לקראת טראנסאלפ 2011

יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

בדרך לטראנס אלפ 2011 ופרשת בר-לב

כמובן שתשאלו את עצמכם מה הקשר בין פרשת בר לב וההכנות לטראנס אלפ. אז כדי להרגיע את כולם אין כל קשר. הבעיה היא שעדיין לא מצאתי את הפתרון לאימוני הרכיבה במהלך השבוע. מבחינתי זו בעיה קשה. יש לוגיסטיקה של הכנות לרכיבת אופניים, וזמן הנדרש לאימון אופניים הוא לפחות שעתיים אם לא יותר. אני מנסה למצוא פיתרון ועד אז אני ממשיך בשגרת הריצות עם החברים כמידי בוקר. אז כמובן שבריצה של יום שני על הפרק נדונה, בין יתר הנושאים שנדונו, בריצה  של יום ב', פרשת בר לב. כדי להכניס את הקוראים לאווירת הריצה שלנו ובכן אנו יוצאים מקאנטרי גלי הדר לריצת הבוקר בשעה 05:45. כמובן שישראל תמיד יאחר אבל מאחר והוא במילא יגיע לבסוף בין הראשונים אז אין כל סיבה לחכות לו. לריצה אנו יוצאים בין 6 ל -8 רצים ולעתים אנו מגיעים גם ל-10 רצים ויותר. כבר לאחר הק"מ הראשון וחילופי הברכות האיחולים וההלצות הראשוניות ישנה קבוצת החוד הכוללת את מאיר הנמר כמובן, את ישראל, משה ויאיר המתנתקת מאיתנו ולאט לאט אנו רואים אותם מתרחקים בערפל הבוקר. אנו ממשיכים בקצב שלנו וכאן מתחילות שיחות החולין על ענייני דיומא ושאר ירקות. כך חולפת לה חלקה הראשון של הריצה כאשר בד"כ לאחר הסיבוב חזרה במרחק של בין 5 ל-6 ק"מ מהקאנטרי חלקנו מתחילים להגביר קצב. החבורה מתחילה להתפרס, במילא גם השיחות הולכות וגוועות, ומנסים לסיים את הריצה בדופק קצת יותר מואץ מחלקה הראשון.

ובכן, ביום שני בשלב השיחות, כאמור, הנושא היה פרשת בר לב. הדעות היו לכאן ולכאן כאשר חלקנו טען שגברת אורלי אינס (א') הינה מניפולטיבית ובעצם מדוע היא העלתה את הנושא רק כיום. האם כדי להתנקם בו ולסכל את מועמדותו למישרת המפכ"ל? אינני יודע את התשובה לאשורה. אני גם חושב שזה לא העניין המרכזי והחשוב בפרשה. העניין החשוב לעניות דעתי הינה התנהלותו של בר לב בפרשה והאם אדם במעמדו המתנהג כפי שהתנה ראוי לכהן בתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל. בק"מ ה-4, לאחר שדנו בעניין מכל הכיוונים, הבעתי את דעתי כי ללא קשר לפרשיה ולשלישיה אם הייתה או לא הייתה, וגם ללא קשר לעניין המוסרי ולשאלה האם ראויים אנו למפכ"ל המעורב בפרשיות מהסוג הנ"ל בעיניי החשוב מכל זו המבוכה בניסיון הראשוני להכחיש הכל מכל וכל ורק כשראה שמצוי הוא בבוץ התחיל למסור גרסה שאכן היו דברים אך היה זה בהסכמה וכו'.

בשנתי השניה, כמדומני, בבית הספר התיכון מקצועי בו הייתי "רשום ללימודים", בית הספר "הולץ", הפסקתי ללמוד לחלוטין. לעיתים קרובות לא הייתי מגיע כלל לבית הספר וכבר ביציאה מהבית הייתי פונה עם חברים שלמדו בערך כמוני לשפת הים או ל"טיר" שבטיילת בת"א למי שמכיר, ו/או לבתי הקולנוע שם היו מציגים סרטים במשך כל שעות היום. מדובר על השנים 1964 - 1965. והנה יום אחד כמנהגי באותם הימים, יצאתי מהבית כאשר הילקוט על כתפי, ובדרך לכיוון תחנת האוטובוסים מס' 53 אשר הסיע אותי מגבעתיים לתחנה המרכזית (אז הייתה רק הישנה), הסתרתי את תיק בית הספר טוב טוב בשיחים שמאחורי הבית ובמקום לעלות על קו 53 לתחנה המרכזית עליתי על קו 63 הנוסע ישירות לשפת ימה של תל אביב. אזור האופרה דאז. את כל היום ביליתי בשפת הים וכדומה והבייתה חזרתי בשעות אחה"צ כפי שנהוג היה לחזור מבית הספר. ניגשתי מיד לשיחים בהם הסתרתי את תיק בית הספר שלי. והנה חשכו עיניי, התיק איננו. מחפש אני מימין ואולי הנחתי אותו משמאל ואולי אינני זוכר בדיוק, אולי הסתרתי אותו במקום אחר, ואולי השארתי אותו בבית בארון או מתחת למיטה. קצת התבלבל לי העניין והייתי במבוכה רבה. עוד אני אובד עצות והנה אבי ז"ל הולך בצעד מהיר בשביל הבית ישירות לכניסה לחדר המדרגות של דירתנו. בלית ברירה ובטרם ישאלני שאלות מיותרות נכנסתי מיד אחריו הבייתה. אבי ברוב תבונתו לא אמר דבר. שוחחנו קצרות, אכלנו יחדיו ולאט לאט נרגעתי. חשבתי שהסכנה חלפה, אין הוא יודע דבר ועולם כמנהגו נוהג. אבי התחיל בפיתרון תשבץ כזה או אחר שהוא כל כך אהב, או כתב איזה חמשיר לפגישת החבר'ה הרומנים שלהם או עסק בפיתרון של חידת שחמט מסובכת. טלוויזיה לא הייתה אז אבל לרדיו הוא מאוד אהב להאזין. והנה כך כבדרך אגב תוך שעסוק הוא בעינייניו, שאל אותי באופן השיגרתי ביותר איך היה בבית הספר, ומה למדנו לאחרונה ועוד שאלות פשוטות ביותר הנשאלות כבדרך שיגרה בין הורה לילדיו. ואני כבאותה דרך שיגרה, ובעודי מנסה להיראות כעוסק במחברות וספרים, משיב שהכל בסדר ושיגרתי ובית הספר במקומו עומד. אבי ז"ל האזין ברוב קשב, לא השיב דבר וחצי דבר, פסע לאיטו לכיוון חדר השינה של הוריי, שהיה גם חדר האוכל ובו היה גם ארון הבגדים היחיד בבית ואשר שימש את כל המשפחה. לאיטו פתח את דלת ארון הבגדים התכופף ושלף מתוך הארון את ילקוט בית הספר שלי. חשכו עיניי. הנה שוב מתחיל אותו כאב בטן מוכר, ואז המבוכה. לא שיקרתי כי לא נשאלתי שום שאלה שהייתי צריך לשקר. פשוט הסתרתי את האמת. לא סיפרתי. רציתי להיעלם באותו הרגע. אני חושב שאבי ראה וחש בדיוק את מה שהרגשתי והבין שדי בכך. לא צריך להוסיף דבר. זה עשה כבר את שלו.

לימים ואני כבר עו"ד די מנוסה לא פעם אני מרגיש איך העד מתפתל על דוכן העדים ומצוי באותה מבוכה, כפי שחוויתי אותה אז בילדותי. חש אני שאין צורך בעוד שאלות. רואה אני בעיניו של השופט כי קלט הוא את מבוכתו של העד זה בדיוק הזמן לסיים חקירה ולהודיע בקול רם וצלול "אדוני, אין לי יותר שאלות לעד זה".

במבטו ובשפת גופו של בר לב כפי שראיתי בטלוויזיה, אינני מכיר אותו ועולם לא פגשתי אותו, חשתי את המבוכה הזו אותה מבוכה שאומרת הכל, אותה מבוכה שאמנם לא שיקרתי אבל גם לא אמרתי את מה שהיה עליו לומר בזמן אמת, במועד שצריך היה לומר.

את שני הק"מ האחרונים גמעתי בקצב מוגבר משהו ומשם למקלחת, קצת ג'קוזי וקפה של בוקר עם פרלמנט הקאנטרי ואח"כ למשרד לעוד יום עבודה.

אני אוהב את הבקרים האלה.

אין תגובות: