טראנס אלפ 2011 – פסגות של אושר וכאב

 אז אחרי התאוששות והפחתת הכאבים בצורה משמעותית החלטתי שהגיע הזמן להשלים את הבלוג שהחל בדרך לטראנס אלפ 2011 ועכשיו צריך לתאר את שהיה בטור עצמו. ואני לא יכול להתחיל בחוויותיי מהטור אלא דווקא מסיומו.

היום האחרון לטור החל בצורה נפלאה. הרגשתי שחלק גדול מכוחותיי עדיין מצוי במותניי ולא מיציתי את כל כוחותיי עד תום. היציאה מקלטן הייתה מיד בעליה לאורך של כ – 16 ק"מ ולגובה של כמעט 1000 מ'. לאחר כשני ק"מ התחלתי למשוך חזק ובדרך עברתי חלק גדול מחבריי לקבוצה כשאני חוזר ואומר להם כי "אין מחר". מנפרד בן זוגי לטור שתמיד בעליות היה לפניי, נותר מאחור ולנקודת האוכל הראשונה בקצה העלייה הזו הגעתי זמן רב לפניו. גם ההמשך לא בישר דבר על הסיום. המשכנו מנפרד ואני למשוך לכיוון העלייה השנייה ושוב בכניסה לעליה הרגשתי כי יש לי הרבה כוח ברגליים. הדופק שוב החל לטפס, דבר שלא קרה ביומיים האחרונים. הרגשתי מצויין ותוך כדי משיכה למעלה הגעתי לירון עמו החלה מעין תחרות סמויה שכל פעם שאני חולף על פניו הוא מגביר ומושך הלאה ולהיפך. כך הגענו לנקודת האוכל השנייה של אותו יום כאשר חלק גדול מחברי הקבוצה מצוי מאחורינו. כשחברים הגיעו לנקודת האוכל כולם שאלו "מה קרה לך היום?" ומחמאות עפו מכל עבר כאשר בעצם שום דבר עדיין לא הסתיים. זה לא נגמר עד שזה לא מסתיים. משם החלה גלישה ארוכה בסופה ישנה עוד עלייה קטנה יחסית לפאסו באלינו ומשם גלישה לסיום בארקו.

הייתי במצב רוח מרומם. בירידה הארוכה רכבנו בניחותא הרגשתי שזהו עשיתי את זה. שרתי כל הדרך וכבר הרצתי תסריטים בראש של נקודת הסיום והחגיגות עם החבר'ה. איך תראה חולצת הפינישר עליי וניסיתי לנחש באיזה צבע היא. חגיגות קצת מוקדמות.

ממש בסופה של הירידה ולפני התחלת העלייה לכיוון פאסו באלינו עמד אחד מאותם מכווני מסלול והראה שעלינו לפנות בחצי ימינה לכביש צדדי יותר. נראה שהסתכלתי לכיוון שלו לרגע ובאותה שנייה ממש עליתי על גבשושית כלשהי בכביש שדי היה בה כדי להחליק את האופניים ובאלפית השנייה מצאתי עצמה שרוע על האספלט השחור כשאני נוחת בחבטה עזה על גבי והראש מוטח בחוזקה בכביש. הרגשתי את המכה החזקה בראש ומיד חשבתי כמה טוב וחשוב שחובשים קסדות. מנפרד שהיה באותו רגע לפניי, לא חש שנפלתי, המשיך ברכיבה ולאחר שהבחין כי אני לא מאחוריו עצר וחיכה לי. שני גרמנים שעצרו מיד עם נפילתי עזרו לי לקום ושאלו אם אני צריך אמבולנס. גם השוטר שכיוון את התנועה רץ לעברי. לאחר כמה רגעי התאוששות על הקרקע ביקשתי את עזרתם לקום. אחד מהם העלה חזרה את השרשרת שנפלה. הודיתי להם והם המשיכו בדרכם. לאחר דקה או שתיים נוספים החלטתי שאני חוזר לאופניים ומסיים את הטור ברכיבה, יהיה מה שיהיה. באותו הרגע לא ידעתי מה מצפה לי.

ההמשך היה אחד הסיוטים שחוויתי בחיי. הכאב החל להתפשט בכל שטחי הגב ועבר לרגליים. היה לי קשה מאוד לדווש ולפניי עמדה העלייה האחרונה לפני הגלישה לסיום. פעמיים לאורך העלייה נאלצתי לעצור כדי לשחרר כמעה את הרגליים והישבן. לא הייתה כל אופציה לעבור לעמידה ובדיווש ארוך בעליה מתאבן פלג הגוף התחתון. מנפרד בן זוגי לקבוצת ישראל 10 עזר לי לכל אורך הדרך בדחיפה מאחור באוכף שכן אי אפשר היה לגעת לי בגב. לעיתים חשבתי שזהו אני עוצר ומפסיק. אינני יודע מאין שאבתי את הכוחות להמשיך ולהמשיך לעבר קו הסיום. כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי שאין כוח בעולם שימנע ממני להגיע לקו הסיום כשאני רוכב על אופניי. מחשבות רבות חלפו בראשי ברגעים הללו. חשבתי על אבי ז"ל אשר יחד עם אימי תבל"א חצו את ההרים הללו כשאימי נושאת אותי ברחמה בחודשי הריונה המתקדמים. הם היו בדרך מרומניה לעבר איטליה אחרי מלחמת העולם כשהם חוצים גבולות ברגל באופן בלתי ליגאלי ועוברים את כל הפסים הללו שאנחנו רכבנו בהם. אני זוכר את סיפוריהם. אני זוכר את הקשיים שהיו להם. את ההליכה בלילה בחושך בשלג של מטר וחצי תוך פחד מתמיד מפני שוטרי הגבול שעלולים לעצרם ולהחזירם לארץ מוצאם במקרה הטוב ולירות בהם במקרה הרע. שאבתי כוח ממשפחתי, מנכדיי, שאבתי כוחות מכל מה שעברתי בכל 63 שנותיי. הייתי נחוש שלא להיכנע לכאב. היו קטעים של רכיבה בכפרים בהם יש קטעי פאווט המרוצף באבני מרצפת קטנים והאופניים רעדו עליהם ועימם רעדה לי הנשמה מכאב. כך הגעתי לסופה של העלייה והנה מתחילה הגלישה לעבר הסיום.

אם חשבתי שבירידה יהיה לי נוח יותר אז טעיתי ובגדול. הירידה הייתה תלולה בפיתולים חדים וגשם החל לרדת והכביש הפך לחלק מאוד. בינתיים הצטרפו אלינו הדי וערן. לערן חיכיתי כאשר הוא נפל ונפגע ורכבנו אתו עד לסופו של אותו קטע. ערן והדי גמלו לי ובענק ונשארו יחד איתנו עד לסיום. תוך זמן קצר הצטרפו גם צביקי וליאור וכך לאט לאט בזהירות רבה ירדנו את המורד לקראת הסיום. הרגשתי שעוד מעט וידיי לא יוכלו עוד לאחוז בברקסים. נגמרו לי הכוחות. בסופה של הירידה לקראת הכניסה לארקו היו מספר במפרים שהקפיצו לי שוב ושוב את הכאבים לשיאים שלא ידעתי שאוכל לשרוד אותם.

והנה קו הסיום לפנינו. החברים החלו לשיר ולשמוח ואני חשבתי כל הזמן איך אני עוצר מבלי שאפול מהאופניים. השמועה על נפילתי רצה לפנינו ובקו הסיום זינקו לקראתי הראל ועוד חברים, החזיקו את אופניי ועזרו לי לרדת. אין לי מילים לתאר את תחושותיי באותו הרגע. אילנה רצה לקראתי בתחילה מבלי לדעת מה קרה לי ואחר כך בחיבוק ענק. דמעות זלגו מעיניי. השתנקתי. לא יכולתי לדבר.

סיימתי את הטראנס אלפ על אופניי ועכשיו אני FINISHER. צחוק הגורל שהתבקשתי, כזקן המשלחת, לשאת מספר מילים ביציאה לחימום המסלול, יום לפני תחילת הטור. התייחסתי בדבריי לכך שהכי חשוב לשמור על עצמנו ושכולנו נחזור בשלום. אני עצמי חזרתי עם צלעות שבורות   

עזרו לי לעלות לפודיום לקבל את חולצת הפינישר עבורה עבדנו כל כך קשה. ירדתי והתחלתי לרעוד מכאב, מקור, מהלם ומהתרגשות. פינו אותי באמבולנס לבית החולים ורק שם חזרתי לעצמי. ההבחנה - שתי צלעות שבורות בגב וכל מיני חבלות פחות משמעותיות.

כמובן שהיום האחרון, הפציעה והסיום היו החלק המשמעותי ביותר של הטור. הוא יישאר במוחי ובמחשבותיי לנצח. לאחר סיפור הסיום אני יכול להתפנות לכתוב קצת על הטור עצמו.

אחד הדברים הבולטים ביותר בטור היה הארגון. טוב על הארגון של הגרמנים לא צריך לכתוב, כל מילה מיותרת. בעיקר לנו כיהודים וישראלים. אבל לעצם העניין כל מי שמארגן תחרות אופניים ו/או תחרות אחרת כלשהי, למשל רוכב ישראל על כל הבעיות שהיו בו, או מירוץ עין גדי האחרון עם הארגון הכושל שהיה בו, ראוי שיבלה שבוע בטור טראנס אלפ ויבין ארגון תחרות מהי. זה היה מדהים, התקבלו לרישום 1300 רוכבים ללא תור של יותר ממספר ממתינים. הכל זרם כמו הנחלים שם בסביבה. ההזנקה מידי יום. הלוגיסטיקה של סידור התיקים עם אדום למטה וכחול למעלה והעברתם מידי יום ליעד הבא. לא שמעתי שהיה חסר תיק כלשהו. הדיוק בזינוק, האוכל בכל נקודת האכלה, האוכל בסיום גם למי שהגיע בסוף תמיד היה. בקיצור ארגון לעילא ולעילא.

על הנופים לאורך המסלול, קשה להרבות מילים. המסלול כמעט תמיד לקח אותנו בדרכים צדדיות, לעיתים בין שדות וכרמים, לעיתים ביערות וחורשות ולפעמים בין מטעי תפוחים ואגסים. הדרך הייתה שזורה באגמים ופלגי מים לרוב. וגם נראה לי שהמארגנים הציבו עבורנו מסכי ענק לאורך כל האופק עם הרים מושלגים כדי שלרוכבים תהיה תחושה נעימה, תמיד ראינו הרים ופסגות מושלגות. נהניתי מאוד מהנוף אבל כאשר היה לי ברור שעליי לעלות מפעם לפעם לפסגה מושלגת שכזו, רעדו רגליי. כנגד הרעד ברגליים עמד העידוד שקיבלנו מצידי הדרכים מהקהל המקומי, בעיקר כאשר חלפנו ע"פ כפרים ועיירות. פשוט לא להאמין איך עמדו אנשים בצידי הדרך, נופפו באותה יד צהובה ענקית כמו של הטור דה פראנס וקראו לעברנו קריאות עידוד כאילו ואנו אלופי העולם. זו הייתה חוויה עבורי של פעם בחיים. ועוד דבר מאוד משמעותי לאורך הדרכים היו פלגי המים. אגב זה היה אחד ההבדלים לעומת הגראציות שלנו. בעליה לצובה הנוף מקסים אבל חסר שם איזה פלג מים קרים. הפלגים הללו מעבר ליופי, הניחו אותם שם כדי לספק מים קרים וטעימים לרוכבים. לא פעם עצרתי ומילאתי את בקבוקי המים שלי במים קרים ומחיי נפשות. זה היה מדהים. למשל בעליה לשמורה כלשהיא ביום שני אם זכרוני אינו מטעני, עליה ארוכה של כ – 15 ק"מ ובזויות די יפות וכאשר עדיין לא היינו מורגלים כל כך לעליות הארוכות האלו, עצרתי פעמיים כדי למלא מים חיים וגם אומר לכם את האמת כדי להתאושש כמעה מעליה מתישה.

אגב עליות ומים כמובן שזה מתקשר עם מזג האוויר. אז ביום שבת ברכיבת החימום הקבוצתית שלנו לפני התחלת הטור עדיין ירד גשם והיה קריר. למחרת בשבת כבר היה נאה ולאורך כל השבוע היה די חם כאשר במקומות נמוכים הגיעו הטמפרטורות עד ל 35 מעלות. אבל, בלי לחות זה ממש לא נורא. בגבהים הטמפרטורות ירדו לכדי 7 מעלות בלבד והירידה מהפסגות הייתה בהחלט קרה מאוד. היינו בנוהל בצל. מורידים בעליות ומתלבשים כמה שכבות בירידות. לצורך כך נעזרנו מאוד במיקי ורכב הליווי שסיפק לנו תוספות מים בנקודות הדרושות, מעבר לאלו של המארגנים, ובעיקר נתן לנו מטריה מלווה של ביטחון וביגוד וכל מיני דברים שנזקקנו וזה יתרון מאוד גדול לעומת רוכבי הטור הרגילים שאין להם ליווי פרטי.

אולי זה המקום לתאר קצת את הארגון והמנהלות הכרוכות בטור כזה כשאתה רוכב כל יום כ- 150 ק"מ ועובר כל יום לעיירה חדשה. זה לא משהו מובן מאילו. בשל כל נושא הארגון, הלוגיסטיקה והחברותא כמובן, אין כל ספק שהיציאה בקבוצה הוכיח עצמו מעל לכל ספק. רק כך אפשר לעשות את הטור וליהנות ללא צורך לדאוג לדברים שמסביב. הראל תמיד קיבל אותנו בנקודת הסיום, אילנה המקסימה כיוונה אותנו למלונות. שם הכל היה מאורגן ומסודר וישר לחדרים. פשוט לא היינו צריכים להתעסק בכלום, כמו מקצוענים לחלוטין. ארוחה קלה עם ההגעה. מעבר למלון למנוחה ראשונית קצרה ומיד לסדר טיפולים אצל יגאל. טיפולים אלו עזרו מאוד לשיקום מהיר של כאבים שונים. לי אישית הוא עזר מאוד פעם עם כאב גב שלמחרת נעלם כלא היה ופעם אחד עם ברך כואבת ואגן כואב שגם בהם טיפ יגאל בידיו האמונות ולמחרת עליתי על האופניים כמו חדש.

אגב, העניין של לעלות על האופניים כל יום מחדש נדמה לי שזה החלק הקשה ביותר של תחרות אופניים עם מספר סטאייג'ים גדול. לעיתים אתה מרגיש בערב די מפורק. היכולת להתאושש במהירות מספקת כדי לזנק למחרת ב – 09:00 שוב ל – 150ק"מ עם גבהים מצטברים של מעל – 3,000 מ' מידי יום, זה כמובן כושר פיסי גבוה, אבל הרבה מאוד תלוי ביכולת המנטלית. זה היה חלק מעבודת ההכנה הארוכה שעשינו. לעלות בפעם הרביעית את נס הרים, בחום הצהריים הכבד, זה יכולת מנטלית הרבה מעבר ליכולת הפיסית. שם בגראציות האלה שלא תמיד דימו לנו את מה שהולך להיות בטור, שם נצרב לי בנשמה הרצון שאני לא מוותר, ממשיך ועולה את הגראציה וכך גם קם בבוקר לעוד סטאייג' מפרך.

בשעה 20:00 בדרך כלל היינו אוכלים כבר ארוחת ערב ולאחריה קיבלנו תדרוך מרונן והראל לגבי מה שמצפה לנו למחרת הן מבחינת הרכיבה, מסלול, פרופיל וכו' והן מבחינת לו"ז כללי למחרת היום. בתשע תשע וחצי כולם כבר היו במיטות ישנים כמו ילדים טובים. עם התקדמות הטור נראה היה לי שההתאוששות נהייתה קלה יותר. הגוף התרגל בחלקו, למרות שלאחר היום החמישי כאשר ביום הרביעי עלינו את הסטלוויו ממנו חששנו כל הזמן וביום הרביעי עלינו את המורטירולו שלדעתי היה הרבה יותר קשה מהסטלוויו הרגשתי שאני מתפרק. הייתה לי ממש נקודת משבר. כמו בכל נקודות המשבר הייתה אילנה לצידי תמכה בי, עיסתה את שריריי הכואבים במשחה מרגיעה ולאחר טיפולים של יגאל ושינה טובה קמתי בבוקר כמו חדש. ארוחת בוקר טובה ויצאנו לסטאייג' השישי תוך החלטה שדבר לא ימנע ממני לסיים את הטראנס אלפ. גם לא צלעות שבורות.

מתבייש אני לספר לכם על מקרה היפוכונדרי שקרה לי כבר בסיומו של היום הראשון אבל כיום הוא כבר הותר לפרסום. תמיד אומרים שהיום הראשון הוא הקשה מכולם. המתח החשש חוסר הביטחון ההתרגשות והגוף עדיין אינו מוכן לטראומה הזו, כל אלו עושים את היום הראשון לקשה מעבר לקושיו הרגיל. בסיום היום הראשון משהגעתי למלון נכנסתי כמובן להתגלח ולהתקלח, חלק מפעולות ההתאוששות הראשוניות. והנה תוך כדי גילוח אינני חש את אצבעות הזרת והקרובות אליה של יד שמאל. הן קפואות, חסרות תחושה לחלוטין ועם הרגשת נימול קשה. אני רואה איך פניי מחווירות מולי במראה ואני מתחיל לחוש גם כאב בגבי בצד שמאל. אלוהים אדירים האם אני עומד בפני התקף לב? במחשבה ראשונה רציתי לקרוא לאילנה שתזעיק את ד"ר תבור. אבל מידי עלתה לי המחשבה שהרי בדברים כאלה הוא אינו יכול לעשות הרבה ומיד יפנו אותי לבדיקות, בית חולים וכו'. הלך הטור גם אם אחר כך הסתבר שהכל בסדר. מצד שני למה גם הגב כואב בצד שמאל זה לא הגיוני. נכון לפני ימים אחדים קראתי מאמר שרוכבי אופניים סובלים מהירדמות הידיים בשל התנוחה על האופניים במשך שעות ארוכות. אבל למה דווקא אצלי והרי עשיתי כל הזמן תנועות מניעה בידיי. אבל בסך הכל אני מרגיש בסדר, רק קצת עייף. החלטתי שאני לא מספר לאילנה כי אחרת ייגמר לי הטור מיד. הלכתי לישון עם המחשבה שנראה איך יעבור הלילה ואיך ארגיש בבוקר. למחרת בבוקר הזדמן לשולחננו בארוחת הבוקר, בדרך כלל אכלנו עם אבי לוז, רוכב מצויין ורעייתו רותי הציירת, ד"ר תבור שהיה בן זוגו של אבי לרכיבה, והנה נושא השיחה היה הירדמות האצבעות בידיים לאחר רכיבה ממושכת. שחקתי מתחת לאין שפמי ויצאתי לעוד יום רכיבה מפרך...ללא התקף לב.

ביום הרביעי היה הטיפוס לסטלוויו. הדונה גראציה של הגראציות. עליה של כ – 25 ק"מ לגובה של 1,900 מ' כלומר זו עליה ממוצעת של 7.6 מעלות. בקטגוריות העליות של הטורים המקצועניים הגדולים, טור דה פראנס וכו' עליה כזו נחשבת בקטגורית על. העלייה הזו הפחידה אותי, כמו גם את האחרים, כבר מהיום הראשון שהראל הציג את תוכנית הטור באוזון 11 והראה את צילום העלייה על 48 פיתוליה. היה קשה בטירוף. החום היה מעיק 35 מעלות בעליה. אחר כך הסתבר לנו שלמעלה זה רק 7 מעלות. קר מאוד בירידה. אבל גם למדתי שלמחרת העלייה של המורטירולו הייתה הרבה יותר קשה בשל הזוויות החדות שבה. בעליה שאבתי את כל תעצומות הנפש שעמדו לרשותי. הייתי מוכן פיסית לטור. עשיתי הכנה טובה לפי תוכנית האימונים שהכתיב לנו רונן. לעניות דעתי היא נבנתה נכון והגעתי מוכן ובעיקר, לא עייף. אבל בעליות כאלה לא די בהכנה הפיסית. ראיתי לאורך הדרך רוכבים שיורדים מהאופניים וממשיכים ברגל. זו הכנה מנטלית. זה הנחישות שלא מפסיקים. זה היכולת לסבול את הכאב כדי לזכות באושר. אלו היו פסגות של גובה ושל כאב כדי לזכות שם למעלה בפסגת האושר. הייתי מאושר כאשר הגעתי למעלה לפסגה. חשבתי שזהו ניצחתי את הטור, אבל אז הגיע היום שלמחרת עם המורטירולו. רק 11 ק"מ עלייה עם טיפוס של 1,300 מ' כלומר עליה ב 11.8 מעלות ממוצע. רק לשם ההשוואה לכל בוגרי נס הרים, ובכן נס הרים עד למערה היא 5.6 ק"מ ועולים גובה של 390 מ'. כלומר זווית ממוצעת של 6.9 מעלות בלבד. זה נחשב כקטגוריה 3 אולי לכל היותר קטגוריה 2 בטור דה פראנס. רחוק מאוד מקטגוריית העל. זה יותר מזכיר את שני הק"מ הראשונים של צובה ועוד יותר קשים, ולאורך של 11 ק"מ. מטורף לחלוטין. אומרים שהמורטירולו היא אחת הקשות באירופה אם לא הקשה מכולן. היא הייתה חלק מהג'ירו האיטלקי השנה ועל הרצפה היו עדיין כתובות העידוד לאיוון באסו, לפרטיני ולאחרים מגיבורי הרוכבים האיטלקיים. באחד הפיתולים ראינו אנדרטת כבוד לאיוון באסו שזכה בעליה למורטירולו. אגב השם כמובן מזכיר את המורטה שזה מוות באיטלקית ובשפות רבות אחרות. כנראה שהמשמעות היא משהו כמו קיר המוות או דומה. זו הייתה האם אימה של העליות. רבים רבים ירדו מהאופניים עצרתי מספר פעמים ליד פלגי מים כדי לשתות ולהתאושש. פשוט היו קטעי עלייה של 18 ו 20 מעלות שאחרי כל כמה מטרים של דיווש התחלתי לחשוב על משמעות החיים אם הם נגמרים ככה סתם בעליה שמשמעותה מוות בצורה זו או אחרת. עם העלייה וההתקרבות לפסגה הזוויות מתחילות להתמתן, כאשר ראיתי את הצלם של הטור, ממקום ומצלם את העולים, ידעתי שבד"כ זה לקראת סיומה של העלייה ואכן זו הייתה צלמת שצעקה לקבוצה שהייתה יחד איתי כאשר הגענו לידה כי יש לנו עוד 3 ק"מ לפסגה. זו הייתה מכה, אני חשבתי שאני כבר למעלה. אלו היו 3 ק"מ עם זווית כבר יותר נוחה אבל עם רגליים כבדות כמו עופרת. עוד דיווש אחד או שניים ושוב עמידה למספר שניות ושוב ישיבה באוכף ושוב עמידה עד שראיתי את השלט פסגת  המורטירולו. עוד אחת מאותן פסגות של כאב ואושר.

ותמיד בסופה של עליה ישנה כמובן הירידה. מי שאינו רוכב אופניים חושב שאיזה כיף זו הירידה, ובכן רוכבי האופניים יודעים שאין זה כך לחלוטין.  הירידה הינה מסוכנת, אתה יושב דרוך על האופניים מחזיק בכידון בחלקו התחתון ומותח את שרירי הצוואר עד כדי כאב. והידיים על המעצורים לעיתים ממש מתאבנים מכאב. לכל אלו נוסיף את קור האלפים בירידות הארוכות ונקבל חלק רכיבה שאמנם אין להשוות אותו לסבל העלייה אבל גם הירידה מהווה חלק מהמאמץ הכולל של רכיבת האופניים. בזמן הטיפוס לסטלוויו חוויתי חוויה מיוחדת במינה. ראיתי רוכב, שאינו שייך לטור, אגב רבים כאלה ראינו במהלך הרכיבה והבנתי שלעולם לא נהיה כמו האירופאיים הללו שאלו מקומות האימון שלהם בזמן שאנו מתאמנים בנס הרים וצובה. רוכב זה ירד את הסטלוויו על אופניים ללא כידון. כך ממש. כנראה שהיה לו מעצור כלשהו ברגל שכן אחרת אינני יכול להבין כיצד ירד ירידה של 25 ק"מ בפיתולים חדים ובמהירויות מטורפות. גם חברים אחרים ראו את התופעה הבלתי אנושית הזו. יש לציין שגם בטור עצמו השתתף רוכב שרכב ביד אחת בלבד. פשוט יד שניה חסרה הייתה מהכתף. לא מובן, איך שולטים איך הוא רוכב בעמידה ועוד ועוד. כנראה שאנשים שכאלה מפתחים טכניקות ומתגברים על כל הקשיים. פשוט מדהים. להסיר את הכובע בפניהם.

התעוררתי ליום השישי לאחר שאמש הייתי מפורק לחלוטין. בערב קודם יצאנו לכיכר של   Ponte di Legno, שם לננו בסיומו של היום החמישי, אכלנו ארוחת ערב רומנטית במסעדה איטלקית קלאסית בכיכר מדהימה כאשר נחל זורם במרכז העיירה ומתחת לחלון שלנו במלון. מקום מדהים. בבוקר לאחר ארוחת בוקר טובה חזר אליי הדרייב הרגיל, אספתי את עצמי ואמרתי שנותרו יומיים של סבל כדי להגיע לאושר. הבעיה הייתה שהרכיבה ביום השישי החלה מיד בעליה קשה ללא כל חימום. התחלתי לאט במכוון בעליה ואכן זה השתלם לי. ככל שחלף הזמן הרגשתי טוב יותר ויותר והמשך היום עבר עליי די טוב. אבל היום הזה לא היה יום טוב מבחינת המשלחת הישראלית. בירידה מ Passo Tonale  ראיתי מספר תאונות והתרסקויות. באחד מהפיתולים ראיתי מישהו שרוע בצד שמאל של הדרך והפרמדיקים שעל האופנועים מטפלים בו. עדיין לא הגיע האמבולנס. לא זיהיתי מי זה היה. בדיעבד הסתבר שרן נפל וקרע את רצועות הכתף. הוא פונה לבית החולים וחזר רק בערב עם אילנה. הוא סיים את הטור שלו. כשהגעתי לנקודת האוכל הראשונה פגשתי את מיקי שסיפר כי גם ערן נפל אבל הוא ממשיך לרכב ממש בקושי ורצוי שנחכה לו כדי שלא ירכב לבד. חיכינו, מנפרד ואני לערן והדי כמחצית השעה. הם הגיעו ממש יחד עם הסוויפר שאוסף את הרוכבים שיוצאים מתחום הזמן. הסוויפר הבטיח להם שאותם הוא לא אוסף ושימשיכו בשקט עד לסוף. רכבנו איתם את כל הדרך עד לסיומו של סטאייג' 6. אני מקווה שזה עזר לערן שכאב מאוד כל הדרך, ונתן לו את הביטחון לסיים את הסטייג' ואת הטור כולו למרות הנפילה והפציעה. ערן בחור זהב גמל לי ביום למחרת כשלא עזב אותי בקטע הסיום.

היכולת מידי יום לסיים סטאייג' ולשוב למחרת לסטאייג' נוסף מבחינתי זה החלק הקשה ביותר של כל טור. קשה להשיב לשאלה איך עושים את זה. כמובן שהכושר הגופני הוא פקטור מרכזי בעניין ההתאוששות. אבל לדעתי ההתארגנות המקצועית בסיומו של יום הרכיבה, הטיפולים, המסאזים, התזונה הנכונה הם פקטורים מאוד משמעותיים בהתאוששות. מידי יום מאבדים הרוכבים כ 5,000 קלוריות. מאוד קשה, עד בלתי אפשרי לאכול בארוחה אחת כמות שכזו של קלוריות. התשובה היא אכילה לאורך היום כולו יחד עם שתיה מרובה, אלו פקטורים מרכזיים בהתאוששות. וכמובן כהשלמה לכל החלק הפיזי ישנו החלק המנטלי. נראה שבחלק הזה הייתי די חזק. נחתי היטב בסיומו של כל יום. עשיתי תרגילי מדיטציה והתרגעות בסיומו של כל יום וכמובן בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר ועד ליציאה בד"כ עמדה לרשותי כחצי שעה של התרגעות. הקדשתי מספר דקות ללימוד פרופיל המסלול, היו לנו סטריפים עם הפרופיל אותם הדבקנו על האופניים כדי שיהיו לפנינו לאורך כל היום, ואחר כך לקחתי לעצמי 20 דקות של התרגעות, נשימות עמוקות, עצימת עיניים ותרגילים מנטליים של אני יכול ואעבור את היום שעומד לפניי עד תומו. כך מידי יום ביומו. וזה בהחלט הוכיח את עצמו. עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי.

בית החולים האיטלקי היה נקי חדש ועם ציוד חדיש ומשוכלל. לא המתנו זמן רב ולאחר בדיקות כלליות ראשוניות נלקחתי לצילום רנטגן והרופאה הבחנה מיד כי מדובר בשתי צלעות שבורות. היא הוסיפה ובדקה את הריאות באמצעות האולטרא סאונד ומשנוכחה כי לא נגרם להם נזק שחררה אותי חזרה למלון. כבר בדרך "התבשרתי" ע"י אילנה שהמשך הטיול שלנו מתבטל ואנו חוזרים ארצה עם כולם. ניסיתי למחות, חיכיתי לטיול הזה שלאחר הטור בכיליון עיניים, אבל מיד הבנתי שההחלטה של אילנה היא נכונה ואני במצבי לא אוכל ליהנות מהטיול וגם אהיה לנטל, עם המוגבלות שלי בעיקר בימים הראשונים, על אילנה. ההחלטה נפלה, מבטלים הכל וחוזרים ארצה. היה לנו בוקר אחד לטייל קצת על שפת אגם גארדה, ליהנות מהיופי, השלווה האוכל הטוב. בקיצור מיד עם החלמתי אנו חוזרים לטיול שהבטחנו לעצמנו באיטליה.

טראנס אלפ 2011 היה אחד מחוויות חיי. הייתה לנו משלחת מדהימה של חברים נהדרים. הייתה אינטראקציה טובה בין החברים. נכון זה היה שבוע של שיחות על אופניים בלבד, אבל זה טבעי, היינו שקועים בעניין זה באופן טוטאלי. המאמץ הקשה לאורך הימים כמובן שמגביר את המתח ואת הלחץ של הרוכבים. אני עוקב עכשיו מידי יום אחרי הטור דה פראנס, אני שומע את הראיונות עם הרוכבים, אולי הדבר הבולט ביותר הוא הלחץ בו הם מצויים. נכון, לגביהם זו תחרות אולי החשובה ביותר והלחץ הוא רק טבעי, אבל גם אצלנו בקבוצה לא חסרים היו היה הלחץ, החששות והפחדים. ולמרות הכל הדברים לא באו לידי ביטוי ביחסים שבין החברים. לא היו מריבות ובאמת פרט לדברים קטנים ושוליים, היו יחסים יוצאים מהכלל בין חברי הקבוצה.      

סיימנו חוויה מדהימה, נופים מרהיבים, קשיים פיסיים שמעצימים את התחושות, חברותא מדהימה. פשוט... פסגות של כאב ואושר. 

טראנס אלפ 2011 – הגעה ל Sothofen והתארגנות.

נכון, שמתם לב שהכותרת השתנתה. איננו עוד "בדרך" לטראנס אלפ. אנחנו שם. יום חמישי  עבר עליי במעין נירוונה. עד הצהריים הייתי במשרד ובפועל לא עשיתי דבר פרט לכמה עניינים קטנים. התעסקתי בניתוח המסלול לקראת השבוע הבא. פשוט הכנתי תיק שטח מפורט כמו שלמדתי בקורס מ"פ. מהי זווית העלייה בכל ק"מ ומאיזה ק"מ ועד איזה מטפסים או יורדים במורד. בדיעבד אמר לי הראל במטוס שאנחנו מקבלים תיק שטח כזה מהמארגנים. שיט, עבודה לבטלה? לא, ממש לא, למדתי את השטח וזה היווה לי מעיין הכנה מנטאלית נוספת.

אחה"צ נמנמתי קצת מול מסך טלוויזיה שאינני יודע מה שידר ובערב יצאתי לאסוף את אילנה אליי כדי שנצא יחד לכיוון נתב"ג בשעה 03:00 לקראת הטיסה המיועדת ל 06:00. חשבנו שלא נצליח לישון מההתרגשות, השעות הלא נוחות וההשכמה המוקדמת, אבל הופתענו ששנינו נרדמנו והתעוררנו בדיוק בזמן ללא שעון מעורר. עצם המחשבה והחשש שלא נשכים בזמן העיר אותנו, בדיוק בזמן. התארגנות מהירה, קפה של בוקר ובמקום כהרגלי לצאת לגראציות, יצאנו לכיוון נתב"ג. הטרמינל היה מפוצץ בנוסעים בשעה זו של הבוקר. הפתעה נעימה חיכתה לנו שבניי, שלושתם התייצבו בשעה מוקדמת שכזו כדי להיפרד מאיתנו לפני הנסיעה. בניי יקיריי, אני כל כך אוהב אתכם.

בטרמינל פגשנו את כל החבר'ה עם מזוודות האופניים הענקיות. זה בהחלט היה מראה לא שיגרתי. ההתרגשות רק גברה. הטיסה עברה במהירות ובנעימים. נחתנו במינכן אספנו את הציוד והעמסנו אותו על הנגרר לאוטובוס שחיכה לנו. כאן החלה סאגה של המתנה ארוכה. אינני יודע מה הייתה בדיוק הבעיה, משהו בעניין קבלת הרכבים השכורים, אבל נראה לי שעניין הארגון חייב להיות חלק ומשופר יותר. לאנשים אין תמיד את החשק והסבלנות להמתנות ארוכות ומיד מתחילים הקיטורים. אנחנו מכירים את זה היטב מהצבא.

לאחר נסיעה של כשעתיים הגענו ל Sothofen עיירה חמודה למרגלות האלפים. רואים כבר את ההרים עליהם נתחיל לטפס ביום ראשון. מזג האוויר נעים. לא קר מידי. טמפרטורות של בין 14 – 20 מעלות וגשם קליל לפרקים. לפי התחזית ביום ראשון זה  אמור להשתפר. פחות גשם וקצת יותר חם. הציוד הגיע, פרקנו את האופניים והרכבתי אותם חזרה כאילו ומעולם לא פורקו. כל החוויה הזו של הנסיעה בקבוצת ספורט עם האופניים והאינטראקציה החברתית הזו היא נהדרת ועושה לי ממש טוב. אהבתי את ההתארגנות, את הכנת האופניים והעזרה של אחד לשני בהרכבה, בעצה או בהגשת כלי שחסר. פשוט אני נהנה מכל רגע. החבר'ה מבודחים ומחליפים צחוקים וחוויות ונראה לי שלפחות בשלב הזה, ההנאה של כולם פשוט מושלמת.

בארוחת הערב חדר האוכל היה מלא מפה לפה בעיקר ברוכבים. גם כאן לדעתי היה קצת פספוס של ארגון. נכון שחדר האוכל גדול ומשמש את כולם, אבל עם התארגנות נכונה מבעוד מועד אפשר היה לרכז את כל הקבוצה בשולחן אחד או שניים נפרדים מכל השאר, להתחיל את הארוחה עם כמה מילים לפתיחה וקידוש, הרי ליל שבת עכשיו, ואח"כ להמשיך כרגיל. החלק הזה קצת חסר, לפחות לי אישית, וחבל. טוב אבל לא ניתן לזוטות להעיב על ההרגשה הכללית הטובה ונקווה שכך זה גם ימשיך.

אחרי הארוחה יצאנו, אילנה ואנוכי לצעידה של כשעתיים למרכז העיירה, חזרו עייפים אך מרוצים והתיישבתי לכתוב כמה מילים לבלוג. אינני יודע איך זה יהיה בימים הבאים מבחינת העייפות והחשק לכתיבה בשעות מאוחרות שכאלה, כאשר צריך לנצל אותן לשינה ואגירת כוחות ליום הבא. נראה איך יהיה ואם אצליח לכתוב כל יום או שאשאיר את הכתיבה לאחר הטור. ימים יגידו.

מחר מצפה לנו רכיבה קלה בבוקר של כשעתיים כדי להיכנס לעניינים ואח"כ המשך התארגנות, הרשמה וכל ההכנות הדרושות. בערב מתקיימת מסיבת הפסטה המסורתית עם כל ה 1200 משתתפי הטור. זו אמורה להיות חוויה מדהימה. מחר ובכל ימי התחרות מתוכננת שינה מוקדמת, עד 21:00 כולם במיטות כדי להתחיל רעננים ביום שלאחר מכן. שיהיה לכולם בהצלחה!

עוד אני מגיע ללובי של המלון כדי להתחבר לאינטרנט ולהעלות את הכתוב לאוויר והנה המסיבה כאן של רוכבים גרמניים בעיצומה עם הרבה בירה וריקודים. החבר'ה האלה באו ממש ליהנות מהטור הזה.    

בדרך לטראנס אלפ 2001 – על תמיכה ופירגון. תודה.

ככל שמתקרב מועד היציאה אני יותר ויותר חש בתמיכה ובפירגון שאני מקבל מכל עבר. חברים, מכרים, ידידים, כל מי ששמע ו/או יודע שעומד אני בפני המשימה הזו של הטראנס אלפ, מעודד, תומך ומפרגן. זה כיף גדול, אבל זה גם במידה לא מעטה מכניס ללחץ. לא נותרה לי  הברירה, חייבים לעמוד במשימה. כשאני מגלה סימני חשש כלשהם מיד אומרים לי שאין ספק שאסיים. כן, זה מלחיץ שבעתיים. לא נותרו ברירות, חייבים לסיים.

תמיכה ורוח גבית חזקה אני מקבל מבניי ויחד איתם גם מכל צוות המשרד שלי. שלושת בניי הם התומכים הגדולים שלי. הם פירגנו לי לאורך כל ימי האימונים קשים. הם תמכו ודחפו אותי קדימה. התעניינו כל הזמן איך האימונים מתקדמים ומה קורה עם התזונה הנכונה, כל הלו"ז המשפחתי נגזר בראש וראשונה מימי האימון שלי ושאר עיסוקיי סביב האופניים וההכנות לטור. אז אם בעניין בניי הייתי אומר שזה אולי טבעי שיפרגנו, סה"כ בניי הם, הרי אין מילים בפי לגבי שתי כלותיי. רויטל ומאיה הטובות והנהדרות, בראש ובראשונה לבעליהם ומשפחותיהן, אבל גם כלפיי. הן התעניינו לאורך כל החודשים הארוכים הללו. לא הייתה שיחה איתן שלא נפתחה בנושא האימונים והטראנס אלפ. התמיכה והפירגון שקיבלתי מהן נתנו לי הרבה דחף וחשק להמשיך יום אחר יום, עליה אחר עליה, גראציה אחר גראציה. אני מכיר תודה עמוקה לתמיכה שקיבלתי ממאיה ומרויטל.

ואם התחלתי בהכרת תודה על התמיכה והפירגון אין כל ספק שבראש וראשונה עלי להכיר תודה עמוקה ביותר לבת זוגתי דהיום, לאילנה. אין זה פשוט להמשיך איתנו, כל הרוכבים השרוטים. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו במערכת יחסים בסה"כ כשנתיים ימים. כל כך הרבה פעמים נאלצה אילנה לוותר על כל מיני אירועים בשל האימונים הרבים. כל כך הרבה פעמים פשוט נפלה עליי התרדמה בשעות שאנשים מתחילים בבילויים. כל כך הרבה פעמים עשינו דברים בצל האימונים ולפי תוכנית האימונים. ואף פעם לא התלוננה, ולו פעם אחת לא אמרה טוב תוותר על אימון, אף פעם. לעיתים כבר הרגשתי שזה לא פייר, אז ויתרתי מיוזמתי על אימון באחת השבתות ויצאנו לטיול עם כל החבר'ה לנחל קטלב ונחל שורק, גם שם חיפשתי כל הדרך בעיניי את חבריי הרוכבים. חלק נכבד מהשיחות נסבו על אופניים ועל אימונים, על מערכת "שימנו" ועל הסבריו של אייבי איך נותנים כבוד לעליה, אגב, אייבי עצמו אחד התומכים והמפרגנים הגדולים. וואהו, זה לא בהכרח מעניין את מי שלא רוכב, אבל אנחנו הרוכבים, כנראה שכל כך מרגישים שנושאי הרכיבה צצים לתוך השיחה, מכל אסוציאציה מכל סיבה או תירוץ יעלה ויצוץ איך הייתה העליה לצובה או מהירות ה"טיסה" למטה מצומת הצ'לנג'ר לכיוון מחסיה.

כבר מהיום הראשון בו רעיון הטראנס אלפ רק צץ ועדיין לא הבשיל אילנה מיד אמרה לי "עשה זאת. אני איתך". אני חייב להתוודות שאם לא אילנה כנראה שלא הייתי מתחיל כלל. היא לא דחפה אותי לעשות את הטראנס אלפ, היא תמכה ופירגנה וזה מה שהחזיק אותי כל הזמן. רק בשלב מאוחר הבנתי שהצטרפותה לטראנס אלפ הוא קורבן לא קטן מבחינתה. שבעה ימים של תחרות כאשר עליה לנסוע ברכב הליווי ולעבור ממלון למלון איננו תענוג גדול. החלטנו שאחרי הטראנס אלפ אנו נשארים עוד שבוע ימים לטייל באיטליה. אני חייב חייב לה הרבה יותר על כל התקופה הארוכה של האימונים וכמובן על השבוע של התחרות עצמה. תודה רבה אילנה על אהבתך, על התמיכה ועל הפירגון הגדול.

עבורי ההחלטה לצאת בגיל 63 לאתגר שכזה לא הייתה קלה, היא נבעה, לפחות בחלקה מצורך כלשהוא בהיזקקות אישית. במין מסע קשה שיעצים לי דברים אישיים. מין תקופה שאהיה בה הרבה זמן עם עצמי. שאוכל לבחון דברים לעצמי רק עם עצמי. מין מסע אישי שהקושי שבו מעלה ומדגיש את תחושותיי. לפני כשנתיים ימים בלבד התגרשתי מאשתי איתה חייתי 34 שנים. לא הסתדרנו והחלטנו להיפרד. אהבתי אותה והפרידה הייתה קשה לי. היחסים ביננו נותרו טובים. הרגשתי צורך לעשות הבחנה בין העבר לעתיד.

מערכת יחסיי עם אילנה לא הייתה קלה בתחילה, לדעתה לא הייתי פנוי רגשית למערכת יחסים חדשה. היה בזה מן האמת. היה עליי לנתק משהו מהעבר כדי לבנות משהו חדש. האימונים הקשים, הרכיבה של שעות ארוכות עם עצמי בגראציות וסתם עליות, שיחות הנפש שהיו לי בדרכים עם הלטאות, נתנו לי את הזיקוק שכל כך הייתי צריך. את ההבנה שאת העבר אין להשיב. שאנחנו יכולים להישאר חברים וידידים, אבל עכשיו עליי לבנות את החיים החדשים.

עם הזמן הועמקה האהבה שלי לאילנה. יותר ויותר חשתי כי אני מתפנה רגשית ויכול לבנות את מערכת היחסים החדשה שלנו. זה מסע ההיזקקות האישי שלי, מסע שהחל אי שם בנובמבר 2010 כאשר קיבלתי את ההחלטה להצטרף לקבוצת הטראנס אלפ, לאורך כל חודשי האימונים ומחנות האימון, ואשר יסתיים שם ב Arco אשר על גדת ה Lago de Garda .

אני מקבל תמיכה ופירגון מחבריי בקאנטרי. אין ריצה או רכיבה או סתם קפה של בוקר בפרלמנט הקאנטרי שעניין הטראנס אלפ לא עולה על השולחן. גם הנשים המסבות איתנו בפרלמנט של בוקר עם הקפה של פרץ מתעניינות, תומכות ומפרגנות. התמיכה הזו מכל עבר עושה מאוד טוב. מלחיצה, אבל גם מגבירה מאוד את המוטיבציה. נראה לי שמהסוג הזה אהיה זקוק לכמויות נכבדות כדי לטפס את הסטלוויו. אינני זוכר עוד תקופה בחיי שקיבלתי כל כך הרבה תמיכה, עידוד ופירגון על משהו שאני הולך לעשות. כיף גדול, לפעמים אני מאלץ עצמי למחוק את החיוך האווילי מפניי כאשר מתחילים עם הסופרלטיביים כמו "תותח" וכו'. די מספיק, קודם שאסיים!

באוזון 11 התאמנתי לא מעט וגם שם קיבלתי עידוד ותמיכה מהמנהלים ובעיקר מהמאמנים, משרון שעברה כזה אסון עם מותו של בעלה גיא תמרי ז"ל, מצחי המאמן הקשוח ומניב ליבנר שעכשיו מתחרה בחו"ל ואני מקווה מאוד שיצליח. מעמוס שכיוון את אופניי בצורה מושלמת ולא ויתר עד אשר לפחות הרכיבה על האופניים תהיה מקצועית כמו רוכב בטור דה פראנס. ולבסוף באמת תודה מיוחדת לאייל רהט, רוכב עילית בפני עצמו ובחור מקסים שטיפל באופניי ודאג לרכוש לי אופניים חדשים ולכוון ולכוון ולשנות ולהחליף ולא לוותר עד שיהיה מושלם. פשוט חבריי מקסימים שאני מודה להם מכל הלב. עושים עבודה נהדרת ואדירה שם באוזון 11 בראשותם של קרן, אייתור ועמוס. אני מאחל לכם הצלחה מכל הלב.     

וכמובן שאינני יכול לסיים פוסט כזה ללא תודה ענקית למפרגנים ולתומכים מהקבוצה עצמה. הראל ורונן, איילה וחבריי הרוכבים כולם מליאור וצביקי, הדי וערן, רייצ'י ורמה וכל השאר פשוט קבוצה נהדרת שהייתי שמח לו היינו רוכבים יותר ביחד, לו היה לפחות עוד מחנה אימון אחד יחדיו, פשוט הרכיבות המשותפות היו תענוג צרוף וכמובן שעוד לפנינו הטור עצמו שיחד עם הסבל צריך ליהנות. זאת המטרה.

אז השבוע הוקדש לאימונים קלים לשמר את מה שיש. אני מחכה כבר בקוצר רוח לפגישה בשבת, לתדריך האחרון, לקבל את הביגוד של הקבוצה, דבר שכבר יעלה את המתח ויזרים מנה נוספת של אדרנלין לדם. לא שזה חסר שם. השבוע הבא יוקדש להכנת הציוד, בדיקת האופניים, אריזה, בדיקה חוזרת ועוד אחת. חברים עוד מעט והמסך יעלה, עוד רגע קט ואנו על קו הזינוק. אני מתרגש. ותודה לכל התומכים והמפרגנים גם אלו שלא הוזכרו בשמם לכולכם אני מקיר תודה עמוקה על התמיכה ואהבה שהענקתם לי אשר תעזור ולו במטר גובה נוסף בעליה. תודה! 

   

בדרך לטראנס אלפ 2011 – ההתרגשות מחלחלת

ההתרגשות הולכת ומחלחלת לכל אברי הגוף. אני מתחיל לחוש אותה בקצות אצבעותיי ולעיתים, כאשר אני מדמיין את העלייה לסטלוויו אני אף מרגיש שזיעה מציפה אותי. קראתי שגם הראל המנוסה מתחיל לחוש את ההתרגשות ככל שהזמן מתקרב, אז אני מניח שזה נחלת כולנו.

השבוע עמד בסימון חג השבועות ויום הולדתי ה – 63 שחל בחג עצמו. קיבלתי איחולים מימין ומשמאל מחברים, מכירים, בני משפחה כמובן וגם מחבריי החדשים מזה כחצי שנה וקצת למעלה מזה, חבריי למשלחת הטראנס אלפ שהפכו בחודשים הנ"ל למעין משפחה שנייה. אמנם לא מתראים מספיק אבל קשורים מאוד במשימה המשותפת העומדת לפנינו. ביום שישי האחרון, למשל, פגשתי למעלה בבר בהר את החברים ליאור, ערן, הדי, צביקי וגל, הייתם צריכים לראות איזו פגישה מרגשת הייתה עם חיבוקים ונשיקות כמו בין חברים של עשרות בשנים. נראה שזו עומדת להיות חוויה חזקה שאקח אותה לשארית חיי. ממרומי גילי אינני יודע אם אוכל לקחת חלק בעתיד בעוד משימות בסדר גודל שכזה. ימים יגידו.

ובינתיים, היה עליי להמשיך בתוכנית האימונים של רונן גם במהלך השבוע הזה. אני מוכרח לציין שלא תמיד עמדתי בתוכנית האימונים ככתבה וכלשונה. נתחיל בזה שנפצעתי באותה תאונת דרכים מטופשת שהשביתה אותי מפעילות במשך כחודש וחצי, בדיוק לאחר מחנה אימון דרום כאשר הייתי בכושר טוב. לעיתים, היו אלה גורמים חיצוניים ששיבשו לי את תוכנית האימון. ולפעמים, בקרים שפשוט קשה היה לי לשלוף עצמי מהמיטה לאחר אימון מפרך ביום הקודם והכי גרוע, מה שרבץ לי במיוחד על המצפון היו ימים שפשוט לא היה לי חשק לעלות על האופניים. שנאתי עצמי לאחר ימים כאלה. היכן המוטיבציה? היכן הדבקות במשימה? אוי, כמה עלוב אתה!!! אבל זה עבר לי. אני חושב שבאופן כללי תוכנית האימונים של רונן הייתה טובה מאוד ונדמה לי שנבנתה במיוחד בעבור רוכבים כמוני שגם אם פספסו פה ושם ימי אימון, הרי בסופו של יום נגיע למספיק כושר כדי לעשות ולסיים את הטראנס אלפ.

את אימוני השבוע, כהכנה באמת לקראת סוף ההכנות, התחלתי באימון ביום שני באוזון 11. בתוכנית שלי היה לבצע אימון אינטרוולים שיהיה טוב אך לא קשה מידי. צחי הכין לי אימון עם 8 אינטרוולים של 4 דקות כל אחד בשיפוע של 4% ו – 5 דקות התאוששות בין האינטרוולים. נראה אימון סביר לתקופה. עבדתי באינטרוול על ממוצע של 320 וואט. הרגשתי טוב באינטרוול הראשון והשני והנה באינטרוול השלישי אני מתחיל להרגיש כאבים בשריר ארבעת הראשים של רגל ימין. הכאבים הלכו והתגברו. הורדתי קצב וסיימתי איך שהוא את האינטרוול. גם במהלך ההתאוששות שבין האינטרוולים, בסיבובי רגליים ללא התנגדות חשתי כאב חד בשריר. ירדתי מהאופניים לבצע קצת מתיחות והחלטתי לנסות שוב את האינטרוול הרביעי. עליתי על האופניים והכאבים חזרו וביתר עוצמה. זהו, מפסיקים את האימון. צחי ניסה לשכנע אותי לעבור למשהו קל ביותר רק לסובב רגליים, אבל אני החלטתי שבשלב הזה, כמצוותו של הראל לא אעשה שטויות. חזרתי הבייתה למריחות של ג'ל וולטרן ומסג' של השריר. הייתי קצת בלחץ, בכל חודשי האימון שעברתי עד היום לא חשתי כאבים מסוג זה בשריר ארבעת הראשים. בערב השריר נרגע וגם אני. למחרת היום בערב החג יצאתי עם דוד לרכיבה קלה. דוד הוא רץ אולטרה שלא מפסיק, לאחרונה היה בן 4 הרצים הבודדים שעשו את המרוץ מהר לעמק לבד כל הדרך. ריצה של 212 ק"מ ב – 37 שעות ריצה רצופים. ועוד אומרים עלינו שאנחנו שרוטים? השריר תפקד היטב והביטחון העצמי שלי, שגם כך ככל שמועד התחרות מתקרב הוא הולך ודועך, חזר במקצת לנורמל. רכבנו סיבוב של 85 ק"מ בקצב נינוח ללא עליות משמעותיות וזה היה לי מצויין. בקטע אחד בלבד, לקראת סופה של הרכיבה, ניסיתי קצת ללחוץ כדי לבדוק את מצבו של השריר, אבל זה אותת לי שאניח לו בשלב זה וכל עשיתי.

בחג שוב יצאתי עם דוד צביקה ועינת לרכיבה דומה. השריר תפקד כראוי, למרות שעדיין לא אימצתי אותו במיוחד ורק בעלייה להראל עשיתי ניסיון עם קצת יותר כוח ואני מקווה שהבעיה מאחורי. אינני יודע בדיוק מה עבר על השריר ומדוע החליט לכאוב בשלב הזה של האימונים, כמעט סופם למעשה, אבל בכל מקרה אין לי כל כוונות לאמץ אותו במיוחד בשבועיים שנותרו. תהיה לו עוד די עבודה לשריר הזה בעוד כשבועיים ימים ויש לשמור עליו היטב כיום.

יום שישי, אני יוצא להיפרד מהגראציות ומהלטאות. אימון אחרון שלי בעליות. הרגשה קצת מוזרה לאחר שבששת החודשים האחרונים הגראציות היו ביתי השני, אולי הראשון. שוב אני יוצא עם דוד וצביקה. שניהם אנשי ברזל ורוכבים טובים אבל נראה שהאימונים בששת החודשים האחרונים בכל זאת הקפיצו את כושרי ככל שמדובר באופניים בדרגה קדימה ואוליי אף יותר מזה. רכבתי בקלילות כשאני משתדל לשמור על דופק E1 ו- E2 ללא כל חריגות למעט ממש בקירות של צובה שהדופק טיפס קצת לכיוון ה – 80%. לא נורא ובכ"ז הקצב היה די סביר. בעליה לצובה אני פוגש את גדעון כמובן, כמו שרוני תיאר, אין מצב שמישהו מסתובב בגראציות ואינו פוגש את גדעון מספר פעמים בדרך. נראה שיש כמה גדעונים.

לאחר ככר עין כרם דהירה מהירה לעליה של בר גיורא ולאחר טיפוס שהפעם נראה לי קל יותר מפעמים אחרות, חנינו בבר בהר. הו! איזו פגישה מרגשת עם החברים. חיבוקים ונשיקות כאילו ולא התראינו מזה שנים. השמחה הייתה גדולה. השיחה נסבה כמובן סביב הטור וגל הראה לנו את הכתובת Stelvio על אופנייו. אין כל ספק שהחשש קיים וככל שמתקרב המועד הוא נעשה מוחשי יותר. אני מקווה שהחשש הזה יתורגם לכוח בעליות. בסרט "רוקי בלבואה" שואל רוקי את יריבו השחור והגדול בזמן שנפגשו להישקל בטרם הקרב, "תגיד אתה מפחד?" המתאגרף האימתני מסתכל עליו בעיניים מזרות אימה ואומר לו "אני לא מפחד מאף אחד". לאחר שנפרדו והתרחקו זה מזה, שואל העוזר של רוקי את רוקי "למה שאלת אותו אם הוא מפחד?" ורוקי ענה לו "מי שמפחד מתאמץ יותר!" ובכן אני מפחד לקראת הטראנס אלפ ואני מכוון שזה יתורגם כמו שרוקי אמר.

יום שבת יצאנו לרכב לזכרו של גיא תמרי. כמעט כל קבוצת הטריאתלון עמותת ליאור בראשל"צ התייצבה בתלבושת הקבוצה ורכבנו יחד מראשון לבן שמן ולאחר מכן ברכיבה לזכרו לצומת בילו וחזרה לראשון. כבר לא היה מצב רוח לאימון וחזרנו לקאנטרי. הגיעו לדעתי כמה אלפי רוכבים. נקווה שקרבנם של גיא תמרי שניאור חשין ועוד רוכבים רבים וטובים לא היה לשווא ומשהו יקרה לטובת רוכבי הכביש. אני מברך על יוזמתו של הראל וחבריו לדף הפייסבוק שנטלו יוזמה לשינוי המצב בכבישים כיום בעניין רכיבת האופניים. מכל מקום, נראה שספורט רכיבת אופני הכביש תפס בישראל מקום של כבוד בין ענפי הספורט של כאלו שעושים ספורט ולא רק צופים בו בערוץ 5.

זהו סיימנו את שבוע האימונים הלפני אחרון, בשבוע הבא רכיבות קלות לשמור על סיבובי הרגליים כדי שהרגליים לא ישכחו לאיזה צורך הם נועדו ואני מתחיל בהכנת הציוד. לא רוצה להגיע לערב האחרון ולגלות שלא קניתי ג'ל למריחת הישבן. מעולם לא מרחתי אבל אמרו לי שכדאי לקחת לרכיבה של 7 ימים בעליות שכאלה. אז חברים להשתמע בפוסט הבא!     

בדרך לטראנס אלפ 2011 – 3 Weeks to go

זהו, אצלי החלה ההתרגשות לחלחל פנימה. כמובן לא כל הזמן, יש עבודה יש התחייבויות, יש עוד דברים בעולם חוץ מהטראנס אלפ, אבל אני מוצא עצמי יותר ויותר חושב על התחרות ומתחיל והריץ תסריטים שונים בראשי. כמובן שאחד התסריטים שחוזרים הלוך וחזור זה העלייה ל – Stelvio על 48 הסרפנטינות שלו. זה מפחיד ברמות. חיפשתי קצת מידע על המעבר הרים הזה וזה מה שמצאתי:- The Stelvio Pass (Italian: Passo dello Stelvio; German: Stilfser Joch), located in Italy, at 2757 m (9045 feet) is the highest paved mountain pass in the Eastern Alps, and the second highest in the Alps, slightly below the Col de l'Iseran (2770 m, 9088 feet). אז החששות גברו עוד יותר. אולי מוטב היה להשאיר את זה בגדר הלא ידוע במקצת.

לאחרונה אני מוצא עצמי שוב ושוב נכנס לאתר של הטור ומנסה לנתח לעצמי את ימי התחרות השונים. נראה לי שאת היומיים הראשונים אחצה, במידה ולא יהיו אירועים חריגים, ללא קושי מיוחד. אנסה להתחיל לאט, לשמור על דופק נמוך ככל האפשר וגם על חשבון שעת רכיבה נוספת לחצות את היומיים הללו כאשר כוחי עדיין במותניי. היום השלישי עם ה – 160 ק"מ מתחיל להיות כבר יותר משמעותי. רכיבה ארוכה ומתישה ובעיקר צריך לשמור כוחות ליום הרביעי שהוא כנראה היום הקשה ביותר עם העלייה ל  Stelvio. טיפוס של כ – 3600 מ' גובה אינו הולך ברגל בשום מקרה ועל אחת כמה וכמה לאחר 3 ימי תחרות מתישים בהם צברנו עד לתחילתו של היום הרביעי כ 7,800 מ' גובה מצטבר וכ – 530 ק"מ. זה מפחיד אותי לראות את המספרים האלה וכל זה לפני תחילתו של היום הרביעי. נראה שאם אצליח לעבור את היום הרביעי בשלום, יש סיכויי סביר שאגיע גם לקו הגמר.

הרבה תלוי בצד המנטלי. בתרמיל האישי שלי, אותו אני סוחב כל חיי, שמתי לי כמה מודלים לתמיכה בצד המנטלי בהם אני מתכוון לעשות שימוש באותם רגעים קשים שיהיו כנראה לא מעטים. אחד המודלים החזקים ביותר שלי, היא השחיינית הנכה קרן לייבוביץ. ספורטאית למופת, בעלת 4 מדליות זהב ועוד מדליות כסף וארד, אליפויות למכביר ורצון מפלדה. לקרן שני זוגות תאומים קטנים אותם היא מגדלת לבדה. אישה מדהימה שעבורי היא מופת להתמדה, לרצון ליכולת שלא להישבר ולהמשיך ללכת קדימה יחד עם כל הקשיים ולגבור עליהם. לוואי ואוכל לקבל מדמותה השראה שתהיה לי לעזר בתחרות המפרכת.

השבוע קצת זייפתי באימונים. בשל סיבות שונות ומשונות, בחלקן כאלה שלא יכולתי לשנות ועם חלקם פשוט השלמתי מתוך כניעה מסויימת למצב. מצאתי עצמי מתאמן רק פעמיים ובסה"כ כ 5 שעות רכיבה שבועיות בלבד. זה גרם לי לתסכול רב ולמחשבה שאולי לא עשיתי די בהכנותיי לקראת הטור. מצד שני 3 שבועות לקראת שריקת הזינוק ממילא מה שיש יש ותוספת רבה בכושרי כבר לא אצליח לרכוש בשלושת השבועות שנותרו. הפנמתי את האמירה של רונן ש"עדיף אימון אחד פחות מאשר אימון אחד יותר מידי". אז המנוחה השבוע הייתה לי טובה מאוד. במהלך האימונים ומחנות האימונים איבדתי כשני ק"ג ממשקלי. לא משהו היסטרי אבל מאחר וגם ככה אינני מעבי הבשר שמעתי רבים אומרים לי "מה קורה איתך, רזית מאוד". משפט שאני לא כל כך אוהב לשמוע. בשבוע האחרון, בלי אימונים רבים ועם אכילה מרובה שוב העמסתי עליי איזה ק"ג או קצת יותר ממה שהורדתי. גם זה נתן לי הרגשה טובה, מאין צורה של התחזקות שכנראה אצטרך אותה מאוד בעתיד.

היום שבת, אולי מזה כחצי שנה שלא רכבתי. בכ"ז עשיתי את הדרך מנס הרים עד מערת הנטיפים במשך כ 4 שעות הליכה דרך נחל קטלב ונחל שורק. הליכה על צלע ההר עם הרבה חברים. טיולים שבחודשים האחרונים הייתי משאיר לאילנה ללכת לבדה, החלטתי שאני יכול לוותר על רכיבה אחת ולהצטרף לטיול. היה כיף וגם מוזר. האזור הוא אזור הגראציות המוכרות כל כך. המבטים רצו, לאורך כל הנסיעה לכיוון נס הרים, ימינה ושמאלה כדי לראות אם אני מזהה חברים רוכבים. בהליכה בוואדי הלטאות כמובן הביעו פליאתם על המצב המוזר שסימון מתגלגל בוואדיות ואיננו על האופניים בכבישים. הסבר קצר והשמועה פשטה בחורשות כמו אש בשדה קוצים. קוצים אגב היו כל הדרך וחזרנו עם ידיים ורגליים מלאי שריטות אבל עם הנאה גדולה. סיימנו בחוות היערן עם גבינות העיזים שלהם. עברתי עשרות פעמים בירידה למערה ובחזרה ממנה ליד השלט "חוות היערן", אני חושב שכולנו עברנו שם אבל מעולם לא ביקרנו בחווה. היום ביקרנו וגם רכשנו גבינות טעימות. מומלץ לכל החברים המסתובבים בגראציות, עזבו פעם את האופניים, קחו את בנות הזוג ו/או בני הזוג ועלו לבר בהר עם הרכב, תהינו מקפה או ארוחת בוקר טעימה על המרפסת המשקיפה לנוף היפיפה של נחל קטלב ונחל שורק, תרדו לחוות היערן ותטעמו מגבינותיהם המשובחות והיוגורט הטעים וכן גם אפשר לטייל ולכייף באזור ולהריץ את העליות רק בראש. היה כיף ואני מחכה לתוכנית של רונן ל -3 השבועות האחרונים.       

בדרך לטראנס אלפ 2011 - הישורת האחרונה

חלפו כחמישה חודשי אימון והנה נכנסנו לחודש האחרון לפני הטור. לא נראה לי שאוכל לעשות שינויים גדולים בזמן שנותר, פשוט צריך לשמור על הקיים. מה שהשגתי עד כה אקח איתי לטור ומה שלא הצלחתי להשיג כנראה שלא יהיה איתי שם. בגדול התחושות שלי הן שכל יום בפני עצמו אצליח לשרוד, גם אם זה היום הרביעי שנראה כקשה מכולם. השאלה הגדולה מה יקרה עם העייפות המצטברת. לצערי לא הצלחתי לחבר במהלך האימונים שלי יותר משלושה ימי אימון רצופים. מחנה האימון בצפון שהיה אמור לתת מענה מסוים לעניין זה, קצת התפספס בשל תנאי מזג האוויר ולפחות אני נותרתי עם התעלומה הזו אשר כנראה תיפתר רק במהלך הטור עצמו.

לאחר יומיים מנוחה יצאתי לאימון באוזון 11. אני ממש נהנה שם. נכון אין כמו הגראציות, האוויר החופשי והרוח שלעיתים מקשה מאוד על הרכיבה, אבל באוזון זה מאוד אינטנסיבי. אימון של שעה וחצי זה עבודה נטו, אין ירידות ו/או קטעי דיווש של טיול, דבר שקורה לי די הרבה במיוחד כאשר אני רוכב לבד ולעיתים שוקע בתוך הקצב של עצמי. האימון עם צחי היה ממש מושלם. עשינו אימון אינטרוולים כאשר לאחר כמה אינטרוולים ארוכים יותר הוא שם לנו קטע של אינטרוולים קצרים של 30 שניות של all out טווח התאוששות קצר ושוב אינטרוול כזה. היו כאלה נדמה לי 6 אינטרוולים בהם הוא יקש ממני להחזיק בכל אינטרוול מעל 280 וואט. סיימתי עם ממוצע של 320 וואט בכל 6 האינטרוולים. סיימתי על ארבע את האימון אבל הרגשתי סיפוק רב על עמידה במשימה. נכון זה לא אומר מאומה כאשר אנו עומדים מול עליה של 25 ק"מ בזוויות של 10 מעלות, אבל בכ"ז זה גרם לי להתחזקות מסויימת וקידם אותי במשהו לקראת המשימה. אני חייב לציין את ההתקדמות שנעשית כל הזמן באוזון 11. פשוט כיף להגיע שם לאימון. כיף להתאמן עם המקצוענים שישנם שם. פשוט מכון מקצועי ןחברי שממש התבקש להיות בהוויה של רוכבי האופניים בארץ. כל הכבוד לכם אוזון 11. אני אוהב אותכם!

למחרת נחתי ושוב יצאתי ביום חמישי לגראציות. בשל התנועה הרבה החלטתי לחנות ליד מחסיה ולתפור את העלייה לנס הרים עם ירידה למערה מספר פעמים. לאחר חימום לכיוון המחצבות וחזרה, את העלייה הראשונה העברתי בקצב רגוע לחלוטין ובדופק ממוצע שלא עלה על 75% שלי. נכון זה לוקח קצת יותר זמן אבל הקצב הנינוח מאפשר לי לשרוד זמן ארוך יותר ונראה לי שזו תהיה הטקטיקה שלי גם בטור עצמו. הסיבוב השני והשלישי היו כבר בקצב קצת יותר מתגבר ולקראת הסיבוב הרביעי פגשתי את אבי לוז ליד המערה. לא יצא לי להכיר אותו קודם, אבל הוא זיהה אותי והמשכנו ברכיבה יחד. אבי רוכב מדהים, כמובן שנאלץ להוריד קצב כדי להישאר איתי אבל גם כך הוא גרר אותי לסיבוב רביעי בקצב מוגבר ולאחר שלשות הסיבובים הראשונים הרגשתי שאני צריך לתת הכל כדי לשמור את הקצב בעליה האחרונה עד לסיבוב המערה. סה"כ היה אימון טוב של 4 פעמים נס הרים כולל המערה זה עושה כ – 2,600 מ' גובה על מרחק של כ – 75 ק"מ בלבד מהם 10 ק"מ של החימום. אימון טוב ועוד אחזור לשם לעוד כמה סיבובים כאלה.

בשבת כרגיל יצאתי עם החבר'ה של מהקאנטרי לרכיבת שבת. יוצאים מראשון ובד"כ הם מסתובבים בהראל או שמשון וחוזרים via לטרון חזרה לראשון. סיבוב של כ – 80 ק"מ. לאחר החלק הראשון נפרדתי השבת מהחבר'ה. היחידה שהמשיכה איתי הייתה עינת ובאמת כל הכבוד לה. היא הבטיחה לי שבשנה הבאה היא עושה את הטראנס אלפ. לדעתי אם היא תעבוד ברצינות היא מסוגלת. יש לה רצון ויש לה אופי. בדרך פגשנו את החבורה שעברה אותנו קודם לכן. הגשם שירד הפך את הכביש לחלק ואחד מהחבורה הזו החליק בסיבוב שלפני מחסיה. חוסר זהירות ו/או חוסר ניסיון ברכיבה ביום גשום עם כביש חלק. משכתי את עינת לאורך כל העלייה לנס הרים כאשר הפעם אני בתפקיד החזק יותר ומעודד אותה לעומת המצב כאשר אני רוכב עם החבר'ה החזקים מהקבוצה אני בד"כ מאחור. הרגשתי טוב. עינת ביקשה כל הזמן לעצור ולא אפשרתי לה עד אשר הגענו למעלה. היה לה קשה, זה בסה"כ פעם שניה שהיא עושה את נס הרים וכל הכבוד לה. בבר בהר היא החליטה שהיא לא יורדת חזרה בשל החשש מהכביש הרטוב וחוסר הביטחון שלה ככלל בירידות. היא נשארה שם לתפוס טרמפ חזרה ואני החלטתי בנסיבות העניין להמשיך לכיוון עין כרם וירושלים ולחזור דרך צובה. עליתי דרך עין כרם ליד קנדי ומשם לקריית היובל לביקור אצל חמותי וגיסתי לשעבר ולאחר כוס תה המשכתי דרך הר הרצל חזרה לעין כרם עלייה לצובה וירידה לצומת אשתאול ומשם חזרה לראשון דרך שמשון נחשון ורמלה בדרך. סגרתי סיבוב של 150 ק"מ ב – 7.5 שעות רכיבה ועם כ – 2,500 מ' גובה. יום עבודה מתיש. נראה שזה היום הפחות קשה בטראנס אלפ. בערב הלכנו לחברים לראות איך ברצלונה מביסה את מנצ'סטר ובילינו עד 01:00 אחרי חצות. אני כל הזמן בוחן גם את מדד העייפות שלי ומנסה לעשות סימולציות מה יהיה מצב העייפות שלי אחרי יום כזה בטור ומה יקרה לי למחרת היום כאשר שוב צריך לעלות על האוכף.

אני לא מגלה את אמריקה כאשר אני אומר שהרבה זה בראש ושזה תלוי בנו. שמעתי לאחרונה סיפור ירושלמי נחמד. בשכונת נחלאות הידועה התגורר יהודי אחד אשר ידע לגלות מה מחזיק כל אחד בידו הקפוצה. ילדים נהגו להתגרות בו, "מה יש לי ביד?" והוא, מכה באצבעו על האגרוף הקפוץ ומיד היה אומר להם "יש לך אבן" "יש לך בלורה אדומה" (בירושלים הג'ולות נקראו בלורות) וכו' וכו'. יום אחד החליטו הילדים להתחכם ליהודי הזקן. נתפוס פרפר ונחזיק אותו בידנו הקפוצה, כך החליטו. היהודי הזקן כמובן שיומר מיד שיש לנו פרפר ואז נשאל אותו אם חי הוא או מת. היה ויומר כי מת הפרפר נשחררו ונראה לו כי טעה, במידה ויומר כי חי הפרפר, ניתן קווש קטן עם האגרוף ויצא הפרפר מת מידינו. כך סיכמו הילידים לסדר את היהודי הזקן. הגיע היום והתעלול יצא לדרך. היהודי הזקן מיד אמר כי פרפר מצוי באגרוף הקפוץ של הילד שנבחר לבצע את התעלול. ואז הגיע השאלה "אם חי הוא הפרפר או מת?" חש רגע היהודי הזקן וענה לילדים כך "בידכם הדבר, אם תרצו יחיה הפרפר ואם תרצו ימות הוא". החיים הם בידנו, אם נרצה ננהל אותם בדרך מסויימת ואם נרצה הם ילכו לדרך אחרת. אם ארצה מספיק, וכמובן זה כרוך במאמץ לא קטן, זה ילך ונעמוד במשימה ואם לא נרצה אז גם בכושר טוב יותר כנראה שזה לא יעזור.

לקחתי לי את המשל של היהודי הזקן מנחלאות לכל מיני דברים בחיים, עכשיו אעשה בו שימוש למטרה העומדת לפניי.

זהו נכנסים לישורת האחרונה. אני מתחיל לבדוק ציוד. היום רכשתי שני כיסויים לגלגלים רזרביים ועוד כל מיני דברים קטנים שעשויים להיות לי לעזר בטור. אני אתחיל בשבוע הבא לסדר לי את הציוד ולארגן אותו כך שאוכל שוב ושוב לעבור על הדברים ולבדוק שהכל יהיה תקין ובמקום ולא יחסר דבר.

אז זהו חברים נראה לי שהרשומה הבאה תיכתב כבר עם ריח הנסיעה באף.  

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון צפון

היום הראשון

אומרים שהיום הראשון הוא קשה במיוחד. אינני יודע, אספר לכם לאחר שאוכל להשוות עם הימים הבאים. בינתיים אני יכול לבשר לכם ידיעה ממש מרעישה, שהיום הראשון של מחנה אימון צפון היה לי קשה מאוד. אז סיכומים כמובן שיהיו בסוף, אבל בינתיים אכתוב קצת רשמים מידי יום ככל שמצבי הגופני והזמן שאני צריך לבזבז על כתיבה במקום על מנוחה, יאפשרו לי.

ההתארגנות והיציאה למחנה לא היו משהו, בלשון המעטה. ייתכן שהיציאה מיד למחרת יום העצמאות פגעה בהכנות שלי. את הפגיעה הקשה ביותר בהכנות הרגשתי ביום השלישי ועל זה עוד בהמשך. בכל מקרה חסרים היו לי ז'לים שזה מאוד חיוני לאנרגיה של הגוף בעליות הארוכות והקשות. חסר היה לי איזוסטר, יש לי מעט ובטח ייחסר לי בימים הקרובים. גם היציאה בבוקר מהבית הייתה לוקה בחסר. קפצתי בבוקר למשרד כדי לקחת משם מטען לנייד ונתקעתי בפקקים שחבל על הזמן. כל הלו"ז שלי השתבש והגעתי לכפר גלעדי ממש 5 דקות לפני היציאה לרכיבה. התארגנות בלחץ, אין שקט נפשי, אין כניסה איטית לאווירת מחנה אימון, בקיצור התארגנות לא משהו וזה כמובן השפיע מאוד על ההמשך. בעיקר ביום הראשון.

את הרכיבה הראשונה השתדלתי לפתוח בקצב שלי כבר מלכתחילה. חימום קצר, לטעמי קצר מידי, וכבר אנו בעליה הראשונה מכפר גלעדי למשגב עם ומנרה. עליה ארוכה של כ – 500 מ' גובה בתוך מרחק של פחות כ – 5 ק"מ מה שאומר שהזוויות די תלולות. שמרתי על קצב וקצת נגררתי אחרי הקבוצה דבר שגם הוא היה בעוכריי בהמשך. מזג האוויר היה די חם וקצב השתייה שלי היה אף הוא לוקה בחסר. בצומת יושע פנינו ימינה והמשכנו בדרך הארוכה בתוך עליה קצת פחות תלולה אבל ארוכה מאוד שבסיומה הגענו לאביבים.  באביבים תחנה ראשונה לאוכל והצטיידות במים לשתייה. עדיין הרגשתי טוב, לא המתנתי רבות בנקודה הראשונה וכבר צללתי בירידה חדה אשר בעקבותיה טיפוס לרינתיא. טיפוס קשה וארוך שבקצהו דרך קדש נפתלי הגענו חזרה לצומת יושע.

בצומת יושע הייתה נקודת האכלה השנייה. התוכנית הייתה מצומת ישע לרדת למטה לצומת כ"ח ולטפס חזרה. מזג האוויר הלך והתחמם ובשעה הזו שהגעתי לצומת יושע היה כבר שיא החום. את החברים החזקים יותר כבר פגשתי בצומת יושע לאחר שהם כבר ירדו למטה לצומת כ"ח והספיקו לחזור חזרה. החלטתי בהחלטה של רגע לרדת למטה ולעשות את ההפסקה בחזרה. טעות. הייתי כבר קצת מותש מכל ההכנה הלקויה, מהכניסה הלא טובה לרכיבה וכנראה בעיקר בשל שתיה ואכילה מעטים מידי. על זה משלמים כנראה מחיר כבד, מיד ובמזומן.

הירידה הייתה כיף גדול. קטע של כ – 5 ק"מ, ירידה תלולה עם פיתולים המאפשרים לשחרר ברקסים ולהגיע למהירויות די גבוהות. פניות שהן לא חדות מידי ומאפשרות כניסה לפניה במהירות קצת גבוהה תוך השכבת האופניים פנימה למרכז הקשת. כיף אמיתי. מגיע לצומת ונגמר הכיף. התחלתי בטיפוס חזרה לצומת יושע. כפי שאמרתי עליה תלולה בזוויות של כ -  12% ו – 14% כמעט לכל אורך הדרך ובקטעים מסוימים הזווית הייתה גם 20% בעיקר לקראת סוף העלייה. כל הדרך חשבתי על אותם 28 לוחמי הפלמ"ח שנפלו בניסיונות לכבוש את מצודת כ"ח.

מצודת ישע הייתה משטרה בריטית אחת מתוך 5 מצודות שהוקמו ע"י הבריטים מסוג מצודות טגארט, פרי תכנונו של המהנדס הבריטי המומחה ללוחמה בטרור, סיר צ'ארלס טגארט. באפריל 1948מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים. המצודה שלטה על הדרך מקיבוצי העמק לכיוון הישובים שבגבול הצפון. הייתה חובה לכבוש את המצודה. נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, כבר בלילה בו מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים ב-15 באפריל 1948. התוקפים התגלו במרחק קצר מן המצודה, ונפתחה עליהם אש תופת ששיתקה את המשוריינים. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים. כעבור חמישה ימים, בוצע הניסיון השני. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. אחת בצעה התקפת הסחה מדרום למצודה, השנייה הייתה אמורה לפרוץ את הקיר הצפוני של המצודה באמצעות מטען חבלה, והשלישית סייעה ברתק. קיר המצודה לא נפרץ, והתוקפים נסוגו תוך אבידות כבדות. נהרגו עשרים ושניים לוחמים. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. בליל 15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. ההתקפה התבצעה בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה קשות. ב-17 במאי בבוקר הגיעו הלוחמים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה. בקרבות האלו נהרג דודו צ'רקסקי עליו נכתב השיר "דודו" ע"י חיים חפר.

ואני ממשיך לחפור כלפי מעלה. החום, ההתשה וחוסר השתייה המספקת, הביאו אותי לקראת סופה של העלייה, בחלקים היותר תלולים שלה, לדופק של 100%. אין מצב להגיע לדופק שכזה. הדבר היה לי ברור אבל מצד שני ראיתי את השלט עוד 500 מ' לצומת ישע ואמרתי עוד קצת מאמץ וסיימתי. טעות.

לצומת הגעתי ממש באפיסת כוחות. ראיתי את הרכב ממתין מעבר לכביש, חציתי את הכביש, ירדתי מהאופניים והראל ניגש לשאול אותי איך אני מרגיש. ברגע הראשון אמרתי שאני בסדר ואמתין שהדופק ירד קצת. שתיתי קצת מים ופתאום הרגשתי שעיניי מתחילים להחשיך ואני מצוי בסוג של סחרור. אמרתי לחברים שאני חש שלא בטוב וניסיתי לגשת לכיסא הנהג ברכב כדי להתיישב. החברים ובעיקר הראל תפסו אותי והשכיבו אותי על האספלט. הראל הרים את רגליי ולאט לאט התחלתי להתאושש. התרוממתי והראל אמר לי לשתות הרבה כי הסימנים הם סימנים של התייבשות. לאחר דקה או שתיים שוב חזרה אליי הסחרחורת ונאלצתי לחזור למצב שכיבה עם רגליים למעלה. בפעם השנייה שקמתי הייתי כבר מאושש. שתיתי וניגשתי להשתין. יצא לי שתן די אדמדם, נראה שעם דם. זה קצת הלחיץ אותי אבל הבנתי ששתייה מרובה תחזיר את המצב לקדמותו. לאחר התלבטות קצרה ומשחשתי טוב יותר החלטתי שאיני מפסיק את הרכיבה וממשיך לכיוון מנרה ומשם בירידה לכפר גלעדי. רונן, "זה שאין לו אלוהים" אמר שהדרך למנרה היא עלייה מתונה. אינני יודע למה כוונתו במתונה אבל לי זה היה נראה נצח. יש לציין שרכב הליווי נשאר יחד איתי לכל אורך הדרך ונתן לי ביטחון שאם ארגיש לא טוב אוכל מיד לרדת לרכב הליווי. גם רונן הגיע מאחור עם האחרונים ויחד רכבנו עד לכפר גלעדי. עם הגענו לכפר גלעדי ולאחר התארגנות בחדרים התחלתי במסע שתייה שלא היה מבייש אף אירי מתבגר, חבל שזה היה רק מים, עד אשר, כמו שרונן אומר, יצאתי בפעמיים שתן לבן לחלוטין. אז הרגשתי שחזרתי לעצמי.

זה היה יום מאוד משמעותי בחוויותיי לקראת הטראנס אלפ. מדברים על עניין השתייה והאכילה תוך כדי רכיבה, אבל עד אשר אני לא מרגיש את זה על בשרי כנראה שקשה לי להפנים. זה לא קרה לי מעולם. רצתי מרתון, עשיתי טריאתלונים, עשיתי את רוכב ישראל, בצבא עברתי מסעות ודברים קשים אבל מעולם לא הגעתי כך לקצה. תמיד אמרתי לעצמי איך אנשים לא מרגישים שהם הולכים להתייבש, איך אותו אחד שנפטר במהלך מרתון ת"א האחרון, לא הרגיש קודם והפסיק את הריצה כדי להציל את חייו. אז כנראה שאין איתות מוקדם ולכן חייבים לשמור על הכללים של אכילה ושתיה מרובה כדי שלא להיכנס למצבי קיצון שכאלה. לקח חשוב להמשך.

בערב לאחר ארוחת הערב, תדריך קצר לגבי המסלול ליום המחר אח"כ הרצאה מעניינת של אייבי על התאוששות ומתיחות ומה שביניהם, דברים חשובים שאני לא יודע עד כמה החבר'ה מיישמים אותם, צריך יותר להקפיד על היישום של הכללים הפשוטים האלה שאין ספק שהם מאוד חשובים בפעילות גופנית בעצימות גבוהה ולאורך זמן. זה נשמע לי כמעט כמו איזו נוסחה מתמטית. הולכים לישון. 

היום השני

בלילה לא ישנתי מספיק טוב. בשל השתייה המרובה התעוררתי פעמים רבות לשירותים אבל דווקא לפנות בוקר תפסתי שינה רצופה של כשעתיים וקמתי מספיק רענן לקראת היום השני. בתוכנית רכיבה לגונן בפלוטון כולם יחד פונים שמאלה ועולים לצומת וואסט כ – 800 מ' גובה. ממשיכים למרום גולן ומטפסים לבנטל למעלה ל"קופי ענן". העלייה היא כ – 200 מ' טיפוס אבל מאוד תלולה ובנויה בשני קירות של כ – 20% ויותר. די קשה אבל קצר יחסית. מהבנטל התוכנית הובילה אותנו למסעדה, ירידה חדה עד למפל סער למטה ומשם פניה ימינה ועולים לאתר החרמון. 1,800 מ' גובה.

מראש החלטתי עם עצמי לאחר הטראומה של היום הראשון, וכמובן בשל חששות שעלו בראשי כל הזמן, כי את היום השני אני אעשה בקצב קצת יותר איטי, גם אם אגיע שעות אחרי כולם ובעיקר בדופק שלא יעלה על 75% ורק ממש בקטעים קשים אתן דרור לדופק של 80% ולא יותר. עד גונן רכבתי בפלוטון עם כולם ושמרתי על הכללים שלי. ברגע שהגענו לעליות עשיתי עצירה מתודית שוב לריקון מכלים בשל השתייה המרובה. ניצלתי גם ללעיסה קלה והתחלתי את העלייה לכיוון צומת וואסט בקצב שלי תוך שמירה על הכללים שקבעתי לעצמי, ובעיקר על שתייה מרובה גם אם זה על חשבון עצירות רבות להתרוקנות, דבר שכמעט ולא עשיתי ברכיבותיי עד כה. לקראת צומת וואסט התחיל גשם וזה היה טוב יותר מהחום של היום הראשון. פגשתי את רכב הליווי בצומת ושוב הצטיידתי במים והמשכתי לכיוון הבנטל. העלייה כצפוי הייתה קשה אבל שמרתי על הדופק שלי גם שם והגעתי למעלה כאשר החברים עדיין היו על ההר. סה"כ הייתי מרוצה.

ניגשתי לקצה ההר וצפיתי על עמק הבכא ועל החרמונית. ביום כיפור הייתי כבר מילאימניק ולחמתי עם חטיבה 500 בדרום. חבריי לשירות הצבאי מגדוד עוז 77 של חטיבה 7 שנותרו בשירות הקבע, כמו קהלני, מאיר זמיר, שנודע ככוח טייגר, אביהו גלעדי ז"ל (שהוא מכאן מכפר גלעדי בו אנו מתאכסנים וקבור למעלה ליד הארי השואג), צביקה גרינגולד שנודע ככוח צביקה ועוד רבים אחרים שחלקם לא שבו מאותה מלחמה, לחמו כאן למטה בקרבות גבורה מל הסורים.

מבט קצר, זיכרון שמתחדש, וקדימה לכיוון מסעדה. רכיבה ארוכה שמוציאה אנרגיות בשל אורכה בלבד ולאחר מכן פונים שמאלה במסעדה לירידה עד לצומת מפל סער. יש משהו מתסכל בירידה שכזו כאשר ברור שאנו בחצי הדרך כמעט לכיוון מג'דל שמם והחרמון, אבל אנו יורדים עד לגובה של 500 מ' מעל פני הים כדי לטפס שוב לאתר החרמון בגובה של 1,800 מ'.

מתחילים בטיפוס. העלייה מצומת מפל סער ועד אתר החרמון היא של כ – 20 ק"מ. השיפועים אינם חדים כמו בהר בנטל אבל ארוכים ומתישים. שמרתי על דופק המטרה שלי כל הדרך. ידעתי שזה ייקח זמן ארוך יותר אבל הפעם לא התפתיתי. כך לאט לאט בנחישות טיפסתי ועברתי את קלעת נמרוד. הסופר מארק טוויין תיאר את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".

בעבר חשבו כי המבצר הינו מבצר צלבני, אך כיום ידוע כי מבצר נמרוד הוא מבצר איובי שנבנה בכדי לחסום את הדרך בפני צבאו הפולש של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני, שאיים לעלות מעכו אל דמשק. לאחר גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, ובתקופת השלטון העות'מאני באזור ננטש המבצר לחלוטין. כיום הוא גן לאומי שראוי לבקר בו.

הדרך מרהיבה, מזג האוויר התייצב, הגשם פסק מזמן ומסביב אפשר היה להבחין במשפחות דרוזיות המעבדות את המטעים שסביב. ריחות האדמה הטריה שלאחר הגשם והרעננות שעלו מהסביבה עשו לי טוב. רק המבט למעלה לכיוון ההר גרמו לי לחזור למציאות ולעליה הקשה שעדיין לפניי. עוד אני שוע בהרהוריי והנה עברתי את כפר קיניא ואני כבר בפתח של נווה אטי"ב. שם היישוב הוא ראשי תיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון הגולן. בחניה של נווה אטיב מצאתי עדיין את רכב הליווי יחד עם אבשי והמאמן האישי המלווה אותו. אכלנו הצטיידנו, שוב רוקנו מיכלים וקדימה למעלה. עד הסוף. בכניסה למג'דל שמס הקיר המפורסם, משהו כמו 22% אולי יותר, לאורך של כמאתיים מ', מזכיר במקצת את הכניסה לכרמי יוסף רק תלול יותר וקצת יותר ארוך. לאחר מג'דל העלייה היא בזווית כמעט קבועה של 10% מעלות, כל ק"מ מטפסים 100 מ' והמרחק הוא כ 9 ק"מ. לקראת הגיעי לסוף כבר ראיתי את החבר'ה מתחילים לגלוש חזרה וצועקים לי שלא נשאר הרבה. בירידה 3 ק"מ זה לא הרבה אבל בעליה זה הרבה מאוד.

צילום קצר ליד איש השלג למזכרת והקור למעלה על ההר לא מאפשרים לי להישאר רגע מיותר. כבשתי את החרמון. לי זה היה משהו יוצא דופן. אין צורך לומר שמעולם לא עליתי באופניים לחרמון, אבל גם מעולם לא רכבתי בעליה אחת ארוכה שכזו. הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה אבל לא יכולתי להתענג ממושכות על ההישג האישי בשל הקור והמחשבה שאני כמעט אחרון ועליי לחזור כל הדרך חזרה, התחלתי את הגלישה חזרה לעמק.

בצומת מפל סער פגשתי את הראל שלא שכח שאני עדיין למעלה על ההר, וחיכה עד שארד כדי שלא ארכב לבד בקטע הקיבוצים לכיוון קריית שמונה. קטע בו התנועה מרובה. רכבנו בצמד כשהוא מושך אותי לקצב יפה ודהרנו בכ - 45 קמ"ש ויותר. בדרך אספנו את ליאור ועוד כמה חבר'ה שטעו בדרך ופנו בפניה לא נכונה וכך הגענו חזרה לכפר גלעדי לאחר קרוב ל – 7 שעות רכיבה, מבחינתי, מעל 120 ק"מ וטיפוס של כ – 2900 מ' סה"כ נראה לי שהיה יום רכיבה משובח בעיקר משום ששמרתי על הכללים שקצבתי לעצמי, שמירת הקצב, אכילה מוגברת ושתיה מרובה.

היום השלישי

הבוקר לא בישר על ההמשך. נכון, רונן עם האתר היווני שלו, חזה שהגשם יתחיל ב – 11:00 ויסתיים ב – 14:00 אבל כרגיל בדברים האלה הם נזילים ולא תמיד מתחשבים בתחזיות. התחלנו בצילום קבוצתי של כל החבר'ה עם חולצות של המשלחת ויצאנו לדרך.

יציאה דרך כפר יובל לכיוון נחל שניר. הכוונה במסלול היום השני הייתה לעלות כל הדרך לאתר החרמון, אחורה פנה חזרה לצומת מפל סער פונים שמאלה ועולים עד לכיכר במסעדה שוב אחורה פנה לצומת מפל סער ומטפסים בשנית לאתר החרמון משם חזרה לכפר גלעדי. המסלול היה אמור לייצר לנו כ – 3,800 מ' טיפוס. בסוף בקושי גמרנו עם 1,000 מ' בלבד.

הטיפוס לצומת מפל סער החל בצורה טובה. שמרתי קצב, הייתי אמנם בסוף החבורה אבל יחד עם רוב הקבוצה. כבר לאחר קלעת נמרוד החל מטח הגשם הראשון. ראיתי את ערן עוצר להתרוקנות ובאותה הזדמנות שם עליו את מעיל הגשם. את הדי ראיתי ממשיכה ברכיבה ללא מעיל גשם. הבנתי לאור מצב השמיים, שגם החלו מטפטפים כמעה, שזה הזמן לשים את מעיל הגשם. עצירת התרוקנות, אמרתי כבר שאני שותה עכשיו כמו אירי מתבגר? אז כמובן ממשיך לשתות ולהתרוקן. עולה על מעיל גשם וממשיך. דקות ספורות לאחר מכן החל הגשם. בתוך רגעים ספורים הייתי רטוב לחלוטין. מטח הגשם היה קצר יחסית והמשכתי למעלה לכיוון נווה אטי"ב. בצד הדרך ראיתי את צביקה יוצא מתוך השיחים, הוא אמר לי, "ראית איזה טיימינג נכנסתי עם תחילת הגשם ויצאתי בסופו, אני כמעט ולא רטוב, אני לא ממהר לשום מקום ולא מוכן להירטב". זה לקח רק דקות ספורות, כשלפני הכניסה לנווה אטי"ב ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ניתך ארצה. צביקה שוב היה בשיחים אבל הפעם כנראה זה לא עזר לו במאומה. בתוך רגעים אחדים הכביש היה מוצף, נחלים נחלים זרמו המים לתוך הכביש והסחף החדיר לכביש אבנים וחול שהפכו אותו למסוכן. ערפל די כבד ירד על האזור. ההר למעלה נעלם לחלוטין בתוך הערפל. מכוניות, נראה לי של דרוזים מהסביבה, המשיכו לנסוע בגשם במהירויות מטורפות. אחד הרכבים, ג'יפ שחור חלף במהירות עצומה לידי, התיז עלי שפריץ מים רציני ודחף אותי לתוך "נהר של מים" שזרם בשטף על הכביש. הרכיבה הפכה ממש למסוכנת. המשכתי עד הכניסה לנווה אטי"ב כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לראות היכן החבר'ה נעצרו להסתתר מהגשם. הערכתי שאף אחד לא ימשיך לרכב בתנאים שנוצרו. שמעתי את צעקתו החדה של ליאור מתחנת אוטובוס שהייתה מצד שמאל לכניסה לנווה אטי"ב. מצאתי שם את ליאור, יגאל ועוד שני חבר'ה. יחד הסתתרנו מהגשם והסיפורים והבדיחות התחילו לרוץ.

לאחר מספר דקות של גשם שוטף החל גם ברד כבד. לא ייאמן אבל זה היה חורף במיטבו. רטובים ורועדים החלטנו לעלות עוד קצת למעלה שם רוב החבר'ה נכנסו למבנה שנראה שמשמש כאתר הנצחה לחבר'ה מסיירת אגוז שעל שמם נקרא המקום "נווה אטי"ב". אם המקום הוא מקום הנצחה אז זו בושה גדולה. המקום נראה נטוש הרוס ומלוכלך. נכנסנו לתוך חדרון של כ 10 מ"ר מבעד לחלון שהיה פתוח, כדי להסתתר מהגשם. היינו רטובים עד לשד עצמותינו וכולם החלו לרעוד מקור. לחלקינו היו בגדים יבשים ברכבי הליווי והחברים החליפו בגדים ככל שהיו כאלו. הראל תפס יוזמה התקשר למלון רימונים שהיה כמאתיים מטר במעלה הדרך והם הסכימו לארח אותנו.

תודות רבות למלון רימונים בנווה אטי"ב. הם קיבלו אותנו בחפץ לב, הציעו שתיה חמה ואפשרו לנו להיכנס לסאונה החמה שם החזרנו קצת את חום הגוף וגם הבגדים הרטובים שעלינו החלו קצת להתייבש. משנראה היה שאין שיפור במזג האוויר התקבלה החלטה להוריד את כל הקבוצה מההר ברכבים. תבור ועוד מישהו ירדו ברכיבה ובדיעבד אמרו שזה היה די מסוכן וטוב שיסתיים בשלום. אבשי עם המאמן האישי שלו שהגיעו עד לקלעת נמרוד, הסתובבו עם תחילת הגשם ורכבו חזרה. הרוב המתינו עד אשר ירדו רכבי הליווי וחברים הביאו רכבים נוספים להוריד את כל החבר'ה. גם אבשי חזר עם הרכב שלו וירדנו למלון בכפר גלעדי. השעה הייתה שתיים בצהריים. מקלחת חמה וטובה וארוחת צהריים דשנה גרמה לרוב החברים לוותר על סיבוב רכיבה נוסף למרות השיפור במזג האוויר. היו כמה חברים שיצאו שוב לסיבוב של כשעתיים רכיבה וצברו עוד כ – 1000 מ' טיפוס. לא ראיתי בזה תועלת מרובה למרות שבדיעבד הצטערתי שלא יצאתי לרכיבה נוספת מאחר ויום שבת הפך לגשום ומנע מאתנו לצאת לרכיבה האחרונה כמתוכנן.

אז גם יום כזה מוסיף נדבך חשוב בניסיון המצטבר לקראת הטראנס אלפ. ראשית, כמו שאייבי כל הזמן, אומר אין לייחס חשיבות מוגזמת לעוד רכיבה או עוד כמה מטרים של טיפוס. ואולי חשוב יותר, זו ההתארגנות ליום גשום שכזה. צריך לדאוג שברכב הליווי יהיו בגדים להחלפה. החלק היותר לא נעים כאשר רטובים אלו הרגליים הרטובות. זוג גרביים יבשות יכולות לשנות את ההרגשה מקצה לקצה. אם מוסיפים גם חולצה יבשה זה יכול לעשות את כל השינוי בין תחושה לא נעימה ורצון להפסיק הכול לבין הרגשה יבשה יותר שגורמת לרצון לעלות שוב על האוכף ולהמשיך ברכיבה.

נחנו ארוכות וסיימנו בארוחת שבת חגיגית עם הרבה סיפורים ורשמים של החבר'ה שרובם יש לומר הסתובבו כמובן סביב מזג האוויר ומה שצפוי לנו למחר. התחזית לא בישרה טובות והיא אכן הגשימה את עצמה.

היום הרביעי

ישנתי כפי שזמן רב לא ישנתי. הלכנו לישון די מוקדם ולמרות ההשכמה המוקדמת שלי, כרגיל, בשל חוסר המעש חזרתי שוב לנמנום קל עד לשעה שבע, לאחר שהצצה החוצה הבהירה שלי שמזג האוויר הגשים את התחזיות ובחוץ יורד גשם אין סופי.

נפגשו כל החבר'ה לארוחת הבוקר וכמובן שסביב השולחן הנושא הכמעט יחיד היה מזג האוויר והאם יוצאים לרכיבה או לא. האינטראקציה הייתה מדהימה והרבה ניתן ללמוד על חבורת "השרוטים" שמתכוננת לטראנס אלפ. פשוט אין לי מילה אחרת לעניין הזה של חבורת אנשים מבוגרים, ככל שהספקתי להכירם, רובם ככולם אינטליגנטים, עוסקים בנושא אחד באובססיביות מדהימה. אפילו אנשים מסביב, אורחים במלון, נדהמו מחבורת רוכבי האופניים "המשוגעים האלה". במלון היה כנס של אורתופדיים ופגשתי את גרושתו של גרשון יעקובי עם בעלה שהוא אורתופד בכיר מתל השומר. הם שאלו אותי "מה גם אתה שייך לחבורת המשוגעים האלה?" כמובן שזה היה באירוניה, אבל המגמה די ברורה.

רוני, אחד מהיותר שרוטים היה ממש בדיכאון וחיפש כל הזמן את תבור הרופא שייתן לו משהו לשיפור הדיכי. תבור אמר שאין לו כדור אבל הוא יכול להציע לו משהו מגולגל שישפר את מצב רוחו. רוני השני הרבה יותר שפוי ומקבל את הדברים כפי שהם. אלון מהדרום מאיים כל הזמן שהוא עוד מעט יוצא לרכיבה ויהיה מה, לא הצלחתי לאמת אם מתבדח הוא, או סתם מחמם את האווירה. תבור, גם נראה לי שקיבל עמוק את השריטה, מתלבט אם לצאת לעוד רכיבה. גיל ודני צעירים, חזקים ובאטרף ברכיבה, אבל יש לומר גם די שפויים וכבר מתכננים על רכיבת המחר. נו זה בסדר. גם יגאל שהיה בצעירותו רוכב מקצועי נראה לי די שפוי. בתחנת האוטובוסים בה הסתתרנו מהגשם בנווה אטי"ב הוא כל הזמן חזר ואמר שאין לו כל כוונה להמשיך ברכיבה במזג האוויר הזה. איתי עם משקפיו על המצח כמו היו אלו קולטי אנרגיה, מספר לנו על הרכיבות באזור. הבנות רמה ורייצ'י נראות לי מבואסות שאין רכיבה היום.

עוד כולם מברברים ומתלבטים והנה צביקי חוזר מבחוץ רטוב כולו. "סך הכל יצאתי לרכב לרגע ואני כולו רטוב" הבנו שבחוץ הגשם לא פסק ולאט לאט חדרה ההכרה לחברים שהיום הזה מבוטל. בהמשך קיבלנו מסר מהמנהלים שנראה שנתארגן ליום שישי הקרוב לרכיבה נוספת משותפת באזור הגראציות שלנו. רעיון מצוין.

החברים מתחילים להתארגן ליציאה מקפלים ציוד מעמיסים אופניים, יש כאלה שעדיין מקווים לרכב, אבל בעוד אני כותב את השורות האחרונות בחדר אני מבין שהרוב כבר עזבו ויצאו דרומה.

מה שתסכל אותי מאוד שכבר לאחר נסיעה קצרה דרומה, מזג האוויר השתפר פלאים וניתן היה לרכב ללא כל קושי.

סיכום

תם מחנה אימון צפון. קיוויתי שאחרי 4 ימי רכיבה רצופים שכל אחד מהם הוא יום פחות או יותר כמו בטראנס אלפ עצמו אדע למקם את כושרי לקראת הדבר האמיתי. קצת התאכזבתי. נכון היו שני ימי רכיבה טובים והשלישי היה רק בחציו, למדתי הרבה דברים חשובים מבחינת ההכנה שלי, לפני הרכיבה בזמן הרכיבה ולאחריה. אלו דברים שכנראה רק במחנה אימון של מספר ימים נחשפים אליהם. אין לי כל ניסיון בסוג כזה של תחרות בעצימות גבוהה ולאורך ימים אחדים. מעולם לא עשיתי דבר כזה ולכל אלו מחנה האימון גם אם לא היה מלא, תרם לי רבות. לעניין עוד קצת כושר ועוד כמה רכיבות ומטרים טיפוס נראה לי שזה קצת יותר שולי ואוכל להשלים קצת בשבועות המעטים שעוד נותרו עד לטור עצמו.       ,געים אחדים הכביש היה מוצף,אה זה לא עזר לו במהומהרטוב, אני לא ממהר לכפר גלעדי.ם הא