, החלטתי שאני עולה את מה שמכונה בפי החבר'ה, רוכבי האופניים הותיקים, מעלה צובה. הבנתי כבר ביני לבין עצמי כי עד אשר לא אבחן את עצמי מספר פעמים בכל מיני עליות, לא אהיה רגוע במסגרת תכנית האימונים שהוכתבה לנו ע"י רונן. אז החלטתי כבר בתחילת השבוע כי ביום שישי אני הולך על צובה.

ישנתי רע מאוד בליל שישי. ייתכן שזה בשל התרגשות מסויימת? לחץ מהאי וודאות? אינני יודע. התעוררתי מספר פעמים רב במשך הלילה ובשעה 04:30 קצתי בהמשך השכיבה במיטה ללא שינה והחלטתי לשתות את הקפה השחור של הבוקר ולהתחיל בהכנותיי. זמן היה לי למכביר. לא היה בכוונתי בכל מקרה לצאת בחשיכה. אינני מוכן לקחת סיכונים של רכיבה בחושך. גם כך, הזהירו אותי חבריי מפני רכיבה ביום שישי שהינה רכיבה מסוכנת יותר מרכיבת השבת. שניים הצטרפו אליי לרכיבה הזו. עם דוד נפגשתי ביציאה מראשון לציון ואת צביקה אספנו לצוות מנשר. משם המשכנו יחדיו לכיוון צומת שמשון לקראת צומת נחשון ותחילת העליה. דוד וצביקה קבעו להיפרד ממני בסטף ולחזור חזרה בעוד אני אמשיך לארוחת הבוקר שלי בעין כרם.

הכנות לרכיבת אופניים דורשות כ- 20 דקות ועליי היה לשרוף כשעתיים. לבסוף הגיע זמן היציאה. ביציאה מהחניון העולם היה עדיין די חשוך. רכבתי בזהירות הן בשל חשיכה שעדיין נחה על העיר כמין וילון דק וחצי שקוף ובשל קרירות הבוקר שעדיין שרתה באוויר. ביציאה מהעיר נפרסו לעיניי שמיים ענבריים של אור ראשון שעולה על העולם. הרגשה נהדרת. תענוג צרוף.

דוד וצביקה חזרו והדגישו כי צובה איננה נס הרים, היא ארוכה יותר יש בה מתלולים תלולים יותר והיא קשה הרבה יותר לטיפוס. כבר בתחילת העליה מיד לאחר צומת אשתאול התחלתי להבין עד כמה הם צדקו. הוי לאן הכנסתי עצמי. נזכרתי בטבלה שהציג לנו רונן לגבי מה מצפה לנו בטראנס אלפ וכי ביום השלישי או הרביעי כמדומני נטפס משהו המקביל ל - 7 פעמים צובה, ואני לא יודע כיצד אסיים ולו את הפעם הראשונה. כבר בתחילה העליה היא תלולה ביותר עם פיתולי דרך אשר גורמים, בהגיעך לפיתול, למתלול  חד יותר המחייב לעבור לרכיבת עמידה למספר דקות, מוצץ את שאריות האנרגיה מהרגליים ושוב לחזור לרכיבה רגילה בהמשך המתלול כאשר ברגליים, בעיקר באבע ראשים, מצוי מלאי אנרגיה מוקטן לאחר קטע העמידה. התעודדתי מאחר והבחנתי שאין הדופק מזנק קדימה בטירוף ואני מצליח לשמרו על תחום סביר של כ - 140 עד 150 פעימות לדקה, אצלי זה משהו בסביבות השמונים שמונים וחמישה אחוזים מהדופק המקסימלי. זה הקנה לי ביטחון מסוים שבכ"ז הגיע לעין כרם. הבעיה כפי שהבנתי במעלה הדרך ביני לבין עצמי שאצטרך לעבוד חזק מאוד בחדר הכושר ולחזק את שריריי הרגליים. ארבע ראשים חייבים להיות חזקים. קשה לומר שהם במיטבם אצלי בשלב הזה של האימונים. היה קשה מאוד וסחבתי עצמי למעלה תוך מחשבה על הקשיים שעבר אבי ז"ל בהגיעו לארץ. על עבודתו הקשה ללא כל תלונה או טרוניה. זה היה גורלו וכך חי.

הוריי, כזכור, הגיעו לארץ ב - 1948 עם תינוק בן כחודשיים (אני) והתיישבו בכפר סלמה אשר במבואות ת"א. כפר שלם דהיום. אבי היה פקיד בארץ הולדתו. באותם ימים, שנות השלושים ברומניה, מי שלמד בבית ספר תיכון, ואפילו לא סיים, נחשב היה כבעל השכלה ועל כן עבד בפקידות ולא בעבודת כפיים. ברומניה לא הכיר אבי את עבודת הכפיים. ידיו היו עדינות בהגיעו לארץ. מורגלות היו בכתיבה, אולם במהרה יהפכו למיובלות ומסוקסות. בארץ באותם ימים של מדינה שאך זה נוסדה העבודה היחידה שבה הייתה דרישה לידיים עובדות הייתה בבנין. בלית ברירה וכמו עולים חדשים רבים התקבל אבי צנום הגוף וקטן הקומה לעבוד בבנין. לא בדיוק בבניה עצמה, שכן מיומנות של עבודת בניה לא הייתה לו. אתה יכול להכין בלוקים אמר לו הקבלן, נתנו לו שני שקי מלט שאבי התקשה מאוד להרים כי כל אחד שקל 50 ק"ג, הנה לך ערימת חול וערימת חצץ, מים תיקח עם הדלי מהברז שמצוי היה בקצה השני של המגרש ותכין תערובת בטון. את הבטון אתה יוצק לתוך תבנית הבלוק דוחס היטב עם מהדק ידני ואח"כ מוציא את הבלוק מהתבנית ומניחו שורות שורות בשמש שיתייבשו עד שיהיו ראויים לשמש לבניית הבנין. כך עבד אבי במשך למעלה מעשרים שנה עד אשר נפצע קשה מאוד בתאונת עבודה, ועל עניין זה בטח אספר בהזדמנות אחרת, ונאלץ לעזוב את עבודת הבנין.

עבודה קשה הייתה מנת חלקו של אבי במשך כל שנות ילדותי ונערותי, עד לגיוסי לצבא. תאונת העבודה שקרתה לו הייתה כאשר אני הייתי כבר בקורס קצינים בשנת 1968. תמיד אזכור את יציאתו לעבודה בטרם עלות השחר. את עמידתו עם כוס הקפה השחור, ואני ילד קטן מביט בו ממיטתי, כשהוא עומד ליד חלון המטבח ובוחן את החשיכה שבחוץ. אינני יודע על מה היה אבי מהרהר באותם בקרים, אבל אין ספק בליבי כי ביכה את מר גורלו ואת עבודתו הקשה שגם היא לא תמיד הייתה בנמצא. בקולו מעולם לא נשמעה תלונה. לא פעם כאשר עבד לא רחוק מהבית ראיתיו בזמן עבודתו. למותניו חגר סינר עור  כמגן מפני הבטון והמים, נוהג היה מפעם לפעם לירוק לתוך כפות ידיו המיובלות ושוב ושוב להפוך את התערובת עם את החפירה או לדחוס אותה לתוך התבנית. כפפות עבודה לא היו לו וזוכרני את מיני המשחות והשמן שאימי הייתה מורחת על ידיו כדי למנוע ככל שניתן את פיצוצי העור היבש אשר גרמו לו לכאבי תופת בידיו. מעולם לא החמיץ אבי יום עבודה אפשרי. אפשרי אמרתי, שכן לא מעטים היו הימים שלא הייתה בהם עבודה והוא נאלץ לחזור הבייתה בשעת צהריים מוקדמת עם מבט של כישלון בעיניו על שלא עלה בידיו למצוא עבודה באותו היום. המשמעות הייתה מידית, אין מספיק אוכל באותו השבוע. זה יהיה עוד שבוע ללא בשר. והיו כמובן גם ימי החורף הגשומים שבהם לא ניתן היה לעבוד בבניין. ימים שבילה שעות מול החלון במטבח עם כוס התה אחוזה בשתי ידיו כדי לחממם ומביט בוהה בגשם הזלעפות היורד בחוץ ומונע פרנסה למשפחתו. באותם ימים ארוכים נהג אבי לכתוב מעת לעת פואמות מדהימות, ברומנית כמובן, וכתב ידו הישר, הנאה והמסולסל, פשוט מדהים את כל הרואה את כתיבתו, גם אם אין מבין דבר וחצי דבר בשפה הרומנית.  

בימים יפים בהם לא מצא אבי עבודה, תמיד עשה לביתנו. הבית, בית ערבי בין חדר בתחילה הורחב לימים לחדר נוסף ששימש אותי ואת אחי ז"ל, נבנו תריסים שלא היו בחדרים. מטבח מאולתר בנה אבי. הכניסה לכל הדירונת שלנו הייתה דרך המטבח. שירותים היו בחצר כשהם משותפים לכל השכנים שהתגוררו יחד איתנו באותה החצר. השירותים כמובן שלא היו מחוברים לביוב אלא לבור ספיגה. את הבור בנה אבי במו ידיו 2 מ' קוטרו ו - 2 מ' עומקו וריפד אותו במין בלוקים מיוחדים קשתיים שנועדו באותם הימים לרפד בורות ספיגה. נראה לי שאין כיום בנמצא בלוקים שכאלה שכן אינני חושב שעדיין קיימים בורות ספיגה. זוכר אני את אבי עמוק עמוק בתוך הבור משליך את האדמה שגרף באמצעות את החפירה אל מחוץ לבור לגובה של כשני מטרים, הרבה מעל קומתו הנמוכה. אינני חושב שגובהו היה מעל למטר ושישים, ואולי אף פחות. עבודה קשה ללא כל תלונה. אז מה לי כי הלין כאשר אני עסוק בסה"כ בתחביבי. המשכתי לדווש במעלה הדרך.
כבר באזור רמת רזיאל הרגשתי שעשיתי את זה. העליות התמתנו מעט, האוויר נעשה חמים יותר, התחלתי להרגיש במעלה עמוד השידרה שלי תחושת נעימות המתגלגלת לשם עם סיפוק לא קטן. מודה. את הירידה מאיתנים לכיוון צובה שטפתי בדהרה ונראה שמכוח האנרציה עליתי לככר הסטף. שם חיכיתי לחבריי שהגיעו מספר דקות אחריי וגם הם מלאי סיפוק. הם פנו חזרה לכיוון השפלה ואני לכיוון עין כרם ולארוחת הבוקר שלי.
הרעיון לעלות ברכיבה ולהנות מארוחת בוקר טובה היה נהדר. אינני יודע אם הרכיבות הבאות יהיו מהנות שכן מניח אני שהאימונים יהיו קשים יותר ויותר ועוד נכונו לי ימי משבר לא מעטים, אבל אין ספק שהמחשבה על העבודה הקשה הנדרשת כדי להגיע למטרה ייתנו את המוטיבציה הנדרשת במעלה ההר. נקווה שנעמוד בזה.

           

הרצל רוקח איננו...

חזרתי מהלווייתו של הרצל רוקח. חבר. רוצה אני לכתוב מעט על הרצל ומתקשה. בוהה אני במסך ואצבעותיי מסרבות להקיש על מקשי המקלדת. קשה להאמין, למרות שזה היה מאוד צפוי. הרצל רוקח איננו.


את הרצל הכרתי לפני שנים רבות, למיטב זכרוני קרוב לשלושים. זוכר אני את פגישתנו הראשונה, הרצל הגיע אליי למדוד שיש למטבח. משיחה לשיחה נקשרה ידידות שנמשכה לאורך השנים. ההמשך היה בקאנטרי שם שתינו את קפה הבוקר אחרי פעילות ספורטיבית כזו או אחרת שכל אחד עשה. שם פטפטנו והחלפנו דעות, חוויות ורשמים. עם החברים מהקאנטרי יצאנו לטיולים ולעתים לסופי שבוע. הכרנו את סבינה ז"ל. אישה מלאת מרץ עם חיוך ענקי על שפתיה וחוש הומור שהדהים את כולנו. שמחת החיים אפיינה את סבינה עד אשר מחלה קשה פגעה בה והיא נפרדה מהרצל ומילדיהם, משאירה את הרצל להתמודד לבד עם מחלתו שלו. היינו עדים להתמודדותו הקשה של הרצל ללא סבינה. היא הייתה משענתו האיתנה ופתאום הוא נותר לבד.


פרשת השבוע מתחילה במילים "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". "ויחי" בגימטריה 34. שבע עשרה שנים חי יעקב בארץ מצרים עם יוסף בנו האהוב ושבע עשרה שנים חי עד שיוסף נחטף ונמכר ע"י אחיו לשיירה שהורידה אותו מצריימה. יעקב ספר את שנות האיכות שלו בלבד, השנים שהיה עם יוסף בנו האהוב. לשאר לא הייתה חשיבות בעיניו שנות חייו הטובות של הרצל היו עם סבינה אשתו שאהב. 

הרצל אדם חם וטוב לב. איש משפחה ואוהב הבריות. בנה עסק לתפארת שבו ממשיכים בניו הנהדרים. גאה היה מאוד בביתו ובדרך החיים שבחרה לחיות בה יחד עם משפחתה. הרצל כיבד מאוד את דרך החיים שלה גם אם שונה היא מסגנון חייו. 


הערכתי מאוד את הרצל על היכולת שלו ללמוד דברים שונים מסביב לשולחן הפרלמנט שלנו ואין לי כל ספק שהשולחן הזה תרם לא מעט לאישיותו ולאיכות חייו, לאו דווקא בצד הפיסי אלא בפן האינטלקטואלי. לאורך השנים ראיתי לא פעם איך הרצל משנה דעותיו, מפנים נושאים שונים ורואה דברים אחרת ממה שהיה מורגל להם קודם לכן.


בחודשים האחרונים היינו עדים לדעיכתו. הקפדנו, החברים הקרובים, לבקרו בבית החולים ובבית. המצב נראה קשה מרגע לרגע. הרצל גדל הגוף איבד ממשקלו, אבל לא איבד עד הרגע האחרון את האופטימיות. אפילו בימים האחרונים ממש המשיך לדבר על התרופה החדשה אשר ייתכן ותשפר את מצבו וחיכה להשתלה חוזרת אשר קיווה תשנה את המציאות בה היה שרוי. זה לא קרה.


צר לי מאוד על חבר שהלך לעולמו בטרם עת. וכואב, יחד עם כל חבריי, את כאבה של משפחתו. 


יהי זכרו ברוך!
  

בדרך לטראנס אלפ 2011......ואמונות טפלות

עדיין אני מחפש את עצמי. עוד לא הצלחתי לעבור למוד של רכיבה באמצע השבוע. ממש בכוח אני מצליח להגיע ליום רכיבה נוסף על רכיבת השבת. כמובן שזה לא יספיק. אני חייב להסדיר את הנושא כבר מהתחלה ולא להיכנס לפיגורי אימונים. השבוע, הן בשל פגעי מזג האוויר והן בשל סיבות אישיות שונות, וזה כמובן לא תירוץ, לא הצלחתי לרכב. נכון רצנו כל השבוע ואפילו רצנו בקצב לא רע, כל יום 10 ק"מ ומעלה, מרחק שאני כבר לא כל כך מורגל אליו לרוץ מידי יום, שוב התחלתי להרגיש את כאבי הברכיים שלי. זה עשה לי מצב רוח רע והחלטתי שמחר, יום שישי אצא לרכיבה ויהי מה. יכול להיות שכאבי הברכיים החלו בשל "עין רעה" כזו או אחרת. הרי רבים שאלוני לאחרונה, מה אתה הולך לעבור את האלפים עם אופניים? מה אין לך כבר מה לעשות בגילך? למה אתה לא יוצא לפנסיה! ומה עם הנכדים שלך? אתה לא שומר עליהם? לא מוציא אותם מהגן? ובכלל אתה לא חושש מנפילה? בעיקר שם בגובה כזה? ומה יקרה כל יום ברכיבה על הכבישים? ועוד ועוד שאלות שרואי השחורות הצליחו להציב בפניי את כל ארסנל המרעין בישין הידועים במקומותינו.

בין חבריי לריצה יש כמה הידועים באמונתם כי עיניו של אחד מאיתנו יכולים לחולל נפלאות, או יש לומר צרות. לדעתם יש לייחסם את כל הנפילות לאמירה כזו או אחרת של יעקב. אין נפילות סתם. לכל נפילה יש את המשמעות שלה ואת סיבתה האמיתית. אין זה המכשול שהיה בפני הנופל, גם לא המעידה שקרתה לו בשל תנאי הדרך או הפנצ'ר שהיה או לא היה לאופניו. לנפילה, או לפנצ'ר מייחסים אצלנו משמעות רבה. זה לא סתם ככה. יש המחמירים וכדי להימנע מכניסה לצרה, בבחינת "היה חכם ולא פיקח" מקדימים ורצים עם שום בנעליים. נראה שזה עובד לא רע. בעיקר זה מונע ריח רגליים של אחרי ריצה. תשאלו את משה. אבל, בעניין אמונות טפלות הרי אין כמו הרומנים, כך שלמדתי מאימי שאין להתרגש מאמונות טפלות. כאשר אמרתי לה שהיא עצמה מלאה באמנות טפלות מיד השיבה, אני? אמונות טפלות? חס וחלילה ונקשה שלוש פעמים על מסעד הכיסא, שעשוי מעץ כמובן.

אז כמו שכבר הבנתם אין סוף לאמונות הטפלות של הרומנים, ואימי כמובן אחת מהאלופות בתחום זה. לא נולד ילד במשפחתנו מבלי שמיד נקשר לידו, הימנית כמובן, סרט אדום. לא היה כדבר הזה בביתנו שמישהו יעבור מעל רגלו של אחד הילדים מבלי לחזור בו ומיד ובאותה הדרך חזרה, שהרי ידוע הוא שמעשה שכזה מונע את צמיחתו של הילד. לא הייתה יציאה מהבית למאורע חשוב, בחינה, יציאה לצבא, או כל דבר אחר שלא החלה בחציית מפתן הדלת ברגל ימין. כמובן שאין ממשיכים בדרך כאשר חתול שחור חצה את דרכנו. אסור היה לנו לפתוח מטריה בבית וכמובן שאסור היה לשרוק בבית. אבל אמא אומרת שאלו אינן אמונות טפלות ויש לה מאות דוגמאות של דברים שקרו כאשר מאן דהוא לא קיים את הכללים הללו.

אבל למיטב זכרוני האמונה החזקה ביותר שהייתה מושרשת אצל רומנים רבים, לפחות אלו שאני הכרתי, עסקה בענייני.....לא נעים לומר.....חרא!!! ממש כך. כפי שתראו מיד אצל הרומנים חרא זה דבר חיובי. אם מתלכלכים מחרא כנראה שעומדים לקבל כסף. אם חולמים על חרא אז פשוט יש סיכוי סביר להתעשרות קלה ומהירה. ובכלל בר מזל הוא מי שחרא נופל עליו משמים, למשל ציפור חולפת שעשתה את מעשיה בדיוק על ראשו של בר המזל.

והנה מעשה שהיה כך היה. הימים ימי שנות החמישים והמקום סלמה, היא כפר שלם של היום. לשם הגיעו הורי עם עוד עולים רבים מיד עם הגיעם ארצה בשנת 1948 ושיכנו אותם בבתים ערביים נטושים. אנו קיבלנו דירת חדר בבית ערבי שכזה. בחצר הבית היו עוד מספר חדרים כאלה והתגוררנו עם עוד מספר משפחות של עולים חדשים.  השירותים כמובן שהיו בחוץ, כך גם ברז המים היחיד לכל החצר ומקלחת אחת ששמשה את כולם. אותנו הילידים היו מקלחים בגיגית ורק בסוף שבוע היינו הולכים עם אבי ז"ל לבית מרחץ ציבורי שם היו מים חמים. משפחת אבי, אחותו בעלה ובנם הגיעו מרומניה כשנה וחצי אחרינו, בתים נטושים כבר לא היו בנמצא ואותם שיכנו במעברה א'. מעברת עולים בה כל משפחה קיבלה צריף אחד וכמובן שהשירותים היו במרחק של כמאה מטרים מהצריף. שירותים זו מילה מאוד מכובדת למה שהיה שם. מדובר בבור המכונה בור ספיגה, עליו היה מונח לוח עץ עם חור, זוכרים "בול פגיעה" מהצבא? ומעל החור היתה בנויה בקתה עשויה מסגרת עץ וסגורה בפחים. גודלו של המקום המכונה שירותים היה כשמונים על שמונים ס"מ. השירותים היו נסגרים ע"י דלת עשויה גם היא ממסגרת עץ מכוסה בפח ועל אחד מקרשי המסגרת ניתן היה להניח נר דולק בשעות החשיכה. כמובן שלא בלילות החורף בהן הרוח שרקה בחוזקה ולא היה סיכוי שהנר ישרוד בדלת הפח הרעועה. משתיארנו את המקום נגיע לסיפור המעשה. דודי ליאו ז"ל, בעלה של אחות אבי, כולם כבר אינם בחיים אבל הסיפור נותר, יצא באחד מאותם לילות חורף קרים גשומים וחשוכים, לעשות את צרכיו בבית השימוש האמור. אחר כמובן שלא היה בנמצא. משחזר לאחר שסיים לעשות מרכיו לצריפו הבחין כי בכיסו האחורי חסר ארנקו. כסף כמובן שלא היה בארנק. באותם ימים נהוג היה שהבעלים עובדים כל השבוע, אגב עבודתו כמו גם עבודתו של אבי הייתה בבניית בלוקים המשמשים לבניית בנינים, ואת משכורתם השבועית היו מיד נותנים ביד האישה שהיא זו שניהלה את כלכלת הבית. לעצמם היו מותירים אך ורק לצרכי רכישת סיגריות. אבל לליאו באותן מועד היה כרטיס מפעל הפיס בארנקו. עם נר דולק, ברוח העזה תוך ניסיון נואש לשמרו דולק הלך ליאו פעמים מספר בשביל מהצריף לבית השימוש וחזרה כדי למצוא את הארנק ובו כרטיס מפעל הפיס. משיתייאש ליאו למצוא את הארנק בשביל, חלפה המחשבה בראשו שייתכן והארנק מצא את מקומו באותו בור ספיגה לשם שילשל ליאו את ארוחתו האחרונה. היכול היות כדבר הזה? ומשחלפה מחשבה זו בראשו לא מצא מנוח לנפשו עד שחזר לבית השימוש ולאור הנר כשהוא מאמץ את עיניו ישירות לתוך החור שברצפה, הנה נח לו ארנקו בשלווה ובנחת על ראש המדמנה הממלאת את בור הספיגה כמעט עד גדותיו. הנה זה מזלי חשב ליאו, שכן בהושטת יד ניתן היה לשלוף את הארנק ממקום רביצתו על ראשה של המדמנה. אין זה דבר של מה בכך להושיט את היד עמוק לתוך החומר הרך ולשלוף את הארנק. אין ספק שדרושה סיבה רצינית ביותר כדי לעשות זאת. אבל כמו שסיפרנו, חרא אצל הרומנים מתקשר לכסף ובמקרה הנ"ל כאשר בארנק מונח כרטיס מפעל הפיס והארנק כולו טובל כדת וכדין בתוך ה....חרא, אין כל ספק ספיקא שכסף רב מצוי שם. ליאו כבר דימיין כיצד כרטיס הפיס הזה מוציא אותו ואת משפחתו מכל החרא הזה. הארנק נשלף אחר כבוד, נשטף ונרחץ היטב היטב, הכרטיס הרטוב הונח לייבוש משני צדדיו והכל היה מוכן לבוקר לביקור בדוכן מפעל הפיס שמצוי היה בקיוסק, בכניסה למעברה א'.

מה הופתע ליאו למחרת בבוקר כאשר הודיע לו הקיוסקאי כי הכרטיס איננו כרטיס זוכה. לא יכול להיות אמר לו ליאו, תבדוק היטב שוב הכיצד זה לא זכה הכרטיס הזה? הקיוסקאי בדק וחזר ובדק ואמר לו שהכרטיס לא זכה, אבל למה אתה מתעקש שזה כרטיס זוכה, התעניין הקיוסקאי. כי הכרטיס הזה היה בחרא, אמר לו ליאו.

נראה לי שאני אהיה חייב לאמץ כמה אמונות טפלות שכן אחרת אני לא רואה איך אצליח לחצות את האלפים האלה לעזאזל. אולי ארכיב איזה חלק מעץ על אופניי? מה דעתכם? 

MMS Message

חוצפה ישראלית לשמה. מגיע אני הערב חזרה הבייתה ומזמין את המעלית בקומת מרתף החניה כדי לעלות לקומה השמינית שם דירתי. המתנתי מספר דקות והמעלית אינה מגיעה. שמתי לב כי מעלית אחת מסמנת כי היא יורדת למרתף החניה ואילו המעלית השניה פשוט חונה בקומת הכניסה. המעליות תקועות, חלפה המחשבה בראשי. לא בא לי לטפס בשעה לילה מאוחרת לקומה השמינית. רגליי עדיין כבדות מריצת הבוקר, ומחר בבוקר שוב מצפה לי ריצה ארוכה. אבל אין ברירה אינני יכול להישאר במרתף החניה. התחלתי לעלות והנה אני מגיע לקומת הכניסה ופשוט הייתי בהלם. אחת השכנות, זו שנוסעת בג׳יפ השחור, נשענת על דלת המעלית ומונעת ממנה להיסגר תוך כדי שיחה בטלפון הסלולרי שלה. כאשר הערתי/שאלתי למה היא מונעת מהמעלית לנוע, היא בקושי הפנתה מבט אליי ואמרה בבקשה תיכנס. נראה שהיא אפילו לא הבינה מה אני רוצה ממנה. פשוט חוצפה ישראלית וחוסר התחשבות בזולת. לא יכולתי ללכת לישון למרות עייפותי הרבה והשעה המאוחרת עד אשר לא רשמתי שורות אלו.

בדרך לטראנס אלפ 2011 - פגישת ההכנה ואיך הוריי חצו את האלפים!!!

אמי וחברה עדיין בבוקרשט

הבטתי סביבי ובחנתי את האנשים שהתרכזו באוזון 11 לשמוע על תוכנית האימונים ומה מצפה לנו בדרך לטראנס אלפ. ניסיתי לעמוד על טיבם של האנשים שהתרכזו כאן. ניסיתי לבחון את יכולתם דרך מבנה גוף, הליכה, ישיבה, שפת גוף. ניסיתי לראות האם אני שם במקרה ואין לי בעצם מה לחפש כאן, או אולי המדובר באנשים רגילים העוסקים בספורט ויש להם מוטיבציה אדירה לעשות את זה. לא יודע. אין לי בשלב הזה כל מסקנות. אבל מנגד גם לא התרשמתי, למעט ממספר אנשים, שמדובר בספורטאי על. ואם עסקינן בספורטאים, אני יכול להעיד על עצמי שמעולם לא הייתי ממש ספורטאי במלוא מובן המילה. בבית הספר היסודי הייתי בנבחרת הכדורגל וגם למרבה הפלא בנבחרת הכדורסל למרות שבילדותי כינו אותי במשפחתי "קיבריט". ברומנית משמעותו גפרור. זה מעיד על גובהי ומשקלי אשר כנראה לא השתנו משמעותית במשך השנים. מאוחר יותר בתיכון שיחקתי כדורגל בהפועל תל אביב בקבוצת הנערים והנוער במחזור של שייע פייגנבאום, גוגו מורדכוביץ ואברהם כהן אחיו של שימעל'ה כהן משמשון. אברהם כהן, חברי הטוב ובן כיתתי בבית הספר "הולץ" הוא שסחב אותי לקבוצה. בכתתנו למד גם מישקה לפרדון שחקן הפועל חולון דאז. היינו קבוצה טובה מאוד אבל אני הייתי די בינוני ולבסוף פרשתי מהכדורגל. בצבא החלק הגופני לא היה לי קשה מדי אבל גם שם לא הייתי מהבולטים בתחום הכושר הגופני. לאחר השירות התגייסתי לשירות אחר, מאבטח באל על, או כמו שקראו לזה אז 2C, כך כינו אותנו הדיילות משום שנהגנו לשבת במושב הממוספר כך במטוס. כחלק מהאימונים עוד בתקופתו של "דייב" האגדי כמאמן ראשי ו"ג'ורג'" כמאמן הכושר, היינו אמורים לעמוד בתנאי כשירות כאשר אחד הקריטריונים היה לסיים מסלול בן 3000 מ' בזמן הנמוך מ - 12 דקות. עמדתי בקצב הזה די בקושי. זה לא בא לי בקלות. נשכתי שיניים ועבדתי קשה כדי להמשיך במסגרת הזו. שרדתי שם כעשר שנים בעתודה. תמיד רצתי אבל לעולם התחרויות הכניס אותי חברי צביקה יוז'יק שרבים מכירים אותו מראשוני הטריאתלוניסטים בארץ. צביקה לא היה אתלט אבל רצונו וכושרו בעבודה הקשה היו שם דבר. תמיד אמר לי שאם הוא יכול אז גם אני יכול. בהשראתו רצתי מרתון והתחלתי לרכב על אופניים ולהשתתף בתחרויות הטריאתלון. תמיד זה במאמץ לא קטן עבורי. לצערי בשנים האחרונות נוספו גם כאבי הבירכיים המציקים. עברתי ניתוח בברך ימין, התחלתי לרוץ עם מדרסים, אבל עדיין האימונים והתחרויות הם תמיד תחת כאבים לא קטנים וזה די מתסכל. קשה מאוד אבל אי אפשר כבר בלי זה.

אז לאחר שאתם כבר מכירים אותי במקצת ובטח עוד נכיר בהמשך, מנסה אני במקביל לקרוא בעיניים של החבר'ה היושבים במעגל באוזון 11 בפגישה הראשונה מי הם, עד כמה יהיה לי קשה יותר מאשר להם? איך אוכל לעמוד בקצב? האם יקרה מצב שאשאר רחוק מאחור באיזו עליה תלולה וארוכה. קצת נרגעתי. הבנתי מהשאלות ואולי סתם מהתרשמות שאיננה נכונה ואין לה כל בסיס, כי בעצם מדובר באנשים רגילים אין שם סופרמנים, אולי פרט לכמה, וכנראה שגם להם יהיה קשה.  נאפוליון נהג לומר לכוחותיו כי כאשר יורד גשם, הוא יורד גם על האוייב. יהיה קשה לכולם. 

צילומי האלפים על המסך והמחשבה לעבור את האלפים ברכיבת אופניים ולא ברכב כפי שעשיתי מספר פעמים בעבר גרמו לי להיזכר בסיפורי הורי במסע תלאותיהם בעלייתם ארצה. הורי ילידי בוקרשט שברומניה שרדו את המלחמה ועם סיומה כאשר נכנסו הרוסים לרומניה וגם לבירה בוקרשט נעשה המצב ברחובות קשה ביותר. חיילים רוסיים, שיכורים בד"כ, נהגו להיטפל לנשים ולשדוד גברים. היו לא מעט מעשי אונס ורצח ברחובות והביטחון האישי היה ירוד מאוד. מצבם הנפשי וגם הכלכלי של היהודים לאחר המלחמה והידיעה כי בפלשתינה  הולכת להיות מוקמת מדינה יהודית, גרמו להורי, כמו גם לרבים אחרים, להחליט כי עליהם, כמו על שאר היהודים, לעלות לארץ ישראל. בשנת 1946 התחתנו הורי ובמחצית אותה שנה עזבו את רומניה בדרך לעליה בלתי ליגלית לארץ. הם עזבו את הבית כפי שהוא עם כל הרהיטים והציוד, כדי שהשכנים הרומניים לא ידעו לאן הם נעלמו ולא ידווחו לשלטונות. עם מעט דולרים בכיסם הגיעו לגבול לרומניה הונגריה כדי לחצותו לכיוון אובטריה שהייתה במערב. החציה נעשתה ברגל ובלילה כשהם מעזרים במורה דרך מקומי המכיר את האזור ומבריח את הגבולות בתמורה לשכר לא צנוע. הקבוצה כולה אספה את כל הדולרים שהיו ברשותה וכן תכשיטים ודברי ערך עד אשר התרצה מורה הדרך להעבירם את הגבול. תוך זמן קצר התברר כי מורה הדרך הונה אותם ומסר אותם לידי שומרי הגבול שהחזירו אותם לשטח רומניה. הוא נעלם עם הכסף ולא נותרה להם הברירה ובלילה השני הם חצו  את הגבול לבדם ללא מורה דרך תוך לקיחת כל הסיכונים על עצמם. מהונגריה המשיכו הורי פעם ברכב פעם ברכבת ולרוב ברגל להגיע לאוסטריה ומשם לגבול אוסטריה איטליה כאשר הכוונה הייתה להגיע לאיטליה שם לפי השמועה אורגנו אוניות מעפילים לארץ ישראל. לגבול אוסטריה איטליה באזור הדולומיטים הגיעו הורי כשאימי בהריון מתקדם. הם חצו את הרי האלפים פחות או יותר באותו אזור בו נרכב אנחנו על האופניים למעלה מ - 63 שנים קודם. אימי,  מתקרבת כיום ל - 90 עם זיכרון של אדם בן 20 זוכרת כל פרט מהמסע הזה. הם הלכו ברגל באחד ממעברי ההרים, כאשר השלג מגיע לעיתים עד הבירכיים במסע שערך לילה שלם. היה עליהם לצאת מאוסטריה לחצות את ההרים לתוך איטליה ולהתמקם באחד הכפרים שבו היו אמורים לחכות להם אנשי המוסד לעליה ב'. היה סיכון גדול בחציית הגבול. שומרי הגבול נהגו לפתוח באש חיה ללא שאלות מיותרות. גם תפיסה הייתה יכולה להיות הרת אסון עבורם שכן במקרה כזה יוחזרו מיד לשטח אוסטריה לידי השלטונות ולא תינתן להם האפשרות להגיע לאיטליה. באיטליה פעלו מחנות עקורים ומשם ארגנו אותם בספינות מעפילים להגיע לארץ. חציית האלפים ברגל תוך טיפוס לגובה המירבי במעבר אחד ההרים ובעונת החורף איננה מעשה של מה בכך. בגדיהם היו קלים ברובם ובעיקר עטופים היו בבדים וסמרטוטים שניסו להגן עליהם מהקור העז שהיה מעלות רבות מתחת לאפס. לרגליהם היו נעליים עירוניות קלות ביותר שאינן מתאימות לשלג ואת מעט ציודם האישי נשאו במזוודה מקרטון קשורה בחבל מאחר והסגר כמובן שלא נסגר. את המזוודה היה על אבי לשאת ביד בנוסף לתמיכה באימי ההרה. לא תענוג גדול. כך בהליכה של צעד אחר צעד בשלג העמוק ובקור מקפיא וכאשר ממשיך להשליג כל הלילה, הלכו חבורה של כעשרים וחמישה שלושים יהודים דרך ההרים לכיוון איטליה כשהם מאמינים שמשם יגיעו לארץ המובטחת. בשלב מסויים באפיסת כוחות כמעט הגיעו לביקתת הרים (אולי של "היידי" בת ההרים) וביקשו לנפוש מעט. במרחק נשמעו קולות של בני אדם ונביחות כלבים. בשל פחדם הגדול עזבו מיד את הביקתה ותוך שהחזקים יותר עוזרים ותומכים בחלשים ובנשים, אשר חלקן כמו אימי היו בהריון, כך המשיכו ללא לאות עד לאור הבוקר כאשר מצאו את עצמם בכפר שהיה מרוחק מעט מהגבול ולשם הגיעו אנשי המוסד לעליה ב' שהסתירו אותם מיד וטיפלו בהם בהמשך. כך נמשך מסעם של הורי עם כל הקבוצה שלהם במשך למעלה משנה וחצי עד אשר הגיעו לאיטליה לעיר "פרמו" שם נולדתי ומשם הם הפליגו באניה ארצה. הגענו ארצה באוגוסט 1948.

 



אבי ז"ל ואחיו ז"ל בבוקרשט



בדרך חזרה מהמפגש הראשון של הטראנס אלפ, ברכבי הממוזג ובדרך לראות את סיומו של משחק מכבי, נזכרתי בסיפוריה של אימי על עלייתה ארצה ובעיקר על חציית האלפים כפי שסיפרה לי לא פעם. מודה, היו לי דמעות בעיניים במשך כל הנסיעה ואורות הרמזורים נראו לי מרוחים על שמשת הרכב. אני יודע שיהיה לי מאוד קשה לעשות את הטראנס אלפ, אני מודע למה שאני לוקח על עצמי. אין כל מקום להשוואות ואינני מתכוון לעשות השוואות, אבל באיזה שהוא מקום זה נתן לי איזו שהיא מוטיבציה בלתי מוסברת. אני רוצה להיות שם. זה איזה שהוא סגירת מעגל עבורי.

לא יודע למה אבל לא יכולתי לרכב הבוקר. לא פיסית, נפשית. זה יום שישי ומטבע הדברים ימי שישי ושבת הם המועדפים על הרוכבים אבל הבוקר יצאתי לריצה עם החברים. רציתי להיות איתם. קצת סיפרתי להם על מה שהיה ומה אני מרגיש, קיבלתי עידוד ותמיכה, כמובן בדרך הרגילה שלנו של צחוקים וקצת לגלוג, אבל אני מכיר היטב את הסיגנון. הם מאוד מפרגנים ותומכים עוד אצטרך את תמיכתם ועידודם בעיקר באימונים.

מחר נצא לרכיבה.            



       



הדרך לטראנס אלפ 2011 עוברת "כנראה" גם דרך תקלות....קטנות

אז סוף סוף אספתי את עצמי והחלטתי ביום שני בבוקר שזה היום בו אצא לרכיבת בוקר באמצע השבוע. זה שינוי מהותי מבחינתי. עד היום רכבתי רק בסופי שבוע. זה לוגיסטיקה, זה לא לרוץ עם החבר'ה, זה לפספס את פרלמנט הבוקר ואת הקפה של "אחרי" עם כל החבר'ה בקאנטרי. מבחינתי זו הקרבה לא קטנה ורק למי שמצוי בחבורה כזו מגובשת יבין במה דברים אמורים. זה קשה מאוד עבורי. התלבשתי בהתאם, העמסתי את האופנים באוטו ויצאתי בשעה 05:30 לקאנטרי כאשר ברור לי שלא אוכל לצאת לרכיבה לפני 06:30 בשל החשיכה ששררה בחוץ. אינני מתכוון לרכב בחשיכה. כבר ביציאה מהחניון בבית התברר לי כי מזג האוויר אינו מטיב עימדי הפעם. העננים בחוץ נראו די כבדים ותלויים נמוך מאוד בשמיים. מה שמצביע לדעתי על אפשרות ממשית לגשם. כבר במהלך הנסיעה התחיל לטפטף. הגעתי לקאנטרי ולהפתעתי בשעה היעודה ליציאה לריצה, שזה 05:45 לא היה אף אחד מהרצים. בבריכה מצאתי את מאיר הנמר שוחה בקצב רצחני ובקושי הצלחתי לעצור אותו כדי לברר במה דברים אמורים. עוד אנו מדברים וגשם זלעפות ניתח ארצה. גג הבריכה העשוי חומר פלסטי כלשהו שקוף למחצה, העצים את רעש הגשם הניתח ארצה ונדמה היה לי כי ארובות השמים נפתחו. ישבתי בחוסר סבלנות בבריכה תוך שממתין אני שהתבהר כמעה ושהגשם ייחלש. שני הדברים לא קרו. בשעה שבע לערך משנוכחתי לאכזבתי כי רבה שכנראה הבוקר לא אצא לרכיבה, שחיתי קצת, כחצי שעה, והצטרפתי למאיר לכוס קפה. התברר כי עוד כמה מהחבר'ה הגיעו ובחרו לרוץ על המסילה בחדר הכושר. מהלך שכמעט ואינו קורה אצלנו. נראה שדוקא הגשם הראשון הרתיע את האנשים מריצה בגשם כאשר בד"כ אנחנו מאוד נהנים מריצה כזו.

הגעתי למשרד ולא הייתי שקט. כעסתי על עצמי. ולבסוף החלטתי שלא אוותר היום על הרכיבה. בשעה 13:30 עזבתי את המשרד, חזרתי הביתה, התארגנתי עם האופניים וכל הציוד הנלווה, ויצאתי לכיוון הקאנטרי לחנות שם ולצאת לכיוון פלמחים. סיבוב פלמחים הוא כ - 22 ק"מ עד הים וחזרה. הוא אזור נוח לרכיבה, כביש עם שוליים רחבים ומיעוט יחסי של התנועה, מגרעתו העיקרית שהמסלול איננו די מאתגר. ואז עלה רעיון במוחי. במקום לעשות סבבים של 22 ק"מ, דהיינו כל הדרך, עם השיעמום של רכיבה לבד ועם ה"שקיעה" הטבעית בקצב כאשר רוכבים לבד לאורך מסלול ארוך ולא מאתגר במיוחד, החלטתי לעשות סבבים קצרים מהקיבוץ לכניסה לבסיס פלמחים וחזרה. בקטעים הללו ישנן עליות קצת יותר משמעותיות בכל אזור פלמחים. כל סבב כזה, התברר לי שהוא כ-4.7 ק"מ. יש בו כשלושים ומשהו מ' גובה מצטבר והוא עורך כ - 10.5 עד 11 דקות לסיבוב. החלטתי שאני עושה 10 סבבים כאלה תוך שאני מנסה לשמור כל הזמן על אותו הזמן פר סיבוב. היה די קשה ולקראת הסבבים האחרונים הזמן התארך במקצת. לא בהרבה לשמחתי. ספרתי את הסבבים (גם בשעון ב Laps כמובן) וגם בעזרתו האדיבה של הש.ג. בבסיס פלמחים שנהנה לספור לי את הסבבים ושאל אם אני מתכוון להמשיך עד סוף המשמרת שלו. שאלתי מתי זה אמור לקרות, והוא אמר לי שבחצות!!!

http://connect.garmin.com/activity/59021235 אלו תוצאות הרכיבה את מי שזה מעניין (בבקשה לא ללעוג לי אני לא ילד)

עשרת הסבבים הסתיימו קרוב ל 16:30 והדימדומים הפכו למשהו קצת יותר חשוך. גשם התחיל שוב לטפטף, וגרם עוד קצת להחשיך. הגברתי קצב בדרך חזרה. רשמתי לפני שבתקופת החורף צריך לצאת לרכיבת אחה"צ קצת יותר מוקדם. הקצב חזרה היה טוב ועם קצת רוח גבית רכבתי בקטע המישורי, מה שאנו מכנים "המישורים הגדולים" (ראה ערך "וינטו ויד הנפץ" - קרל מאי) שם בד"כ אנחנו מנסים לשמור על קצב שלא ירד מ - 30 קמ"ש, רכבתי בקצב של 35 קמ"ש את כל הקטע. לי זה לא קל. הייתי מאוד מרוצה. עד שהגעתי מתחת לגשר 431 ופתאום פנצ'ר. אני במרחק 2 ק"מ מהקאנטרי. לא הייתה לי משאבת יד (עוד לקח לעתיד, אין לצאת לבד ללא משאבת יד) וכך העמסתי את האופניים על הגב, כדי שלא לפגוע בצמיג האחורי ועם נעלי הרכיבה לרגליי, צעדתי, חצי רצתי את שני הק"מ תוך גשם שהולך ומתגבר, עד הקאנטרי. וואלה קאדר אמיתי...נזכרתי בשירות הצבאי, וזה היה די מזמן.

אז היה אימון טוב וגם חוויה נחמדה ובלילה השכמות והצוואר כאבו. אבל בבוקר התחיל יום חדש ורצתי עם כל החבר'ה בריצה של יום ג', ציר הנפט. שתינו קפה בפרלמנט של הקאנטרי ועל הפרק היה עניין הכבאות, האם היה מחדל או לא?

אז שיהיה לכולם יום טוב ונעים!!!          

פקודת מבצע מס' 1

אנו מתארגנים לרכיבת סובב כנרת באופן עצמאי. כל רוכב אופניים מוזמן ליטול חלק. כל ההנחיות בהתאם לפקודה להלן.
המועד שבת 18.12.2010 (תלוי במזג האוויר – לא נרכב ביום גשום)
הכוונה:
לעקוף את הכנרת במסע אופני כביש. לאפשר לחברים הרצים לבצע ריצת אימון באזור הכנרת במקביל. לשתף נשים ביום כיף.
המשימה:
ביצוע עקיפת הכנרת דרך כבישי האזור, תוך שמירת ים כנרת מימיננו ומבלי לפגוע בערכי הנוף והסביבה. ריצת בוקר במסלול לאורך הכנרת נגד כיוון השעון.
השיטה:
גלגול הכול העיקרי מראשון לציון לכיוון צומת צמח על מובילי אופניים. פריקת האופניים בצומת צמח ועקיפת ים כנרת עם כיוון השעון דרך טבריה, גשר אריק, עין גב, בואכה צומת צמח, כשבמקביל כוח הרצים ירוץ לאורך הכנרת לכיוון מזרח וחזרה לצומת צמח.
שלבים:
שלב א' – כוח משימתי, בתנועה מקאנטרי גלי הדר, תוך נשיאת האופנים בואכה לשטחי כינוס בחניית אולם בנדל (היכן שמתקיים הטריאתלון).
שלב ב' – התארגנות בשטחי כינוס, פריקת אופניים, בדיקות שגרתיות, חימום מנועים, תיאום כוונות והכנות לקראת תנועה.
שלב ג' – יציאת כוח האופניים בתנועה מתגברת תוך ביצוע שמירה ע"י רכב ליווי מאחור ומתן אפשרות לכוח המקביל לביצוע ריצת הבוקר.
שלב ד' – במקביל לכוח האופניים, כוח הריצה יבצע ריצת בוקר לאורך ים כנרת תוך שמירה קפדנית על כללי הזהירות.
שלב ה' – כינוס כל הכוחות במגרש החניה של אולם בנדל לאחר ביצוע המשימות.
שלב ו' ¬– תחקירי מבצע יבוצעו במסעדת צל תמר בכניסה לאשדות יעקב איחוד.
כוחות ומשימות:
כוח א' - יורכב מרוכבי האופניים באשר הם. מיועד לכל חברי עמותת ליאור וגם פתוח למצטרפים מבחוץ – בפיקודו של סא"ל מארק ירום יבצע את סיבוב כנרת
כוח ב' – יורכב מחברי צוות הרצים אשר יוכלו לבצע את ריצת השבת שלהם במקום – בפיקודו של סא"ל מאיר הנמר יבצע ריצת כ - 12 ק"מ תוך התחשבות בקצב מכלול הרצים
כוח ג' – רכב ליווי וכוח הבטחה להתערבות מיידית - בפיקודו של אל"מ יזהר גינתון
ילווה את הרוכבים תוך שמירת התחת שלהם מפני טבריינים עצבניים על הכביש.
כוח ד' – תאג"ד מתנייע - בפיקודו של רס"ן ד"ר אלכס בראומן
יסייע לכוח הליווי ויתן גיבוי רפואי, במידת הצורך תוך תנועה עם הכוח העיקרי. (פינוי לפנים תוך כדי ביצוע לאחר מכן פינוי לאחור)
לו"ז:
יציאת כוח עיקרי מראשון לציון תוך בדיקת זמנים לאחור כך שההתייצבות בשטחי כינוס במגרש החניה של אולם בנדל, לא יאוחר מ – 07:45
תחילת תנועת הכוחות שעת ה"ש" לא יאוחר מ – 08:00
גמר התארגנות לאחר ביצוע כל המשימות ולפני תחקירי ביצוע 12:00
חמים וטעים למזמינים מקום מראש למסעדת בצל תמר בשעה 12:30 או 13:00
קשר:
בסלכלום !!!
מינהלה:
על רוכבי האופניים להצטייד בכל הציוד הנדרש לרבות מים ל – 3 שעות רכיבה. יש להצטייד בחמים וטעים קל לשעות הבוקר. תיערך הפסקת קפה קלה לרוכבים בצומת כורסי.
חובה להודיע לקמב"ץ החתום מטה על השתתפות עד לא יאוחר מ – 3 ימים ממועד פרסום הפקודה – לצרכי התארגנות
חובה להודיע על הזמנת מקום לחמים וטעים. (בשל כמות המשתתפים חובה להזמין זמן רב מראש)
יש מקום וגם רצוי להזמין נשים/בנות זוג אשר יוכלו לבצע צעידה ולבלות בסביבה יפה מספר שעות.
הערה חשובה לכולם: ההשתתפות הינה חופשית ועל אחריותו של כל משתתף. אין המארגנים ו/או מי מהם אחראים לבריאותם ו/או ביטחונם של המשתתפים.

י צ ח ק ס י מ ו ן, רס"ן
ק מ ב" ץ

בדרך לטראנס אלפ 2011 והשריפה ביערות הכרמל - הכתובה הייתה על הקיר. להקים וועדת חקירה ממלכתית!!

מחר נקום בבוקר ונצא לעוד אימון רכיבה שבד"כ עובר בסביבה של חורש טבעי או שדות ירוקים, כמו אזורי המשולש ויער הנשיא. נישא עיננו מסביב וננסה לראות בעיניי רוחנו איך יכול ירוק כזה להפוך בין רגע לשטח מפוחם כמו ביערות הכרמל.  

קשה להמשיך הלאה בדרכנו לטראנס אלפ ללא התייחסות לאירועי היממות האחרונות בכרמל. האסון הוא בקנה מידה שלא ידענו כמותו במדינת ישראל, אבל לצערי וכפי שיתואר להלן, רשום הוא היה על הקיר ובאותיות אש מאירות עיניים.

כולנו טיילנו ועברנו ביערות הכרמל ומכירים היטב את הסביבה. בדרך מקרה, לפני שבועות מספר התארחנו בת זוגתי ואני לסוף שבוע קסום במלון יערות הכרמל. החלטתי שזו הזדמנות לרכב את העליה לכיוון המלון ואכן הורדתי את האופניים ליד הישוב "פורדיס" עליתי על אופניי תוך שאני מקבל ליווי צמוד מהרכב הנהוג ע"י בת זוגתי ותוך שעה טיפסתי עד לשערי מלון יערות הכרמל. נהניתי מאוד הן מהרכיבה והן מהנוף המקסים לאורך כל הדרך. עדיין לא חלמתי על הטראנס אלפ. שבועיים לאחר מכן החל עניין הטראנס אלפ ובשל חששותיי מהאתגר הזה, כפי שהם באים לידי ביטוי ברשימות אלו, ועדיין לא התפוגגו כהוא זה, שלחתי את נתוני הרכיבה כפי שנרשמו ע"י ה"גרמין" שלי לרונן שיריזלי שיהיה המאמן של הקבוצה בדרך לטראנס אלפ. זו הייתה הפעם הראשונה שרכבתי באזור הזה ונראה שהרבה מאוד שנים לא נוכל לרכב בין יערות וחורשות יפיפיות כפי שהיו יערות הכרמל מסביב. חבל, חבל מאוד.

בענייניי כבאות מבין אני מעט. מזה שנים רבות משמש אני כיועץ משפטי של אחד מאיגודי הערים לשירותי כבאות ותוך כדי עבודתי המשפטית מן הסתם נחשפתי גם לפן המקצועי של שירותי הכבאות. הכרתי בשירותי הכבאות אנשים מקצועיים המקדישים, פשוטו כמשמעו את חייהם לעבודת קודש, חשובה ומסוכנת מאין כמוה וכמובן שבעניין זה אינני מחדש דבר. שירותי הכבאות מזה שנים רבות סובלים מתקציבים רזים במיוחד. לאחרונה ממש מסרבות הנהלות האיגודים לממש הסכם הקיבוצי שהושג עם הכבאים בשל אי תקצוב ההסכם ע"י משרד האוצר. מבולבלים? איך זה שהנהלות עצמם שחתמו על ההסכם, מסרבות לממש אותו? זה נובע ממבנה שירותי הכבאות כפי שיתואר להלן בקצרה. תקציבי האיגודים השונים מיועדים רובם ככולם לתשלומי המשכורות כאשר כמעט ולא נותר תקציב לפעולות, אימונים כנדרש וחידוש ציוד הזועק לשמיים. מכיר אני איגודים שבהם משתמשים בכבאיות בנות 20 ו 30 שנה, קיים בהם מחסור חמור בציוד נלווה והמחשוב הוא של שנות ה - 90. קשה להבין איך המדינה מאפשרת לשירות כה חיוני להתנהל באופן שכזה.

אבל, לעניות דעתי המצב החמור נובע בעיקרו מדרך הארגון של שירותי הכבאות. שירותי הכבאות מאורגנים בשיטה של איגודי ערים. כל מספר ערים שכנות מאוגדות באיגוד ערים לשירותי כבאות. תקציבי האיגודים מורכב מחלקם של הערים באיגוד וכן בחלק תקציבי המגיע ממשרד הפנים באמצעות נציבות כבאות ארצית. הנציבות אחראית על האיגודים אך ורק ברמה המקצועית/מבצעית אך אין היא אחראית על האיגודים ברמה המנהלית. לכך אחראים נציגי הערים המשמשים כחברי הנהלה באיגודי הערים. בעבר חברים אלו היו פוליטיקאים בלבד ולאחרונה שונה המצב במקצת כאשר החוק תוקן ומחצית מחברי ההנהלה חייבים להיות עובדי הרשות המקומית ולא חברי מועצת הרשות המקומית, קרי פוליטיקאים. ובכל זאת חברי ההנהלה, נציגי הרשויות המקומיות, רואים את תפקידם בהנהלת האיגוד בעיקרו כשמירה תקציבית שהיא חשובה כשלעצמה אבל בכך היא אינה מאפשרת ניהול מקצועי של האיגוד, אינה מאפשרת גיוס כבאים ובאיגודים השונים חסרים כבאים רבים לתקן בשל המצוקה התקציבית, ואינה מאפשרת ביצוע פעולות ורכישת ציוד כנדרש. עם כל הכבוד לחברי ההנהלה באשר הם, אלו אינם אנשי מקצוע, אינם מבינים בכבאות ושיקוליהם בניהול שירותי הכבאות וסדרי העדיפויות הנדרשים לוקה מאוד בחסר ואינו מאפשר לשירות החיוני הזה להתקדם למאה ה -21. תארו לכם שאת המשטרה או הצבא או השב"ס היו מנהלים נציגי הרשויות המקומיות שבסביבה.

נציב כבאות ראשי מנסה מזה מספר שנים לקדם רפורמה כללית בשירותי הכבאות ולהפוך את השירות החיוני הזה לשירות ארצי עם פיקוח מקצועי ומנהלי היררכי פיקודי, כמו הצבא, המשטרה והשב"ס. אינני בקי בפרטים ואינני יודע בדיוק היכן נתקע עניין זה. כמובן שרפורמה כזו כרוכה בשינוי תקציבי גדול וכאן נמצאת התנגדות האוצר. מעבר לכך נציגי הרשויות המעוניינים בהמשך עמדות הכוח ההשפעה ואפשרויות המינויים השונים באיגודים גם הם מתנגדים נמרצות באמצעות הפוליטיקאים וכמובן בראשם שר הפנים הקשוב לנציגיו ברשויות השונים ולא תמיד לצרכים האמיתיים. בקיצור משלא הצליח הנציב לקדם את הרפורמה הודיע לפני חודשים אחרונים על סיום תפקידו, למיטב ידיעתי בסופה של שנה זו יסיים את תפקידו, ומכרז למינוי נציב כבאות והצהלה ראשי כבר יצא לדרך ופורסם בעיתונות ובפרסומים הרשמיים.

אלו בקליפת האגוז הסיבות העיקריות מדוע שירותי הכבאות מצויים במצב מתמיד של מחסור חמור בתקציבים. מחסור ממנו נגזר שירות עם 1500 כבאים בסה"כ במדינת ישראל.  מחסור אקוטי של מלאי חומרי כיבוי זמינים, ללא כל אמצעי כיבוי מהאוויר ותמיד בזמן חירום נזקקים לסיוע של חיל האוויר העסוק בענייניו שלו. מסגרת ארגונית/מנהלתית בלתי מקצועית שאיננה מבינה תמיד את צרכי השירות ואת התקציב לו הוא זקוק ורשויות עירוניות הרואות את שירותי הכבאות כאחרונות  בצרכים העירוניים לתקצוב מאחר ולא בכל יום נזקקים לשירות החיוני הזה. השקעה במדרכות או בפיתוח כזה או אחר נראה לעין והפוליטיקאי יכול בבוא יום הבוחר להצביע על עשייתו ולבקש מחדש את אמון הציבור בו. השקעה בשירותי הכבאות איננה נראית באופן מיידי לעיניו של הציבור ועל כן ניתן לדחותה.

אלו בקצרה הסיבות שהכתובת הייתה על הקיר ובגדול. כל הגורמים המעורבים בתחום הכבאות ידעו היטב שבמקרה של אסון בקנה מידה גדול אין כל סיכוי ששירותי הכבאות יתנו מענה הולם. אלחש על אוזניכם שקיימים לא מעט ערים במדינת ישראל שלשירותי הכבאות בהם אין סולם מספיק גדול כדי לחלץ תקועים מבניינים רבי קומות. פוליטיקאים מאשרים מבנים רבי קומות, ואין זה המקום להיכנס לסוגיות של איך ולמה, וראה ערך "הולילנד", אבל נמנעים מלאשר רכישת כבאית עם סולם גבהים מתאים. בסולם כזה משתמשים לעיתים רחוקות אז ניתן לדחות את הרכישה הזו. אז הנה הגיע יום הפירעון של המחדל הגדול הזה. זהו מחדל שמחייב ועדת חקירה ציבורית כי הכתובת הייתה על הקיר.

אז מחר בבוקר נקום ונצא לרכיבת השבת שלנו עם לא מעט עצב בליבנו על האסון שניתן היה לצמצמו ולמזער אותו לאין שיעור, לו מדינת ישראל הייתה מפנה את המשאבים הנדרשים לשירות החיוני של כבאות והצלה.

שבת שלום.       

בדרך לטראנס אלפ 2011



אז הנה הפגישה הראשונה, בדרך הארוכה לפסגת האלפים, עומדת לצאת לדרך. קצת עיכוב של שבוע, אבל מה זה בדרך של כשבעה חודשים כאשר הסיומת היה בפסגות המושלגות האלפים. האמת שאני ממש לא יודע מה המשמעות ומסתמך על המילים המרגיעות של הראל ורונן. הם בטח יודעים על מה הם מדברים, אבל השאלה אם אני אעמוד בזה? לא יודע. אני מלא חששות. בינתיים אני ממש לא מצליח להתאמן. השבוע בשל כל מיני אילוצים לא רכבתי כלל והסתפקתי בריצות בלבד, וקצת שחיה שזה לחלוטין לא קשור. בשבת נרכב שוב במסלול הרגיל שלנו של כ - 95 ק"מ שיקח אותנו דרך המשולש והראל לצומת שמשון וחזרה דרך לטרון לראשון. אבל רכיבת שבת שכזו בלבד לא מקדמת אותי לשום מקום. ואם לא די בחששות ובמחשבה שבעצם לא התחלתי להתאמן בכלל, אז הראל מצא לנכון (ובצדק) לשים מעט תמונות מטראס אלפ 2010 כדי לשפר מוטיבציה, אני מניח. כאשר ראיתי את התמונה שהחלטתי לשבצה למעלה נתפסו לי שרירי התאומים למרות שהחלק היחידי שעובד כרגע הם שרירי האצבעות כשהן מקלידות על המקלדת וגם זה בקצב די איטי כי אינני מיומן כל כך בהקלדה. נראים מפחידים הסרפנטינות האלה. ככה אמא שלי מכנה את הפיתולים בהרים. היא עדיין לא מודעת לקראת מה אני הולך. כאשר רכבתי ברוכב ישראל היא נבהלה מכך שארכב באזור סדום שם היא זכרה מהעבר כי ייש סרפנטינות מאוד תלולות וגבוהות ושאלה אם אי אפשר לחפש דרך אחרת שלא כוללת סרפנטינות. ובכלל למה צריך את זה. כנראה שממרומי גיל 90 רואים אחרת את העולם ואת החיים

טוב אסתפק הפעם בחששות הללו בלבד ואראה איך אני מתארגן בשבוע הבא להתחיל להתאמן, אני עדיין לא אומר להגביר אימונים אלא פשוט להתחיל. גם זה יהיה משהו אם אגיע למצב של מספר אימונים בשבוע.

להשתמע בפעם הבאה.