בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון צפון

היום הראשון

אומרים שהיום הראשון הוא קשה במיוחד. אינני יודע, אספר לכם לאחר שאוכל להשוות עם הימים הבאים. בינתיים אני יכול לבשר לכם ידיעה ממש מרעישה, שהיום הראשון של מחנה אימון צפון היה לי קשה מאוד. אז סיכומים כמובן שיהיו בסוף, אבל בינתיים אכתוב קצת רשמים מידי יום ככל שמצבי הגופני והזמן שאני צריך לבזבז על כתיבה במקום על מנוחה, יאפשרו לי.

ההתארגנות והיציאה למחנה לא היו משהו, בלשון המעטה. ייתכן שהיציאה מיד למחרת יום העצמאות פגעה בהכנות שלי. את הפגיעה הקשה ביותר בהכנות הרגשתי ביום השלישי ועל זה עוד בהמשך. בכל מקרה חסרים היו לי ז'לים שזה מאוד חיוני לאנרגיה של הגוף בעליות הארוכות והקשות. חסר היה לי איזוסטר, יש לי מעט ובטח ייחסר לי בימים הקרובים. גם היציאה בבוקר מהבית הייתה לוקה בחסר. קפצתי בבוקר למשרד כדי לקחת משם מטען לנייד ונתקעתי בפקקים שחבל על הזמן. כל הלו"ז שלי השתבש והגעתי לכפר גלעדי ממש 5 דקות לפני היציאה לרכיבה. התארגנות בלחץ, אין שקט נפשי, אין כניסה איטית לאווירת מחנה אימון, בקיצור התארגנות לא משהו וזה כמובן השפיע מאוד על ההמשך. בעיקר ביום הראשון.

את הרכיבה הראשונה השתדלתי לפתוח בקצב שלי כבר מלכתחילה. חימום קצר, לטעמי קצר מידי, וכבר אנו בעליה הראשונה מכפר גלעדי למשגב עם ומנרה. עליה ארוכה של כ – 500 מ' גובה בתוך מרחק של פחות כ – 5 ק"מ מה שאומר שהזוויות די תלולות. שמרתי על קצב וקצת נגררתי אחרי הקבוצה דבר שגם הוא היה בעוכריי בהמשך. מזג האוויר היה די חם וקצב השתייה שלי היה אף הוא לוקה בחסר. בצומת יושע פנינו ימינה והמשכנו בדרך הארוכה בתוך עליה קצת פחות תלולה אבל ארוכה מאוד שבסיומה הגענו לאביבים.  באביבים תחנה ראשונה לאוכל והצטיידות במים לשתייה. עדיין הרגשתי טוב, לא המתנתי רבות בנקודה הראשונה וכבר צללתי בירידה חדה אשר בעקבותיה טיפוס לרינתיא. טיפוס קשה וארוך שבקצהו דרך קדש נפתלי הגענו חזרה לצומת יושע.

בצומת יושע הייתה נקודת האכלה השנייה. התוכנית הייתה מצומת ישע לרדת למטה לצומת כ"ח ולטפס חזרה. מזג האוויר הלך והתחמם ובשעה הזו שהגעתי לצומת יושע היה כבר שיא החום. את החברים החזקים יותר כבר פגשתי בצומת יושע לאחר שהם כבר ירדו למטה לצומת כ"ח והספיקו לחזור חזרה. החלטתי בהחלטה של רגע לרדת למטה ולעשות את ההפסקה בחזרה. טעות. הייתי כבר קצת מותש מכל ההכנה הלקויה, מהכניסה הלא טובה לרכיבה וכנראה בעיקר בשל שתיה ואכילה מעטים מידי. על זה משלמים כנראה מחיר כבד, מיד ובמזומן.

הירידה הייתה כיף גדול. קטע של כ – 5 ק"מ, ירידה תלולה עם פיתולים המאפשרים לשחרר ברקסים ולהגיע למהירויות די גבוהות. פניות שהן לא חדות מידי ומאפשרות כניסה לפניה במהירות קצת גבוהה תוך השכבת האופניים פנימה למרכז הקשת. כיף אמיתי. מגיע לצומת ונגמר הכיף. התחלתי בטיפוס חזרה לצומת יושע. כפי שאמרתי עליה תלולה בזוויות של כ -  12% ו – 14% כמעט לכל אורך הדרך ובקטעים מסוימים הזווית הייתה גם 20% בעיקר לקראת סוף העלייה. כל הדרך חשבתי על אותם 28 לוחמי הפלמ"ח שנפלו בניסיונות לכבוש את מצודת כ"ח.

מצודת ישע הייתה משטרה בריטית אחת מתוך 5 מצודות שהוקמו ע"י הבריטים מסוג מצודות טגארט, פרי תכנונו של המהנדס הבריטי המומחה ללוחמה בטרור, סיר צ'ארלס טגארט. באפריל 1948מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים. המצודה שלטה על הדרך מקיבוצי העמק לכיוון הישובים שבגבול הצפון. הייתה חובה לכבוש את המצודה. נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. בניסיון הראשון, כבר בלילה בו מסרו הבריטים את המצודה לידי הערבים ב-15 באפריל 1948. התוקפים התגלו במרחק קצר מן המצודה, ונפתחה עליהם אש תופת ששיתקה את המשוריינים. הכוח נסוג לאחר שאיבד ארבעה לוחמים. כעבור חמישה ימים, בוצע הניסיון השני. הכוח התוקף התחלק לשלוש קבוצות. אחת בצעה התקפת הסחה מדרום למצודה, השנייה הייתה אמורה לפרוץ את הקיר הצפוני של המצודה באמצעות מטען חבלה, והשלישית סייעה ברתק. קיר המצודה לא נפרץ, והתוקפים נסוגו תוך אבידות כבדות. נהרגו עשרים ושניים לוחמים. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע יפתח. בליל 15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. ההתקפה התבצעה בכוח רב בליל ה-16 במאי, אחרי שבמשך היום הופצצה המצודה קשות. ב-17 במאי בבוקר הגיעו הלוחמים אל המצודה, ומצאו אותה ריקה. בקרבות האלו נהרג דודו צ'רקסקי עליו נכתב השיר "דודו" ע"י חיים חפר.

ואני ממשיך לחפור כלפי מעלה. החום, ההתשה וחוסר השתייה המספקת, הביאו אותי לקראת סופה של העלייה, בחלקים היותר תלולים שלה, לדופק של 100%. אין מצב להגיע לדופק שכזה. הדבר היה לי ברור אבל מצד שני ראיתי את השלט עוד 500 מ' לצומת ישע ואמרתי עוד קצת מאמץ וסיימתי. טעות.

לצומת הגעתי ממש באפיסת כוחות. ראיתי את הרכב ממתין מעבר לכביש, חציתי את הכביש, ירדתי מהאופניים והראל ניגש לשאול אותי איך אני מרגיש. ברגע הראשון אמרתי שאני בסדר ואמתין שהדופק ירד קצת. שתיתי קצת מים ופתאום הרגשתי שעיניי מתחילים להחשיך ואני מצוי בסוג של סחרור. אמרתי לחברים שאני חש שלא בטוב וניסיתי לגשת לכיסא הנהג ברכב כדי להתיישב. החברים ובעיקר הראל תפסו אותי והשכיבו אותי על האספלט. הראל הרים את רגליי ולאט לאט התחלתי להתאושש. התרוממתי והראל אמר לי לשתות הרבה כי הסימנים הם סימנים של התייבשות. לאחר דקה או שתיים שוב חזרה אליי הסחרחורת ונאלצתי לחזור למצב שכיבה עם רגליים למעלה. בפעם השנייה שקמתי הייתי כבר מאושש. שתיתי וניגשתי להשתין. יצא לי שתן די אדמדם, נראה שעם דם. זה קצת הלחיץ אותי אבל הבנתי ששתייה מרובה תחזיר את המצב לקדמותו. לאחר התלבטות קצרה ומשחשתי טוב יותר החלטתי שאיני מפסיק את הרכיבה וממשיך לכיוון מנרה ומשם בירידה לכפר גלעדי. רונן, "זה שאין לו אלוהים" אמר שהדרך למנרה היא עלייה מתונה. אינני יודע למה כוונתו במתונה אבל לי זה היה נראה נצח. יש לציין שרכב הליווי נשאר יחד איתי לכל אורך הדרך ונתן לי ביטחון שאם ארגיש לא טוב אוכל מיד לרדת לרכב הליווי. גם רונן הגיע מאחור עם האחרונים ויחד רכבנו עד לכפר גלעדי. עם הגענו לכפר גלעדי ולאחר התארגנות בחדרים התחלתי במסע שתייה שלא היה מבייש אף אירי מתבגר, חבל שזה היה רק מים, עד אשר, כמו שרונן אומר, יצאתי בפעמיים שתן לבן לחלוטין. אז הרגשתי שחזרתי לעצמי.

זה היה יום מאוד משמעותי בחוויותיי לקראת הטראנס אלפ. מדברים על עניין השתייה והאכילה תוך כדי רכיבה, אבל עד אשר אני לא מרגיש את זה על בשרי כנראה שקשה לי להפנים. זה לא קרה לי מעולם. רצתי מרתון, עשיתי טריאתלונים, עשיתי את רוכב ישראל, בצבא עברתי מסעות ודברים קשים אבל מעולם לא הגעתי כך לקצה. תמיד אמרתי לעצמי איך אנשים לא מרגישים שהם הולכים להתייבש, איך אותו אחד שנפטר במהלך מרתון ת"א האחרון, לא הרגיש קודם והפסיק את הריצה כדי להציל את חייו. אז כנראה שאין איתות מוקדם ולכן חייבים לשמור על הכללים של אכילה ושתיה מרובה כדי שלא להיכנס למצבי קיצון שכאלה. לקח חשוב להמשך.

בערב לאחר ארוחת הערב, תדריך קצר לגבי המסלול ליום המחר אח"כ הרצאה מעניינת של אייבי על התאוששות ומתיחות ומה שביניהם, דברים חשובים שאני לא יודע עד כמה החבר'ה מיישמים אותם, צריך יותר להקפיד על היישום של הכללים הפשוטים האלה שאין ספק שהם מאוד חשובים בפעילות גופנית בעצימות גבוהה ולאורך זמן. זה נשמע לי כמעט כמו איזו נוסחה מתמטית. הולכים לישון. 

היום השני

בלילה לא ישנתי מספיק טוב. בשל השתייה המרובה התעוררתי פעמים רבות לשירותים אבל דווקא לפנות בוקר תפסתי שינה רצופה של כשעתיים וקמתי מספיק רענן לקראת היום השני. בתוכנית רכיבה לגונן בפלוטון כולם יחד פונים שמאלה ועולים לצומת וואסט כ – 800 מ' גובה. ממשיכים למרום גולן ומטפסים לבנטל למעלה ל"קופי ענן". העלייה היא כ – 200 מ' טיפוס אבל מאוד תלולה ובנויה בשני קירות של כ – 20% ויותר. די קשה אבל קצר יחסית. מהבנטל התוכנית הובילה אותנו למסעדה, ירידה חדה עד למפל סער למטה ומשם פניה ימינה ועולים לאתר החרמון. 1,800 מ' גובה.

מראש החלטתי עם עצמי לאחר הטראומה של היום הראשון, וכמובן בשל חששות שעלו בראשי כל הזמן, כי את היום השני אני אעשה בקצב קצת יותר איטי, גם אם אגיע שעות אחרי כולם ובעיקר בדופק שלא יעלה על 75% ורק ממש בקטעים קשים אתן דרור לדופק של 80% ולא יותר. עד גונן רכבתי בפלוטון עם כולם ושמרתי על הכללים שלי. ברגע שהגענו לעליות עשיתי עצירה מתודית שוב לריקון מכלים בשל השתייה המרובה. ניצלתי גם ללעיסה קלה והתחלתי את העלייה לכיוון צומת וואסט בקצב שלי תוך שמירה על הכללים שקבעתי לעצמי, ובעיקר על שתייה מרובה גם אם זה על חשבון עצירות רבות להתרוקנות, דבר שכמעט ולא עשיתי ברכיבותיי עד כה. לקראת צומת וואסט התחיל גשם וזה היה טוב יותר מהחום של היום הראשון. פגשתי את רכב הליווי בצומת ושוב הצטיידתי במים והמשכתי לכיוון הבנטל. העלייה כצפוי הייתה קשה אבל שמרתי על הדופק שלי גם שם והגעתי למעלה כאשר החברים עדיין היו על ההר. סה"כ הייתי מרוצה.

ניגשתי לקצה ההר וצפיתי על עמק הבכא ועל החרמונית. ביום כיפור הייתי כבר מילאימניק ולחמתי עם חטיבה 500 בדרום. חבריי לשירות הצבאי מגדוד עוז 77 של חטיבה 7 שנותרו בשירות הקבע, כמו קהלני, מאיר זמיר, שנודע ככוח טייגר, אביהו גלעדי ז"ל (שהוא מכאן מכפר גלעדי בו אנו מתאכסנים וקבור למעלה ליד הארי השואג), צביקה גרינגולד שנודע ככוח צביקה ועוד רבים אחרים שחלקם לא שבו מאותה מלחמה, לחמו כאן למטה בקרבות גבורה מל הסורים.

מבט קצר, זיכרון שמתחדש, וקדימה לכיוון מסעדה. רכיבה ארוכה שמוציאה אנרגיות בשל אורכה בלבד ולאחר מכן פונים שמאלה במסעדה לירידה עד לצומת מפל סער. יש משהו מתסכל בירידה שכזו כאשר ברור שאנו בחצי הדרך כמעט לכיוון מג'דל שמם והחרמון, אבל אנו יורדים עד לגובה של 500 מ' מעל פני הים כדי לטפס שוב לאתר החרמון בגובה של 1,800 מ'.

מתחילים בטיפוס. העלייה מצומת מפל סער ועד אתר החרמון היא של כ – 20 ק"מ. השיפועים אינם חדים כמו בהר בנטל אבל ארוכים ומתישים. שמרתי על דופק המטרה שלי כל הדרך. ידעתי שזה ייקח זמן ארוך יותר אבל הפעם לא התפתיתי. כך לאט לאט בנחישות טיפסתי ועברתי את קלעת נמרוד. הסופר מארק טוויין תיאר את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".

בעבר חשבו כי המבצר הינו מבצר צלבני, אך כיום ידוע כי מבצר נמרוד הוא מבצר איובי שנבנה בכדי לחסום את הדרך בפני צבאו הפולש של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני, שאיים לעלות מעכו אל דמשק. לאחר גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, ובתקופת השלטון העות'מאני באזור ננטש המבצר לחלוטין. כיום הוא גן לאומי שראוי לבקר בו.

הדרך מרהיבה, מזג האוויר התייצב, הגשם פסק מזמן ומסביב אפשר היה להבחין במשפחות דרוזיות המעבדות את המטעים שסביב. ריחות האדמה הטריה שלאחר הגשם והרעננות שעלו מהסביבה עשו לי טוב. רק המבט למעלה לכיוון ההר גרמו לי לחזור למציאות ולעליה הקשה שעדיין לפניי. עוד אני שוע בהרהוריי והנה עברתי את כפר קיניא ואני כבר בפתח של נווה אטי"ב. שם היישוב הוא ראשי תיבות של שמות ארבעה מלוחמי סיירת אגוז שנפלו במסגרת שירותם הצבאי בצפון הגולן. בחניה של נווה אטיב מצאתי עדיין את רכב הליווי יחד עם אבשי והמאמן האישי המלווה אותו. אכלנו הצטיידנו, שוב רוקנו מיכלים וקדימה למעלה. עד הסוף. בכניסה למג'דל שמס הקיר המפורסם, משהו כמו 22% אולי יותר, לאורך של כמאתיים מ', מזכיר במקצת את הכניסה לכרמי יוסף רק תלול יותר וקצת יותר ארוך. לאחר מג'דל העלייה היא בזווית כמעט קבועה של 10% מעלות, כל ק"מ מטפסים 100 מ' והמרחק הוא כ 9 ק"מ. לקראת הגיעי לסוף כבר ראיתי את החבר'ה מתחילים לגלוש חזרה וצועקים לי שלא נשאר הרבה. בירידה 3 ק"מ זה לא הרבה אבל בעליה זה הרבה מאוד.

צילום קצר ליד איש השלג למזכרת והקור למעלה על ההר לא מאפשרים לי להישאר רגע מיותר. כבשתי את החרמון. לי זה היה משהו יוצא דופן. אין צורך לומר שמעולם לא עליתי באופניים לחרמון, אבל גם מעולם לא רכבתי בעליה אחת ארוכה שכזו. הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה אבל לא יכולתי להתענג ממושכות על ההישג האישי בשל הקור והמחשבה שאני כמעט אחרון ועליי לחזור כל הדרך חזרה, התחלתי את הגלישה חזרה לעמק.

בצומת מפל סער פגשתי את הראל שלא שכח שאני עדיין למעלה על ההר, וחיכה עד שארד כדי שלא ארכב לבד בקטע הקיבוצים לכיוון קריית שמונה. קטע בו התנועה מרובה. רכבנו בצמד כשהוא מושך אותי לקצב יפה ודהרנו בכ - 45 קמ"ש ויותר. בדרך אספנו את ליאור ועוד כמה חבר'ה שטעו בדרך ופנו בפניה לא נכונה וכך הגענו חזרה לכפר גלעדי לאחר קרוב ל – 7 שעות רכיבה, מבחינתי, מעל 120 ק"מ וטיפוס של כ – 2900 מ' סה"כ נראה לי שהיה יום רכיבה משובח בעיקר משום ששמרתי על הכללים שקצבתי לעצמי, שמירת הקצב, אכילה מוגברת ושתיה מרובה.

היום השלישי

הבוקר לא בישר על ההמשך. נכון, רונן עם האתר היווני שלו, חזה שהגשם יתחיל ב – 11:00 ויסתיים ב – 14:00 אבל כרגיל בדברים האלה הם נזילים ולא תמיד מתחשבים בתחזיות. התחלנו בצילום קבוצתי של כל החבר'ה עם חולצות של המשלחת ויצאנו לדרך.

יציאה דרך כפר יובל לכיוון נחל שניר. הכוונה במסלול היום השני הייתה לעלות כל הדרך לאתר החרמון, אחורה פנה חזרה לצומת מפל סער פונים שמאלה ועולים עד לכיכר במסעדה שוב אחורה פנה לצומת מפל סער ומטפסים בשנית לאתר החרמון משם חזרה לכפר גלעדי. המסלול היה אמור לייצר לנו כ – 3,800 מ' טיפוס. בסוף בקושי גמרנו עם 1,000 מ' בלבד.

הטיפוס לצומת מפל סער החל בצורה טובה. שמרתי קצב, הייתי אמנם בסוף החבורה אבל יחד עם רוב הקבוצה. כבר לאחר קלעת נמרוד החל מטח הגשם הראשון. ראיתי את ערן עוצר להתרוקנות ובאותה הזדמנות שם עליו את מעיל הגשם. את הדי ראיתי ממשיכה ברכיבה ללא מעיל גשם. הבנתי לאור מצב השמיים, שגם החלו מטפטפים כמעה, שזה הזמן לשים את מעיל הגשם. עצירת התרוקנות, אמרתי כבר שאני שותה עכשיו כמו אירי מתבגר? אז כמובן ממשיך לשתות ולהתרוקן. עולה על מעיל גשם וממשיך. דקות ספורות לאחר מכן החל הגשם. בתוך רגעים ספורים הייתי רטוב לחלוטין. מטח הגשם היה קצר יחסית והמשכתי למעלה לכיוון נווה אטי"ב. בצד הדרך ראיתי את צביקה יוצא מתוך השיחים, הוא אמר לי, "ראית איזה טיימינג נכנסתי עם תחילת הגשם ויצאתי בסופו, אני כמעט ולא רטוב, אני לא ממהר לשום מקום ולא מוכן להירטב". זה לקח רק דקות ספורות, כשלפני הכניסה לנווה אטי"ב ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ניתך ארצה. צביקה שוב היה בשיחים אבל הפעם כנראה זה לא עזר לו במאומה. בתוך רגעים אחדים הכביש היה מוצף, נחלים נחלים זרמו המים לתוך הכביש והסחף החדיר לכביש אבנים וחול שהפכו אותו למסוכן. ערפל די כבד ירד על האזור. ההר למעלה נעלם לחלוטין בתוך הערפל. מכוניות, נראה לי של דרוזים מהסביבה, המשיכו לנסוע בגשם במהירויות מטורפות. אחד הרכבים, ג'יפ שחור חלף במהירות עצומה לידי, התיז עלי שפריץ מים רציני ודחף אותי לתוך "נהר של מים" שזרם בשטף על הכביש. הרכיבה הפכה ממש למסוכנת. המשכתי עד הכניסה לנווה אטי"ב כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לראות היכן החבר'ה נעצרו להסתתר מהגשם. הערכתי שאף אחד לא ימשיך לרכב בתנאים שנוצרו. שמעתי את צעקתו החדה של ליאור מתחנת אוטובוס שהייתה מצד שמאל לכניסה לנווה אטי"ב. מצאתי שם את ליאור, יגאל ועוד שני חבר'ה. יחד הסתתרנו מהגשם והסיפורים והבדיחות התחילו לרוץ.

לאחר מספר דקות של גשם שוטף החל גם ברד כבד. לא ייאמן אבל זה היה חורף במיטבו. רטובים ורועדים החלטנו לעלות עוד קצת למעלה שם רוב החבר'ה נכנסו למבנה שנראה שמשמש כאתר הנצחה לחבר'ה מסיירת אגוז שעל שמם נקרא המקום "נווה אטי"ב". אם המקום הוא מקום הנצחה אז זו בושה גדולה. המקום נראה נטוש הרוס ומלוכלך. נכנסנו לתוך חדרון של כ 10 מ"ר מבעד לחלון שהיה פתוח, כדי להסתתר מהגשם. היינו רטובים עד לשד עצמותינו וכולם החלו לרעוד מקור. לחלקינו היו בגדים יבשים ברכבי הליווי והחברים החליפו בגדים ככל שהיו כאלו. הראל תפס יוזמה התקשר למלון רימונים שהיה כמאתיים מטר במעלה הדרך והם הסכימו לארח אותנו.

תודות רבות למלון רימונים בנווה אטי"ב. הם קיבלו אותנו בחפץ לב, הציעו שתיה חמה ואפשרו לנו להיכנס לסאונה החמה שם החזרנו קצת את חום הגוף וגם הבגדים הרטובים שעלינו החלו קצת להתייבש. משנראה היה שאין שיפור במזג האוויר התקבלה החלטה להוריד את כל הקבוצה מההר ברכבים. תבור ועוד מישהו ירדו ברכיבה ובדיעבד אמרו שזה היה די מסוכן וטוב שיסתיים בשלום. אבשי עם המאמן האישי שלו שהגיעו עד לקלעת נמרוד, הסתובבו עם תחילת הגשם ורכבו חזרה. הרוב המתינו עד אשר ירדו רכבי הליווי וחברים הביאו רכבים נוספים להוריד את כל החבר'ה. גם אבשי חזר עם הרכב שלו וירדנו למלון בכפר גלעדי. השעה הייתה שתיים בצהריים. מקלחת חמה וטובה וארוחת צהריים דשנה גרמה לרוב החברים לוותר על סיבוב רכיבה נוסף למרות השיפור במזג האוויר. היו כמה חברים שיצאו שוב לסיבוב של כשעתיים רכיבה וצברו עוד כ – 1000 מ' טיפוס. לא ראיתי בזה תועלת מרובה למרות שבדיעבד הצטערתי שלא יצאתי לרכיבה נוספת מאחר ויום שבת הפך לגשום ומנע מאתנו לצאת לרכיבה האחרונה כמתוכנן.

אז גם יום כזה מוסיף נדבך חשוב בניסיון המצטבר לקראת הטראנס אלפ. ראשית, כמו שאייבי כל הזמן, אומר אין לייחס חשיבות מוגזמת לעוד רכיבה או עוד כמה מטרים של טיפוס. ואולי חשוב יותר, זו ההתארגנות ליום גשום שכזה. צריך לדאוג שברכב הליווי יהיו בגדים להחלפה. החלק היותר לא נעים כאשר רטובים אלו הרגליים הרטובות. זוג גרביים יבשות יכולות לשנות את ההרגשה מקצה לקצה. אם מוסיפים גם חולצה יבשה זה יכול לעשות את כל השינוי בין תחושה לא נעימה ורצון להפסיק הכול לבין הרגשה יבשה יותר שגורמת לרצון לעלות שוב על האוכף ולהמשיך ברכיבה.

נחנו ארוכות וסיימנו בארוחת שבת חגיגית עם הרבה סיפורים ורשמים של החבר'ה שרובם יש לומר הסתובבו כמובן סביב מזג האוויר ומה שצפוי לנו למחר. התחזית לא בישרה טובות והיא אכן הגשימה את עצמה.

היום הרביעי

ישנתי כפי שזמן רב לא ישנתי. הלכנו לישון די מוקדם ולמרות ההשכמה המוקדמת שלי, כרגיל, בשל חוסר המעש חזרתי שוב לנמנום קל עד לשעה שבע, לאחר שהצצה החוצה הבהירה שלי שמזג האוויר הגשים את התחזיות ובחוץ יורד גשם אין סופי.

נפגשו כל החבר'ה לארוחת הבוקר וכמובן שסביב השולחן הנושא הכמעט יחיד היה מזג האוויר והאם יוצאים לרכיבה או לא. האינטראקציה הייתה מדהימה והרבה ניתן ללמוד על חבורת "השרוטים" שמתכוננת לטראנס אלפ. פשוט אין לי מילה אחרת לעניין הזה של חבורת אנשים מבוגרים, ככל שהספקתי להכירם, רובם ככולם אינטליגנטים, עוסקים בנושא אחד באובססיביות מדהימה. אפילו אנשים מסביב, אורחים במלון, נדהמו מחבורת רוכבי האופניים "המשוגעים האלה". במלון היה כנס של אורתופדיים ופגשתי את גרושתו של גרשון יעקובי עם בעלה שהוא אורתופד בכיר מתל השומר. הם שאלו אותי "מה גם אתה שייך לחבורת המשוגעים האלה?" כמובן שזה היה באירוניה, אבל המגמה די ברורה.

רוני, אחד מהיותר שרוטים היה ממש בדיכאון וחיפש כל הזמן את תבור הרופא שייתן לו משהו לשיפור הדיכי. תבור אמר שאין לו כדור אבל הוא יכול להציע לו משהו מגולגל שישפר את מצב רוחו. רוני השני הרבה יותר שפוי ומקבל את הדברים כפי שהם. אלון מהדרום מאיים כל הזמן שהוא עוד מעט יוצא לרכיבה ויהיה מה, לא הצלחתי לאמת אם מתבדח הוא, או סתם מחמם את האווירה. תבור, גם נראה לי שקיבל עמוק את השריטה, מתלבט אם לצאת לעוד רכיבה. גיל ודני צעירים, חזקים ובאטרף ברכיבה, אבל יש לומר גם די שפויים וכבר מתכננים על רכיבת המחר. נו זה בסדר. גם יגאל שהיה בצעירותו רוכב מקצועי נראה לי די שפוי. בתחנת האוטובוסים בה הסתתרנו מהגשם בנווה אטי"ב הוא כל הזמן חזר ואמר שאין לו כל כוונה להמשיך ברכיבה במזג האוויר הזה. איתי עם משקפיו על המצח כמו היו אלו קולטי אנרגיה, מספר לנו על הרכיבות באזור. הבנות רמה ורייצ'י נראות לי מבואסות שאין רכיבה היום.

עוד כולם מברברים ומתלבטים והנה צביקי חוזר מבחוץ רטוב כולו. "סך הכל יצאתי לרכב לרגע ואני כולו רטוב" הבנו שבחוץ הגשם לא פסק ולאט לאט חדרה ההכרה לחברים שהיום הזה מבוטל. בהמשך קיבלנו מסר מהמנהלים שנראה שנתארגן ליום שישי הקרוב לרכיבה נוספת משותפת באזור הגראציות שלנו. רעיון מצוין.

החברים מתחילים להתארגן ליציאה מקפלים ציוד מעמיסים אופניים, יש כאלה שעדיין מקווים לרכב, אבל בעוד אני כותב את השורות האחרונות בחדר אני מבין שהרוב כבר עזבו ויצאו דרומה.

מה שתסכל אותי מאוד שכבר לאחר נסיעה קצרה דרומה, מזג האוויר השתפר פלאים וניתן היה לרכב ללא כל קושי.

סיכום

תם מחנה אימון צפון. קיוויתי שאחרי 4 ימי רכיבה רצופים שכל אחד מהם הוא יום פחות או יותר כמו בטראנס אלפ עצמו אדע למקם את כושרי לקראת הדבר האמיתי. קצת התאכזבתי. נכון היו שני ימי רכיבה טובים והשלישי היה רק בחציו, למדתי הרבה דברים חשובים מבחינת ההכנה שלי, לפני הרכיבה בזמן הרכיבה ולאחריה. אלו דברים שכנראה רק במחנה אימון של מספר ימים נחשפים אליהם. אין לי כל ניסיון בסוג כזה של תחרות בעצימות גבוהה ולאורך ימים אחדים. מעולם לא עשיתי דבר כזה ולכל אלו מחנה האימון גם אם לא היה מלא, תרם לי רבות. לעניין עוד קצת כושר ועוד כמה רכיבות ומטרים טיפוס נראה לי שזה קצת יותר שולי ואוכל להשלים קצת בשבועות המעטים שעוד נותרו עד לטור עצמו.       ,געים אחדים הכביש היה מוצף,אה זה לא עזר לו במהומהרטוב, אני לא ממהר לכפר גלעדי.ם הא

בדרך לטראנס אלפ 2011 - רשומה אישית

זמן בין המצרים מכונה התקופה שבין י"ז בתמוז, המועד בו נפלה חומת ירושלים, לבין ט' באב, מועד חורבן הבית. זו תקופה של צער, אבל, ואנשים מאמינים נוקטים בכל מיני מנהגי אבלות בתקופה הזו. עבורי תקופת בין המצרים, האישית שלי, הינה בין ליל הסדר ליום העצמאות. לא, אינני נוהג מנהגי אבלות ויש בתקופה הזו גם מועדים מאוד משמחים, אבל לי אישית זו אולי התקופה המשמעותית בלוח השנה. הכל מתחיל בליל הסדר. אחד החגים המשמעותיים ביותר בלוח השנה היהודי. חג יציאתו של העם מעבדות לחרות. מועד המסמל אולי יותר מכל את הפיכתו של העם היהודי מקובץ של שבטים נודדים וחסרי בית, לעם שלאחר מסע ארוך מתיישב במקום של קבע מקים מדינה ומאז זו נחלתו של העם הזה על פני כדור הארץ. התקופה הזו של בין המצרים האישי שלי מסתיימת ביום העצמאות שזה המועד בו חזר העם הזה לארצו והקים את המדינה לאחר גלות של קרוב לאלפיים שנה. בין ליל הסדר ליום העצמאות חלים עוד שני מועדים משמעותיים בעיצובה של מדינת ישראל ושל כל יחיד שבה, יום השואה המציין את אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית, אולי החשוכה שבהן, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שהוא גם יום זיכרון אישי שלי ושל משפחתי.

מועדים אלו שהם מועדים לאומיים גדולים קיבלו עבורי באופן אישי משמעות כפולה בשל אירועים וחוויות אישיים שחוויתי והפכו יחד עם האירועים הלאומיים להיות כה משמעותיים בחיי ולכן הפכה התקופה הזו למה שאני מכנה "בין המצרים האישי" שלי. אחי נפל ב – 1973 כחודשיים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. הפכנו למשפחה שכולה. חלפו רק כחודשיים מלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה קשה ונוראית בה נלחמתי כמ"פ בחטיבה 500 באוגדה של ברן. החברים, המפקדים והפיקודים שלי שאיבדתי במלחמה, העצימו לי את התחושות של זיכרון מצד אחד אבל גם של עצמאות ושמחה מיד לאחריה ביום העצמאות. זה הסיום של "בין המצרים" האישי שלי. אבל התחלה התקופה הינה כאמור הינה בליל הסדר.

באתי ממשפחה חילונית לחלוטין ובבית הורי ליל הסדר היה עוד ארוחה חגיגית שלעיתים כללה את שירת ארבע קושיות, ולעיתים לא, אבל לא מעבר לזה. מאז נישואיי לשרה, ירושלמית שורשית דור שביעי מצד אימה, חגגנו עם משפחתה לילות סדר מלאים עם כל סיפורי האגדה של פסח. החג הפך להיות משמעותי מאוד בעיניי. ילדיי, כך אני מקווה כבר נולדו וגדלו לתוך מסורת של ליל סדר כהלכתו. והנה כ 3 שנים בלבד לאחר נישואיי, בשנת 1978 ואני אחד המאבטחים של המשלחת הצבאית בראשותו של עזר וויצמן מגיעים יחד איתו לקהיר לשיחות השלום לאחר ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. אין צורך לתאר את ההתרגשות של להיות בקהיר רק שנים ספורות בלבד לאחר שלחמנו בסיני ובאפריקה במלחמה כה קשה. נסענו למספר ימים אולם שיחות השלום נתקעו. עזר וייצמן חזר לארץ, אבל המשלחת נותרה בקהיר ואני כאחד המאבטחים נותרנו שם בהמתנה להמשך השיחות. חלפו ימים אחדים והגענו לליל הסדר של 1978. היינו בקהיר ללא כל אמצעים להכין את החג כהלכתו. כיהודים וישראלים גאים הוחלט שחייבים לקיים סדר מלא. יין כשר השגנו מבית הכנסת המקומי להם נשלחו מספר בקבוקי יין וקצת מצות מאיטליה. מעט הזקנים שעדיין נותרו בקהיר שמחו להתחלק במעט שהיה להם עם הישראלים. הגדה לפסח לא הייתה לנו ושלחו לנו באמצעים דאז, טלפרינטר, הגדה לפסח אותה הפכתי עם קצת איורים להגדה לתפארת. היא זכתה לימים להיות באוסף ההגדות במוזיאון של הגדות לפסח. בעיתונות של אותם ימים נכתב כי המצרים יירטו את תשדורת ההגדה לפסח והם חשבו שזו תשדורת סודיות בקוד בלתי מפוענח.

ערכנו סדר, אמנם מאולתר, אבל לא פסחנו על אף שורה ועל אף שיר מההגדה לפסח. בליל הסדר התקשרו אלינו עזר וויצמן ומנחם בגין בעצמו ואיחלו לנו חג שמח וזה היה מאוד מרגש. כמובן שלסדר הזה של 1978 הייתה משמעות מעצבת על החיים שלי, המועד הזה הפך להיות לי ציון דרך. אני חושב שזה גם עיצב את דעותי לכל החיים. כך נבנתה תקופת "בין המצרים" האישית שלי. בכל שנה בין ליל הסדר ועד לאחר יום העצמאות אני חש עצמי במצב רוח שונה, אינני יודע להסביר בדיוק במה אבל זו תקופה מאוד מיוחדת עבורי. אגב, מעולם מאז 1978 לא יצאתי מן הארץ בתקופה הנ"ל. רבים נושעים בחול המועד לחו"ל. אני חש שעליי להיות כאן. יש מספיק זמן בשאר ימות השנה לנסיעות וכו'.

והנה ללא כל קשר לדברים הגדולים החשובים והערכיים הללו, אני מצוי גם בעיצומם של האימונים לקראת תחרות הטראנס אלפ 2011. עברתי הפציעה וחזרתי אט אט לאימונים. התקופה אולי המשמעותית ביותר בכל האימונים הייתה בתקופת בין המצרים האישית שלי. התאמנתי ככל שיכולתי כדי לחזור לכושר ולהיות ערוך לקראת מחנה האימונים הקרוב שלנו בצפון. מחנה אימונים של 4 ימים וכפי שהבנתי מהתוכנית למחנה האימונים הזה, הוא אמור להביא אותנו, כן או לא, לכושר הכי קרוב שניתן לקראת התחרות עצמה. 4 ימים של רכיבה זה כבר משהו שדי מתקרב לדבר האמיתי. אומר את האמת אני די מתרגש. החששות גוברים, איך אשרוד את הטיפוס לחרמון ועוד שאר העליות שמתכנן לנו רונן. עבדתי קשה בתקופת בין המצרים שלי, אבל עדיין כאשר עובדים, בעיקר לבד, אין את האינדיקציה המתאימה כדי לדעת בדיוק באיזה כושר נמצאים. אני מקווה לעשות את המקסימום, לשמור על הקצב האישי שלי להיות מרוכז ולא להתפתות וכך לשרוד את המחנה כדי להגיע מוכן לאתגר הגדול ולעשות את הטור עד סופו. לקחתי אתגר גדול מאוד ואני מתכוון לעשות הכל כדי לעמוד בו.

בערוב היום, ייכנס ערב יום הזיכרון עם הטכסים עם המחשבות והעצבות, יום קשה. למחרת עליה לבית העלמין, טכסי זיכרון וצפירה המרעידה את הנשמה. בסופו של יום ייכנס יום העצמאות ואיתו השמחה והחגיגות. אני מאלה המצדדים בקרבתו של יום הזיכרון ליום העצמאות. נכון זה קשה, זה קשה למשפחות השכולות, אבל אין חיבור יותר מהחיבור הזה שבין השכול ובין יום העצמאות.

אני מצטער שלא כתבתי על עוד אימון ועוד טיפוס, על הגראציות והלטאות ושאר הדברים שמעניינים את כולנו בכל ימי החול ובעיקר לקראת הימים הבאים של מחנה האימון והטור המתקרב. חשתי את ימי בין המצרים שלי גם באימונים של התקופה האחרונה והם גם נתנו לי עוד תוספת של כח נפשי שלעיתים הוא לא פחות חשוב מהכח שברגליים.

אז להתראות חברים במחנה אימון צפון.

בדרך לטראנס אלפ 2011 - לקראת מחנה אימון צפון

לעובדה שרוב רכיבותיי הן לבד יש מחיר. אינני יודע במדוייק את כושרי האמיתי. אין לי קנה מידה להשוואה. לגבי הקצב זה ברור לי שעליי לשמור על הקצב האישי שלי, להקפיד על דופק בתחומי ה – E2  ולכל היותר E3 להפחית למינימום את המעבר לדופק גבוה יותר. ברכיבת שישי האחרונה השתדלתי לשמור על היחס הזה. העלייה לצובה התנהלה בכבדות משהו. אבל להפתעתי מצומת שמשון עד הכיכר בעין כרם, קטע שאני בד"כ לבד מסיים בין 71 ל 73 דקות, הסתיימו להם בתוך 68 דקות בלבד. כך גם העלייה מהמערה לצומת לפני הירידה למחסיה, בד"כ אני מסיים אותה ב – 16.5 עד 18 דקות, הסתיימה לה לאחר קצת יותר מ – 15 דקות בלבד. כן, קצת שילמתי מחיר בעליה ממחסיה לצומת המערה שהתארך במקצת בעוד כשתיים שלוש דקות מעבר לממוצע שלי בקטע זה. המסקנות שהסקתי מהרכיבה הקבוצתית המשותפת הן שסה"כ אני בדרך לחזור לכושרי כפי שהיה בזמן מחנה אימון דרום. אלו החדשות הטובות מבחינתי. לעומת זאת החדשות הפחות טובות הן שרכיבה קבוצתית אמנם מאתגרת יותר ומוציאה ממני מאמץ גדול יותר ברכיבה, אבל היא גם גוררת אותי למאמצים שייתכן שהתשלום עליהם יהיה מהר, במזומן וללא תשלומים. אגב בעליה לנס הרים התחיל פתאום הגב התחתון, מעל לרגל ימין להציק לי. זה חלף, אבל ייתכן וגם זה מחיר מסויים לקצב המוגבר. אז שוב עליי לחזור ולהזהיר עצמי שאינני מתחרה עם אף אחד ומטרתי הינה לסיים את הטור ולא לקחת פודיום.

נעים היה לחזור לגראציות וללטאות. אני אוהב את הרכיבה בקטעים הללו של הרי ירושלים. הנוף יפה, מזג האוויר היה נעים והאיר לנו פנים. הרגשתי טוב לרכב עם כל החבר'ה. לצחוק עם ליאור (או "אילן"?), לפטפט קצת בדרך עם הדי וערן, ולהחליף חוויות עם צביקי. חבל, שהוא לא הרגיש טוב ופרש לקראת הסיום. אני באמת מקווה שהכל בסדר איתו וצביקי שוב על הגראציות. אהבתי מאוד את קטע הרכיבה מכיכר עין כרם ועד תחילת העליות לכיוון בר-בהר. רונן משך רכבת בקצב של 45 – 48 קמ"ש ודהרנו יפה עד תחילת העליות. אחר כך הפלוטון התפרק וכל אחד רכב בקצב שלו את העלייה לבר גיורא. אני אוהב מאוד את הקטע הטכני הזה. אני משתלב היטב ברכבת. כמובן, אם היא לא מהירה מידי עבורי. אני יודע לשבת בתוכה ולחסוך הרבה אנרגיה לקראת העתיד. לא יוצא לי להתאמן מספיק בפלוטונים כאלה מעצם העובדה שאני רוכב די הרבה לבד. ניסיתי אמנם פעם לייצר פלוטון עם עצמי אבל זה לא הלך. כפי שרונן אמר בטור יהיו הרבה רכבות כאלה וצריך ללמוד לנצל אותן. מקווה שבמחנה צפון עוד יהיו לנו הזדמנויות לעבוד בפלוטון שכזה.

בסך הכל מאוד נהניתי מהרכיבה הקבוצתית ביום שישי. משום מה עדיין יש לי את התחושה שאינני מתאמן מספיק. אני קורא ושומע על חברים שרוכבים הרבה יותר ממני ועולים גבהים מצטברים אין סופיים ואני שואל את עצמי אם זה מספיק מה שאני עושה, אוליי צריך בכ"ז להגביר לקראת החודש האחרון, שהרי מה שלא נשיג במחנה צפון, לדעתי כבר לא נשיג לחלוטין. אינני מבין גדול, אבל לאחר מחנה האימונים בצפון נצטרך לשמור על היכולת ולקראת השבועיים האחרונים להתחיל להפחית אימונים כדי להגיע רעננים לטור. זה מה שעובר לי בראש, אבל בטח רונן והראל המנוסים עוד ידריכו אותנו בעניין ביתר פירוט. בשיחה עם רונן במהלך הרכיבה ביום שישי הוא ניסה להרגיע אותי שאני בסדר ואין צורך להגביר. משום מה נותרתי עם התחושה שהוא פשוט רק ניסה להרגיע אותי ולא שזה באמת אמיתי. בכ"ז תודה על הדאגה והאכפתיות.

בשבת לא רכבתי. שוב פחות אימון. הקדשתי את השבת למען חיזוק הזוגיות. נסענו עם קבוצת חברים לטיול בבניאס. הטיול היה מקסים. גשם קל ובבוץ כבד ליוו אותנו בירידה למפל הבניאס. זרם המים השוצפים, רועשים וגועשים, הגשם שלא פסק, הבוץ שנתלה על הנעליים עד שאלו שקלו כפליים, פשוט הרגשנו שאנו בשוויץ. מזמן לא נהניתי כך מסיור. וכמובן שכל הזמן השקפתי למעלה לכיוון החרמון. חברים יקרים אני הולך להודיע לכם ידיעה מרעישה, ממש מהשטח. זה לא גראציות, החרמון הוא גבוה. הוא מאוד גבוה. זה הכי גבוה שיכולה להציע לנו ארץ ישראל לפני שאנו מגיעים לאלפים. אני רק מקווה שמזג האוויר במחנה האימון וגם בטור יהיה נאה יותר ממה שהיה לנו בשבת, אבל בכל מקרה אני מעדיף את הגשם שהיה בשבת במקום איזה שרב קטן שיתפוס אותנו בזמן מחנה האימון.

חזרנו בערב עייפים אך מאושרים. עדיין אין לי תכניות למשך השבוע הקרוב. בטח ארכב פעמיים או שלוש אבל בשבת ייתכן ואצטרף לעמיר ויסבלט שמתכוון לרכב את מעלה אפרים. רכיבה של 133 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 2,550 מ' זה יכול להיות נחמד. הבעיה היא שהוא מתכוון להתחיל את הרכיבה מצומת הבקעה בשעה 05:40 מה שמחייב יציאה מראשון בשעה 04:20 לכל המאוחר. נראה לי קצת מוקדם. אחליט עד סוף השבוע אם אני בעניין או לא.

אז זהו הכל מתנקז לקראת מחנה אימון צפון וכבר מתחילים לחוש את הטור המתקרב. יש חשמל באוויר!

בדרך לטראנס אלפ 2011 - כוחה של הקבוצה

למעט תקופות קצרות יחסית, כל חיי עסקתי בספורט. בצעירותי ניסיתי להיות שחקן כדורגל. בן כיתתי אברהם כהן (ג'מבו) אחיו של שימל'ה כהן שחקן שמשון ת"א ונבחרת ישאל, היה שחקן בהפועל ת"א ולימים גם הוא שיחק כקשר בנבחרת ישראל. הוא לקח אותי להפועל ת"א. שחקן גדול לא יצא ממני, אבל בספורט עסקתי. לאחר הצבא שירתתי כמאבטח באל על וביחידת האבטחה של שירות ביטחון כללי במשך כ – 10 שנים. שם נדבקתי בחיידק הריצה. כחלק משמירת הכושר היה עלינו לרוץ 3 ק"מ ב – 12 דקות. לצורך כך היה צריך להתאמן ולרוץ כל הזמן. רצתי בזמן היותי סטודנט והמשכתי לרוץ גם אחרי כן. ניתן לומר שכמעט בכל משך חיי הבוגרים, למעט תקופות קצרות, רצתי. כחלק מהריצה חוויתי גם פציעות לא מעטות. מתיחות שרירים. מפשעה תפוסה. קרע ברצועת ברך. קרע בשריר זה או אחר. נפילות לא מעטות חוויתי, אם בריצת שטח או לעיתים מעידות גם על הכביש. ברך שהייתה זקוקה לניתוח אורטוסקופיה ומרפק שנשבר ונותח ועוד מריעין בישין.

על אופניים תחרותיות התחלתי לרכב רק ב – 15 השנים האחרונות. כבר כתבתי על כך שמי שהכניס אותי לענף האופניים היה צביקה יוז'יק. גם האופניים היו גורם ללא מעט פציעות. בנפילה בשל תקר במורד כרמי יוסף במהירות של מעל 60 קמ"ש פרקתי את כף ימין ונזקקתי להחלמה של כחודשיים. בנפילה אחרת, ממש כמעט בעמידה מוחלטת ובשל איחור בהוצאת הרגל מנעילת הנעל לדוושה, שברתי את המרפק ונזקקתי לניתוח ולקטיעת חלק מהעצם כדי שהיד תמשיך להיות בתנועה מלאה. שוב החלמה של חודשים שלושה. אני שבע פציעות ותקופות החלמה לא קצרות אבל בסיומם תמיד חזרתי לפעילותי. לאחר ניתוח האורטוסקופיה נזקקתי למספר חודשי החלמה עד אשר חזרתי לפעילות. בעיות הברכיים עדיין מלוות אותי עד היום ושוב אינני יכול לרוץ כפי שרצתי בעבר.

ובכל זאת יש שוני גדול בין כל אותן פציעות שחוויתי בעבר לבין פציעתי הנוכחית מפגיעת הרכב, למרות שלכאורה לא הייתה זו הפציעה הקשה מכולן. ההבדל העיקרי לדעתי הוא במשימה העומדת לפני. אם בעבר לתקופת ההחלמה הייתה חשיבות פחותה כי זה היה כרוך בחוסר פעילות לתקופה מסויימת, שזה כשלעצמו די קשה, או בויתור על תחרות כלשהיא ריצה או טריאתלון כמוהן עשיתי כבר עשרות, הרי הפעם אני עומד בפני משימה שלא עשיתי מעולם ואינני יודע אם אעשה אותה שוב. משימת הטראנס אלפ איננה עוד ריצה או עוד תחרות טריאתלון. דחיית המשימה פירושה במקרה הטוב דחייה לשנה ומי יודע מה יהיה בעוד שנה? ובמקרה הפחות טוב זה ויתור טוטאלי על הטראנס אלפ. מרגע הפציעה וכבר בחדר המיון כאשר התחלתי להבין מה קורה סביבי החשש הגדול זחל עמוק לתוך גרוני. חשתי ממש מחנק והשאלות לרופא שבדק אותי התרכזו רק בנושא תקופת ההחלמה, מה משמעות הפגיעה והאם אוכל לחזור בהקדם לרכיבת אופניים.

בתקופה זו של אימונים, אחרי מחנה האימון בדרום, השבתה של 3 שבועות איננה דבר של מה בכך. אינני יודע באופן מדעי עד כמה זה פוגע בכושר, אבל נפשית זה פגע בי מאוד. הרגשתי חסר אונים. הרגשתי, למרות שלא ניסיתי, שאתקשה לרכב אפילו 20 ק"מ. הרגשתי רע. אגלה לכם סוד, רק בערב הקבוצתי שם אצל גל ולאחר שמדדתי את המידות למדי הקבוצה התחלתי לחזור לעצמי. מאז רכבתי מספר פעמים, בכל פעם הגדלתי את הנפח ואת העליות המצטברות כאשר אני משתדל שלא לרכב יום אחרי יום כדי לאפשר לגוף מנוחה ולרגל השמאלית שנדפקה בתאונה, מספיק זמן התאוששות. גם מהחלפת האופניים היה לי חשש לא קטן. נכון שדרגתי אותם וקיבלתי אופניים הרבה יותר איכותיים ועוד אספר על כך בהמשך, אבל החשש היה קיים. לגרוטאה שלי הייתי רגיל. אפילו לזמזום השרשרת שכל כך הפריע לאילן בעליות, הייתי רגיל. הם לקחו אותי יפה בעליות של מעלה העצמאות, הר חריף ומעלה ירוחם. מי יתקע כף בידי שגם על האופניים החדשים אשב כיאות ואצליח להפיק את אותו הכוח כמו באלו שהייתי רגיל עליהם מזה שנים?

חזרה מפציעה מצריכה הרבה סבלנות, כוח נפשי ואמונה שהמצב יחזור לקדמותו. קשה, מאוד קשה לעמוד בכל אלה כאשר הזמן ממשיך לתקתק והטראנס אלפ 2011 כבר ממש בפתח. נותר כחודש למחנה האימונים בצפון ולהגיע לא מוכן למחנה האימון עלול לגרום לקריסה במחנה האימון דבר שכמובן יעמיד את כל ההשתתפות בטראנס אלפ בסימן שאלה אחד גדול.

לדעתי, וחשבתי על כך לא מעט, לחברים שלי, לעובדה שאני מצוי בקבוצה, לקשר ולדאגה של חברי הקבוצה ובעיקר של הראל ורונן היה משקל גדול מאוד בהחלמתי ובחזרתי לרכיבה בזמן יחסית קצר וגם אם נפגעו ההכנות, בזה אין כל ספק, הרי עדיין אני מאמין שאהיה מוכן לקראת הטראנס אלפ.

מכר שלי, שנרשם לטראנס אלפ שלא באמצעות הקבוצה אלא באופן פרטי עם בן זוג עמו היה בכוונתו לעשות את הטור, נפל מאופניו ונפצע בערך באותו המועד בו קרתה לי התאונה. למען ההגינות אומר שאינני יודע בדיוק מה חומרת פציעתו והאם היא חמורה מפציעתי אם לאו, יחד עם זה ככל הידוע לי ובשיחה קצרה ביותר שהייתה לנו בין שתי מכוניות נוסעות, הוא מתהלך ומתאמן קצת בחדר כושר, באופן כללי הוא בסדר, אבל לרכיבה הוא מתקשה לחזור. ככל הידוע לי הוא החליט לפרוש מהמשך המשימה והוא לא יגיע לטראנס אלפ. חבל. מאוד חבל. ייתכן שאף אני הייתי מגיע לאותה החלטה כמוהו לו לא הייתי במסגרת הקבוצה. מצאתי תמיכה מוראלית אדירה בשיחותיו התכופות של הראל ובהתעניינותו במצב בריאותי ועידודו שלא אדאג ועוד אחזור לאימונים ולמסגרת. מצאתי עידוד רב בשיחות של רונן וגישתו המקצועית שאחזור לרכיבה ואין מאבדים את כל הכושר ברגע, למרות שכך חשתי. מצאתי בדאגתם של החברים בפורומים השונים ובמיילים ששלחו לי עם הבעת תמיכה ועידוד, הרבה סיוע נפשי להתרומם ולחזור לרכיבה.

אבל הטריגר החזק ביותר שהחזיר אותי לעניינים היה המפגש הקבוצתי אצל גל. המפגש היה מהנה וחשוב לכולם. אבל עבורי זה היה יותר מסתם פגישה עם החברים. הרגשתי ממש התרוממות רוח והבנתי בצאתי מהמפגש שאני חוזר ומשקיע ועושה את הטראנס אלפ ויהי מה. כולם תמכו, כולם התעניינו הרגשתי רצוי, הרגשתי שלחברים אכפת שאמשיך איתם. זו דחיפה חזקה של הקבוצה ויש לזה חשיבות רבה. זה הזכיר לי את ימי הכדורגל בהפועל ת"א. את משחקי השבת והאווירה הקבוצתית שגורמת לכולם להיות ביחד ולהשקיע למען מטרה משותפת. זה הזכיר לי את ימי הפלוגה הצבא. את הנחישות של כולם ואת הסיוע ההדדי לבצע את המשימה.

מדידת החליפות שזה משהו טכני גרם לי להתרגשות מיוחדת. התלבטתי מספר פעמים עם הגדלים והמידות. החלפתי כמה פעמים ממידה למידה ותודה רבה לאיילה על הסבלנות והעזרה. היא נשמה טובה ודואגת שכולם ירגישו טוב. לאחר מדידת החליפות ורישום המידות חשתי שזהו אני בחזרה, אתחיל להתאמן קשה יותר ויותר ואדביק את הפער. אולי המחיר בטראנס אלפ עצמו יהיה עוד כמה שעות נוספות במצטבר וייתכן ולא אסיים על הפודיום ביום השביעי של הטור, אבל יש לי תירוץ טוב. אני אחרי פציעה.

אין לי כל ספק בכוחה של הקבוצה. רוח הצוות, התמיכה, הדחיפה קדימה והעידוד שלא לוותר גם בעליה הקשה לקראת מעלה העצמאות, זוכרים את זה? רמה, רייצ'י, אילן וצביקי חברי לאותה רכיבה, ועוד רבות אחרות. אלו דברים קטנים שלא יסולאו בפז כאשר חוזרים מפציעה וחושבים שזהו חרב עלינו עולמנו, ולא היא. אני מאמין שלו לחברי שפרש הייתה קבוצת תמיכה שכזו הוא היה ממשיך ולמרות הכל לא מוותר ועושה את הטור עם כל החברים! ואולי עדיין לא מאוחר לו?

התאונה גם הוציאה את האופניים הישנים מכלל פעולה. רכשתי שילדת איביס חדשה וזוג גלגלים במקום הקודמים שניזוקו. לרכיבה הקצת יותר משמעותית יצאתי בשבת שעברה עם חבריי מהקאנטרי. הרכיבה הייתה מהנה ביותר. לא נדרשתי למאמץ גדול מידי וזה היה לי טוב לאחר הפציעה. רכבנו כ – 85 ק"מ עלינו כ – 850 מ' וכמובן עשינו גם הפסקת קפה מסורתית בלטרון. עליה אנחנו לא מוותרים בשום מקרה. לאורך כל העליה להראל התנהל ויכוח עם מארק אם ממשיכים לשמשון אם לאו. בקצה העליה חיכיתי לחברים והנה שלום חולף על פניי וממשיך לכיוון הראל אחריו גם יאיר המקטר לאורך כל הדרך כי אינו יכול יותר, ברומנית כמובן, אבל הוא אחד החזקים מבין כל החבר'ה. אפילו עינת המשיכה לכיוון שמשון, כך שלמארק לא נותרה הברירה והוא התפשר, עד יער הנשיא בלבד הוא צעק לי כדרכו. בעליה ליער הנשיא פגשנו את הבחור קטוע רגלו השמאלית, מקצה הגדם מחובר מוט ישירות לפדל. בחור מופלא שאנחנו פוגשים אותו לעיתים תכופות באזורי המשולש, רוכב יוצא מהכלל למרות הקטיעה מעל הברך. פשוט מודל להערצה. לחברים וגם למארק לא הייתה כל ברירה לאחר שיחה קלה עם הבחור וכולנו גלשנו לצומת שמשון. ניסיתי לשכנעם לעלות לפחות את החלק הראשון של צובה, אבל לאחר הפשרות הרבות שהם עשו, עשיתי גם אני פשרה וחזרנו לכיוון לטרון.

ביום שני כבר רכבתי לבד והתחברתי לגראציות שלי. הרגשתי טוב בפגישות עם הלטאות. עליהן עוד יסופר בעתיד. בעליה לכיוון צובה, ממש ליד כיסלון חצה תן את הכביש כשתרנגולת בפיו. נראה שזכה בה לאחר קרב קשה כנגד חבריו התנים. ברקע נשמעו יללות התנים והוא עצמו נראה זב דם ומותש. אבל השלל היה בפיו. קצת בהמשך חצתה נימיה גדולה את הכביש והרגשתי שאני בחזרה בגראציות ובעניינים. אני אוהב את הרכיבות העצמיות, לבד. כן אני גם אוהב לרכב בקבוצה זה כמובן מאתגר יותר ולא נותן לך לשקוע בקצב העצמי שלך. אתה צריך לשמור על הטמפו של הקבוצה כל הזמן. אבל אני גם אוהב לרכב לבד, בקצב שלי במחשבות שלי בנושאים שאני מלבן ביני לבין עצמי ותאמינו לי שלא חסרים כאלה. עליתי בצובה עשיתי שמיניה דרך עין כרם בר גיורא ולמטה למחסיה. חזרה שוב לנס הרים ודרך עין כרם חזרה לצומת נחשון. סה"כ 110 ק"מ קצת מעל 2,500 מ' גובה מצטבר וכ – 5.5 שעות רכיבה. לא רע. זה נראה לי כמו אחד מהימים הקלים יותר בטור. בשבוע הבא אני מתכוון לעשות כמה כאלה במשך 3 או ארבע ימים רצופים כדי שארגיש שאני ממש חזרה בענייניים.

להבדיל מריצה שצריך נעליים מתאימות ומכנס קצר, רכיבת האופניים עושה שימוש בכלי, שהוא האופניים, ועליהם להיות מתאימים לרוכב כדי לנצל את המירב מהכלי שמשמש אותך בסוג זה של ספורט. עמוס וולף, מקצוען אמיתי ומומחה להתאמת אופניים בדק את ישיבתי על האופניים עם שילדת האיביס. סיפרתי לו על הרכיבה וכי אני מרגיש קצת מתוח לכיוון הקדמי. המדידות שלו הראו באופן חד משמעי כי גם אם מידת האופניים הם במידתי הרי הדגם הספיציפי הזה הוא בעל אורך שילדה ארוך יותר בכ – 2 ס"מ מהאורך הנדרש עבורי. מה עושים? כבר רכשתי. אייל רהט, המכונאי הבלעדי שלי ואחד מאלופי ישראל ברכיבת אופניים, היה בתחרות בקורסיקה. עמוס אינו מתעצל ושולח לו מייל אם אפשר להחליף את השילדה. אייל, פשוט בחור מקסים, כבר ממקום התחרות בקורסיקה הוא מזמין לי שילדה אחרת שהוא ועמוס תיאמו שזו השילדה שהכי מתאימה לי מבחינת המידות וכו'. הוזמנה שילדת ארגון 18 ובתוך ימים אחדים שוב אני עם אופניים חדשים. שילדה קטנה יותר ופחותת משקל. בעיניי גם יפה יותר ומחר אני אצא עליה לרכיבה הראשונה. אני כבר מתרגש וכנראה לא אשן טוב הלילה בציפייה לרכיבה מחר. כבר סיפרתי לכם שאני עדיין מתרגש ממשהו חדש. בילדותי נהג אבי ז"ל בערב הפסח לומר לי ולאחי ז"ל ללכת לישון מוקדם כי בלילה אליהו הנביא יביא לנו מתנות. תמיד אמרתי לעצמי אני לא ארדם עד אשר אראה את אליהו הנביא. אינני יודע כיצד ומתי השינה הייתה עוטפת אותי כשמיכה עבה ושוב לא ראיתי את אליהו הנביא, אבל בבוקר, ראו זה פלא, נמצאו המתנות שהביא בלילה. כנראה ששוב הוא הגיע כאשר אני כבר נרדמתי. נראה לי שאבי שאל את המנהג הזה ממנהגם של עכו"מ בעניין סנטה קלאוס בחג המולד. בכל אופן מאוד אהבתי את ההתרגשות בלילה בציפייה למתנות שימצאו בבוקר. באותה מידה אני מתרגש לקראת הרכיבה מחר על האופניים החדשים. מקווה שיש עבור מה להתרגש.

אז עבודה קשה מחכה לי בשבועות הקרובים. רק בעבודה קשה אפשר יהיה לחזור לעניינים.     

    

  

בדרך לטראנס אלפ 2011 - חוזר מפציעה

עוד בשבוע שעבר כשאני עדיין לחלוטין לא כשיר, הרגל כואבת והברך מציקה, ואני יותר במנוחה מאשר בתנועה, החלטתי שלא להמתין עוד ולהתחיל לבנות את חזרתי לרכיבה. התייעצתי עם אייל רהט, אותו אימצתי כמכונאי והיועץ הטכני הבלעדי שלי, וסיכמנו כי עליי להחליף שילדה וגלגלים כדי לא לקחת סיכונים מיותרים מאחר שהאופניים נפגעו קשות במפגש עם הפיג'ו. האמת לא ידעתי שהפיג'ו כל כך חזקה. ההמלצה הייתה ללכת על שילדת Ibis קרבון מלא ואני יכול לספר לכם כבר אחרי רכיבה קצרה שאינני מתחרט.

ביום חמישי בשבוע שעבר האופניים כבר נחו אחר כבוד במחסן שלי. לי לא היו אופניים בילדותי. זה היה מותרות והרבה מעבר ליכולתם של הוריי. מאוד רציתי אופניים התקנאתי מאוד בילדים עם אופניים. כל עוד גרנו בכפר סלמה (כפר שלם דהיום) לא היה לאף אחד מהילדים בשכונה אופניים. לבית הספר בשכונת התקווה שם למדתי במשמרת שניה, היינו הולכים ברגל במרחק של כשני ק"מ, או שהיינו ממתינים לעגלה שנסעה לכיוון וקופצים עליה מאחור עד אשר העגלון היה מבחין בנו ומוריד אותנו בחבטת שוט חדה. בשנת 1960 עברנו לגור בגבעתיים. בגבעתיים כמעט ולכל הילדים היו אופניים ואני המשכתי לערוג לאופניים משלי, ללא הועיל. כאשר הייתי כבן 15 או 16 זכורני כי הדוד שלי שעבד בבית החולים איכילוב והיה נוסע לעבודתו על אופניו, רכש קטנוע עם סירה. ווספה, חידוש מדהים במשפחה. האופניים הושאלו לי, עד אשר ימצא להם קונה. כן אתם לא מאמינים אבל במשך כחודשיים שהאופניים היו ברשותי חשבתי שאני מלך השכונה. אבל כבר לאחר כחודשיים "נמכרו" האופניים בתמורה להבטחה שהדוד שלי יוכל להחנות את הקטנוע עם הסירה שלו בפתח חנותו של הרוכש ללא תמורה. הלכו לי האופניים מהם נהניתי כחודשיים בלבד.

תחושת דה ז'בוו הייתה לי בלילה, שוב נזכרתי כמה ערגתי לאופניים לפני כ – 50 שנה. זמן רב עבר מאז. קשה היה לי להירדם כאשר אני יודע שאופניי החדשים במחסן ואני ממתין בקוצר רוח לרכיבה הראשונה עליהם. כמו ילד קטן, למרות מרום גילי, כך המתנתי לשבת בבוקר  לרכיבתי הראשונה, לאחר למעלה משבועיים של השבתה מאונס.

בליל שבת ביקש ממני בני לעשות בייבי סיטר לנכד שלי. לא יכולתי לסרב והייתי אצלם עד 02:30  הלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר. בחמש הייתי כבר על הרגליים. ירדתי למחסן כאשר חשיכה מוחלטת עדיין שררה בחוץ והתחלתי להכין את האופניים לקראת הרכיבה הראשונה.

לשבת נקבעה רכיבה קלילה עם החברים שלי מהקאנטרי. בשל הרמת כוסית שנקבעה ל 10:00 לרגל שישים אביבים לחברנו משה, החליטה כל חבורת הרכיבה שלנו על רכיבה קלה פעמיים פלמחים שזה כ – 45 ק"מ מישוריים ברובם למעט שתי גבעות קלילות. התאים לי כמו כפפת רכיבה לידיים שלא רכבו למעלה משבועיים. רכיבה קלילה כדי לבדוק את עצמי. קבענו יציאה ב – 07:00 ואני מחמש על הרגליים. הרבה זמן להעביר עד הרכיבה. לא אכחיש ליטפתי את האופניים כמו ילד קטן וחזרתי לדירתי כדי להתכונן ליציאה.

יצאתי לקאנטרי, נסיעה של מספר דקות מהבית. השמיים היו כמו מרק אפונים סמיך. תחושה מוזרה. היה חמים אבל כאילו ועטופים היינו בצמר גפן. רציתי מזג אוויר נעים יותר לרכיבה הראשונה אבל האמת שדי מעט נתתי דעתי לסובב אותי. רציתי לרכב. הרגשתי רצון לראות שאני עדיין יכול. שהפציעה מאחוריי.  

התחלנו את הרכיבה בקצב איטי כשהחבר'ה ממש מתחשבים ונותנים לי להיכנס לאט לאט לקצב. הרגשתי טוב. לאחר כ - 10 ק"מ ממש בנחת, הגענו לעליה הקטנטנה לקיבוץ פלמחים. ניסיתי את עצמי והעליתי קצת עצימות בעליה. פתחתי פער מהחבר'ה אבל מיד הרגעתי קצב עד הים. המילים של אייבי "תיזהר לכשתחזור מעודף מוטיבציה" הדהדו כל הזמן במוחי. הרגשתי את האדרנלין זורם בעורקיי בקצב מהיר הרגשתי רצון לפוצץ, אבל ידעתי שעליי להפעיל את הראש והשכל, לא להשתגע להיכנס לאט לאט חזרה לרכיבה בעצימות נמוכה להגביר במשך השבוע ולא מיד.

בסיבוב השני לפלמחים הצטרף אלינו רוכב בלתי מוכר. הבחנתי שמדובר ברוכב בעל יכולות. שוב משכתי חזק בעליה לפלמחים והבחור צמוד לי לזנב עד הים. בדרך חזרה מפלמחים הגברנו קצב והרגשתי שאני יכול לתת יותר. בקטע נג"ש של כ – 7 ק"מ עם אולי 0.5% עליה החזקנו בקצב לא רע של 32 – 35 קמ"ש. כשלקחתי את ההובלה הרגשתי שחבריי לאט לאט נושרים מאחורי וגם הבחור שהצטרף והחזיק יחד איתי, נשר כשני ק"מ לפני סיום הנג"ש  והשאיר אותי לבד בחלק האחרון. מודה, הרגשתי טוב, הרגשתי מעין התרוממות רוח, הרגשתי שעדיין כוחי ברגליי, הפציעה הציקה אבל לא ממש הפריע. אני מניח ששוב אמצא את עצמי אחרון כאשר אני עם הרוכבים של קבוצת הטראנס אלפ. אין ספק שהכושר בקבוצה גבוה יותר מהחברים שלי שרוכבים יותר להנאתם ואינם מגיעים לעצימות כה גבוהה, למרות שיש שם יכולות טובות שעם אימון נכון יכולים בקלות להגיע לכושר גבוה. הייתה לי שבת סבבה. הרמת הכוסית עם ארוחת בוקר טובה וקצת ערק של שבת בבוקר היו ממש במקום.

הפציעה מאחוריי. אני עדיין רחוק מחזרה לכושר אבל אחרי רכיבת השבת אני חש שבעצם בדיעבד לא איבדתי הרבה. עם עבודה מאומצת בשבועות הקרובים אני מקווה שעד למחנה אימון צפון אחזור לדבוקה.

תודה לכל החברים שדאגו ואיחלו החלמה מהירה. סעו בזהירות והימנעו מפגישה עם האספלט. זה ממש לא כיף.     

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מיומנו של פצוע

תסכול. זו התחושה ששולטת בתחושותיי בימים אלו. מבחינה פיסית הכאבים ברגלי השמאלית נמשכים ואינם מאפשרים לי תנועה חופשית. הרגל מלאה בנוזלים ובדם שגרם לה להכחיל. הצבע הכהה נוזל כלפי מטה ולפי הרופא והפיזיותרפיסט זה יתפוגג לא לפני כ – 10 ימים נוספים של טיפולים ושכיבה ככל שניתן עם רגל למעלה. החלק הקשה יותר של כל ההחלמה. הירידה המהירה מידי למצב של הליכה הגבירה את כמות הנוזלים והדם ברגל והם בעיקר הגורמים לכאבים המתמשכים. אשתדל בימים הקרובים להמעיט בהליכה כדי לזרז את ההחלמה. גם הפיזיותרפיה עושה לי טוב למרות הכאבים שאני סופג בזמן הטיפול. די מבאס כל העניין.

התיישבתי לכתוב כי התסכול היום עוד גדול יותר. חבריי לקבוצת הטראנס אלפ רוכבים היום הגראציות שלי ומחשבותיי כל הזמן הם שם. הרי מכיר אני כל פיתול כל שיפוע  וכל אבן בדרך הגראציות. לעיתים נדמה לי שהלטאות המציצות מבין הסלעים בעצם מברכות אותי לשלום כשאני חולף על פניהם במהירותי האיטית משהו בעליה, הראשונה מיד לאחר צומת אשתאול. היום כשהחבורה תחלוף על פניהן, של הלטאות כמובן, הן יציצו ויראו הנה עולים החברים של רונן מאשכולות, הנה גם גיל חולף ורוני וגדעון וכל התותחים. טוב, מיד יחלפו על פנינו, כך ממש הן אומרות אחת לשניה, גם ערן והדי, הנה בצמוד אליהם מטפסים הצמד ליאור וצביקי, היי אומרת הלטאה השמנמנה לרזונת שהתיישבה על הסלע כדי להתחמם בשמש, שבדיוק החלה להציץ אחרי לילה גשום במיוחד, "מיד אחרי ליאור וצביקי יגיע סימון, נכון שהוא לא היה כבר הרבה זמן על הכביש כאן?" "את חושבת שהוא בגד בגראציות והלך לרעות בשדות זרים?". "אני לא מאמינה על סימון. הוא אחד שלא בוגד" "אז למה הוא לא מגיע?". "שמת לב, הרגע עבר גם אבשי" "אולי קרה לו משהו, לסימון?" "בטח תכף הראל או רונן ירדו לאחור לראות מה קרה לסימון, למה הוא לא מגיע לעליות". "היי, ראית, גם רכב הליווי חלף עבר לו, לא סימון כנראה לא יגיע היום". שמעתי את הלטאות כך מדברות בינן לבין עצמן. העברתי להן מסר בדרכי שלי. נכון לא אגיע היום. אינני יכול עדיין, אך הסירו דאגה מליבכן, עוד אחזור ואטפס במעלה צובה, כמו גם לעין כרם לבר גיורא ובמעלה נס הרים וצור הדסה.

לעומת חבריי לטראנס אלפ חבריי לקבוצת הריצה והטריאתלון משתתפים היום המרתון ירושלים. בשבוע שעבר במרוץ ראשון לא התכוונתי להשתתף. זה היה אחרי מחנה האימונים במצפה רמון וחשבתי שזה לא יהיה חכם להשתתף במרוץ. העדפתי ללוות את הרצים ברכיבה על אופניים ובסיום המרוץ התכוונתי לצאת לרכיבה קלה של שעתיים שלוש כדי לחזור בשבוע שלאחר מכן למשטר אימונים אינטנסיבי. באותו יום שיש קרה מה שקרה והנה אני מושבת כבר שבוע וכנראה שזה יהיה לפחות עוד שבוע או יותר. היום התכוונתי כן לרוץ במרתון ירושלים. כמובן במקצה ל 10 ק"מ. נרשמתי וקיבלתי גם את הצ'יפ והחולצה אבל לרוץ כמובן שאינני יכול. ריצה בירושלים עבורי היא דבר מיוחד. לא נולדתי בירושלים ובסה"כ חייתי בעיר הזו מספר שנים מועט בזמן היותי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי לירושלמית ושלושת בניי נולדו בירושלים. אהבתי ואני עדיין אוהב את ירושלים יותר מכל עיר אחרת בעולם. חקרתי אותה, צילמתי אותה, עשיתי תערוכה על ירושלים. בקיצור ירושלים היא בנשמתי ולעיתים רבות אני אומר שאני ירושלמי, למרות שאינני זכאי לזאת את התואר הזה. אגב, תמיד אני חוזר ואומר שאם יש דבר שכן הייתי משנה במהלך חיי זו ההחלטה לעבור לגור בראשון לציון ולא להישאר בירושלים. אבל אלו החיים וכך הם לקחו אותי לאן שאני מצוי כיום. אז כמובן שלרוץ היום עם כל החברים הטובים ביותר שיש לי, עם אלכס, מארק ויאיר, עם שלום, מוטי ודוד, עם אריה ושאר החבר'ה זה תענוג אמיתי וגם סיבה נוספת לתסכול המוגבר שלי היום.

זהו חברים, אני מניח שבשעה זו חבריי לריצה כבר סיימו והם מתכוננים ליציאה לארוחת הבוקר הדשנה שמתוכננת לאחר הריצה, וחבריי הרוכבים כנראה מצויים בעליה של נס הרים לכיוון מערת הנטיפים. אז לכל חבריי הטובים באשר הם, שיהיה לכם יום נעים עם ריצה ורכיבה מהנים ובעיקר ללא פציעות, חבלות ו/או תקריות חריגות.

שבת שלום לכולם!!!!!!!          

בדרך לטראנס אלפ 2011 - פגשתי את האספלט

זה היה אמור להיות שבוע קל של התאוששות לאחר מחנה האימון במצפה רמון. חזרתי ממחנה האימון כאשר 4 הראשים בשני רגליי כואבים. כנראה ניו מלאים בחומצת חלב. יש אומרים שייתכן ולא שתיתי מספיק, יש אומרים שככה זה לאחר 3 ימי אימון אינטנסיביים. לקחתי יום חופש וביום שני ימאתי לריצה קלה של 12 ק"מ. הרגשתי טוב. ביום שלישי הייתי במסאג' טוב אצל המאסג'יסטית שלי ולאחריו פשוט הרגשתי כמו חדש. מוכן להיכנס שוב למשטר אימונים. ביום חמישי כבר עשיתי אימון סיבולת של שעתיים באוזון בהדרכת ה"קילרים" צחי ואסף והרגשתי מצויין.

תכננתי ליום שישי ללוות את החברים שלי במרוץ ראשון על האופניים ולאחר מכן לצאת לרכיבה של שעתיים שלוש לקראת שבת שהתכונית הייתה לחזור לגראציות.

המרוץ שלהם היה נהדר. צילמתי את החבר'ה לאורך המסלול, עודדתי אותם וממש היה לי כיף ללוות אותם על אופניי. לא ידעתי מה צופן לי העתיד הקרוב. בסיום הריצה שלהם נפרדנו החבר'ה החלו להתפזר ואני עליתי על אופניי לרכב לכיוון דרום. יצאתי מהגן ששם הסתיים המרוץ ולאחר רכיבה של כמאה מ' בלבד חציתי צומת מצפון לדרום ממש מול הבית שלי. צומת די צדדי יש לומר עם מעט מאוד כלי רכב ורק בשל המרוץ היו קצת יותר רכבים מהרגיל על הכביש הזה. ממולי הגיעה מכונית במסלול של פניה שמאלה לגביה. הבחנתי במכונית וברור היה לי שהיא תאפשר לי לעבור כמו שצריך עפ"י חוקי התנועה. הרכב פשוט המשיך בנסיעה שמאלה לתוך הצומת ובדיוק כאשר אני הגעתי מולה הבנתי המכונית נכנסת בי!! זה שבריר של שניה שמבזיק במוחך שאתה הולך בעוד אלפית השנייה להיפגע.

לא הספקתי לעכל את העובדה והמכה כבר הכתה בי בחוזקה בצידי השמאלי. הרגל השמאלית ספגה את עוצמת המכה. הרגשתי שאני מתרומם באוויר ובהבזק של אינסטינקט התגלגלתי על מכסה המנוע שלה. הגלגול הזה כנראה עזר לבלימת עוצמת המכה. ממכסה המנוע התגלגלתי לרצפה, את זה אני זוכר כאילו בהילוך איטי. הגלגול ערך זמן ארוך מאוד, כך זה נראה בעיניי. כמו סרט המורץ בהילוך איטי ואתה צופה את מה שעומד להתרחש בעוד שניה, או אלפית השני ואז החבטה עם הקרקע והאינסטינקט לשמור על הראש. לא התנגדתי לתת לראש את תנועת הצניחה אבל שמרתי איך שהוא ולא ברור לי איך שהמכה תיבלם קצת עד שהרגשתי את חבטת הקסדה באספלט. זהו אני על הרצפה ועיניי נעוצות למטה בשחור של האספלט. הסבתא הזקנה לפחות בת 75 אם לא יותר, גרמה לי לפגוש את האספלט עין בעין. הוא היה שחור ולא מלבב במיוחד. התגלגלתי על גבי. מישהו רץ אליי בריצת עמוק וצעקות ואני ניסיתי להרגיעו שאני בסדר. לא איבדתי את ההכרה ולו לשנייה. ניסיתי לקום אבל אנשים שהתאספו סביב מקום התאונה אמרו לי להישאר במקומי וכך נשארתי מספר דקות. משהבנתי שאני בסך הכל בסדר ביקשתי מאנשים שיעזרו לי לקום והתיישבתי לצד המדרכה ל אבן השפה נשען על עמוד. יזהר חברי הגיע מיד עם התרחש התאונה וסייע בידי לייצב את תחושותיי, את מצבי, השקה אותי במים והרגשתי השתפרה

עניתי לשאלות השוטרים שהגיעו למקום ובחניתי את מצבם של אופניי. נכון אין הם מהטובים בעולם אבל אני מאוד קשור אליהם. יש האומרים שהם גרוטאה, הא ליאור, והם זקוקים לשימון וכו' אבל לי מאוד נוח על אופניי. ההתאמה שעשה לי עמוס וולף מאוזון כל כך מתאימה לי שאני לא רוצה להחליף אותם, למרות שאין ספק שהשוק מוצף בעשרות דגמים טובים יותר מהטרק הזה. לי הוא הטוב בעולם! בתחילה חשבתי שהם מרוסקות לחלוטין, טוטאל לוסט. מאוחר יותר הבחנתי שבעצם מה שנשבר זה המזלג הקדמי. אולי עוד אתקן אותם. לא החלטתי עדיין. נראה בהמשך.

ואז הגיע אמבולנס שהוזמן. בתחילה לא רציתי להתפנות באמבולנס אבל במחשבה שניה ובעצת הפרמדיק שאמר שרצוי לעבור בדיקה כללית פוניתי לאסף הרופא.

התחושה לשכב על אלונקה כאשר רואים מלמעלה את השמיים היא מוזרה ביותר. הצמידו לצווארי מגן צוואר דבר שמנע ממני תזוזת ראש לצדדים וכך על אלונקה קשיחה הרימו אותי לאלונקה המתנייעת. כל הזמן אני שומע קולות מסביב של האנשים ואינני רואה אותם. אמנם השבתי לשאלות וגם ביקשתי כל מיני בקשות, צלצלתי לבן שלי גב שיביא לי כל מיני דברים לבית החולים וכו'. אפשר לומר שתפקדתי לחלוטין. הייתה לי תחושה מוזרה לשכב על האלונקה ולהביט רק למעלה. הוכנסתי לאמבולנס ומעליי אור ניאון. לא התנסיתי בנסיעה על גבי כאשר אתה רואה רק את תקרת הרכב ומטלטל בסיבובים ימינה ושמאלה קדימה ואחורה. זה ממש לא נעים. פתאום מרגישים פצוע. עדיין לא היו כאבים עזים. הם עוד יגיעו בהמשך. הכניסה לחדר המיון על אלונקה הייתה בשבילי טראומה. קשה לי לעכל שאני פצוע. גם כשאני חש שלא בטוב זה גורם לי לתחושות לא נעימות ולא טובות. החלוקים הלבנים, אורות הניאון מסביב, הקור של מיזוג אוויר והריחות המאוד מיוחדים של חדר המיון החדירו לי באחת להכרה שאני פצוע. מחשבות חלפו בראשי, מה אם בכל זאת קרה משהו? מה אם לא זה ימנע ממני להמשיך באימונים לטראנס אלפ שאני עסוק בהם כבר מספר חודשים והם ממלאים את כולי כיום. הרגשתי כנכנס לתוך עולם בלתי נודע. בדיקת לחץ דם הראתה שיש לי קצת לחץ דם גבוה. נחרדתי. הרופא צחק ואמר שזה ממש טבעי שלחץ הדם עולה במקצת בעקבות פגיעה כזו. אני ניסיתי להירגע כדי שלחץ הדם ירד. ואז אני שומע את הרופא מסביר לרופא מתמחה שהיה איתו, "אתה רואה לבחור יש דופק 52 רואים שהוא ספורטאי" המתמחה צחק ואמר שאפילו במנוחה המוחלטת ביותר הדופק שלא לא יורד מ 64. הרופא אמר לו ידידי, תתחיל להתאמן.

בניי שי וגב הגיעו לחדר המיון ולאחר למעלה משעתיים השתחררתי הביתה. הדבר הראשון שהלכתי לבדוק כאשר הגעתי הביתה היה את מצבם של אופניי. מצאתי אותם במחסן היכן שגב הניח אותם וגיליתי שמצבם אינו ממש טוטאל לוסט ובעצם החלק שנפגע קשות, למעשה נשבר לשניים, זה המזלג של הגלגל הקדמי. נראה שניתן להחלפה עוד אחליט בעניין האופניים. בת זוגתי החמודה והאהובה הביאה לי ולגב אוכל לדירתי כי לא היה לנו כלום בבית כך שיכולנו לבלות את השבת בנחת.

בערב עוד יצאתי לביתו של בני שי לחגוג את פורים איתם ועם הנכד המקסים שלי. בדרך כמובן שאספנו את אימי בת ה – 90 לחגוג אתנו את פורים עם הנכד והנין שלה. מוזר, או אולי לא מוזר, אני כבר עוד רגע קט בן 63 ועדיין נזהר מאימא כמו כשהייתי בן 14. קשה מצד אחד להסתיר ממנה דבר כי בכל מקרה אין היא מאמינה לאף אחד והיא תמשיך לחקור ולחקור עד אשר תאמת את העובדות לשביעות רצונה. כבר מראש דאגתי לעדכן את כל משתתפי ערב הפורים שלא ידברו ליד אימי על התאומה שהייתה לי. זה אחר כך מתכון בדוק לנדנוד אין סופי שאפסיק כבר עם הספורט הזה ולמה צריך לרכב באלפים עם אופניים? גם מכוניות זה מסוכן שם בגלל הסרפנטינות. היא חצתה את האלפים ברגל לפני 65 שנים, אבל אז זה היה משהו אחר. כך לדעתה. מיד שיצאנו מו המכונית היא הבחינה שאני צולע על הרגל. החקירות החלו. ניסיתי ככל יכולתי ולמרות הכאבים העזים ללכת כמה שאני יכול יותר ישר, כשאני מתרץ את הצליעה בנקיעת הרגל בריצה. שוב גערה בי כמו בילד קטן, שוב הספורט הזה, מתי כבר תפסיק עם הספורט הזה שלך!

הלילה היה נורא. הכאבים בברך ימין הלכו וגברו ולא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. השחר האיר ועמו התחושה המוזרה של שבת בבוקר ללא רכיבה. קמתי עצוב, כואב וגם קצת מדוכא. רבים רבים עודדו אותי שאחזור מהר חזרה ואני חש את כאביי בברך ויודע שזה דורש זמן עד אשר אוכל לשוב ולעלות על אופניי. הייתי בכושר לא רע בעקבות מחנה האימון האחרון במצפה רמון. הרגשתי שהמחנה נתן לי פוש קדימה, הן מבחינת הכושר והן מבחינת ההתנהלות של רוכב אופניים. הרגשתי טוב מנטאלית וגופנית. למדתי הרבה בעניין תזונה נכונה וכמה זה חשוב התחברתי מאוד למקצוע ולאופניים. אין ספק שפסק זמן עכשיו ייקח אותי אחורנית. תלוי כמובן באורכו של פסק הזמן הזה. מקווה שהוא לא יהיה ארוך מידי ואחזור מהר לאימונים ולשגרה.

אני רוצה להודות לחברים הרבים שבירכו אותי וחזקו את ידיי הן בטלפון הן בפייסבוק והן בהודעות אישיות לכולם אני מודה מאוד וכמובן להראל ורונן שמיד התקשרו ודאגו לשלומי. תודה רבה לכל החברים!

  

בדרך לטראנס אלפ 2011 - מחנה אימון דרום - היום ה 3 וסיכום המחנה

היום השלישי נפתח בירידה החדה של מעלה העצמאות ומיד ציינתי לעצמי לא לשמוח כל כך כי כל זה יהיה לנו בדרך חזרה. היום יצאנו דרומה לכיוון נחל פארן. רכבנו בדיוק 50 ק"מ עד למעלה ביציאה מנחל פארן וחזרה למצפה. כאמור ירידה מדהימה, התארגנות קלה במינסרה ויצאנו בשני פלוטונים לכיוון מעלה פארן. הפלוטון הקדמי עם החבר'ה המוטרפים מאשכולות דהר ודי מהר נעלמו לנו מהעיניים. הפלוטון השני, עם כ – 25 רוכבים, היה יותר שפוי, כמובן לטעמי. בתחילה איבדתי אותו כמעה בשל התעכבות מיותרת בתחנה, גם זה יש ללמוד, להשיג פלוטן דוהר זה לא עניין של מה בכך. הדי וערן הגיעו מאחור ובעזרתם הרבה הצטרפנו לפלוטון "השפוי". מאוד נהניתי. לגבי הדי וערן כבר אמרתי את כל הדברים הטובים, העבודה המשותפת שלהם העזרה ההדדית וגם לאחרים, זה דבר שצריך ללמוד ממנו ולהוות סמן ימני לכל הקבוצה.

רכבנו בפלוטון לאורך של כ – 35 ק"מ בקצב, לפי הגרמין שלי 33 קמ"ש בממוצע שזה יפה מאוד. הרוח הייתה גבית כולם משכו באופן שווה ופשוט היה כיף לעבוד בפלוטון כזה. כך עבדנו כולנו עד ממש לפני מעלה פארן ואפילו צעקותיי לשמור על המבנה גם בירידה האחרונה לתוך הוואדי לא הועילו. החבר'ה צריכים גם קצת להתפרק והגענו שם למהירות של מעל 70 קמ"ש. לי נרשמה מהירות של 76.5 קמ"ש. העלייה מתוך הוואדי במעלה פארן לא הייתה קשה במיוחד ולמעלה עצרנו לטעימה קלה, התארגנות וצרכים אישיים.

לפני כמעט עשור, אולי יותר רכבתי את ראשון – אילת עם צביקה יוז'יק, שכבר הוזכר בכתבה של אתמול, היום ה 2. לאורך כל הדרך כמעט רכבתי לצידה של מירי רוזנפלד. משפחת טריאתלטים מצטיינת. אח שלה, אופיר היה מבחירי הטריאתלטים בארץ, אמא שלה שלומית, עדיין לוקחת גביעים ומקומות ראשונים בכל תחרות, וגם מירי היא טריאתלטית בכירה שאוספת מדליות וגביעים בשפע. אני זוכר שאת מעלה נפחא עלינו בקושי רב ועצרנו למעלה להינפש כמעה ואני זוכר שאת מעלה פארן כינו כל הרוכבים דאז "הקיר". נראה לי שלמרות השנים הרבות שחלפו מאז, האימונים בשלושת החודשים האחרונים עשו משהו. את מעלה נפחא עליתי אתמול בקצב סביר, עבורי כמובן, ומעלה פארן ממש לא נראה היום מפחיד במיוחד. הגראציות הקבועות שלי, נס הרים וצובה הן הרבה יותר קשות ממעלה נפחא או פארן, וגם הן כבר לא מפחידות. הכנסתי לראשי את הביטוי "בקצב שלי" וזה ממש עובד. אני לא שם לב לסובבים אותי, אני מטפס בקצב שלי ומסתבר שאני שורד את העליות למרות הקשיים.

הקרבה לבה"ד 1 הזכירה לי כל מיני נשכחות. בין היתר נזכרתי באחד מאותם פתגמים צה"ליים המושרשים כל כך חזק בכל אחד מאיתנו. שם בבה"ד 1 למדתי ש"קשה יש רק בלחם, וגם את זה אוכלים". אז נכון יש קשיים אבל בעבודה נכונה ונחישות מספקת, גם את העליות של הטראנס אלפ נעלה. לא ככה הראל?

הדרך חזרה הייתה סיפור שונה לחלוטין. רוח פנים עזה לאורך כל ה – 50 ק"מ עד למצפה הייתה מתישה ביותר. רכבתי עם צביקי וליאור ושתי הבנות היפות והמדהימות האלו, רייצי ורמה. ליאור וצביקי משכו לאורך ק"מ רבים ברוח העזה ועזרו לכולנו לשרוד עד העליה למצפה. שאפו גדול לחברות ולעזרה ההדדית שהפגינו.

אני חושב שלמחנה האימון היה גם ערך נוסף של הכרת האנשים, החיבור בין כולם, טוב אז קשה להתחבר כולם עם כולם, אבל בהחלט נוצרו קשרים של חברויות וזה מתבטא בעיקר בעזרה האחד לשני ברגעים הקשים.

הסיום היה כמובן העלייה המפרכת של מעלה העצמאות. אין כל ספק שזו עלייה קשה. אם היינו עושים אותה על הבוקר אני מאמין שהייתי עושה אותה לפחות פעמיים. אבל, לאחר 100 ק"מ ברוח וכאשר מריחים כבר החלק הכי טוב של מצפה רמון, שזה הכביש לצפון, אז לי, כמו גם לצביקי וליאור ולרייצי ורמה לא היה כבר את הדרייב הנדרש לעוד סיבוב במעלה העצמאות. סליחה רונן. אבל שאפו גדול לכל אלו שלא התעצלו כמונו ועשו את המעלה פעמיים ואף שלוש. יש בקבוצה בהחלךט חבר'ה עם יכולות על שאני לחלוטין לא בליגה שלהם. נכון גם לא בגיל שלהם!

אז אם אני רוצה לסכם בקצרה את מחנה האימון דרום הייתי אומר שבעיקר שני דברים לקחתי ממחנה האימון הזה. ראשית, עבודה מתמשכת ע"פ מספר ימים כאשר מתחילה עייפות מצטברת, לא מצליחים להגיע לאותו דופק כמו ביום הראשון ובמילא הקצבים הולכים ויורדים, חברים צריך לשמור על השפיות ולשמור על כוחות לכל השבוע. הדבר השני נקרא התארגנות. למדתי להכין את עצמי ואת האופניים לדאוג לכל פרט שיהיה מוכן לבוקר המחרת. שתהיה שוב חולצה יבשה ואפילו נוכחתי שלא הבאתי איתי מהבית שקיות ניילון לעטיפת הכריכים ליום המחרת. כמובן שגם יש לנו נתבך נוסף בכושר הכללי ועוד כל מיני תובנות שעכבר עמדתי עליהם בעבר, אבל שני הדברים הללו הם חשובים לכל רוכב וכמובן למי שמתכונן לתחרות ארוכה שכזו.

ואי אפשר לסיים ללא מספר מילים על הארגון ועל הראל את רונן. הכל דפק כשורה כמכונה משומנת היטב. ארגון לעילא ולעילא ומגיע לשניהם ח.ח. גדול. אני רוצה לציין לטובה את איילה. פגשנו אותה פעם או פעמיים בסה"כ באוזון, אבל מאחורי הקלעים היא עושה עבודה מדהימה. כל שאלה שאני מפנה אליה יש לי תשובה מיידית. חשבוניות, קבלות, תיאומים, הכל דופק כמו שעון שוויצרי. כל הכבוד איילה ותודה רבה על הכל.

ובכל זאת שלא תחשבו שאני רק מפרגן ולא גם ביקורתי. מרונן המאמן הייתי מצפה לקצת יותר תמיכה ועזרה מאחור ולא תמיד לרוץ לראש הטור. אין לנו כל ספק ביכולות האישיות שלך. אני מבין שגם אתה מנצל את המחנה לאימון, אבל בכ"ז אתה המאמן וצריך להדריך, לעזור לתת עצה גם לאלו שמאחור. אז קבל זאת ברוח טובה ואנו האחרונים מצפים לך.

היה מדהים נהניתי מאוד, אני מרגיש שהתקדמתי עוד מספר צעדים לכיוון המטרה. להתראות במחנה צפון, ועוד קודם בעוד רכיבות משותפות!